קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה להורות לעירייה לנקות שטח: בפני עתירה מנהלית, לפיה העותרים נשאת סולטאן ונאדר סולטאן המתגוררים בעיר טירה עותרים לבית המשפט, כי יורה למשיבים 1-2 ליתן טעם מדוע לא יפעלו מכוח סמכותם, לניקוי ופינוי כל השטח המצוי בתוואי דרך מפסולת ולכלוך, על מנת לאפשר שימוש בו לצורך פריצת דרך. לחילופין, מבוקש צו לאפשר לעותרים לבצע בעצמם את עבודות הכשרת הדרך ולהתיר להם לקזז את עלות ביצוע העבודה מחיוביהם למשיבים או - מי מהם. הצדדים 1. העותרים הינם אחים הגרים בשכנות זה לזה בבתים צמודי קרקע במקרקעין השייכים להם בגוש 8058 חלקה 24/1, בתחומי העיר טירה (להלן: המקרקעין). עותר 1 נשאאת סולטאן (להלן: נשאאת) בנה את ביתו בשנת 1999 ועותר 2, נאדר סולטאן (להלן: נאדר) בנה את ביתו בשנת 2005. העותרים ומשפחותיהם גרים בבתים אלה שנבנו על ידם. 2. המשיבה 1 - הינה עיריית טירה (להלן: העירייה) והמשיבה 2 - הינה הועדה המקומית לתכנון ובניה טירה (להלן: הועדה המקומית). העותרים הפנו את העתירה אף כנגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז, אך נמלכו בדעתם ובשל כך נמחקה העתירה כנגדה. להלן העובדות הרלוונטיות לעניין 3. על המקרקעין עליהם בנויים בתי העותרים, חלה תכנית בניין עיר במ/טר/3006 (להלן: התוכנית). התוכנית פורסמה בי.פ 4592 ביום 27.11.97. התוכנית עוסקת בשינוי יעוד קרקע חקלאית למגורים. במסגרת התוכנית נאמר שיוחל בביצועה המלא בתוך 3 שנים מיום אישורה, לרבות ביצוע כל התשתיות (סעיף 19 לתוכנית). בגדר התוכנית הוגדרה דרך גישה אשר תצא מבתי העותרים ותתחבר עם כביש ראשי מצפון להם (להלן: הדרך). 4. שכני העותרים, משפחת סלטאני, (להלן: השכנים) בנו בעבר, גדר מסביב לבתיהם, אשר פלשה לתוך שטח הדרך הציבורית ובכך מנעה שימוש חופשי בדרך שהתוותה התוכנית. לטענת העותרים, המשיבים 1-2 נמנעו מלהורות להרוס את הגדר, למרות מחאותיהם של העותרים. 5. לאחר שהמשיבים 1-2 לא פעלו להריסת הגדר, פעלה הוועדה המחוזית מכוח סמכותה על פי חוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון) והגישה ביום 23.02.05 עתירה למתן צו להריסת הגדר שבנו השכנים (ב"ש 1412/05 בבימ"ש השלום פ"ת) . בבקשה צוין כי השכנים בנו גדר בניגוד לתוכנית אשר מונעת מהציבור שימוש חופשי בדרך ובשטח הציבורי. בעקבות ההליכים שנוהלו נגד השכנים על ידי הועדה המחוזית, ניתן צו הריסה לגדר. 6. רק לאחר דחיות חוזרות ונשנות בוצע צו ההריסה על ידי השכנים, אם כי באופן חלקי, וזאת בחודש דצמבר 2009 לערך, בסמוך למועד האחרון שקבע בית המשפט. 7. לטענת העותרים, במשך שנים רבות נמנעו עיריית טירה והועדה המקומית מהכשרת הדרך בתואנה כי אינן יכולות להכשיר את הדרך, כיוון שקיימת שם גדר אשר נבנתה שלא כדין, ועד שנהרסה לא ניתן היה לעשות דבר במקום. 