קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לביטול תוכנית של הועדה המקומית: הרקע לעתירה וטענות הצדדים: בפני עתירה נגד החלטות המשיבה 1 מיום 18.10.10 ומיום 29.11.2010, בעניין הפעלת סמכותה לפי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק") ומתן הוראה למשיבה 2 לערוך תוכנית המבטלת את תוכנית ח"א/מ"ק/ג/1/3874, שעניינה הקמת תחנת תדלוק ושירותי דרך (להלן: "התוכנית") סמוך לצומת שעל דרך 89 מכברי לנהריה, הידוע כ"צומת כברי", על מקרקעין המוחכרים לקיבוץ כברי, שהינם שטח חקלאי. העותרים טוענים כי החלטות המשיבה 1 הינן דרסטיות, בלתי מידתיות ובלתי סבירות, שכן מדובר בתוכנית שהופקדה ואושרה על ידי הוועדה המקומית כתוכנית שבסמכותה כבר לפני מספר שנים. מדובר בתוכנית המהווה מסגרת תכנונית להקמת תחנת תדלוק סמוך וממערב לצומת כברי ולגדה הצפונית של דרך 89 המובילה מכברי לנהריה. תוכנית התחנה נערכה במשך שנים והוגשה לוועדה המקומית על ידי העותר 1. ביום 28.12.99 החליטה הוועדה המקומית להפקיד את התוכנית בתנאים ובין השאר קבעה כי יש לקבל את אישור הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים וזאת בהתאם לתוספת הראשונה לחוק התכנון וכן יש לקבל את אישור המשרד לאיכות הסביבה, אישור מע"צ ומשרד התחבורה וחוו"ד השירות ההידרולוגי. ביום 14.12.00 פורסמה בעיתונות הודעה בדבר הפקדת התוכנית ובהמשך פורסמה ההודעה גם ברשומות. העותרים טוענים כי במהלך תקופת ההפקדה לא הוגשה לתוכנית התנגדות כלשהי, אף לא מטעם משרד ממשרדי הממשלה או מטעם מתכנן המחוז. העותרים טוענים כי ביום 27.3.01 החליטה הוועדה המקומית לאשר את התוכנית. במסגרת ההחלטה נקבע, בין השאר, כי אישור מע"צ יהיה תנאי למתן תוקף לתוכנית וכי יש לקבל את אישור המשרד לאיכות הסביבה ומשרד התחבורה. דחיית אישור מע"צ לשלב מתן התוקף נעשתה עקב עמדת מע"צ כי תוך זמן קצר תאושר ותבוצע התוכנית של דרך 89 בתוואי החדש המתוכנן לה. מאחר שבפועל לא אושרה התוכנית לתוואי החדש של דרך 89 ביקש העותר 1 מהוועדה המקומית לקיים דיון נוסף בתוכנית ולדחות את הצורך בקבלת הסכמת מע"צ עד לשלב מתן ההיתר. ביום 1.11.05 קיימה הוועדה המקומית דיון נוסף לגבי התוכנית והחליטה, בין השאר, כי אישור מע"צ ומשרד התחבורה יהוו תנאי להיתר בניה ולא תנאי למתן תוקף. כן נקבע כי יש לקבל את אישור משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה כתנאי להיתר. ביום 7.5.2006 פורסמה ברשומות הודעה בדבר אישור התוכנית. העותרים טוענים כי עקב טעות פורסם דבר אישור התוכנית בטרם ניתן אישור שר הפנים לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה ועל כן הועברה התוכנית ביום 14.6.06 למשרד הפנים לחתימת השר. במכתב מיום 26.6.06 שנשלח לוועדה המקומית מאת גב' מיכל מריל, מנהלת תחום בקרת תוכניות במנהל התכנון, שטיפלה בבדיקת התוכנית לצורך קבלת אישור שר הפנים, העירה, בין היתר, כי התוכנית פורסמה למתן תוקף בטעות ללא קבלת אישור השר ולכן מבוקש לפעול לביטול הפרסום. עם זאת, כיוון שאישור שר הפנים מבוסס על בדיקה מהותית של התוכנית, פורטו במכתבה ההערות לתוכנית שגובשו בעקבות פגישה בעניין עם עורך התוכנית, אדר' אלישע מור, ועם נציג העותר 1. צוין במכתב גם כי התוכנית הועברה לבדיקת צוות תמ"א 35 וצוות תחבורה במנהל התכנון. כמו כן, ביקשה גב' מריל לערוך בתוכנית מספר תיקונים, אשר לטענות העותרים מרביתם כבר בוצעו ואף לטענת העותרים הוכן על ידי עורך התוכנית נוסח מתוקן של הוראות התוכנית הכולל את כל התיקונים, אך נוסח זה פורסם וזאת ככל הנראה בשל ההליך בו נקטה הוועדה המחוזית. נטען כי גם בעיית פלישת שטח מזערי המיועד לתכנון דרך 89 החדשה לתחום התוכנית נפתרה ומגישי התוכנית החליטו להוציא את השטח החופף מתחום התוכנית. כן נטען כי בכל הנוגע להתנגדות משרד הבריאות לתחנה בנימוק ששטחה נמצא בתחום רדיוסי מגן של קידוחי מים, הרי ששטח התחנה אינו בתחום רדיוסי המגן ובהמשך ניתן אישור משרד הבריאות להקמת התחנה. העותרים טוענים כי העותרת 2 הסתמכה על אישור התוכנית ורכשה זכויות להקמת התחנה ולהפעלתה, בהסתמכה על התוכנית המאושרת, ופעלה לקבלת היתר לבניית התחנה ואף התקבלו מרבית האישורים הדרושים לקבלת ההיתר. נטען כי רק בישורת האחרונה, משחל עיכוב בקבלת האישורים האחרונים להנפקת ההיתר, התברר כי מתן האישורים מעוכב עקב התערבות מתכנן מחוז צפון, אדר' אלכס שפול, אשר לטענתו התוכנית לוקה בפגמים. העותרים טוענים כי העותרת 2 השקיעה משאבים משמעותיים בפעילות למתן היתר להקמת התחנה ואף הגיעה להסכמות עם צדדים שלישיים נוספים לשם כך ואכן הליכי הוצאת ההיתר הגיעו לשלב מתקדם ובנסיבות אלו השיהוי האובייקטיבי לכשעצמו מונע מהוועדה המחוזית לממש את כוונתה