קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לגילוי חוזה בין רשות לגוף פרטי: 1. העותרות מפעילות מחצבות לכריית חצץ, וכך גם משיבה 2. המחצבות נמצאות במקרקעין המסורים לניהולו של מינהל מקרקעי ישראל, הלא הוא משיב 1. במהלך השנים שקדמו לכניסתו לתוקף של חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992 (להלן: חוק חובת המכרזים), הוסדרה הכרייה באמצעות חוזי הרשאה לחציבה שהעניק משיב 1 לחברות השונות שביקשו זאת. חוזים אלה נכרתו ללא מכרז, חודשו מדי שלוש שנים ללא הגבלת זמן, והמתקשרים בהם שילמו תמלוגים עבור ההרשאה. חוק חובת המכרזים הורה, כי בתום חמש שנים ממועד כניסתו לתוקף תופסק פעילותן של המחצבות הפועלות במקרקעי ישראל בפטור ממכרז, וממועד זה ואילך תוענקה הזכויות באמצעות מכרזים. אלא שחברות הכרייה התנגדו להסדר המתואר, והצליחו להביא לידי כך שבשנת 2003 תוקנה תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים, ונקבע בה כי למשיב 1 תהיה סמכות להעניק "הרשאה נוספת לכרייה וחציבה" בפטור ממכרז, על פי התנאים והשיקולים שפורטו בה. כמו כן נקבע בתקנה, כי לשם מתן הרשאה נדרשת המלצה מנומקת של ועדה בראשות שופט. לראשות הוועדה מונה כב' השופט (בדימ') ד' ביין, וכינויה מאז "ועדת ביין". 2. עם כינונה של ועדת ביין, פנתה משיבה 2 וביקשה להגיע להסדר כולל ביחס לכל המחצבות שהפעילה (בניגוד לבחינה הפרטנית של כל מחצבה ומחצבה, המתחייבת מכוחה של תקנה 25(29) הנ"ל). מאחר שמשיבה 2, ככל יתר חברות הכרייה, טענה כי יש לה זכויות קנייניות במחצבות, וכי אלה אינן מוגבלות בזמן, הסכים היועץ המשפטי לממשלה לראות בטענות אלה משום "סכסוך קרקעות", להחיל על המחצבות החפצות בכך את תקנה 25(4) לתקנות חובת המכרזים, ולאפשר בדרך זו הסדרה כוללת של כלל המחצבות שברשות כל אחת מהן. התקנה מסמיכה את משיב 1 להתקשר, בפטור ממכרז, בהסכם המעניק זכויות במקרקעין, כאשר מדובר בהסדר של סכסוך קרקעות. הסכם כזה טעון אישורה של ועדה בה חברים החשב הכללי או נציגו והיועץ המשפטי של משיב 1. ועדה זו, המכונה "ועדת השניים", תאשר את ההסכם אם תגיע לכלל מסקנה כי הענקת הזכויות נחוצה וצודקת בנסיבות העניין. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, המתייחסת לפעולת ועדת השניים בהקשר של הרשאות לכרייה, נקבעו כללים שיבטיחו כי תקנה 25(4) לא תהפוך ל"מסלול עוקף" של תקנה 25(29) הנ"ל. הנה כי כן, קיימים שני מסלולים חילופיים לקבלת פטור להתקשרות במכרז בענף המחצבות: "ועדת ביין", או "ועדת השניים". 3. העותרות, כמו גם משיבה 2 (וחברה רביעית שאינה מענייננו), העדיפו את המסלול של ועדת השניים. הוועדה בחנה את סך עתודות החומר שבמחצבות אותן מפעילה כל אחת מן החברות, וקבעה כי החברות הללו תקבלנה הרשאה לגבי 50% מסך העתודות שבמחצבותיהן, והמדינה תקבל 50% לשם שיווקן במכרז. כמו כן קבעה הוועדה אלו מחצבות תיוותרנה בידי כל חברה, אלו תועברנה למדינה לאלתר או בעתיד, ומה משך הזמן בו תמשיך החברה להחזיק במחצבה בטרם תעבירנה למדינה. הקדמה ארוכה זו תוביל אותנו אל העתירה. 