8. לא מן המותר לציין כי בבית משפט השלום בפתח תקווה מתנהלת מאז 2007 תובענה אזרחית (ת"א 3334/07) שמנהלים העותרים כנגד הועדה המחוזית, הועדה המקומית ושכני העותרים שעניינה נזק נטען עקב הגדר שנבנתה ואשר מנעה את פריצת הדרך "וירידת הערך כתוצאה מכך" (ראו דבריו של ב"כ העותרים עו"ד סתיו לפרוטוקול, מיום 19.5.11). טענות העותרים 9. העותרים טוענים כי למרות שהוסרה הגדר, המשיבים 1-2 עדיין לא פועלים להכשרת דרך בתוואי שהותווה על פי התוכנית. בנוסף, המשכה של הדרך לכיוון צפון, המובילה לכביש הראשי הינה בלתי עבירה, מסולעת ויש בה עצים וצמחייה. 10. כמו כן, נטען על ידי העותרים, כי המתחם בו אמורה הייתה לעבור דרך ציבורית לכלי רכב ואנשים, הפך לאתר להשלכת פסולת. באתר הצטברו שיירי פסולת כתוצאה מהריסת הגדר שכלל לא פונתה. אשר על כן, לא ניתן לעבור בדרך באמצעות כלי רכב. 11. במסגרת התביעה הכספית שהגישו העותרים בבית המשפט קמא, נערכה במקום בדיקה על ידי שמאי שמונה על ידי בית המשפט, מר אבי פרס, עוד קודם להריסת הגדר. המומחה ציין בחוות דעתו כי במועד ביקורו הדרך הייתה חסומה ובלתי סלולה, כשבחלקה עברה בחצר מגורים. השמאי ציין כי קיימת אי ודאות לעניין הגישה לבתי העותרים אשר כיום אינה מוסדרת באמצעות הדרך, אלא באמצעות דרכים שייעודם אחר. אם כי מדובר במצב הפיך אשר יכול להשתנות על ידי הכשרת דרך הגישה. 12. העותרים פנו למשיבים 1 ו - 2 לרבות ראש העיר, נפגשו עם גורמים שונים אצל המשיבים בבקשה לשכנעם לבצע את הכשרת הדרך. למרות הבטחות שונות שקיבלו - בפועל לא נעשה דבר. יתרה מזאת, אף נאמר להם לעשות שימוש בדרכים אחרות - בניגוד לדין - לצורך מעבר כלי רכבם. 13. לטענת העותרים, הם הציעו למשיבים 1-2 כי הם בעצמם יבצעו את העבודה להכשרת השטח לצורך מעבר לבני אדם וכלי רכב, מהכביש הראשי דרומה עד ביתם, ועלות העבודה תקוזז מתשלומים שעליהם לשלם לרשות המקומית. אך גם בקשתם זו לא נענתה. עובר להגשת העתירה, נפגשו העותרים מספר פעמים עם נציגי המשיבים 1 ו - 2, לרבות ראש העיר, מתוך ניסיון להגיע לכלל הסדר שייתר את הצורך בהגשת העתירה, ולא חסכו מאמצים על מנת להימנע מכך, אך מאמציהם כשלו. כשבועיים לפני הגשת העתירה, נערכה פגישה עם ראש העיר במקום עצמו, שאמר כי למרות שהוא מבין את המצוקה אליה נקלעו העותרים, אין ביכולתו או בכוונתו בשלב זה לעשות דבר. 14. למשיבים 1-2, או מי מהם ניתנה הסמכות לפעול להכשרת דרך המעבר ו/או כביש ו/או דרך גישה בהתאם לתוכנית ומכוח הדין. יתר על כן, בכל האמור בכל הקשור לניקוי השטח מהמפגעים כמתואר לעיל, קיימת חובה לנהוג כך. בוודאי, ומקל וחומר שנכון וראוי לעשות שימוש בסמכות זאת, שעה שנוצר, בפועל ולא באופן תיאורטי, מצב שבו, אי ביצוע הכשרת הדרך פוגע באופן ממשי בעותרים ובשכנים אחרים, ומונע שימוש סביר במקרקעין על ידי יציאה מביתם לכביש הראשי או בכל אופן אחר. 15. המשיבים 1-2 התעלמו מתביעות העותרים. הם הותירו את המצב כמות שהוא, לא נענו לבקשות העותרים, לא דנו בעניין, לא שקלו את דרישתם, וכל הפניות זכו, בפועל, להתעלמות מופגנת. התנהגות זו של "שב ועל תעשה" יש בה, בנסיבות העניין, משום חוסר תום לב, חוסר הגינות, חוסר סבירות וחוסר מידתיות. 