להביא לביטול התוכנית. נטען כי השיהוי הרב הרובץ לפתחה של הוועדה המחוזית ובפני משרדי הממשלה השונים, ככל שאלו חפצים בביטול התוכנית, מקים מניעות לפעול לביטול התוכנית וזאת משלא מימשו במועד את הסמכויות שניתנו להם על פי דין. העותר טוען כי לאחר שפנה ליו"ר הוועדה המחוזית לבירור הודיעה המשיבה 1 כי בכוונתה לשקול את הפעלת סמכותה מכוח סעיף 28 ולהורות לוועדה המקומית להכין תוכנית לביטול תוכנית התחנה וזאת למרות שחלפו למעלה מ-4 שנים מהמועד בו פורסם ברשומות דבר אישור התוכנית. ביוזמת מתכנן מחוז צפון הוצא מסמך אשר בו פורטו הפגמים אשר נפלו, לכאורה, בהליכי אישור התוכנית, אך לטענת העותרים בחינת אותם פגמים לפרטיהם מעלה כי אין הצדקה לכוונה לבטל בעטיים את התוכנית. לאחר הפצת המסמך הנ"ל קיימה המשיבה 1 דיון בנושאים שהועלו בו וזאת בנוכחות נציגי העותרים ונציגי המשיבה 2. בסיום הדיון החליטה המשיבה 1 לפעול בהתאם לסעיף 28 וזאת לנוכח עמדתה כי נפלו פגמים מהותיים באישור התוכנית. העותרים טוענים כי מרבית הפגמים שהוזכרו בהחלטת המשיבה 1 כבר נרפאו או ניתן לרפאם על ידי תיקון טכני להוראות התוכנית. נטען כי הטענה המרכזית הכלולה בהחלטה היא כי דרך 89, אשר אליה סמוכה תחנת התדלוק המתוכננת, היא דרך ראשית וכי נוכח מעמד הדרך על פי המדרג הנורמטיבי של הדרכים בארץ, לא ניתן להקים את התחנה במיקום המתוכנן. העותרים טוענים כי סעיף 28, המאפשר למשיבה 1 לכפות על המשיבה 2 למלא תפקידים המוטלים עליה בחוק התכנון והבניה, הוא סעיף אשר ניתן להפעילו במקרים חריגים בלבד. נטען כי חלוף תקופה של למעלה מ-4 שנים מתחילת תקפה של התוכנית מונע את ביטולה כעת, אף אם נפלו פגמים בהליכי אישורה וזאת הואיל והתוכנית הפכה למעשה עשוי ולחיקוק. כן נטען כי הפגמים הטכניים ו/או הפורמליים שאותם ציינה המשיבה 1 אינם פגמים מהותיים והם אף נרפאו בפועל או שניתן לרפאם באמצעות הליך טכני של תיקון סעיפים ספורים בהוראות התוכנית ואין כל מקום לבסס על אותם פגמים את ביטולה המוחלט של התוכנית. נטען כי מהבחינה המהותית התקבלו האישורים הדרושים מאת הגורמים השונים ולפיהם אין מניעה להקמת התחנה. באשר לפגם המרכזי שהמשיבה 1 טוענת לקיומו, כי מהבחינה הנורמטיבית דרך 89 היא דרך ראשית ועל כן מיקום התחנה בסמיכות אליה הוא פסול, טוענים העותרים כי מתוך בחינת התוכניות הרלוונטיות עולה כי דרך 89 בקטע הרלוונטי חדלה להיות דרך ראשית והפכה לדרך מקומית. נטען כי התוכנית נבחנה על ידי צוות תחבורה במינהל התכנון במשרד הפנים וצוות זה לא מצא כל פגם לגבי מיקום התוכנית ולא מצא ו/או טען כי דרך 89 בקטע הרלוונטי מסווגת עדיין כדרך ראשית. נטען כי אף בהנחה שדרך 89 בקטע הרלוונטי נותרה כדרך ראשית ולכן מיקום התחנה פגום, הרי משקיימת מחלוקת משפטית מהותית לגבי פרשנות התוכניות הרלוונטיות ביחס לסיווגה הנוכחי של דרך 89 בקטע הרלוונטי ומשמדובר בתוכנית בת תוקף, שמעמדה הוא מעמד של חיקוק וזאת למעלה מ-4 שנים, מתחייבת המסקנה כי בנסיבות אלו לא ניתן לבטל את התוכנית. עוד טוענים העותרים כי חלוף הזמן מתחילת תקפה של התוכנית יוצר מניעות בפני המשיבה 1 לגבי ביטול התוכנית וזאת ביתר שאת נוכח כך שבמהלך השנים בהן קודמה התוכנית ובשנים שחלפו מתחילת תקפה נמנעה המשיבה 1 מלפעול נגד התוכנית, חרף היותה מודעת להליכי קידומה ואישורה. נטען כי נציגת המשיבה 1 השתתפה בדיוני המשיבה 2 עד לאישור התוכנית והעתקי מכתבים בעניין התוכנית נשלחו, בין היתר, למתכנן המחוז. נטען כי המניעות חלה לא רק כלפי המשיבה 1, אלא גם כלפי משרדי הממשלה השונים וזאת ככל שנטען לקיומו של פגם בנושאים שבסמכותם. נטען כי לא הוגשה על ידי אף גורם התנגדות לתוכנית לאחר פרסום דבר הפקדתה, אף לא על ידי הרשויות ומשרדי הממשלה. נטען כי לפתחה של המשיבה 1 רובץ שיהוי כבד לא רק בעקבות מחדליה האמורים אלא גם נוכח ההסתמכות על כך שתוכנית התחנה היא בת תוקף על ידי העותרת 2, אשר השקיעה משאבים רבים לקידום הוצאת היתר בניה להקמת התחנה מכוח התוכנית. לטענת העותרים, על פי הוראות תוכנית מתאר ארצית לדרכים מס' ת/מ/א/3 שינוי מס' 7, נוסח התש"ן - 1990 (תמ"א 7/3), דרך 89 בקטע הרלוונטי היא דרך מקומית ולא ראשית. כמו כן, לטענת העותרים, טענת המשיבה 1, המסתמכת על סעיף 6ד'(1) לתמ"א 7/3, שלפיו כל עוד לא נקבעה רצועת הדרך בתוכנית מתאר מקומית או בתוכנית מפורטת, לא תאושר ברצועה לתכנון כל תוכנית מפורטת לבניה או סלילה, למבני שירות ולמערכות תשתית, מתייחסת לרצועת הדרך של התוואי החדש של דרך 89 שטרם נקבעה בתוכנית מתאר מקומית או בתוכנית מפורטת ושהסתבר שחלק קטן משטח התוכנית של תחנת התדלוק נמצא בתוכה. בעניין זה טוענים העותרים כי כבר לפני מספר שנים סוכם בין אדריכל התוכנית לבין מינהל התכנון במשרד