קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לקידום תכנית מתאר מקומית: רקע: העותרים הינם הבעלים של חלקת אדמה המצויה בדרומה של העיר נתניה. בין העותרים לבין עיריית נתניה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה- המשיבה 2 (להלן: "הועדה המקומית"), התגלעו חילוקי דעות בקשר לקידום של תוכנית מתאר מקומית לאזור חוף הים הדרומי, אשר הופקדה ע"י הוועדה המקומית ולפיכך הגישו העותרים בעבר התנגדות לתוכנית. מאחר והעותרים סברו, כי הטיפול בהתנגדויות ובתכנית ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז (לרבות ועדת המשנה להתנגדויות שלידה) (להלן: "הוועדה המחוזית"),לוקה בסחבת בלתי סבירה, הם פנו בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים מחוז המרכז בתיק 4776-07-10, להורות על מינוי ועדה להשלמת תוכניות לעניין התוכנית, כמצוות סעיף 109א לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בפסק הדין מיום 28.12.10, שניתן ע"י כב' השופט אילן שילה (סג"נ), נקבע בין היתר, כי הליכי אישור התוכנית ע"י הוועדה המחוזית לקו "בסחבת בלתי רגילה", ולפיכך הורה על מינוי ועדה להשלמת תוכניות לענין תב"ע נת/620 (להלן: "פסק הדין"). הוועדה אכן הוקמה בסמוך לאחר פסק הדין . בעומדי לחתום על פסק דין זה, הסתבר כי בית המשפט העליון מפי כב' השופטים א' רובינשטיין, א' חיות, י' עמית, הכריע ודחה ביום 18.8.11 את הערעור שהגישו המשיבות על פסק הדין- עע"ם 963/11 הועדה במחוזית לתכנון ולבניה מרכז ויו"ר הועדה נ' דן אבי יצחק ואח' (להלן: "פסק הדין בערעור"). פסק הדין שבערעור, הגם שיש בו התייחסות והכרעה גם לחלק מהשאלות שעמדו במחלוקת בתיק שלפני, לא עמדה בו להכרעה ובלאו הכי אין בו תשובה לשאלה המרכזית שהייתה סלע המחלוקת בתיק שלפני, תוך כמה זמן צריכה הועדה להשלמת התוכניות לסיים תפקידה , משמע לקבל החלטה "לאשר או לדחות" את התכנית. המשיבות סבורות- כי מאז פסק הדין (וגם קודם) הן פועלות באופן נמרץ ומהיר בנסיבות העניין, לקידום הליכי התכנון כמצוות פסק הדין, והחוק ואילו העותרים סבורים- כי הסחבת מדעת או שלא מדעת נמשכת ולכן עתרו בעתירה זו כדי שבית המשפט יורה למשיבות לסיים את הטיפול בתכנית בתוך זמן קצר וקצוב. הסעדים המבוקשים: בעתירה שלפניי עותרים, בין היתר, המבקשים: א. להורות למשיבה 1 (להלן: "הוועדה להשלמת תוכניות תוכניות" או "המשיבה 1"), לסיים את הטיפול בתב"ע נת/620 (להלן: "התוכנית"), תוך 60 יום מיום הגשת העתירה המקורית, או תוך תקופה סבירה אחרת שיקבע ביהמ"ש, באופן שתוך התקופה האמורה תאשר הוועדה להשלמת תוכניות את התוכנית הסופית על כל תיקוניה, בצורה המאפשרת פרסום מיידי של התוכנית למתן תוקף (או תידחה את התוכנית הסופית). ב. להורות למשיבה 1 להתכנס מיד לישיבה, ולהורות ליו"ר המשיבה 1 לכנס מיד את המשיבה 1 לישיבה, כדי לדון ולהחליט בענייני התוכנית, ובמיוחד בפניות שהופיעו במכתבי ב"כ העותרים (מכתב ב"כ העותרים ליו"ר המשיבה 1 מיום 23.1.11-נספח ו' לעתירה המקורית, ובמכתב ב"כ העותרים מיום 28.11.10 לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז-נספח ה לעתירה המקורית שהופנה ביום 23.1.11 למשיבה 1 והיא נתבקשה לפעול כאמור בו). ג. להורות למשיבה 2 להגיש לאלתר למשיבה 1 עם העתק לעותרים את הטיוטה הסופית של המשיבה 2 לנוסח התקנון המתוקן של התוכנית. ד. להורות למשיבה 2 להגיש לאלתר למשיבה 1 עם העתק לעותרים הודעה כי אין שינויים בטבלאות ההקצאה של התוכנית או להגיש לאלתר טבלאות הקצאה מתוקנות לתוכנית. ה. להורות למשיבה 1 שלא להיזקק לייעוץ משפטי של עו"ד גילת אייל. (להלן: "הסעדים המבוקשים"). נימוקי העתירה: העותרים, אשר הינם בני משפחה אחת, הינם הבעלים של חלקה 52 בגוש 8569 המצויה בדרום נתניה (להלן: "חלקת העותרים"), חלקה זו מקורה בחלקה 69 בגוש 7931 אשר הומרה במגרש תב"ע 574 על פי תוכנית בנין ערים נת600/א ואשר נרשמה בפנקסי המקרקעין כחלקה 52 בגוש 8569. מחצית החלקה המקורית היא בבעלות העותרים ומורישם מקדמת דנא, מזה 50 שנה, ואילו מחציתה השנייה נרכשה על ידם בראשית שנת 1997 משותפיהם לבעלות בחלקה. רכישה זו נעשתה בהסתמך על תוכנית בנין ערים נת600/א' ועל הבטחות עיריית נתניה והמשיבה 2 (להלן: "עיריית נתניה"), לאפשר בנייה מיידית על חלקת העותרים וכן משום רצונם של העותרים שלא להיות בבעלות משותפת (מושע) עם אחרים בחלקתם. זכויותיהם של העותרים נפגעו בצורה חמורה ביותר במשך 50 שנה ע"י עיריית נתניה. עיריית נתניה הקימה בקרבת חלקת העותרים, בתחום התוכנית, אתר אשפה ענק ששלוחותיו אף משתרעות לעבר חלקת העותרים עצמה, אשר התוכנית של עיריית נתניה עצמה מכנה אותו "קטסטרופה סביבתית", תוך יצירת מטרד חמור ומפגע סביבתי קשה ותוך זלזול מוחלט בזכויות הקניין של העותרים והפרה בוטה שלהן. במשך עשרות שנים עונו העותרים בתוכניות בניין עיר למיניהן, איחוד וחלוקה מחדש ויתר מרעין