4. בשנת 2008 פנתה משיבה 2 למשיב 1, וביקשה כי זה יעביר לעיונה את הסדרי ועדת השניים שנעשו עם העותרות. בפניה כללה משיבה 2 דרישה לגלות לה "את כל החומר המצוי ברשות המינהל והנוגע למחצבות המופעלות על ידי [העותרות]", ובכלל זאת את כל ההחלטות הנוגעות למחצבות הנ"ל שניתנו על ידי ועדת ביין, את כל הפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בעניינן בפני ועדת השניים ואת ההחלטה שניתנה על ידה, העתקי אישורים של שר האוצר ו/או איזו מוועדות הכנסת הנוגעות לעניין, כל ההתכתבות שהתנהלה בין העותרות לבין המינהל בעניין הנדון ואת העתק חוזי ההרשאה שנחתמו ביחס לכל אחת מן המחצבות הללו. משהתקבלה הדרישה אצל משיב 1, הודיע עליה הממונה על חוק חופש המידע במשיב 1 לעותרות, כנדרש בסעיף 13 לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע), וקצב להן פרק זמן להודיע את עמדתן. העותרות הגיבו בתוך פרק הזמן הנדרש והתנגדו לבקשה על כל היבטיה. לטענת משיבה 2, עמדתן מעולם לא הובאה לידיעתה. משיבה 2 טוענת, כי במהלך תקופה ארוכה ניסתה לברר מדוע אין פנייתה נענית. לבסוף שבה ופנתה במכתב נוסף, ביולי 2010, וביקשה לקבל מענה על פנייתה הקודמת. גם הפעם הועמדו העותרות על בקשת העיון, וגם הפעם שבו על התנגדותן הנחרצת. בעקבות דין ודברים בין משיב 1 לבין משיבה 2, צמצמה האחרונה את בקשתה למידע, וביקשה כי ייחשפו בפניה הסדרי ועדת השניים שנעשו עם העותרות, על נספחיהם. אלא שהעותרות נותרו בעמדתן גם ביחס לבקשה המצומצמת. על פי טענתן, החומר מהווה דיונים והתייעצויות פנימיות, או שיש בו מידע המהווה סוד מסחרי או מידע שמסירתו עלולה לגרום נזק כבד לעותרות. 5. ביום 12.12.10 הודיע משיב 1 לעותרות, כי לטעמו אין כל הצדקה להתנגדותן לעיון המבוקש, בגדרי הבקשה המצומצמת. במכתב (נספח 10 לעתירה) מבהיר משיב 1 כי עיון בחומר מלמד כי אין מדובר בדיונים ובהתייעצויות פנימיות. כך גם נדחתה הטענה לפיה המדובר במידע המכיל סודות מסחריים או שגילויו עלולה לגרום נזק כבד. משיב 1 הבהיר, כי פרט לעתודות החומר שבמחצבות, המידע שנטען כי הוא חסוי אינו מופיע כלל בחומר המבוקש, וזאת מבלי להביע עמדה האם אכן מדובר בסוד מסחרי. לטעמו של משיב 1, המידע על העתודות אינו מידע חסוי, שהרי מדובר במשאב ציבורי, שניתנה לגביו הרשאה לכרייה בפטור ממכרז. החלטה זו היא העומדת ביסוד העתירה. 6. על פי הנטען בעתירה, משיבה 2 נמנית עם קבוצת חברות הנשלטת בידי חברת תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ. רדימיקס שולטת בפועל בשוק חומרי הבנייה בישראל, כאשר משיבה 2 שולטת בשוק אספקת החצץ ומוצריו. "מטרתה הברורה של [משיבה 2]", כך נטען, "היא שימור כוחה ועוצמתה בשוק זה מחד גיסא, והצרת צעדיהן של [העותרות] מאידך גיסא, בכל אמצעי העומד לרשותן, לרבות שימוש פסול בחוק חופש המידע כפי שנעשה בעתירה זו". לראיה מביאות העותרות פרטים בדבר סכסוך בינן לבין משיבה 2, המשמש נושא להתנצחות משפטית ביניהן בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי במחוז המרכז. אין צריך לומר, כי משיבה 2 הזדרזה וצרפה לתגובתה את כתב ההגנה שהגישה במסגרת אותו הליך, על מנת להראות שאין ממש במיוחס לה. מאחר שאין בדעתי להידרש לגופו של אותו סכסוך, המסור להכרעתה של ערכאה אחרת, אסיר עניין זה מעל הפרק: איני סבורה כי ניתן לגזור מטענותיהן של העותרות באותה תביעה מסקנה כלשהי אשר תהיה לה השלכה על העניין שלפניי. העותרות