הפנים כי קטע קטן וזניח זה ימחק מתחום תוכנית התחנה, כך שלא נותרה כל בעיה בנושא זה. עוד טוענים העותרים כי בתוכנית ת/מ/א/3 שינוי מס' 11א' קטע דרך 89 הרלוונטי מסומן לגריעה ומיועד להפוך לדרך מקומית (סעיפים 5 ו- 10.1 לתוכנית). כן נטען כי הן על פי תוכנית מתאר ארצית משולבת לבניה פיתוח ולקליטת עליה ת/מ/א/31, הן על פי תוכנית מתאר ארצית משולבת לבניה לפיתוח ולשימור תמ"א 35 שנועדה להחליף את תמ"א 31, הן על פי תוכנית תמ"א 3/ 11ד' מחוז הצפון, צפון הגליל המערבי והן על פי תוכנית מתאר מחוזית למחוז הצפון תמ"מ 2 שינוי מס' 9 מסומן בתשריט התוכניות כדרך ראשית רק התוואי החדש של דרך 89 ואילו התוואי הקיים של דרך 89, אשר נגרע בתמ"א 3 11א' אינו מסומן כדרך ראשית, אף לא כדרך ראשית המיועדת לגריעה. על כן, נטען כי קטע התוואי של דרך 89 הקיימת שבסמיכות אליו נועדה לקום תחנת התדלוק אינו בגדר דרך ראשית. באשר לתוכניות ארציות לתחנות תדלוק נטען כי על פי תמ"א 18 שינוי מס' 2, החלה על התחנה שבנדון, נקבעו הנחיות לגבי המרחקים הנדרשים בין התחברות תחנת תדלוק לדרכים בינעירוניות ובין צמתים נוספים באותה דרך וההנחיה קובעת כי לגבי חיבור לדרך מקומית אין דרישה למרחק מינימלי בין תחנת התדלוק לדרך והמרחק נקבע על פי החלטת מוסד התכנון הדן בתחנה. על כן, טוענים העותרים כי הפגם המרכזי עליו נסמכת המשיבה 1 בהחלטתה אין בו כדי להצדיק את ביטול התוכנית. נטען כי כעולה מהתוכניות החלות על המקום אין מדובר בדרך ראשית, אלא בדרך מקומית. לעניין זה נטען כי גם מינהל התכנון במשרד הפנים שצוות התחבורה שלו בדק את התוכנית לא מצא בה טעם לפגם עקב מיקום התחנה בסמיכות לדרך 89. עוד נטען כי נוכח הזמן הרב שחלף שבמהלכו נמנעה המשיבה 1 מלהתנגד או לבטל את התוכנית אין בידה להסתמך על נימוק שנוי במחלוקת כעילה לביטול התוכנית. כן נטען כי בהתאם לפסיקה, גם במקרים בהם מתברר כי קיים פגם ממשי, אף שאינו שנוי במחלוקת, חלוף הזמן מביא לכך שאין לבטל את התוכנית בהסתמך על אותו פגם, בין משום שאבד עליו הכלח ובין מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית. נטען כי שאר הפגמים שנזכרו על ידי המשיבה 1 הם זניחים ובפועל רופאו תוך כדי הליך אישור התוכנית או שניתן לרפאם באמצעות תיקון טכני של הוראות התוכנית ואינם מהווים עילה לביטול התוכנית. באשר לשאר הפגמים הנטענים על ידי המשיבה 1, למשל, הטענה כי חלק משטח מתוכנית התחנה נמצא בתחום רצועת התכנון של דרך 89 החדשה, טוענים העותרים כי בוצעה מדידה מקצועית מטעמם לפיה אין חדירה כזאת, אך למען הסר ספק הסכימו העותרים ל"קטימת" שטח הקצה אליו התכוונו ובכך נפתר העניין. לעניין הטענה כי התוכנית מאפשרת שטחים ושימושים פסולים הודיעה ב"כ העותרים בדיון בפני הוועדה המחוזית כי העותרים הסכימו בעבר ושוב חוזרים ומאשרים את הסכמתם לכך שיבוצע תיקון טכני לתוכנית במסגרתו יצומצם השטח המבונה ל- 40 מ"ר וישארו רק השימושים שהתירו הולקחש"פ ומנהל התכנון במשרד הפנים ובכך יפתר העניין הטכני. בכל הנוגע לפרסום התוכנית ללא אישור שר הפנים טוענים העותרים כי אכן עקב טעות פורסמה ברשומות הודעה בדבר אישור התוכנית בטרם התקבל אישור שר הפנים, אך מיד כשנתבררה הטעות הועברה התוכנית לאישור שר הפנים ומנהל התכנון ערך בדיקה דקדקנית של התוכנית והעביר הערות לגבי תיקונים דרושים. העותרים פעלו בהתאם והסכימו לכל התיקונים שנדרשו ולכן לגופו של עניין לא הייתה מניעה לקבלת אישור השר. באשר לדחיית מועד קבלת האישורים שצוינו על ידי הוועדה המקומית לשלב מתן היתר בניה נטען כי בעניין זה אין כל פגם שכן הוועדה המקומית רשאית לשנות החלטות קודמות שלה וכן החלטת הוועדה המקומית לדחות את מועד קבלת האישור תואמת את הוראת מנהל התכנון לפיה אין להתלות הפקדת תוכניות באישור גורמים שונים. נטען כי בסופו של יום התקבלו כל האישורים הדרושים מלבד אישור משרד התחבורה שבוודאי היה מתקבל אלמלא המהלך בו נקטה המשיבה 1. באשר למשרד לאיכות הסביבה נטען כי לאחר אישור התוכנית התקבל מכתב מהמשרד לאיכות הסביבה ובו הועלו טענות כנגד אישור התוכנית, אך לאחר קבלת המכתב הציג אדריכל התוכנית מסמכים מפורטים בהם הראה כי כל הטענות שהועלו במכתב איכות הסביבה אין בהן ממש. נטען כי הטענה כי התוכנית נמצאת בתחום רדיוסי מגן של קידוחים אינה נכונה והשירות ההידרולוגי ומשרד הבריאות נתנו אישוריהם לכך. נטען כי הטענה כי אין לבנות במקום כיוון שהדבר יגרור פיתוח בליבו של שטח פתוח אינה רלוונטית שכן התוכנית אושרה על ידי הגורם המרכזי האמון על פי דין על הגנת השטחים הפתוחים והוא הולקחש"פ והתוכנית נמצאת בתחום מרקם עירוני בתמ"א 35. בנוסף, התוכנית נבדקה על ידי צוות תמ"א 35 במנהל התכנון, אשר לא העלה כל בעיה עם מיקום