16. המשיבים 1-2 נהגו שלא כראוי בכך שלא נימקו את התנהגותם. חובת ההנמקה של מוסד תכנוני או רשות מקומית היא אבן יסוד במשפט המנהלי, שאחרת לא ניתן לבחון את שיקולי הרשות כגון האם נהגה באופן שרירותי, האם פעלה באופן ענייני, מה היו שיקוליה וכד'. לעותרים במקרה זה נגרם נזק רב, הגישה שלהם לבתיהם באמצעות כלי רכב אינה מוסדרת כראוי, חרף התוכנית, והמשיבים 1-2 שהם בעלי הסמכות לתקן מצב זה, אינם מספקים כל הסבר למחדלם מלעשות כן. 17. מנימוקי התשובה לעתירה עולה שאין חולק בדבר חובות או סמכויות המשיבים בכל הנוגע לפריצת דרכים. רק טענה "אופרטיבית" אחת יש למשיבים 1-2 ועליה מושת כל יהבם, והיא העדר תקציב לביצוע העבודה הנובע מסדר עדיפויות. אילוצי תקציב אינם אמתלה ראויה לאי עשייה מצד רשות ציבורית, והדרישה למתן פטור מאחריות כל אימת שקיימים שיקולי תקציב נדחתה בבית המשפט העליון, במיוחד לא ניתן לטעון טענת אילוץ כספי - שעה שניתן היה בתקציב קטן יחסית למנוע מראש נזק, או כשהימנעות מהוצאה נעשית משיקולים זרים או שהיא בלתי סבירה באופן קיצוני. בענייננו, עלות פריצת דרך עפר זמנית היא זניחה והמשיבים 1-2 לא ניסו להוכיח את טענת חוסר התקציב לביצועה. 18. כן נטען, כי בעיית התקציב כלל לא קיימת. העותרים הסכימו ליטול על עצמם באופן מלא, ללא סייג את מימון פריצת דרך העפר הזמנית. בכך נפתרת הבעיה בשלמותה, מחד נפרצת דרך משולבת, חוקית ונוחה שממילא חובה לפרצה לפי התוכנית, ומאידך ההוצאה אינה נופלת על הקופה הציבורית אלא על העותרים. פתרון זה אף התקבל בפסיקה. בענייננו, מדובר בדרך עפר זמנית באורך כ-40 מ' שעלותה זניחה. כך יכשירו העותרים שטח שכיום הוא מפגע סביבתי לציבור, בלתי אסטטי ומטרד ציבורי, שכן הוא משמש מזבלה וגדלה בו צמחיית פרא עבותה. 19. המשיבים 1-2 לא מעוניינים בפריצת הדרך בשל שיקולים זרים, ובלתי סבירים הקשורים במשפחת סולטאני. כך נהגו כלפיה באי אכיפת החוק ואי הגשת כתב אישום או הריסת הגדר שאורכה למעלה מ-170 מטר שנבנתה ללא היתר, ונדרשה התערבות הועדה המחוזית, וכך הם נוהגים בהתפתלותם כיום בהתנגדותם לפריצת דרך עפר זמנית כעולה מהתנהלות התיק דנא. 20. המשיבים 1-2 טענו בשפה רפה כי קיימת דרך גישה לעותרים לביתם באמצעות דרכים חלופיות. טענה זו לא בא זכרה בתגובה לעתירה ואף כשניתנה להם הזדמנות לתקנה - לא עשו כן. בגדר תיק בית המשפט השלום בפ"ת 3334-07 ציין השמאי שמונה על ידי בית המשפט מר פרס כי הדרכים החלופיות לא חוקיות ולא נוחות: שכן דרך חלופית אחת הינה צרה מאד בעוד שהדרך החלופית האחרת רצופה בורות ובעייתית למעבר כלפי רכב. 21. בנסיבות אלה יש לקבל העתירה ולהורות למשיבים 1-2 לאפשר ביצוע העבודה על ידי העותרים תוך שהם יסמנו רק את תוואי השטח על פי התוכנית, כפי שגם התחייבו בפרוטוקול בית המשפט ועל פי דין. כן יש לחייבן בגין התנגדותן זו בהוצאות העותרים ובשכ"ט עו"ד לרבות הוצאות החשב המלווה שהזמנתו נועדה לבחון את השאלה אם אכן נעשתה פנייה אליו ולבחון את תקצוב העבודה. טענות העירייה 22. המשיבים 1-2 מבקשים מבית משפט זה לדחות את העתירה ומונים אגב כך מספר נימוקים שעיקריהם יפורטו להלן; המשיבים 1-2 פעלו בהתאם לסמכויותיהם, באופן סביר וללא שנפל כל פגם בהחלטותיהן. 