בישין, מבלי שעיריית נתניה ממלאת את חובתה האלמנטארית לפנות את אתר האשפה, לטהר את הקרקע שזוהמה על ידה ולאפשר בנייה על חלקת העותרים כמובטח. על פי תוכנית בניין ערים נת600/א מסווגת חלקת העותרים, ששטחה 900 מ"ר, כאזור מגורים מיוחד/6/גג לבנייה רוויה בשטח עיקרי של 1,519 מ"ר. חלקת העותרים מרוחקת יחסית, ממרכז אתר האשפה באופן שהיה ניתן לבנות עליה אף בטרם יפונה אתר האשפה, אך בשל אתר האשפה, עיריית נתניה הקימה שלא כדין ותוך הפרת חובותיה מפיתוח השטחים הרלבנטיים וממתן היתרי בנייה גם באשר לחלקת העותרים, נמנע מן העותרים לבנות על החלקה בשל אתר האשפה. כבר לפני שנים רבות התחייבה עיריית נתניה, בין היתר ישירות כלפי העותרים, ליזום ולקדם תוכנית מתאר מקומית לאזור חוף הים הדרומי נתניה שעל פיה יפונה אתר האשפה, תתאפשר בנייה בתחום התוכנית ויינתנו היתרים לבנייה רוויה למגורים לבעלי החלקות ובתוכם לעותרים. זולת הפקדת התוכניות לא נעשה דבר. על פי התוכנית, אשר הופקדה (תוכנית מתאר מספר נת/620), תומר חלקת העותרים כולה ב- 42.5% בשותפות (מושע) עם עוד שלושה בעלים זרים, במגרש 119 בשטח כולל של 2,618 מ"ר, חלקם היחסי של העותרים: 1,112.65 מ"ר), באזור מגורים מיוחד גבוה לבנייה רווייה בשטח בנייה עיקרי של 6,375 מ"ר (חלקם היחסי של העותרים: 2,709.38 מ"ר). העותרים הגישו התנגדות חלקית לתוכנית, אשר מטרתה אינה להביא לביטול התוכנית בכללותה, אלא להביא בין היתר לכך שבניגוד לתוכנית שהופקדה, תהא התוכנית שתאושר ברת ביצוע תוך זמן קצר וסביר, וכן שלפי התוכנית שתאושר לא תהא הפלייה בין בעלים אחד למשנהו ושיבוטל קיפוחם של העותרים לפי לוח האיזון האיחוד והחלוקה. הטיפול בתוכנית ע"י הוועדה המחוזית לקה בסחבת בלתי נסבלת ולפיכך פנו העותרים בעתירה מנהלית, ובפסק הדין, אשר ניתן כאמור ע"י סגן הנשיא כב' השופט אילן שילה נעתר ביהמ"ש לעתירה. המשיבות, לרבות הוועדה להשלמת תוכניות, הפרו באופן בוטה את חובתן לפעול באופן מהיר וענייני ועתה אין מנוס מהתערבותו של בית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם הקנייניות של העותרים ושל יתר הנפגעים. ההליכים בוועדת ההשלמה המעכבים קבלת החלטה בקשר לתכנית: העותרים טוענים כי ההליכים המתקיימים בוועדת ההשלמה, מלמדים כי במקום להמשיך, לקדם ולזרז את ההליך, ההליך מעוכב ומתעכב ללא כל אופק מתי יסתיים. טרם מתן פסק הדין, ניתנה ביום 19.9.10, החלטת ביניים של ועדת המשנה להתנגדויות שליד הוועדה המחוזית (להלן: "החלטת הביניים"), ואשר פורסמה ביום 24.10.10, אשר הורתה על ביצוע שינויים בתקנון התוכנית כשעל המשיבה 2 הוטל להגיש טיוטת תקנון מתוקן כ"כ אפשרה החלטה זו לבעלי חלקות מסוימות שבתחום התוכנית, ובתוכם לעותרים, לבקש שינוי במגרשים שהוקצו להם לפי התוכנית. עוד לפני מתן פסק הדין, פנה ב"כ העותרים בשם העותרים ובשם ועד בעלי המגרשים שבתחום התוכנית (להלן: "הוועד"), לנציגי הוועדה המקומית, במכתבו מיום 26.11.10 (נספח ג' לעתירה), בו פורטו חלק מבעיות הניסוח והסוגיות הקשורות בתיקון התקנון, המתעוררות עקב החלטת הביניים, וביקש ליידע את מרשיו ולשתפם לעניין טיוטות התקנות המתוקן, לבל ייפגעו זכויותיהם ולבל יתרחשו תקלות. בתגובה למכתב זה ולאחר מתן פסה"ד, כתבה ב"כ המשיבה 2 עו"ד שרה גת במכתבה מיום 26.1.11 לב"כ העותרים, כי: "...בימים אלה שמאי התוכנית וכן אדריכל התוכנית יחד עם הצוות התכנוני בוועדה המקומית, פועלים ליישום החלטת וועדת המשנה להתנגדויות ומבצעים את השינויים הנדרשים הן בתקנון התוכנית והן בטבלאות ההקצאה...אנו נעביר אליכם...נוסח של התקנון לאחר ביצוע השינויים וזאת במקביל להעברתו לוועדה להשלמת תוכניות". המשיבה 2 לא המציאה את נוסח טיוטת התקנון המתוקן כמובטח ואף לא את טבלאות ההקצאה המתוקנות, אף שב"כ העותרים פנה במכתבים ליו"ר הוועדה (נספחים ה', ו' וז' לעתירה). הוועדה המחוזית והיו"ר שלה בחרו ככל הנראה להנציח בכל מחיר את הסחבת הבלתי נסבלת שנקטו בה באישור התוכנית וביום 3.2.11 הגישו לביהמ"ש העליון ערעור בתיק עע"מ 963/11 על פסה"ד האמור ובד בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לרבות בקשה להקפאת פעולותיה של המשיבה 1 אשר נדחתה ע"י כב' השופט רובינשטיין ביום 1.3.11 וחייבה את המערערים בתשלום הוצאות (נספח ח' לעתירה). ביום 3.3.11, נמסר לב"כ העותרים, מכתבה של יו"ר הוועדה להשלמת תוכניות, הגב' נעמי אנג'ל, הנושא תאריך 22.2.11 (נספח ט לעתירה), ממנו עלה כי בעילה שהוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, הקפיאה יו"ר המשיבה 1 את פעולות המשיבה 1, אשר התברר מהמכתב כי כלל לא החלה בפעולותיה וכי המשיבה 1, לא עיינה ולא דנה בפניות ב"כ העותרים במכתביו (נספחים ו' ו ז') והכל בלא שניתן לכך אישור כלשהו או צו בימ"ש. התנהלות זו בבחינת שערורייה כידוע הגשת ערעור ואף הגשת בקשה לעיכוב ביצוע אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין. לאור