התוכנית. כמו כן, נטען כי לאור ההסכמה לבינוי של 40 מ"ר בשטח התחנה והגבלת השימושים אין כל חשש לגרירת פיתוח לשטח הפתוח ומדובר בשימוש ראוי של תחנת תדלוק שמקובלת באזורים מעין אלה ומשרתת את הציבור. עוד נטען כי בסופו של דבר נתקבל גם אישור איגוד הערים לאיכות הסביבה שניתן, על פי הידוע לעותרים, בתיאום עם המשרד להגנת הסביבה. המשיבה 1 טוענת כי מדובר בתוכנית שהינה בסמכות הוועדה המקומית מכוח סעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה וביום 1.11.05 החליטה הוועדה המקומית ליתן לה תוקף. לאור פניות של משרדי ממשלה שונים אליהם פנו העותרים לצורך קבלת אישורם למתן היתר בניה להקמת תחנת התדלוק, ערכה המשיבה 1 בדיקה מקיפה של ההליך התכנוני שהביא לאישור התוכנית. נטען כי ממצאי הבירור העלו שורה של פגמים חמורים ומהותיים שנפלו בהליכי אישור התוכנית ולאור אי החוקיות שדבק בתוכנית ביקשה המשיבה 1 לשקול הפעלת סמכותה לפי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה. לצורך החלטה בסוגיה זו קיימה המשיבה 1 ביום 18.10.10 דיון בנוכחות הצדדים, במסגרתו נשמעו העותרים באריכות. לאחר הדיון ניתנה ביום 29.11.10 החלטה מפורטת של המשיבה 1, במסגרתה נקבע כי התוכנית אושרה שלא כדין ובחריגה מסמכות, בניגוד להוראות סעיף 109 לחוק, אשר חייבו את אישור השר שלא התקבל, בניגוד לסעיף 131 לחוק, בהיותה נוגדת להוראות תוכניות המתאר הארציות, בניגוד לחוות דעת מקצועיות של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר ובניגוד להחלטות הוועדה המקומית עצמה. המשיבה 1 מצאה כי מעבר לעובדה שהתוכנית מעולם לא זכתה לאישור שר הפנים, אישור המשרד להגנת הסביבה ואישור מע"צ ומשרד התחבורה, התוכנית עצמה, על רקע שורת הליקויים שטבועה בה, קל וחומר בהצטברם ובשים לב לעוצמתם, נגועה בחוסר חוקיות אשר פוגמת בחוקיות כל היתר שיצא מכוחה. המשיבה 1 אף הוסיפה ושקלה על פי תורת ה"בטלות היחסית" האם אותם פגמים ניתנים לריפוי באופן שיכשיר את התוכנית נוכח טענות השיהוי וההסתמכות שנטענו על ידי העותרים וקבעה כי לא ניתן לתקן את המעוות שלא על דרך ביטול התוכנית, לאור חובתה, ולו מהפן החינוכי-פדגוגי, שלא ליתן הכשר להוצאת היתר בלתי חוקי אגב עצימת עין בפני אי החוקיות שדבקה בהליכי אישור התוכנית. המשיבה 1 טוענת כי החלטתה הביאה בחשבון את כל הנתונים העובדתיים והתכנוניים הצריכים לעניין וניכר כי המשיבה 1 שקלה בכובד ראש את כל טיעוני הצדדים, לרבות במישור המשפטי, ובבסיס ההחלטה עמדו טעמים כבדי משקל אשר משקפים מדיניות תכנון ארצית ומחוזית אותה שומה על המשיבה ליישם. נטען כי מדובר בהחלטה עקרונית ומושכלת שלא ניתנה כלאחר יד אלא רק על יסוד בדיקה יסודית ומקצועית, בשים לב לכל ההשלכות המתחייבות והיא מבוססת על שיקול דעת תכנוני ראוי הנתון לה כמוסד תכנון על פי דין. נטען כי החלטת המשיבה 1 מנומקת כהלכה, מבטאת הליך מנהלי תקין שבו הוצאה החלטה לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים ועריכת איזון ראוי בין אינטרסים והעתירה אינה מגלה כל עילה המצדיקה התערבות בה ובסבירותה בנסיבות העניין. עוד נטען כי העתירה מבקשת לדון בסוגיות תכנוניות, כמו מעמדה הנורמטיבי של דרך 89, שככלל אין לביהמ"ש הכלים להתערב בהן על דרך החלפת שיקול דעתו בשיקול דעתה המקצועי והמיומן של המשיבה. כן נטען כי העותרים בעתירתם חוזרים בשנית על כל אותן טענות שנשמעו בפני המשיבה במסגרת הדיון מיום 18.10.10 ומבקשים כי ביהמ"ש יורה על ביטול החלטת המשיבה מחמת היותה קיצונית, בלתי מידתית וחורגת ממתחם הסבירות. טענות אלו זכו למענה מפורט ומנומק בהחלטת המשיבה. על כן, נטען כי יש להורות על דחיית העתירה. המשיבה 1 טוענת כי בתוכנית נפלו פגמים רבים היורדים לשורשו של עניין והמצדיקים את ביטולה ואין המדובר בפגמים טכניים כטענת העותרים. החלטת הוועדה המקומית מיום 28.12.99 להפקיד את התוכנית (בתנאים) פגומה בהיותה נגועה בחוסר סמכות, משהיא עומדת בסתירה לתמ"א 7/3 (סעיפים 6.ד.1 ו- 9) וכן הינה בניגוד להנחיות בדבר מרחקים מזעריים בין התחברות תחנות תדלוק לבין צמתים בדרכים בינעירוניות שנקבעו בהתאם לתמ"א 2/18 שעמדה בתוקף במועד ההפקדה (היות והחיבור לתחנה נמצא במרחק הקטן מ- 2000 מ' מצומת כברי, בניגוד לסעיף 9.10). טיעון זה מתבסס על העובדה כי התחנה המבוקשת מתחברת ישירות לדרך מס' 89 הקיימת, שהינה דרך ראשית על פי תמ"א 3 והיא נותרה במעמד זה כל עוד לא נסלל בפועל התוואי החליפי המתוכנן (שבפועל אף לא תוכנן בתוכנית מקומית או מפורטת) ועל כן לא ניתן לאשר ברצועה לתכנון את התוכנית המוצעת. עוד טוענת המשיבה 1 כי פרסום דבר הפקדת התוכנית מבלי שהתמלאו התנאים אותם הציבה הוועדה המקומית להפקדה, וכאשר הוועדה המקומית ידעה על