טוענות, כי משיבה 2 לא נימקה את הצורך שלה במסמכים נשוא העתירה. לדידן, גילוי המסמכים לא רק שאינו משרת את תכליתו של חוק חופש המידע כי אם מנוגד לה. אין המדובר בבקשה לחשיפת דרכי פעולתה של רשות ציבורית אלא בקשה שיש בה פוטנציאל של פגיעה בעניינן של העותרות, שהרי משיבה 2 היא יריבתן המסחרית, וחוק חופש המידע לא נועד לאפשר ליריב מסחרי לרגל אחר מתחריו "ולדוג במימיו", כלשון העותרות. העותרות מדגישות, כי הסדרי ועדת השניים נבדקו ואושרו הן על ידי ועדת ביין, הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי ועדת הכספים של הכנסת, ולפיכך לא יכול להיות אינטרס ציבורי בחשיפתם. המידע הנדרש לא נועד לשרת, אם כך, תכלית ציבורית כלשהי. מנגד, כך נטען, המידע המבוקש כולל מידע הנוגע למאפייניהן הייחודיים של המחצבות, וממנו תוכל משיבה 2 ללמוד על תוכניותיהן הכלכליות והמסחריות ארוכות הטווח של העותרות. המדובר בבקשה חסרת תום לב, המנצלת הליכים משפטיים כדי לפגוע במתחרות. דין העתירה להדחות. 8. מתגובתו של משיב 1 עולה, כי במהלך עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון (בג"צ 9882/02), ואשר להבנתי לא הוכרעה לגופה, נחשפו ההסדרים שנעשו על ידי ועדת השניים בעניינה של משיבה 2 (ושל חברה נוספת). לטעמי, די בכך כדי לדחות את העתירה. משנחשפו ההסדרים שערכה ועדת השניים עם משיבה 2, אין לקבל גישה לפיה דמן של העותרות סמוק יותר. לא נמצא לי בטיעוניהן של העותרות (אשר בעתירה טענו כי ההסדרים של משיבה 2 לא נחשפו) כל הסבר מדוע יחשפו אלה, ולא יחשפו אלה. 9. גם לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענת העותרות, לפיה המידע המדובר הינו בבחינת סוד מסחרי או שבחשיפתו טמון פוטנציאל לפגיעה ממשית באינטרסים כלכליים שלהן, וכי על כן חל החריג הקבוע בהוראת סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע. המדובר במידע המתייחס למשאבים ציבוריים, היינו עתודות החומר לכרייה שבמקרקעי המדינה, ובכלל זאת גם המידע המתייחס להיתר שניתן לעותרות לעשות שימוש בקרקע שבידי משיב 1, והגובלת במחצבות, או לתנאים אחרים שנכללו בהסדר. אין המדובר, אפוא, בסוד מסחרי המצוי בבעלות העותרות. ההיפך הוא הנכון. המדובר במידע בעל אופי ציבורי מובהק, היינו בתנאי התקשרות חוזית בין רשות ציבורית לבין גורם עסקי פרטי. בית המשפט העליון קבע, כי במצב דברים זה זכאי כל אחד מן הציבור לדעת מהם תנאי ההתקשרות. זכות זו נובעת מתכליתו של חוק חופש המידע, מחובת הנאמנות שהרשות חבה בה כלפי הציבור ומהיותו של המידע המצוי בידה קניינו של הציבור. עוד קבע בית המשפט העליון, כי "גוף עסקי הבוחר להתקשר עם הרשות רואים אותו כיודע ומסכים כי - בכפוף לסייגים הקבועים בחוק - המידע הכרוך בהתקשרותו פתוח לעיונו של הציבור" (ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם בע"מ נ' אמיר לירן ואח', פ"ד נו(5), 817, בעמ' 821-822). 10. במכתב ההתנגדות של העותרות למסירת המידע נטען בהבלטה, כי "כל ...