23. אין בית המשפט לעניינים מנהליים שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של ועדת תכנון ובניה, אלא רק בוחן האם החלטתה נופלת במסגרת ההחלטות האפשריות הסבירות, בתחום שיקול דעתה של הרשות המנהלית. 24. תפקידו של בית משפט לעניינים מנהליים אינו אלא לקבוע האם השיקולים ששקלה הרשות מצויים בגבולות מתחם הסבירות והאם לא נפל בהם פגם או פסול מינהלי. המשיבים 1-2 טוענים כי לא נפל כל רבב בפעולות המשיבים 1-2, לא נפל פגם בהחלטותיהם והן פעלו בהתאם לסמכויותיהם באופן סביר והגון ואין לא נפל כל פגם המצדיק התערבות בית המשפט. 25. העותרים לא המציאו את כתב הטענות לחשב המלווה. שכן, בחודש 9/2004 בתוקף סמכותו על פי פקודת העיריות מינה שר הפנים חשב מלווה מטעם הפנים. דבר מינוי החשב המלווה פורסם בהתאם לפקודת העיריות, ברשומות. כחלק ממגמה להעביר סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, מינה שר הפנים חשבים מלווים מטעמו לחלק לא מבוטל של רשויות מקומיות שנקלעו למצב כלכלי קשה. 26. החשב המלווה ממונה בנסיבות של כשלים ניהוליים ופיננסיים, כידו הארוכה של משרד הפנים לשמירה על הקופה הציבורית ובמטרה להבריא את הרשות. אין לראות בתפקידו תפקיד פורמלי בלבד של מציאת משבצת תקציבית מתאימה להוצאה של העירייה. יש בתפקיד אלמנט מהותי ומשמעותי של הפעלת שיקול דעת ובחינת שיקול דעתה של העירייה בהתחייבויותיה והתקשרויותיה, אם כי אין החשב המלווה בא במקום העירייה ומוסדותיה המוסמכים. 27. סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס- 2000 קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מנהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שבהם דן בית המשפט הגבוה לצדק, בשינויים המחויבים. על פי פרשנות הסעיף, גם הכללים ההלכתיים שפותחו בבית המשפט הגבוה לצדק כגון עקרונות זכות העמידה, מצוי הליכים, השיהוי וניקיון הכפיים, חלים על בתי המשפט לעניינים מינהליים. העותרים הסתירו מבית המשפט הנכבד עובדות מהותיות. 28. הועדה המחוזית פעלה והגישה כתבי אישום נגד המחזיקים ואף הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. הבקשה לביזיון ו/או הבקשה לצו הריסה הוגשה ע"י הועדה המחוזית ואין המשיבים רשאים לפעול אלא לפי הנחיות והוראות הועדה המחוזית. לעירייה אין כל התנגדות שהפסולת תפונה כמובן בכפוף לאישור החשב המלווה מטעם משרד הפנים. 