התנגדות חלק מהגורמים שצריכים לתת אישורם לתוכנית, אינו מתיישב עם החלטותיה הקודמות ופגום בחוסר חוקיות. עוד נטען כי אישור התוכנית בהחלטת הוועדה המקומית מיום 27.3.01 מבלי שהתקבלו האישורים שנדרשו של משרד התחבורה, משרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות ובידיעה על התנגדותו המפורשת של מע"צ ובלא להמתין לקבלת אישור שר הפנים, בהצטרף לעובדה שהתוכנית אינה מתיישבת עם הוראות תוכניות מתאר ארציות, פגום אף הוא מיסודו. נטען כי החלטת הוועדה המקומית מיום 1.11.05 במסגרתה התקיים דיון חוזר למתן תוקף לתוכנית, כעבור 4 שנים מההחלטה הקודמת ובו הוחלט לאשרר את ההחלטה הנותנת תוקף לתוכנית, ללא האישורים המתחייבים שנדרשו במהלך כל הליכי התכנון, תוך הסטת החובה להשלימם בשלב ההיתר וזאת בהתעלם מיתר הליקויים, אינה יכולה לעמוד. נטען כי דחיית קבלת האישורים לשלב מתן ההיתר מפחיתה את מידת ההשפעה של אותם גורמי מקצוע שצריכים לתת את אישורם, אשר חלקם התנגדו לתוכנית, על הליכי אישורה. עוד נטען כי למרות ששטח התוכנית חודר לרצועת התכנון של כביש מס' 89 לא הוטמעה בתוכנית כל דרישה המתנה את הוצאת היתר הבניה בסלילת דרך חלופית לפי תוואי כביש 89 החדש. נטען כי פרסום התוכנית לתוקף נעשה בחריגה מסמכות ושלא כדין, היות ולא ניתנו האישורים ואף שהתוכנית נקבעה כטעונה אישור שר הפנים בהתאם לסעיף 109 לחוק לא ניתן אישור זה וזאת בנוסף לשאר הפגמים שנמנו לעיל. נטען כי הפרסום נעשה על אף שעובר למועד הפרסום הונחה בפני הוועדה המקומית חוות דעתה של נציגת המשרד לאיכות הסביבה ממנה עולה במפורש כי התוכנית נוגדת את מדיניות המשרד לאיכות הסביבה בנוגע לזיהום מים מדלקים וכן בהיבט של שמירה על שטחים פתוחים. עוד נטען כי חרף דרישתו המפורשת של משרד הפנים - מינהל התכנון - מהוועדה המקומית לפעול בהקדם לביטול הפרסום למתן תוקף לא בוטל הפרסום עד היום. נטען כי בנוסף להתנגדות מע"צ והמשרד להגנת הסביבה ניתנה עמדת משרד הבריאות ביום 20.5.07 המתנגדת לתוכנית. המשיבה 1 טוענת כי פגם נוסף בחוקיות ההליך התכנוני נעוץ בניגוד עניינים מוסדי בו מצוי יו"ר הוועדה המקומית, מר יהודה שביט, שהינו חבר קיבוץ כברי וחרף מניעותו מילא תפקיד פעיל בהליכי התוכנית, כעולה מהתכתובת בתיק. המשיבה 1 טוענת כי על רקע רשימה זו של פגמים וליקויים שנפלו בהליכי התכנון קבעה לשכת התכנון כי מדובר במקרה בוטה וחמור של אישור שינוי יעוד קרקע מיעוד חקלאי לתחנת תדלוק בחריגה מסמכות, לעיתים בניגוד להחלטות הוועדה עצמה, בהתעלם מתוכניות מתאר ארציות ומהתנגדותם של גורמים ממשלתיים מקצועיים למיקומה של תחנת התדלוק, ללא כל הנמקה. עמדתם המקצועית של גורמי המקצוע הנ"ל הייתה ידועה לעורך התוכנית וכל הגורמים הנוגעים בוועדה המקומית לאורך כל הליכי אישורה של התוכנית, שאף התעלמו מהדרישה לביטול דבר פרסומה שהועברה אליהם בסמוך למועד פרסומה של התוכנית. אין בדחיית האישורים הנדרשים לשלב הוצאת היתר הבניה כדי לרפא את הפגמים המהותיים שנפלו ונותרו בתוכנית בהתייחס לנושאי הסביבה והתחבורה ולסטיות מהוראות התוכניות הארציות. לטענת המשיבה 1 היא מופקדת מכוח החוק על קביעת מדיניות התכנון במחוז באמצעות תוכניות מחוזיות ומקומיות, תוך יישום מדיניות הממשלה, משרד הפנים, תוכניות ארציות והחלטות המועצה הארצית לתכנון ובניה. סעיף 28 לחוק מקנה לה סמכות מנהלית להורות לוועדה המקומית לעשות כל הדרוש למילוי אותם תפקידים המוטלים על הוועדה המקומית ומקום זו לא נענית לה, לבצעם במקומה, במסגרת מגבלות הדין. המשיבה 1 מסכימה כי סמכות זו של המשיבה 1 אינה מופעלת דרך שגרה, אלא במקרים חריגים בהם מדובר על אי חוקיות בולטת שאינה עולה בקנה אחד עם מדיניות התכנון הארצית והמחוזית או נוהג נפסד בו נקטה הוועדה המקומית בעניין היתרי בניה. נטען כי מקרה זה, בשים לב לחומרת הפגמים שנפלו בהליכי אישורה של התוכנית, קל וחומר בהצטברותם, מבטא דוגמא מובהקת לאי חוקיות בולטת בעוצמתה אשר מכרסמת כרסום עמוק בעקרונות שלטון החוק ובהחלט מדובר באחד ממקרי הקיצון החריגים בעטיים מוצדקת הפעלת הסמכות הנתונה למשיבה 1 מכוח סעיף 28 לחוק. באשר לטיעוני השיהוי והמניעות שמעלים העותרים טוענת המשיבה 1 כי אין בטעמים אלה כדי לאיין את החלטתה ולהכשיר את התוכנית כבקשת העותרים. נטען כי המשיבה 1 לא הייתה מעורבת בהליכי התכנון של התוכנית וכי העותרים אינם יכולים ליהנות מחלוף הזמן כדי להנציח עיוות, הליך פגום ובלתי חוקי מיסודו. עוד נטען כי השתהות בנקיטת פעולה במועד אינה יכולה לבסס טענת מניעות כלפי רשות הפועלת לאכיפת החוק, אף אם קיימת הסתמכות של הפרט, קל וחומר משמדובר בנסיבות המגלות אי חוקיות ברורה ומובהקת. המשיבה 1 טוענת כי החלטתה מתייחסת באופן מקיף לשאלת סיווגו של כביש