זאת, השיב ב"כ העותרים, במכתבו מיום 4.3.11 ליו"ר המשיבה 1, (נספח י' לעתירה) בו מחה נמרצות על ההקפאה הבלתי חוקית והודיע כי אם תוך 7 ימים לא ישמעו העותרים מיו"ר המשיבה על כינוס המשיבה 1 ולא יקבלו מענה על גורל פניותיו הקודמות לא יראו העותרים מנוס אלא לאחוז בהליכים משפטיים נאותים, מכתב זה לא זכה למענה וניתן להסיק שעד היום לא כונסה ישיבה כלשהי. על פי החלטת הביניים, הוטל על שמאי התוכנית מטעם המשיבה 2 מר אחיקם ביתן, להגיש טבלאות הקצאה מתוקנות, עד היום לא הוגשו כאלה ובשיחה בע"פ שהתקיימה עימו הודיע השמאי לב"כ העותרים כי לא יחולו שינויים בטבלת ההקצאות. תקופת חמשת החודשים שעברה מאז פרסומה החלטת הביניים ועד להגשת העתירה המקורית היא תקופה ארוכה פי כמה מהתקופה הנדרשת לשם הגשתן של טבלאות הקצאה מתוקנות לפי החלטת הביניים ע"י שמאי התוכנית. לפי ההודעות החוזרות מטעם המשיבים מס' 2 ושמאי התוכנית, כלל לא יהיו טבלאות הקצאה מתוקנות, כך שהיה זה מחובת שמאי התוכנית להודיע כבר מזמן למשיבה 1 כי לא יהיו טבלאות הקצאה מתוקנות, דבר שיש בו כדי לקצר באופן משמעותי את התקופה הנדרשת לאישורה הסופי של התוכנית. אשר למשיבה 1, ניתן להסיק מנספח ט לעתירה, כי יו"ר המשיבה 1 רואה עצמה כפופה או קשורה ליו"ר הוועדה המחוזית (שמינתה אותה) ו/או לוועדה המחוזית ו/או לפרקליטיהם , אשר משום מה רואים עצמם נפגעים מפסק הדין ועושים כל מאמץ להחזרת הסמכויות לגבי התוכנית לוועדה המחוזית ולהמשכת הסחבת הבלתי נסבלת ודומה שיו"ר המשיבה 1 חברה אליהם להגשמת מטרתם ופועלת עמם בתיאום ובעצה אחת או לפחות מסייעת להם בכך. אשר למשיבה 2, אשר הקימה שלא כחוק את המזבלה שבתחום התוכנית ולפי החלטת הביניים תוטל עליה החובה גם לפי התוכנית לפנותה ולטהרה כליל תוך 3 שנים, כעולה ממכתב ב"כ המשיבה 1 (נספח ד) מבקשת המשיבה 2 להאריך ככל האפשר את התקופה למילוי החובה האמורה לפי התוכנית ולטעון שתקופת השלוש שנים תחל אך מיום אישורה הסופי של התוכנית. ביום 19.5.11, המציאה המשיבה 1, בהתאם להחלטת ביהמ"ש, את פרוטוקול ישיבה מס' 1 מיום 6.4.11 שנחתם ביום 9.5.11 (להלן: "הפרוטוקול"). בהחלטה שבפרוטוקול זה קבעה המשיבה 1 לו"ז לביצוע הפעולות הנדרשות לאישורה הסופי של התוכנית אך קבעה זאת רק לגבי פעולותיהם של אחרים ולא לגביי פעולותיה שלה ושל לשכת התכנון הימנעות זו היא בלתי סבירה ו/או שרירותית, שכן הדבר נדרש כדי שיהא ניתן להגיע ביעילות, במהירות ותוך זמן סביר לאישור סופי של התוכנית. העותרים מיצרים על כך שבפרוטוקול נצמדה המשיבה 1 להחלטות ועדת המשנה להתנגדויות ולא תיקנה כבר בשלב זה לפחות את המשגים הבולטים ביותר. טענות העותרים לניגוד אינטרסים מצד היועצת המשפטית של ועדת ההשלמה: כבר בסעיף 23 לעתירה המקורית, נטען בין היתר כי מחדלי המשיבה והתנהלותה מושפעים מאינטרסים סותרים של יו"ר הוועדה המחוזית, הוועדה המחוזית ופרקליטיהם, העושים כל מאמץ להחזרת הסמכויות לגבי התוכנית לוועדה המחוזית ולהמשכת הסחבת הבלתי נסבלת ולשם כך אף הגישו ערעור ובקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט העליון. לאחר הגשת העתירה המקורית התברר לעותרים כי עו"ד גילת אייל, היועצת המשפטית לוועדה המחוזית, פועלת גם כיועצת משפטית של המשיבה 1, וכעולה מהפרוטוקול עו"ד גילת אייל אף השתתפה בישיבת המשיבה 1 ומן הסתם היא גם זו שניסחה את הפרוטוקול ואת ההחלטה, ניתן להניח כי הפעולה הבלתי חוקית של הקפאת פעולות המשיבה 1, כמתואר בעתירה, נעשתה גם על פי עצתה המשפטית של עו"ד גילת אייל. פעולתה של עו"ד גילת אייל כיועצת משפטית או אחרת למשיבה מס' 1, היא פעולה תוך ניגוד אינטרסים מוסדי ופונקציונאלי מובהק בהיותה כזאת פסולה וממילא יש בה גם כדי לפסול את פעולות המשיבה 1 הנעשות בעצתה. עו"ד אייל משמשת כיועצת המשפטית הקבועה של הוועדה המחוזית. היא אשר ייעצה בזמנו ליו"ר הוועדה המחוזית לסרב לדרישת העותרים למינוי וועדה להשלמת תוכניות כשבולטת עמדתה נגד מינויה ופעולתה של וועדה שכזאת, והיא זו שמן הסתם ניסחה את המכתב. עו"ד אייל שימשה כיועצת משפטית לוועדת המשנה להתנגדויות בענייני התוכנית, השתתפה באופן פעיל בשתי ישיבותיה היחידות ומן הסתם היא זו שניסחה את הפרוטוקולים שלה ואת החלטותיה. עו"ד אייל תדרכה, מטעם הוועדה המחוזית והיו"ר שלה את הפרקליטות בהתנגדות לעתירה המנהלית שהוגשה ע"י העותרים למינוי ועדה להשלמת תוכניות והייתה הרוח החיה מאחרי התנגדות זו. לאחר שנדחתה עמדתה וניתן פסק הדין אשר הורה על מינוי הוועדה להשלמת תוכניות, יזמה עו"ד גילת אייל את הגשת הערעור לעליון. קיים ניגוד עניינים מוסדי ופונקציונאלי מובנה ומובהק בין הוועדה המחוזית והיו"ר שלה ופעולותיה של עו"ד אייל כיועצת משפטית שלהם, מצד אחד, ובין המשיבה 1 והפעולות הנדרשות ממנה והייעוץ המשפטי הבלתי תלוי לו היא זקוקה, מצד שני. הוועדה המחוזית, היו"ר שלה והיועצת המשפטית שלהם