המסמכים המבוקשים ... כוללים מידע מסחרי ו/או מקצועי סודי ביותר של שפיר, בכל הנוגע למאפייניהם הייחודיים של מחצבותיה של שפיר. כך, למשל, המידע המבוקש עשוי לכלול, בין היתר, מידע על עתודות החומר במחצבותיה השונות של שפיר; מידע על סוג האבן במחצבותיה השונות של שפיר; מידע בדבר השכבות הגיאולוגיות של מבנה מחצבותיה של שפיר, ועוד". גילוי מידע זה, כך נטען, יאפשר ליריבתן העסקית של העותרות ללמוד על מגבלות שונות בהוצאת וכריית חומרי חציבה מן המחצבות של העותרות, על עלויות החציבה, ומידע נוסף אשר עלול להקנות למשיבה 2 יתרונות מסחריים בלתי הוגנים. ניתן להניח, כי משזכו טיעונים אלה להבלטה מיוחדת במכתבן של העותרות, הרי שהן רואות בהם את העיקר. והנה, מעבר לכך שממכתבו של משיב 1 (נספח 10 לעתירה) עולה בבירור כי מלבד הנתון בדבר עתודות החומר, אין המידע כולל נתון מן הנתונים שפרטו העותרות לעיל כדוגמא לנתונים חסויים, נקל להתרשם, כי המדובר בטענות סתמיות וכוללניות, שלא לומר מלאכותיות, ואשר דבר אין בינן לבין סודות מסחריים. אין ולו נתון אחד מן הנתונים המפורטים לעיל אשר לגביו ניתן לטעון ברצינות כי הוא בבחינת סוד מסחרי המצוי בבעלותן של העותרות. המדובר במחצבות הנמצאות במקרקעי המדינה, והנתונים בדבר סוג האבן ומבנה השכבות הגיאולוגיות של אותם מקרקעין אינם יכולים, אפוא, להיות בבעלות העותרות. הכלל הוא שהטוען לחריג לפי חוק חופש המידע, עליו הנטל להוכיחו (עת"מ 1637/03 גולן נ' רשות שדות התעופה בישראל) . בצדק טוענת משיבה 2, כי לא נשמעה מפי העותרות כל טענה לפיה נדרשו להעביר לעיונה של ועדת השניים, כתנאי להסדר, נתון כלשהו המהווה סוד מסחרי מובהק, כגון דו"חות כספיים, שולי רווח, מחירי מוצרים וכו', או כי נתונים אלה נכללים בפרטי ההתקשרויות שנערכו עימה. כך גם לא נטענה טענה כי במידע המבוקש נכללים פרטים שנמסרו על ידי העותרות לרשות על תנאי שיישמרו בסוד. נקודת המוצא הינה, אם כן, כי אין המדובר כלל בסוד מסחרי או במידע שחשיפתו עלולה לפגוע פגיעה ממשית באינטרס כלכלי של העותרות. המדובר בחוזה שנערך בין העותרות לבין הרשות, ביחס למשאב ציבורי. לציבור זכות לקבל מידע זה, על הרשות חובה לחושפו, ולעובדה שלמשיבה 2 אינטרסים נוספים, מלבד עצם הזכות לדעת, אינה פוגמת בזכותה היסודית, או גורעת ממנה. בנסיבות אלה, אין נדרשת כלל עריכת פעולת איזון בין האינטרס הכללי שבגילוי לבין אינטרס ספציפי שבמניעתו, ואין על מבקש המידע להצביע על טעם אשר יצדיק את חשיפתו, כחריג לחריג. 11. גם הטענה כי די בכך שוועדת השניים או היועץ המשפטי לממשלה אשרו הסדרים אלה על מנת לשרת את התכלית של שקיפות ושל פיקוח, לאו טענה היא. משיב 1 ערך עם העותרות (כמו גם עם משיבה 2) הסדרים מתוך פטור ממכרז. המדובר בהסדרים סטטוטוריים המהווים חריג לכלל של חובת המכרזים. בנסיבות אלה, האינטרס שבשקיפות הוא אינטרס מוגבר. ואכן, אין תמה כי בתקנה 1ג לתקנות חובת המכרזים נקבעה חובת פרסום התקשרויות שעורכת הרשות בפטור ממכרז, באתר האינטרנט של הרשות המתקשרת. לא יכול להיות חולק, כי לו נערכו ההסדרים היום, לאחר חקיקת התקנה, הייתה חלה על משיב 1 חובה לפרסמם באתר האינטרנט שלו, ולעותרות לא היה פתחון פה לטעון כי גילוי תנאי ההתקשרות יש בו משום חשיפת סודות מסחריים או פגיעה ממשית באינטרסים כלכליים. בצדק טוען משיב 1, כי גם אם התקנה האמורה אינה חלה על העניין הנדון בשל מועד כניסתה לתוקף, הרי שיש בה כדי להדריך את שיקול הדעת בבואו לבחון בקשה מן הסוג הנדון. לכך יש להוסיף, כי הגם שהנחה היא