מס' 89 כדרך ראשית מכוח תמ"א 3 והישארותו ככזה עד לסלילת הנתיב המתוכנן של כביש מס' 89 וכן לטענות העותרים בעניין הפרשנות שיש ליתן להוראות בתוכניות מאוחרות יותר. נטען כי מסקנות העותרים כי כביש מס' 89 הקיים נמחק בתוכניות מאוחרות הואיל ולא סומן כדרך ראשית גם לא לביטול, באופן המלמד מכללא על "קביעה אחרת" של המועצה הארצית באשר למעמדו, אינה יכולה להתקבל. נטען כי דרך המלך היא לבחון את מכלול ההוראות שניתנו בעניין זה בתוכנית המתאר הארצית העוסקת בדרכים וזו תמ"א 3 על תיקוניה. אין הגיון פרשני לשאוב מידע בנוגע לעניין זה מתוכניות מתאר אחרות שאף על פי כותרתן הן עוסקות בעניינים אחרים. למשל, תמ"א 31 הינה תוכנית מתאר ארצית לבניה, פיתוח וקליטת עליה. תמ"א 35 הינה תוכנית מתאר ארצית משולבת לבניה לפיתוח ולשימור. קל וחומר משאותן תוכניות מפנות לעניין דרכים לתמ"א 3. עוד נטען כי לא ניתן להסיק מסקנות מהתשריטים שצורפו לתוכניות בלבד, אלא יש להסתמך על מכלול המסמכים וההוראות של התוכניות כמקשה אחת. בנוסף נטען כי על פי סעיף 133 לחוק מוסד תכנון שבסמכותו לאשר תוכנית, מוסמך באותה הדרך לשנותה, לבטלה או להתלותה ובלבד שלמגיש התוכנית תינתן, ככל האפשר, ההזדמנות להשמיע דעתו. המשיבה 1 טוענת כי ככל שתוכנית מתאר ארצית (תמ"א 3) קבעה את מעמדה של דרך 89 כדרך ראשית, כל סטיה, שינוי או ביטול של קביעה זו צריכים להיעשות גם הם באותה הדרך. קרי, באמצעות תוכנית שמגדירה מחדש את מעמדה באופן מפורש, במסגרת תיקון לתמ"א 3. התוכניות המתקנות/משנות את תמ"א 3 אינן מתייחסות לשינוי בהיותה של דרך 89 דרך ראשית בקטע הרלוונטי ולכן נותר מעמדה כדרך ראשית. עוד טוענת המשיבה 1 כי על אף תורת הבטלות היחסית, נפקותם של הפגמים שנפלו בתוכנית, בשים לב לעוצמתם, הצטברותם ומידת הפגיעה שלהם בשלטון החוק, מחייבת את ביטולה של התוכנית והותרת החלטת המשיבה על כנה. כן נטען כי מדובר בהחלטה תכנונית מובהקת שניתנה לאחר הליך תכנוני תקין וכתוצאה משיקול דעת מקצועי ראוי ולכן אין להתערב בה. המשיבה 2 טוענת בתגובתה לעתירה כי אין בעצם העובדה, כשלעצמה, כי התוכנית נעדרה חתימת השר עובר לפרסומה למתן תוקף, כדי להשליך כיום ובחלוף הזמן מעת פרסומה ברשומות, על תוקפה ולפיכך להביא לביטולה. בעניין המחלוקת באשר לסיווגה ומעמדה הנורמטיבי של דרך 89 בציר המחבר בין צומת כברי לנהריה כ"דרך ראשית" או כ"דרך מקומית" אין המשיבה 2 נוקטת כל עמדה. דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה מהטעם שלא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיבה 1 שלפיה יש לעשות שימוש בסעיף 28 לחוק התכנון והבניה ולהורות למשיבה 2 לבטל את התוכנית שבנדון. החלטת המשיבה 1 מפרטת את הטעמים שהביאו את המשיבה 1 להגיע להחלטה שיש לבטל את התוכנית שבנדון, זאת לאור הפגמים שנפלו בתוכנית, שהינם פגמים מהותיים וחמורים היורדים לשורשו של עניין ואשר בהצטברותם מביאים לאי חוקיות השזורה לכל אורך ההליך התכנוני של התוכנית שבנדון, משלב הפקדתה ועד אישורה. מדובר, בין היתר, בפגמים של חריגה מסמכות בהחלטת הוועדה המקומית להפקיד את התוכנית (שכן אין לאשר ברצועת הדרך כל תוכנית מפורטת לבניה או לסלילה כל עוד לא נקבעה רצועת הדרך בתוכנית מתאר מקומית או בתוכנית מפורטת - סעיף 6.ד.1. בתמ"א 7/3; שכן תוכנית תחנת התדלוק פולשת לקו הבניין של דרך מס' 89 בניגוד לסעיף 9 בתמ"א 7/3; וכן מאחר שהחיבור לתחנה המוצעת נמצא במרחק הקטן מ- 2,000 מ' מצומת כברי בניגוד להנחיות בדבר מרחקים מזעריים בין התחברות תחנות תדלוק לבין צמתים בדרכים בינעירוניות שנקבעו בהתאם לתמ"א 18. פגמים אלה מבוססים על הקביעה כי דרך 89 מהווה דרך ראשית, כפי שנקבע על ידי המשיבה 1); פגמים בפרסום דבר הפקדת התוכנית בניגוד להחלטת הוועדה המקומית שהתנתה את ההפקדה באישורים שונים; פגמים בפרסום התוכנית לתוקף בחריגה מסמכות ללא אישור המשרד לאיכות הסביבה, ללא אישור שר הפנים ובהתעלם משאר הסטיות והתיקונים הנדרשים; אי ביטול פרסום התוכנית למרות פניות מינהל התכנון ומשרד הבריאות; ניגוד עניינים מוסדי בהתנהלותו של יו"ר הוועדה המקומית, שהינו חבר קיבוץ כברי. אני קובע כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיבה 1, מהנימוקים שפורטו במסגרת החלטה זו, החלטה שניתנה לאחר הליך ראוי של בחינת כל טענות הצדדים וכל הליקויים שנפלו בתוכנית שבנדון ואיזון בין האינטרסים הרלוונטיים לעניין. על כן, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטה זו. אכן נכונה טענת העותרים כי השימוש בסעיף 28 לחוק התכנון והבניה שמור למקרים חריגים ואסור שייעשה בו שימוש תכוף, הואיל ובכך תתנער ועדת התכנון המקומית מחובתה ומצב זה אינו רצוי, הואיל והיא אמורה להוות את גוף