טוענים כי יש להקפיא את פעולות ועדת ההשלמה ואף לבטל כליל את מינויה וכי פעולות אלה הן מזיקות ובלתי ראויות, וכן כי יש להחזיר לוועדה המחוזית את כל הסמכויות שניטלו ממנו והועברו על פי החוק למשיבה 1, הם לא רק טוענים כך אלא אף נקטו ונוקטים פעולות לשם כך. לעומת זאת, הוראות החוק, פסק הדין וההחלטה שניתנה בעליון הדוחה את עיכוב הביצוע מחייבים את וועדת ההשלמה לפעול בכל הזריזות ולהפעיל ללא כל דיחוי את כל הסמכויות שניטלו מהוועדה המחוזית והועברו אליה לפי החוק, הכל באופן עצמאי, לפי שיקול דעתה בלבד וללא כל תלות בוועדה המחוזית ובוועדת המשנה להתנגדויות. נוכח ניגוד אינטרסים זה אין עו"ד אייל יכולה לשמש בעת ובעונה אחת גם כיועצת משפטית לוועדה המחוזית וליו"ר שלה וגם כיועצת משפטית למשיבה 1 ואסור למשיבה 1 להיזקק לשירותיה. בתגובה לעתירה טענו המשיבות כי: הסעדים המבוקשים בעתירה, סותרים מושכלות יסוד באשר לאופן שבו מופעלת ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות. סעדים אלה מגלים כי הלכה למעשה, העותרים עושים שימוש בהליך משפטי לשם התערבות בוטה בעבודתו של מוסד תכנון, ללא כל עילה שבדין. לביהמ"ש אין סמכות לקבוע מי ייתן ייעוץ משפטי למוסד תכנון ואין לו סמכות לקבוע מראש לו"ז או סדר עבודה למוסד תכנון, כאשר אין כל פגם בהתנהלות מוסד התכנון. העותרים הגישו עתירה מנהלית 4776-07-10 שעניינה בקשה להורות ליו"ר הוועדה המחוזית למנות וועדה להשלמת תוכניות לתכנית ולקצוב מועדים לפעילותה. ביום 28.12.10, ניתן פסק הדין המורה על הקמת ועדה להשלמת תוכניות בהתאם לסעיף 109א לחוק. נקבע כי וועדה כאמור תוקם בתוך 15 ימים, ימונה לה יו"ר ובתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, ימנו הוועדה המקומית והוועדה המחוזית את נציגיהן אצל הוועדה. ביום 4.1.11 הומצא פסק הדין לפרקליטות. ביום 13.1.11 שלח העותר 1 התראה לפני הגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ביום 17.1.11 נענה העותר 1 כי טרם חלפו 15 הימים אשר נקבעו בפסק ה דין למינוי יו"ר הוועדה להשלמת תוכניות. ביום 18.1.11 מינתה יו"ר הוועדה המחוזית את אדריכל נעמי אנג'ל, מתכננת מחוז ת"א כיו"ר המשיבה. ביום 23.1.11 שלח העותר 1 מכתב ליו"ר המשיבה ובה פירט את הפגמים שנפלו לטעמו בהחלטת הביניים של וועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית, מבלי שיש לו זכות על פי דין לעשות כן. ביום 31.1.11 הסמיכה מליאת הוועדה המחוזית את הממונה על המחוז ויו"ר הוועדה המחוזית למנות את נציג הוועדה המחוזית אצל המשיבה. ביום 3.2.11 מונה הגב' ורד אדרי, מתכננת מחוז מרכז במשרד להגנת הסביבה כנציגת הוועדה המחוזית אצל המשיבה. ניתן לראות אם כן כי בניגוד לנטען, פעלו הנוגעים בדבר בהתאם להוראות פסק הדין ולא נהגה כל סחבת במינוי המשיבה וחבריה. ביום 3.2.11 הגישה הוועדה המחוזית ערעור על פסק הדין. ביום 20.2.11 שלח העותר 1 מכתב ליו"ר המשיבה ובו בקשת עדכון לגבי הנעשה עם מכתבו מיום 23.1.11. ביום 1.3.11 דחה העליון את הבקשה לעיכוב ביצוע בעיקר מהטעם כי ממילא הוקמה כבר המשיבה ומטעמי מאזן נוחות. בין לבין מינתה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה את מר גדעון סיטרמן, מנכ"ל משרד התחבורה לשעבר, כנציגה של המשיבה. ביום 4.3.11 שלח העותר 1 מכתב נוסף ליו"ר המשיבה, ובה הודיע לה כי ככל שהוועדה לא תתכנס באופן מיידי, הוא יפנה בבקשת ביזיון לבית המשפט מכוח פסק הדין- בקשה כאמור לא הוגשה. ביום 6.3.11 פנתה יו"ר המשיבה לסגן מתכנן מחוז מרכז וביקשה כי לוועדה יוקצה צוות מלשכת התכנון המחוזית אשר יסייע לעבודתה, כן הורתה יו"ר המשיבה על קביעת סדריה של המשיבה והנעת עבודתה. ביום 14.3.11 התקיימה ישיבת הכנה של יו"ר המשיבה עם צוות התכנון בלשכת התכנון של מחוז מרכז. ביום 15.3.11 פנתה לשכת התכנון המחוזית לשמאי הוועדה המקומית על מנת לברר כמה זמן יידרש לו לתיקון טבלאות ההקצאה של התוכנית. ביום 22.3.11 השיבה יו"ר המשיבה במכתב לפניותיו של העותר 1 והודיעה לו כי ביום 30.3.11 עתיד להתקיים דיון פנימי של המשיבה בקשר לתכנית, עוד הובהר לו כי לנוכח היות שלב הדיון בהתנגדויות שלב "מעין שיפוטי", לא ניתן להיענות לבקשתו לקיים ישיבה עם הוועדה או מי מחבריה ואולם ככל שיוחלט על קיום דיון פומבי הוא יוזמן לדיון. ביום 27.3.11 הוגשה עתירה דנא. מעיון בהודעת עדכון שהגישו העותרים ביום 28.3.11, עולה כי מכתבה של יו"ר המשיבה מיום 22.3.11 נמסר ע"י הדואר לעותרים רק ביום 28.3.11, אך הם לא סברו כי יש בו כדי להשליך על הסעד שנתבקש בבקשה לצו ביניים ובעתירה. נוכח העובדה שחברת הוועדה, הגב' אדרי נקראה לישיבה אצל מנכ"לית משרדה ולא יכלה להשתתף בישיבה שנקבעה ליום 30.3.11, ובהתחשב בעובדה שהרכבה של המשיבה מונה 3 חברים בלבד, לא ניתן היה לקיים את הישיבה במועד שנקבע ולפיכך תואמה מיד ישיבה לשבוע שלאחר מכן ליום 6.4.11, בה נתנה המשיבה