כי הרשות המנהלית מבצעת את עבודתה כראוי וללא פניות, אין בה כדי לשלול את הצורך בפיקוח ציבורי ובחשיפת פעולותיה של הרשות, בכפוף לחריגים הקבועים בחוק. די אם נפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 8284/08 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'), , אשר עותרת 1 הייתה צד לו, על מנת להראות כי הסדר שנעשה עם עותרת 1 לגבי מחצבה מסוימת לא צלח ביקורת שיפוטית, ובית המשפט קבע כי משך תקופת ההרשאה שניתנה לעותרת בקשר לאותה מחצבה, מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק. ואכן, על טענה דומה אמר בית המשפט העליון כי "אין בחזקת החוקיות החלה בהליך הפלילי כדי לגרוע מן החשיבות שבפיקוח על ההחלטות על פי הרציונאל הניצב בבסיס זכות העיון הציבורית במסלול חוק חופש המידע" (עע"מ 2398/08 מדינת ישראל נ' אליצור סגל, ניתן ביום 19.6.11) . 12. כאמור לעיל, אין על מבקש המידע להצביע על טעם כלשהו העומד ביסוד בקשתו. חוק חופש המידע אינו מתנה את גילוי המידע בקיומו של עניין אישי של המבקש, והוראת סעיף 7(א) לחוק, אינה מחייבת את המבקש לציין את טעמי הבקשה. אלא שבענייננו הציגה משיבה 2 טעם של ממש לחשיפה המבוקשת. משיבה 2 טוענת, כי למרות שהיא החזירה לידי המינהל חלק מן המחצבות, ועתידה להחזיר חלק נוסף, הרי שעותרת 1 לא החזירה עד היום ולו מחצבה אחת. יתרה מזאת, השמועות אומרות, כך על פי הטענה, כי עותרת 1 קיבלה ארכה של עשרות שנים על מנת להחזיר 50% מן העתודות שהיא אמורה להחזיר, וכי ההסדר כולל עניינים נוספים, כגון הגדלת עתודות האבן במחצבותיה של העותרת 1, ומתן אפשרות לניוד עתודות. חששות אלה מתחזקים, לדידה של משיבה 2, למקרא הנטען בעתירה ולפיו מכילים המסמכים המבוקשים מידע "על עניינים הקשורים לקרקעות בהן פועלות המחצבות, ושאינם קשורים ישירות לחציבה ולכרייה במחצבות". חששותיה של משיבה 2 נשענים גם על העובדות העומדות ביסוד פסק הדין הנ"ל, המלמדות כי עותרת 1 כבר הצליחה להשיג תנאים מפליגים ביחס לאחת המחצבות, ונדרשה התערבות שיפוטית כדי לבטלם. אין צורך, ואף אין בידי יכולת, לקבוע עמדה האם יש ממש ב"שמועות" ובחששותיה של משיבה 2. אולם למשיבה 2 עניין ברור ולגיטימי בגילוי מידע זה, שכאמור אינו מהווה סוד מסחרי, על מנת שתוכל לבחון האם התנהלות הרשות לגביה הינה התנהלות מפלה ובלתי עניינית. יוער, כי בית המשפט העליון פסק כי בעת גילויו של מידע שאין על הרשות חובה לגלותו, עליה לשקול את עניינו של מבקש המידע, וככל שהאינטרס האישי עליו יצביע חזק יותר, כך תיטה הכף לטובת הגילוי (עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו) . כאלה הם פני הדברים, כשמתחייב איזון בין אינטרסים נוגדים. על אחת כמה וכמה, כאשר על המידע המבוקש חל הכלל ולא החריג. עניינה האישי של משיבה 2 במידע אינו יכול, אפוא, לעמוד לה לרועץ. החשש עליו הצביעו העותרות, שמא תשתמש משיבה 2 במידע על מנת להצר את צעדיהן, אינו יכול להדריך את שיקול הדעת, כאשר המדובר במידע אשר על פי מהותו הינו מידע ציבורי, ואין חל עליו חריג מן החריגים המנויים בחוק חופש המידע. סוף דבר, העתירה נדחית. העותרות ישלמו לכל אחת מן המשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. גילוי מסמכיםחוזהמסמכיםסוד מסחרי