הפיקוח היעיל ביותר (ראו: בג"צ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם (30.7.0 3)). המשיבה 1 אינה חולקת על כך, אך טוענת כי מדובר במקרה חריג שיש להתערב בו. סבורני כי יש לקבל את טענת המשיבה 1 כי לאור הפגמים החמורים שנפלו בהליך אישורה של התוכנית מדובר במקרה המצדיק שימוש בסעיף 28 לחוק, שכן נראה כי במקרה זה הוועדה המקומית לא עמדה בחובות הפיקוח המוטלות עליה והליך אישור התוכנית לוקה בפגמים מהותיים המצדיקים את התערבות המשיבה 1. עוד אני סבור כי יש לקבל את טענת המשיבה 1 כי מדובר במקרה של אישור שינוי יעוד קרקע מיעוד חקלאי לתחנת תדלוק בחריגה מסמכות של הוועדה המקומית, לעיתים בניגוד להחלטות הוועדה עצמה, בהתעלם מתוכניות מתאר ארציות ומהתנגדותם של גורמים ממשלתיים מקצועיים למיקומה של תחנת התדלוק, ללא כל הנמקה. עמדתם המקצועית של גורמי המקצוע הנ"ל הייתה ידועה לעורך התוכנית וכל הגורמים הנוגעים בוועדה המקומית לאורך כל הליכי אישורה של התוכנית, שאף התעלמו מהדרישה לביטול דבר פרסומה, שהועברה אליהם בסמוך למועד פרסומה של התוכנית. אין בדחיית האישורים הנדרשים לשלב הוצאת היתר הבניה כדי לרפא את הפגמים המהותיים שנפלו ונותרו בתוכנית בהתייחס לנושאי הסביבה והתחבורה, לסטיות מהוראות התוכניות הארציות ולהתעלמות מאי קבלת אישור השר לפרסום התוכנית. אין המדובר בפגמים טכניים כטענת העותרים, אלא בפגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין והצטברותם של הפגמים מביאה לאי חוקיות ולהתעלמות בוטה מהדרך שבה היו אמורים להיות מנוהלים הליכי אישור התוכנית. על כן, סבורני כי מדובר בפגמים אשר בהצטברותם מצדיקים התערבותה של המשיבה 1, כמפורט בהחלטתה נשוא העתירה. העותרים טוענים כי לאחר פרסום הודעה בדבר אישור תוכנית ברשומות מוקנה לה מעמד של חיקוק וכי לא ניתן לתקוף את תוקפה של התוכנית לאחר שנים כה רבות, אף אם נפלו פגמים בהליכי אישורה. אינני מקבל טענה זו בנסיבות העניין. אמנם נכון כי על מוסדות התכנון, כמו רשויות מנהליות אחרות, להפעיל את סמכויותיהם במהירות הראויה ולעיתים, אם הרשות משתהה באופן קיצוני, עשוי בית המשפט לקבוע כי השיהוי עולה כדי הזנחה שיש בה כדי למנוע את הפעלת הסמכות (ראה: בג"צ 1135/93 טריידט ס.א. חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה, פ"ד מ"ח(2) 622 (1994)). אך אינני סבור כי זה המקרה בענייננו. אין המדובר בהתנהלות של המשיבה 1 המגיעה כדי הזנחה המצדיקה במקרה זה מניעת הפעלת הסמכות ובכל מקרה אי החוקיות שבה נגועים ההליכים לאישור ופרסום התוכנית גוברת, בנסיבות העניין, על השיהוי שבפעולת המשיבה 1. כפי שהבהירה המשיבה 1, השתהות בנקיטת פעולה במועד אינה יכולה לבסס טענת מניעות כלפי רשות הפועלת לאכיפת החוק, אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, זאת אף אם קיימת הסתמכות של הפרט, קל וחומר כשמדובר בנסיבות המגלות אי חוקיות ברורה ומובהקת שיש להתערב בה. ראו: רע"פ 1520/01 יעקב ורות שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ"ו(3), 595, עמ' 604-605. מקום שהמעשה המנהלי העומד לביקורת היה נגוע באי חוקיות, אזי משקלה של טענת השיהוי יקטן ביחס למידת אי החוקיות המיוחסת למעשה המנהלי והפגיעה החמורה שעלולה להיגרם לשלטון החוק ולאינטרס הציבורי (ראו: עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (טרם פורסם, , 7.12.06)). אי החוקיות שוללת את טענת ההסתמכות (ראו: ע"א 8116/99 אדם טבע ודין נ' הוועדה המקומית לתו"ב השומרון, פ"ד נ"ה(5) 196 (2001)). בענייננו, בנסיבות העניין ונוכח חומרת ההפרות של הוראות הדין והתוכניות, אין בכוח השיהוי בפעולתה של המשיבה 1 כדי למנוע ממנה להפעיל את סמכויותיה לאכוף את חוקי התכנון והבניה למען שמירה על שלטון החוק והאינטרס הציבורי ואין בשיהוי כדי לגבור על אי החוקיות הגלומה בהתנהלות הוועדה המקומית. חלוף הזמן אינו יכול להנציח אי חוקיות (ראו: ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, טרם פורסם (6.12.01)). אמנם התוכנית פורסמה לפני מספר שנים, אך פרסומה נגוע באי חוקיות, נעשה בטעות ובאמצעות הליכים פגומים מיסודם. על כן, לאור הנסיבות והצטברותם של הפגמים בהליך אישור התוכנית, לא ניתן להנציח אי חוקיות זו באמצעות הטענה כי משפורסמה התוכנית היא הפכה לחיקוק, כאשר הפרסום עצמו נגוע באי חוקיות ובהליכים פגומים. כך גם לא ניתן לקבל את טענות העותרים בדבר הסתמכות העותרת 2 על פרסומה של התוכנית, שכן, כאמור, פרסום התוכנית נגוע באי חוקיות ובהליכים פגומים, מאחר והיה ידוע לכול, כולל הוועדה המקומית והעותרים כי התוכנית פורסמה בטעות ללא אישורו של השר וכי ביטול הפרסום התבקש מיד לאחר מכן, אך לא בוצע, גם זאת בשל מחדלים. כן היה ידוע