החלטה בנוגע להמשך הטיפול בתוכנית. ההחלטה מונה 12 סעיפים ולפיהם המשיבה החליטה להמשיך את ההליך התכנוני מהשלב אליו הגיעה ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית, עוד ניתנה התייחסות לפניותיהם של העותרים אל המשיבה ובהקשר לכך נקבע כי על אף שאין לעותרים זכות קנויה להשמיע טענותיהם בפניה, הרי שלאחר שעיינה בתוכן המכתבים סברה המשיבה כי החלטה ראויה ונותנת מענה לנושאים שהועלו בהן. עוד הורתה המשיבה על לוח זמנים מפורט לפעולת השמאי היועץ והורתה על פרסום טבלאות הקצאה לאחר תיקונן לפי סעיף 106(ב) לחוק וכי לבעלי הזכויות יינתן פרק זמן של 60 ימים להגיב לטבלאות ההקצאה החדשות, ועוד. החלטה זו הומצאה לביהמ"ש בהודעה מטעם המשיבה ביום 19.5.11. ביום 12.5.11 העביר שמאי התוכנית אחיקם ביתן, לדבריו, חומר לשמאי היועץ, אלא שזה לא הגיע ליעדו. ביום 31.5.11 הועבר החומר משמאי התוכנית לשמאי היועץ ירון ספקטור. השמאי היועץ ביקש משמאי התכנית לקבל את השומה המלאה בפורמט אקסל. ביום 5.6.11 הועבר החומר בפורמט המבוקש לשמאי היועץ. ביום 6.6.11 החומר נבדק על ידי השמאי היועץ, הבדיקה העלתה כי יש בעיה בתחשיב לגבי הקצאת מגרשים מסוימים, שכן השווי היחסי במצב הקודם אינו זהה לשווי היחסי במצב החדש ולכן על פניו ההקצאה אשר בוצעה במגרשים אלו אינה תקינה. בעקבות בדיקה זו נתבקש שמאי התוכנית לבצע תיקון לטבלאות. ביום 13.6.11 הועבר חומר מתוקן משמאי התוכנית לשמאי היועץ. לטענת המשיבה 1, דין העתירה לסילוק על הסף גם בשל אי צירוף משיבים נדרשים- אין ספק כי יתר בעלי הזכויות והמתנגדים לתוכנית הינם משיבים נדרשים שכן הם עלולים להיפגע מקבלת העתירה במסגרתה מתבקשים סעדים הנוגעים הן לתוכן ההחלטות שאמורה המשיבה לקבל והן לדרך שבה עליה לקבל אותן, כאשר מדובר בעיצומו של הליך תכנוני בשלב שמיעת ההתנגדויות שהוא שלב "מעין שיפוטי" לפי סעיף 106(ב) לחוק. בענייננו הלכה למעשה מבקשים העותרים למנות עצמם למעין "כונסי נכסים" של ההליך התכנוני, מקום בו מעורבים בהליך התכנוני צדדים נוספים שאינם צד לעתירה ועמדתם אינה נשמעת. בדרישות העותרים יש משום מתן יתרון לקבוצת מתנגדים אחת מתוך כלל בעלי הזכויות והמתנגדים לתוכנית, כאשר ללא צירוף בעלי הזכויות והמתנגדים האחרים כצד לעתירה, הרי שאלה כלל לא נשמעים במסגרת ההליך השיפוטי בו מתקבלות החלטות כגון דא. דין העתירה להתערב בלו"ז המשיבה, להדחות מחמת העדר עילה- העותרים טוענים כי חלוף שבועיים ממועד פלוני הוא איחור בלתי נסבל, שלושה שבועות לא יעלו על הדעת ובמילים אחרות, המשיבה וחבריה צריכים להתפנות מכל עיסוקיהם לגייס את כל כוח האדם הנדרש להם ולהתמקד בסיום הטיפול בתוכנית העותרים, ברי כי טענות העותרים בהקשר זה בלתי סבירות בעליל. כידוע, מוסדות התכנון, חבריהם והעובדים במסגרתם עמוסים לעייפה. ועדה להשלמת תוכניות מוקמת אד הוק. דרך הקמתה כמו גם הרכב חבריה אשר להם תפקידים נוספים והעובדה כי אין המדובר במוסד תכנון קבוע, יש בהם כדי להשליך על קצב התקדמותו של ההליך התכנוני ולפיכך, עתירה לקבוע לו"ז בלתי אפשרי אין לה מקום ודינה להידחות. למרות האילוצים המובנים במבנה הנוכחי של החוק והוועדות, חזקה על המדינה מצוות פסק דינו של כב' בשופט שילה וחברי המשיבה מטעם המדינה, נטלו על עצמם לקדם את סיום הטיפול בתוכנית ללא כל עיכוב מיותר. פרק הזמן בו מטופלת התוכנית, אינו נובע מרצון כלשהו ליצור עיכובים מיותרים אלא מאילוצים מובנים של טיפול בתוכניות במערכת סינרגטית מורכבת וממהות ההליך והמטריה התכנוניים. כך למשל תיקון טבלת הקצאות וכך גם בחינת התיקונים של טבלה שכזו, ודאי בתוכנית שבה רבים בעלי הזכויות בקרקע ארכת זמן. המשיבה קצבה לכך את הזמן שסברה כי הוא מינימאלי ההכרחי לשיטתה ועדיין אלו לא נעשים כבמטה קסמים. העותרים אינם מצביעים על מקור חוקי כלשהו אשר מאפשר לבית המשפט להתערב ביומנה של המשיבה, ודאי שאין סמכות לעשות כן כאשר המשיבה פעלה באופן סביר וקבעה סדרי עבודה ראויים . בקשת העותרים כי ביהמ"ש יורה למשיבה להתכנס לאלתר ולדון ולהחליט בתוכנית, אינה מעוגנת בדין ולפיכך עתירתם משוללת עילה ואף פסק הדין דחה את בקשתם של העותרים לקצוב למשיבה לו"ז לעבודתה, תוך שהוא מבהיר, כי הדין לא קבע מועדים כאמור ובמובן זה דין העתירה להידחות מחמת מעשה בית דין. בקשת העותרים כי ביהמ"ש יורה למשיבה לדון "במיוחד בפניות העותרים במכתבי ב"כ העותרים..", חורגת מההליך התכנוני. בתוך ההליך התכנוני ישנם שלבים כאלה ואחרים בהם ישנו שיתוף לציבור ואין הציבור רשאי לטעון בכל שלב על פי רצונו. דיון בפניות מי מהצדדים, לאחר תום המועד להגשת ההתנגדויות, הוא עניין הנתון לשיקול דעתה של המשיבה בכפוף לדין והעותרים לא הצביעו על כל טעם שבדין מדוע יש לחייב א-פריורי את המשיבה לעשות כן. כאמור, ואף על פי שהמשיבה לא הייתה מחוייבת לכך היא התייחסה בהחלטתה מיום 6.4.11 אף לפניות העותרים. דין הטענה בדבר ניגוד