29. ללא אישור החשב המלווה לא ניתן לפרוץ דרך או לפנות פסולת, שהרי אין המשיבים 1-2 אחראים לפינוי הפסולת. העותרים לא צירפו צדדים ראויים לרבות הבעלים ו/או המחזקים של המקרקעין נשוא המחלוקת. כעולה מתגובה המשיבים 1-2, הן הפעילו סמכויותיהן לאכיפת חוקי התכנון והבניה וחוקי רישוי העסקים. בכל מקרה המשיבים 1-2 יפעלו ויישמו את הוראות התכנית המאושרת ללא משוא פנים ו/או ללא הפליה. לשם פריצת דרך על המשיבים 1-2 להכין תקציב מיוחד המחייב קבלת אישור משרד הפנים והמליאה וחיוב התושבים בהיטלי סלילה וגבייתם. המשיבים אינם ערוכים בשלב זה לפריצת הדרך הנטענת ובהצעת התקציב הוקצו כספים לפריצת הדרך הרלוונטית. יש לציין כי תקציבי פיתוח מחייבים את העירייה לדאוג למקור תקציבי, אישור המחוז וקבלת מימון מתאים ואין לממן עבודות פיתוח מהתקציב השוטף. דיון והכרעה 30. חובות וסמכויות של עירייה קבועות בין היתר בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות). בפרק העוסק בחובותיה של עירייה, קובע, סעיף 235 כך: " בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה... (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב..." 31. סעיף 236 לפקודת העיריות מוסיף ומטיל חובה על עירייה לפקח על הריסתם ותיקונם של בנינים. וכך נאמר באותו סעיף: "בעניין בנינים תעשה העירייה פעולות אלה: תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים... לעניין סעיף זה - "בנין" - כל מבנה, בין של אבן ובין של בטון, חימר, ברזל, עץ או חומר אחר, ולרבות כל יסוד, קיר, גג, ארובה, מרפסת, גזוזטרה, כרכוב או בליטה, או חלק מבנין או כל המחובר בהם, או כל קיר, סוללת-עפר, גדר, גדר-כלונסאות או מבנה אחר המקיף או תוחם, או מיועד להקיף או לתחום, קרקע או שטח. 32. סימן ג' לפקודת העיריות עוסק בסמכויותיה של עירייה, ושם נאמר בסעיף 249: "סמכויותיה של עיריה הן: בנינים (1) לבנות ולקיים בנייני ציבור, לעשות עבודות ציבוריות אחרות ולבנות ולקיים חנויות ובתים... רחובות ציבוריים (11) לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור... סלילת מדרכות (12) לסלול מדרכות או לדרוש מבעלי מקרקעין הגובלים לסלול, סלילה ראשונה, מדרכה לאורך הרחוב הגובל את מקרקעיהם...". 33. יחד עם כל אלה, נקודת המוצא המקובלת לדיון היא: "שהתפקיד השיפוטי מוגבל לביקורת על חוקיות פעולותיה של הרשות. בהתאם לכך, הליך הביקורת הוגדר כמצומצם לשאלה אם ההחלטה נקייה מפגמים מוגדרים, כמו שיקולים זרים והפליה". (דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי, כרך ב, התש"ע - 2010, עמ' 620). פרופ' דפנה ברק-ארז מפנה לפס"ד של השופט זוסמן משנת 1961 שעדין לא נס ליחו ולפיו: "פיקוחו של בית-משפט זה על הרשות המינהלית יהא בהכרח פיקוח משפטי בלבד, היינו הפיקוח יהא מוגבל בשאלה, אם חרגה הרשות מסמכויותיה שהחוק קבען, או אם נתגלתה אגב השימוש בשיקול-הדעת שגיאה משפטית. ואילו יעילות השימוש בשיקול הדעת ומידת תבונתו - להבדיל מחוקיותו - אינן ניתנות לבדיקה על ידי בית משפט זה מן הטעם הפשוט שאין בידי ערכאה משפטית זו הכלים והמכשירים הדרושים לשם כך" (בג"ץ 311/60 מילר נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989 1961). 