לכל כי לא התקבלו כל האישורים בהם התנתה הוועדה המקומית את אישורה של התוכנית וכאמור, גם דחיית האישורים לשלב מתן ההיתר לא נעשתה כדין ואין בה כדי לרפא את הפגמים שנפלו בהליכים. על כן, אין בטענת ההסתמכות של העותרת 2 על פרסומה של התוכנית כדי להביא לביטול החלטת המשיבה 1. כמובן שאם העותרת 2 סבורה כי מגיע לה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה מהשיהוי שבפעולת המשיבה 1, תוכל לנקוט בהליכים המתאימים בעניין זה לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, באם נגרמו נזקים כאלה. בכל הנוגע למעמדה של דרך 89 כדרך ראשית, הרי שהמשיבה 1 התייחסה לטענות העותרים בהחלטתה וסבורני כי יש לקבל את עמדת המשיבה 1 לפיה דרך 89 הוגדרה כדרך ראשית במסגרת תוכנית המתאר הארצית העוסקת בדרכים - תמ"א 3 - ודרך זו משמשת בפועל כדרך הראשית היחידה המקשרת בין אזור נהריה לאזור מעלות תרשיחא ובין דרך ראשית מס' 4 לדרך ראשית מס' 70. לא ניתן להשתמש בתוכניות מתאר אחרות שעוסקות בעניינים אחרים כדי להסיק מסקנה אחרת לגבי מעמדה של דרך 89, כל עוד לא בוצע כל שינוי או תיקון לתמ"א 3 המגדירה את מעמדה של הדרך כדרך ראשית. יש לקבל את טענת המשיבה 1 כי הגדרתה של דרך 89 כדרך ראשית לא השתנתה בתיקונים לתמ"א 3 בכל הנוגע לקטע הדרך הסמוך לתחנת התדלוק המוצעת ולא ניתן להסיק מסקנה אחרת אך ורק בהתבסס על תשריט התוכניות המתקנות או על תוכניות אחרות שאינן עוסקות בעניין הדרכים הקבועות בתמ"א 3. בנוסף, עניין הגדרתה של דרך 89 כדרך ראשית הינו נושא תכנוני מובהק, המצוי בתחום סמכותה וידיעותיה המקצועיות של המשיבה 1, אשר ביהמ"ש לא יטה להתערב בו. כידוע, אין בית המשפט שם עצמו כרשות תכנונית נוספת על אלה הקבועות בחוק או כטריבונל תכנון עליון. תחום התכנון הופקד בידי מוסדות התכנון על פי החוק ובית המשפט אינו אמור לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן, אלא אמור לבחון אם נפל פגם בהליך שהתנהל או בשיקול הדעת שהופעל על ידי הגוף המוסמך על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. ראו: בג"צ 1125/91 ליטמן נ' הוועדה לבניה למגורים, מחוז המרכז, טרם פורסם (31.12.91); בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441 (1996); בג"צ 1135/93 הנ"ל; בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, משרד הפנים, פ"ד מ"ה(3) 678; ע"א 2617/00 הנ"ל. בענייננו, כאמור, לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיבה 1 בעניין הגדרת דרך 89 כדרך ראשית בקטע הרלוונטי או בעניין הצורך בביטול התוכנית, שנפלו בה פגמים אשר בהצטברותם מצדיקים את ביטולה. מדובר בתוכנית שנפלו בה פגמים שבהתחשב בעוצמתם, הצטברותם ומידת הפגיעה שלהם בשלטון החוק, מצדיקים את ביטולה של התוכנית, כפי שהוחלט על ידי המשיבה 1 וכאמור, אין מקום להתערב בהחלטה זו בנסיבות העניין וכאשר מדובר בהחלטה תכנונית ומקצועית מובהקת שהתקבלה לאחר הליך תכנוני תקין וכתוצאה משיקול דעת מקצועי המושתת על טעמים סבירים מתחום התכנון. בשולי האמור, ואולם לא בשולי הדברים, אני מוצא לנכון להתיחס גם לטענת המשיבה 1 בכל הנוגע לניגוד עניינים מוסדי בו מצוי יו"ר הוועדה המקומית, מר יהודה שביט, שהינו חבר קיבוץ כברי וחרף מניעותו מילא תפקיד פעיל בהליכי התוכנית, כעולה מהתכתובת בתיק. סבור אני כי פגם זה יורד לשורשו של ההליך שהתקיים בוועדה המקומית, במיוחד בשים לב לדברים הברורים שנאמרו בעניין זהה בג"צ 3132/92 עלי מוהנא מושלב נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוזהצפון, פ"ד מז(3), 741 , 747-748 (1993), שם כבר נפסק כי פעילותו של חבר קיבוץ כברי במסגרת תפקידו בוועדה לתכנון ובניה, בהליך אישור של תכנית לבנית תחנת דלק עבור הקיבוץ שהוא נמנה עם חבריו, מהווה פעולה של ממלא תפקיד שלטוני בניגוד עניינים, הגובל בפלילים. ראוי היה כי האמור בפסק הדין הנ"ל ינחה את ממלאי התפקידים בוועדה המקומית, ובמיוחד שמדובר באותו הקיבוץ ובעניין דומה. לטעמי, די בפגם זה כדי להצדיק את החלטת הוועדה המחוזית ודי בכך כדי שהעתירה תידחה. סיכום: אשר על כן, לאור המפורט לעיל, אני סבור כי יש לדחות את העתירה, וכך אני מורה. ככל שכתוצאה מהשיהוי בהליך קבלת ההחלטות אצל המשיבה 1 נגרמו נזקים לעותרים פתוחה בפניהם הדרך לתבוע את נזקיהם בהליך מתאים ובבית משפט מוסמך. עם זאת לא ניתן להכשיר, וגם מחמת השיהוי, אי חוקיות בוטה. העותרים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבה 1 בכום כולל של 20,000 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום והד למועד התשלום המלא בפועל. לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לטובת משיבה 2. בניהועדה מקומית לתכנון ובניה