עניינים מוסדי ופונקציונאלי להדחות- העותרים מבקשים למעשה שמי שטיפל בתוכנית המועברת לוועדה להשלמת תוכניות ולעתירות ביחס לתוכנית זו, יהיו רק מי שלא הייתה לו נגיעה כלשהי לשאלה העקרונית של ההצדקה למינוי וועדה להשלמת תכניות. אך בפועל לא ניתן לאתר דמויות כאלו. עמדת המדינה בעתירה המקורית אינה פרי גחמה של יו"ר הוועדה המחוזית והיועצת המשפטית שלה. העותרים לא הצביעו ולא יכלו להצביע על קיומו של ניגוד עניינים בין הוועדה המחוזית אשר תפקידה להכריע בתוכנית כשם שהיה תפקידה של הוודה המחוזית. דין הבקשה להדחות בשל שיהוי- העותרים עצמם מודים כי ידעו שהמשיבה מקבלת ייעוץ משפטי מהיועצת המשפטית לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז לכל המאוחר ביום 4.4.11 פניית העותרים בעתירה מתוקנת שהומצאה לפרקליטות ביום 16.6.11 נגועה באיחור ושיהוי. דיון והכרעה לאחר בחינת החומר שהוגש ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי על הוועדה להשלמת תוכניות לעניין תכנית נת/620 לסיים הטיפול בתכנית בכללותו עד ליום 6.2.12. מאידך, דין הבקשה להורות למשיבה 1 שלא להיזקק לייעוץ משפטי ו/או לשירותים משפטיים או אחרים של עו"ד גילת אייל, להידחות, והכל כפי שיפורט להלן: קציבת הזמן לוועדת ההשלמה : כאמור, בפסק הדין, הורה סגן הנשיא כב' השופט שילה, על הקמת הוועדה להשלמת תוכניות, אך נמנע מלקצוב זמן לסיום עבודתה, שכן הוא הניח: "שהוועדה להשלמת תוכניות תפעל כנדרש מכל אדם או גוף באופן מהיר וענייני, במיוחד כאשר תכלית יצירתה והקמתה היא לפעול בדרך זו" (ראו: עמוד 10 שורות 7-9 לפסק הדין). מחד, המבקשים עותרים לקציבת לוח זמנים סביר ומהיר לפעילות המשיבות, בשל הסחבת הבלתי נסבלת שנמשכת גם לאחר פסק הדין, כאשר המשיבות כולן הפרו באופן בוטה את חובתן לפעול באופן מהיר וענייני. מאידך המשיבות טענו לעניין זה בין היתר, כי קבלת החלטה בתכנית בניין עיר, ע"י מי שתחום עיסוקם הוא בהחלטות מסוג זה, אינה יכולה להיעשות אלא לאחר הכרות אינטימית ומעמיקה עם החומר ואף המחוקק התכוון לכך עת שהותיר בידי המשיבה את שיקול הדעת בשאלה האם להמשיך את הטיפול התוכנית מהשלב שאליו הגיעה או להשיבה לאחור ואף נמנע מלקבוע לוח זמנים דווקני לפעולתה של המשיבה, ובשל כך יש להותיר בידי המשיבה גמישות בכל הנוגע ללוח הזמנים לטיפול בתוכנית מבלי לקצוב זמן לסיום אותן הפעולות. אכן אני סבור, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בסדרי עבודתה של הוועדה, אך הוא מוסמך לבקר ולבחון את התנהלות הרשות המנהלית ובענייננו לקבוע מועד סופי לסיום עבודת הוועדה. אין חולק היום, שכן זו בגדר קביעה/השתק מכח פסק דין חלוט, כי: עד למועד פסק הדין ההליכים בתכנית "התמשכו עד כדי סחבת", הסברי המשיבות לגבי התמשכות ההליכים אין בהם ממש והם נועדו " כדי לחפות על אי קיום מצוות המחוקק באשר למועדים למתן החלטתה של הועדה המחוזית" ובאשר לעומס המוטל על הועדה ובאשר למנהג שלה שלא לעמוד במועדים שבחוק נקבע כי "אין היא יכולה להיבנות ממנהג זה, שיש להסתייג ממנו נמרצות" (כב' השופט שילה בפסק הדין). קביעות אלו לא רק שהתקבלו ע"י בית המשפט העליון כשדחה את הערעור שהוגש על פסק הדין של כב' השופט שילה, אלא שכב' השופט רובינשטיין בחר להוסיף: "תמהתי למקרא עמדת המערערים כי הליכי האישור של התכנית "אופיינו בקצב סביר ואף מהיר מהמקובל". השתלשלות הענינים מורה, לצערי, על קצב שאינו משביע רצון." (עמ' 17 ס' מ"ו לפסק הדין בערעור. ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.). וכך גם התרשמה כב' השופטת א' חיות וקבעה במפורש "יש צדק בטענת המשיבים לפיה חלו במקרה דנן עיכובים רבים עד כדי סחבת בעבודת הועדה (עליהם עמד חברי בפסקה מ"ו לחוות -דעתו)" (עמ' 24 ס' בס' 3 לפסק הדין בערעור). לנוכח קביעות אלו בהתייחס להתנהלות הועדה המחוזית בעבר ועמדת המשיבות כאן, כי העומס והצורך בקיום הליכים ארוכים אינו מאפשר קציבת זמן וקביעת מועד לסיום עבודת הוועדה להשלמת תוכניות, בדין עתרו המבקשים לקצוב זמן לוועדת ההשלמה לסיום עבודתה. חובתה של ועדת להשלמת תוכניות, ליעל את ההליכים לעומת הדרך בה אלו התנהלו בוועדה המחוזית שכן זו הסיבה והמטרה לשמה מונתה הועדה להשלמת תוכניות שכן "רשות תכנון חייבת להיות ערה לכך שהכוח והסמכות מוענקים לה כדי לשרת את האינטרס הציבורי ובאינטרס זה נכלל גם טיפול תוך זמן סביר בבקשות האזרח" ( ראה בג"צ 100/88 גזית קונסוליום נ' הועדה המקומית, פ"ד מג(1)29,33. ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.). חובת הועדה מצד אחד ומצד השני חובת האזרח לסייע או למצער שלא לגרום לעיכוב בפעולותיה ובעניין זה, אני מוצא לנכון להאיר, כי התנהלותם של העותרים במקרה שלפני, כלפי וועדת ההשלמה, הייתה לא פעם לא מוצדקת ולא רק שהיא לא הייתה מועילה אלא היה בה כדי לעכב את פעולות הועדה שניסתה כמיטב יכולתה להיטיב דרכיה לעומת העבר. ולמה מכוונים דברי ? מהחומר שהוצג לי אני למד כי המבקשים "מציפים" את המשיבות בעשרות מכתבים ולפעמים בפניות יום יומיות וחלף קידום הליכי התכנון, נאלצות המשיבות לקרוא, לעסוק ולפעמים לענות למכתבים ולדרישות, המחזיקות עשרות עמודים וסעיפים תוך הפנייה לנספחים, למכתבים ולפניות קודמות, שגם הם אינם קצרים, בלשון המעטה. ממכתבים אלו עולה בבירור כי המבקשים הם חסרי אמון במשיבות והם חושדים כי הן נוקטות בסחבת מכוונת בין היתר על מנת להימנע מביצוע הליך הפינוי של אתר האשפה. אכן יש בסיס לחלק מטענות אלו לגבי העבר, שכן בדיוק בשל סחבת זו מונתה הוועדה להשלמת תוכניות, אך לפחות מאז פסק הדין ולאחר שמונתה הוועדה, התרשמתי כי הוועדה להשלמת תוכניות פועלת באופן ענייני ונמרץ שלא נמצא בו עד כה כל דופי, המצדיק התערבות וקביעת לוח זמנים או מתן הוראות לגבי דרך פעולתה. טענות המבקשים כי: חלוף שבועיים ממועד פלוני הוא איחור בלתי נסבל, שלושה שבועות לא יעלו על הדעת אלו התבטאויות שאינן מקדמות ואינן מועילות. חברי הוועדה הם נבחרים שיש להם עיסוקים אחרים ואין להעלות על הדעת כי הם יתפנו מכל עיסוקיהם ויעסקו אך ורק בקידום התוכנית של העותרים או במענה לפניות שכאלו שהן לטעמי מזיקות וגורמות לכשעצמן לעיכוב. חזקה בעיני, כי חבריי הוועדה, בראשות היו"ר שלה, יפעלו ופועלים במהירות ובנמרצות הנדרשת לקידום המטרה לשמה הוקמה הוועדה. בית המשפט בנסיבות העניין צריך לקבוע את המועד הסופי לסיום עבודת הוועדה וזו האחרונה תכלכל צעדיה על מנת לסיים העבודה בפרק הזמן שנקבע. אין לטעמי מקור חוקי כלשהו אשר מאפשר לבית המשפט להתערב בסדר עבודתה של המשיבה, כאשר לא מתגלית חוסר סבירות או מניעים זרים בקביעת לוח הזמנים לעבודת הוועדה ובוודאי שאין מקום לעשות כן במקרה שלפניי, כאשר המשיבה פעלה מאז הקמתה באופן סביר וקבעה סדרי עבודה ראויים. העובדה כי הועדה פועלת מאז מינויה במהירות ובנמרצות אינה יכולה לחפות מצד שני על העובדה כי פרק הזמן בה נמצאת התכנית בפניי המשיבות, הינו פרק זמן החורג מהסבירות ומרוח החוק. על הצורך לזרז את הליכי התכנון בצל התיקון שבס' 109 א לחוק יש לחזור על דברי כב' השופטת א' חיות כאשר קבעה :" בעניננו תכליתו המרכזית של סעיף 109א (אשר נתווסף לחוק התכנון והבניה בתיקון מס' 26 משנת 1988 ותוקן שוב בתיקון מס' 43 לחוק משנת 1955) היא לייעל ולקצר את הליכי התכנון והבניה המתאפיינים בסרבול תכנוני ובירוקראטי ובהתמשכות לאורך פרקי זמן ארוכים ובלתי סבירים (לעניין התכלית שביסוד תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה כולו, ראו בג"ץ 5145/00 הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון נ' שר הפנים, פ"ד נז(2),179,191-192(2003))." (עמ' 23 ס' 2 לפסק הדין בערעור. ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.). אם כוונת המחוקק הייתה לייעל וזרז את הליכי התכנון וזו תכליתו של ס' 109א, הרי שברור שלא ניתן לקבל את גרסת המשיבות כי המחוקק לא קבע לוועדה להשלמת תוכניות (לעומת הועדה המחוזית) זמן לסיום עבודתן ולכן אין לקצוב להן זמן. הבהרתי למשיבות כבר במהלך הדין, כי לטעמי (מבלי שיהיה בכך קביעת עמדה סופית), כי מקריאת סעיף 109 א לחוק עולה בבירור, כי אם המחוקק הגביל את התקופה בה על הועדה המחוזית לסיים את הדיון שבתכנית, הרי שעל אחת כמה וכמה, שמגבלות הזמן המקסימליות שנקבעו בס' 109א(א) חלות על ועדה להשלמת תוכניות שקמה מכח ס' 109א(ב) שהוקמה רק משום שהועדה המחוזית לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע לה. בהמשך לאמור במהלך הדיון פניתי לא פעם למשיבות בשאלה, האם יעלה על הדעת, כי כוונת המחוקק הייתה, שקצב העבודה והמועד לסיום עבודת הועדה להשלמת תוכניות, יהיה ארוך יותר מזה שנקצב לועדה המחוזית לפי ס' 109א(א) ? התשובה שקיבלתי, אילצה אותי ליתן הכרעה בעתירה זו, ועם כל הצניעות גם אנכי סבור, כפי שסברה כב' השופטת א' חיות, כי ההכרעה גם כאן "לא הייתה מחויבת המציאות" (עמ' 25 ס' 4 לפסק הדין בערעור). אני סבור כי הניסיון להפריד בין האמור בס"ק (א) לס"ק (ב) של סעיף 109א והטענה כי בס"ק (ב) לא נקבע לוח זמנים, הינו פירוש מלאכותי שאינו מתישב עם לשון החוק ובייחוד עם העקרון לפיו: "כשאנו באים לפרש סעיף אחד בחוק, אין לראותו כסעיף בודד, העומד בפני עצמו ותלוש מסביבתו. יש לקראו ולפרשו יחד עם ולאור שאר הוראות החוק שבו הוא מצוי" (ע"א 26/54 אלונזו נ' בן דרור, פ"ד י' 97,194: א' ברק פרשנו במשפט (כרך ב' תשנ"ג)406, כב' השופט א' רובינשטיין בעמ' 11 ס' ל"ג לפסק הדין בערעור). הבנה ופתיחות מצד המשיבות כי יש צורך לסיים את ההליך בהקדם תוך קציבת זמן לסיומו תוך הידברות עם המערערים, היו יכולים למנוע גם הכרעה זו, אך גם כאן (כמו בערעור בעליון) כשהמשיבות עמדו על הדיון "ועל הצורך להכריע בשאלות העולות בערעור (ובענייננו על הדיון וההכרעה בעתירה י.