34. בענייננו, טוענים העותרים שיש לכפות על העירייה לסלול דרך אשר תשרת אותם ביציאה מבתיהם עד להגעתם לכביש הראשי. העותרים טוענים כי הם מוכנים לבצע בעצמם את הדרך אך מציינים כי הם יתקזזו בהוצאות הכספיות עם הרשות. הרשות מנגד טוענת כי מדובר בסדר עדיפויות פנימי של העירייה ותולה את ההחלטה במצבה הפיננסי הקשה של העירייה שבעקבותיו מונה חשב מלווה לעירייה. 35. המשיבים 1-2 מעלים טענה מקדמית, לפיה העותרים לא המציאו את העתירה דנן לחשב המלווה לעירייה. אליבא דבא כוחם של העותרים - גם אם העותרים לא המציאו את העתירה לידי החשב המלווה, אין בכך לבטל את חובתה של העירייה להמציא את העתירה לידי החשב המלווה. בעניין זה הדין עם המשיבים. אכן, מינוי חשב מלווה ייעשה מקום שהעירייה סובלת מגירעון שוטף וכן מקום שתקציב העירייה, או ענייניה הכספיים האחרים מנוהלים, לדעת שר הפנים, באורח לא תקין. בענייננו, אין מחלוקת כי לעיריית טירה מונה חשב מלווה, אשר דבר מינויו פורסם ברשומות. סעיף 142ג1 לפקודת העיריות קובע כי על אדם אשר פותח הליך משפטי כנגד עירייה להמציא העתק של כתב התביעה לחשב המלווה אשר מונה לעירייה. מטרת הוראת סעיף זה היא ליידע את החשב המלווה על ההליכים המשפטיים הנפתחים כנגד העירייה. זאת, על מנת לאפשר לו לנקוט בצעדים המתאימים ולוודא שהעירייה תתגונן מפני אותם הליכים ולמנוע מתן פסק דין בהעדר הגנה כנגדה. ההנחה היא שתפקידו של החשב המלווה הוא, בין היתר, לדאוג לכך שהרשות המקומית תתגונן מפני תביעות. זאת, בכדי למנוע בזבוז כספי ציבור הנובע ממחדלי הרשות המקומית בטיפול בתביעות המוגשות נגדה. על כן, "מתבקשת המסקנה כי במקרה של אי מסירת כתב בי-הדין לחשב המלווה לא יהא בכך משום המצאה כדין, זאת אף אם כתב בי-הדין הומצא לידי העירייה, וכי הדבר מהווה פגם בהליך המקים עילה לביטול פסק הדין מחובת הצדק. בהתאם לכך, יש לבטל את פסק הדין אשר ניתן בהעדר הגנה" (עע ,13633-05-10 עירית נצרת נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פורסם בפדאור, ניתן ביום 31/08/2011). בענייננו, העותרים לא המציאו את כתב התביעה לידי החשב המלווה ומשכך חדלו. יש לראות בכך פגם מהותי היורד לשורשו של הליך - אם כי אין הצדקה לבטלו כליל, שכן בסופו של יום במקרה דנא, העירייה הגנה על האינטרסים שלה. 36. לגופו של עניין ייאמר, כי הטענה אותה העלתה העירייה ולפיה אי ביצוע התוכנית משיקולים תקציביים הינה טענה עניינית ורבת משקל, אותה לא הצליחו העותרים לסתור. ההתחשבות באילוצים תקציביים של עירייה, ככל רשות ציבורית, היא חיונית כאשר במסגרת הניהול התקין נדרש תעדוף ראוי של המטלות המוטלות לפתחה של הרשות. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופטת ש' נתניהו ולפיהם: " אין חברה שמשאביה בלתי מוגבלים. אין רשות הפועלת בחברה על פי חוק הרשאית והיכולה להתעלם מאילוצי תקציב ולספק שירותים ללא חשבון, ותהא חשיבותם של השירותים רבה וחיונית ככל שתהא.... כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף, האופן והמידה של קיום תפקידיה-חובותיה על פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית שלה. לעולם אין היא יכולה לצאת ידי חובת הכל ולקיים את כל תפקידיה באופן אופטימלי, ללא התחשבות במגבלות התקציב. עליה לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות וקדימויות וכללים וקריטריונים מנחים ליישומם, אשר יעמדו במבחן הסבירות. אותם עליה להפעיל תוך שוויון. הסבירות מחייבת כי בקביעת סדר הקדימויות בין נושאים שונים שהרשות מופקדת עליהם תנתן עדיפות לנושאים הנכבדים בחשיבותם מהאחרים. כל עוד כך תנהג הרשות לא יתערב בית המשפט ולא יחליט במקומה על אופן חלוקת המשאבים הכספיים שלה (ראה בג"צ 1793/91 המועצה המקומית דלית אל כרמל נ. ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם), , שכן חובה המוטלת על הרשות כלפי הצבור "יש עמה, בדרך כלל, שקול דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הצבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הצבור, במידת יכולתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה ... לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות הפועלות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום יחד עם היווצר הצורך ... כך הוא לגבי החובה לספק שירותים צבוריים, וביניהם החובה לספק שירותי ביוב נאותים. (בג"צ 3472/92 ברנד נ' שר התקשורת, פ"ד מז (3) 143, 153). בענייננו, אין הוכחה טובה מזאת ששיקולי התקציב בעיריית טירה הינם וצריכים להיות שיקולים ראשונים במעלה, מאשר מינויו של חשב מלווה על ידי שר הפנים. במינוי זה אכן ניתן לראות אינדיקציה ראשונה במעלה למצבה הפיננסי הדחוק של העירייה. 37. כמו כן, אין כל ממש בטענת העותרים לפיה המשיבים 1-2 התעלמו במפגיע מפניותיהם. שכן, מתוך דברי העותרים עצמם עולה כי נפגשו מספר פעמים עם נציגי המשיבים 1 ו - 2, מתוך ניסיון להגיע לכלל הסדר שייתר את הצורך בהגשת העתירה, ולא חסכו מאמצים על מנת להימנע מכך, אך ללא פרי. מה עוד, שהעותרים עצמם מדווחים כי ראש העיר ניאות להיפגש עימם, אך התבטא כי למרות שהוא מבין את המצוקה אליה נקלעו, אין ביכולתו או בכוונתו בשלב זה לעשות דבר. דברים אלה מצביעים על כך שהעירייה באה עם ידיים נקיות ומתוך רצון לפתור את הבעיה, אך בשל קושי תקציבי אין ביכולתה לעת הזו לעשות דבר. זאת ועוד, העותרים לא הצליחו לבסס או להביא ראשית ראיה לטענה, כי שיקולי העירייה מונעים ממניעים פסולים כדוגמת שיקולים זרים או הפליה. 38. במסגרת הדיונים שהתנהלו לפני, ביקשתי לבדוק היתכנות ההצעה שהעלו העותרים ולפיה יסללו הם את הדרך. העירייה לא התנגדה להצעת העותרים, אך התנתה כי העבודות לסלילת הדרך יתבצעו לפי מפרט טכני שיאושר על ידי אנשי מקצוע המורשים לפעול מטעמה ויבוצעו על ידי חברה שזכתה במכרז לסלילת דרכים בתחום השיפוט העירוני. אכן, נערך אומדן של עלות עבודות סלילת הדרך אשר הסתכם בסך של 242,834 ₪ שהוגש לבית המשפט והועבר לידיעת העותרים. אלה האחרונים הגיבו למפרט זה בסירוב נמרץ בטוענם כי מדובר בעלות שאינם יכולים לעמוד בה וכי הם התכוונו לעבודה זולה פי כמה והמסתכמת בעלות ביצוע של כ-13,000 ש"ח. משכך ההצעה לא יצאה מהכוח לפועל. לגופו של עניין, אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה אחרת. ביצוע עבודות הסלילה צריך להתבצע על פי תכנון ועל פי מפרט שיאושר על יד העירייה, אחרת התוצאה תהיה שאיש הישר בעיניו יעשה ולכך בית המשפט לא יתן ידו. לא זו אף זו, בסופו של יום המשיבה היא שאחראית לדרכים במרחב העירוני, ודרך שתיסלל ללא מפרט טכני ברור ותוך הקפדה על אמת מידה איכותית ותקנית, יכולה להיות מכשול לציבור המשתמשים. 39. בנוסף, אעיר כי מצאתי טעם בטענת המשיבים ולפיה העותרים לא שיתפו את בית המשפט בעובדות מהותיות לרבות העובדה כי קיימות שתי דרכים חילופיות המשמשות את העותרים. מידע זה מופיע בדו"ח השמאי אהרון בוץ ולפיו: ביקור בשטח בסביבת בתי התובעים מגלה כי קיימים שני שבילים נוספים המובילים מהדרכים העיקריות התוחמות את סביבת נכסי התובעים אל ה"דרך המשולבת" (סעיף 8.4 לדו"ח השמאי בוץ). מידע זה מצטלב במידע אחר שמקורו בשמאי פרס ואשר עליו מסתמכים העותרים, ולפיו "הגישה מתאפשרת בפועל דרך שבילי ש.צ.פ היוצאים הן מכביש מזרחי למגרש והן מכביש דרומי למגרש" (עמ' 13 לחוות דעתו של פרס). 40. מכל האמור לעיל, אינני יכול להיענות לטענות העותרים המבקשים לכפות על העירייה לסלול את הדרך האמורה. יחד עם זאת, כיוון שהעירייה הצהירה על כך כי "אין לה כל התנגדות שהפסולת תפונה" (סעיף 13 לתגובת המשיבות 1-2) וכיוון שמי מנציגיה החל לפעול לפריצת הדרך אני מורה לעירייה לפנות את הפסולת האמורה ואם בכך יהיה כדי לסייע במידת מה לעותרים בבקשתם הלגיטימית - אזי אין לראות בכך כל פסול. אכן מדובר בעלות מסוימת אך לא כזו שהרשות לא תוכל לעמוד בה. בעניינים שכאלה מוסמך בית המשפט לאמור את דברו והרי ההלכה היא שלמרות אילוצי תקציב, הניסיון מלמד שפינוי פסולת בקטע מוגבל לא מכביד במידה משמעותית על קופת העירייה המדוללת, ויפים לענין זה דברים שנכתבו על ידי כב' השופטת חיות בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, ( ניתן ביום 25/05/2006) "יחד עם זאת, מקובלת עליי באופן עקרוני עמדתו של בית משפט קמא אשר קבע בהקשר זה: בית המשפט לא יתעלם מקיומו של תקציב מוגבל, אך מכאן ועד מתן פטור למדינה מאחריות, כל אימת שמעורבים בהחלטותיה שיקולי תקציב, הדרך ארוכה" התוצאה היא שהעתירה נדחית. יחד עם זאת המשיבה תדאג לפינוי הפסולת מתוואי הדרך וזאת בתוך 30 יום מהיום. העותרים ישלמו הוצאות המשיבה בסך של 7,500 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. עירייה