ש.) משכך ניתן פסק דין זה" (דברי כב' השופטת חיות בפסק הדין בערעור בעמ' 25 ס' 4). קשיי הועדה להשלמת תכניות, ברורים וידועים והם לא שונים מאלו שעמדו בפני הועדה המחוזית, אך קושי זה אין בו כדי להצדיק המשך סרבול ההליך והמשך התמשכותו. כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין בערעור נתן דעתו לטענה זו של המשיבים כי ההליך מסובך והעברתו לועדה יגרום רק לעיכוב והוא קבע במפורש: "אין בידי לקבל טענה זו. בידי הועדה להשלמת תוכניות להמשיך בהליכים של בדיקת התכנית ואישורה מן השלב שאליו הגיעה הועדה המחוזית (סעיף 109א(ג)),קרי, אין היא נדרשת לדון בתכנית מבראשית. מדובר בועדה המוקנת אד-הוק לצרכי תכנית מסוימת. זהו תכליתה וזהו עיסוקה. יוסף על כך, כי המספר המצומצם של חברי הועדה מאפשר גם הוא את פישוט ההליכים ויעולם". (עמ' 15,16 ס' מ"ג לפסק הדין בערעור. ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.). העותרים בעתירתם התבססו על המקור החוקי, לעיגון טענותיהם והוא- סעיף 109א(א) לחוק הקובע, כי: "109א. (א)מוסד תכנון יחליט לאשר או לדחות תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת תוך שלושה חודשים מתום תקופת הפקדתה; ואולם לגבי תכנית מיתאר מקומית החלה על כל מרחב התכנון המקומי יחליט מוסד התכנון תוך עשרה חודשים מתום תקופת הפקדתה; שר הפנים רשאי להאריך את התקופות האמורות עד שלושה חודשים נוספים." ס"ק ב' קובע את הסיבה להקמת ועדה להשלמת תוכניות: (ב)(1)לא החליטה הועדה המחוזית כאמור בסעיף קטן (א), ימנה יושב ראש הועדה המחוזית, תוך 30 ימים מתום המועדים הקבועים באותו סעיף קטן, ועדה להשלמת תכניות לכל תכנית כאמור וזה הרכבה:....... (2)היושב ראש ימנה מזכיר לועדה מקרב עובדי הועדה המקומית או מקרב עובדי המדינה; (3)סמכויות הועדה המחוזית לענין אישור התכנית יעברו לועדה להשלמת תכניות, עם מינויה, לרבות שמיעת ההתנגדויות וההכרעה בהן. (ג)הועדה להשלמת תכניות רשאית להמשיך בהליכים של בדיקה ואישור התכנית מהשלב שאליו הגיעה הועדה המחוזית." (ההרגשות בקו של י.ש). המחוקק, בנסיון למנוע תופעת התמשכות הליכי תכנון, תיקן בשנת 1995 את החוק והכניס סעיף שכותרתו :"מועדים לסיום הטיפול בתכניות" ואף נתן כלים בידי יו"ר הוועדה המחוזית להתמודד עם התופעה במקרה של סחבת, ע"י מינוי ועדה להשלמת תוכניות כאמור בסעיף 109 א' (ב) לחוק. עמדתן של המשיבות כי הוועדה להשלמת תכניות אינה מוגבלת בלוח הזמנים שלה (להבדיל מהוועדה המחוזית) אינה מתיישבת עם רוח החוק, לשונו ומטרתו. המחוקק ניסה לגרום לרשויות לסיים את הטיפול בתכניות בהקדם האפשרי ולשם כך קצב בסעיף 109 א'(א) את המועדים. לא ייתכן כי מקום בו המחוקק נתן "כלים" להתמודד עם סחבת שכזו, הכוונה היתה לתת "רישיון" או "הכשר" לסחבת חדשה ואולי אף מוגברת. לא מתקבל על הדעת ואיני יכול להשלים עם העובדה כי טרם ניתנה החלטה ע"י הוועדה באשר לתוכנית, למרות שחלפו כ-8 חודשים מאז הקמתה ובייחוד כאשר המשיבות סירבו, למרות פניותי והצעותי אליהן, לנקוב במועד לסיום ומדבריהן אף ניתן להבין שישנה אפשרות שהליך זה יארך גם מספר שנים עד שיסתיים. לפיכך אני סבור כי במקרה זה יש לקצוב לוועדה לוח זמנים על מנת לשים קץ למסכת הייסורים של ממש העוברת על העותרים בעתירה דנא בעל כורחם. ברור שאיני קובע, מה צריכה להיות החלטת הוועדה לגופו של עניין, אך צריך שתהיה החלטה בדבר המועד לסיום הטיפול בתוכנית. בתקופה שתיקבע, על הוועדה להשלמת תוכניות לאשר באופן מלא, או באופן חלקי או את התוכנית בצורה המאפשרת פרסומה למתן תוקף או לדחות את התוכנית באופן סופי. בפרק ג' לחוק הפרשנות, תשמ"א -1981, העוסק בפירוש הסמכות, בסעיף 11 נקבע, כי מקום שלא נקבע זמן:"הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו-משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". היינו, גם אם החוק אינו קוצב לוועדה להשלמת תוכניות לוחות זמנים, על הוועדה לעשותו במהירות הראויה. בענייננו אני סבור כי לאור הפעולות הנדרשות לצורך אישור התוכנית, המפורטות בתגובת המשיבות, המהירות הראויה והזמן הסביר הריאלי לסיומן בצורה המאפשרת פרסום מידי של התוכנית למתן תוקף או לדחיה סופית של התוכנית, יהא עד ליום 6.2.12. ישיבתה הראשונה הממשית של הוועדה להשלמת תוכניות, הייתה ביום 6.4.11. אני סבור גם לפי נסיבות העניין וגם לפי מדד הזמן שנקבע בסעיף 109 א'(א) לחוק, כי 10 חודשים הינו הזמן המקסימלי הנכון הנדרש לסיום פעולתה של הוועדה מאז התכנסותה ביום 6.4.11, בין אם היא תחליט לקבל את התוכנית במלואה או בחלקה ולהורות על פירסומה ובין אם תחליט לדחותה. ער אני, כי אין המדובר כאן על תכנית "החלה על כל מרחב התכנון המקומי" (ס' 109א(א)לחוק), ולכן ייתכן והיה מקום להסתפק בקציבת זמן פחותה, אך נסיבות המקרה והצורך במקרה זה בשיתוף פעולה גם של הוועדה המקומית וגם של העירייה, מצדיקים את מתן הארכה הארוכה או לעשות שימוש במדד הזמן הארוך שעשה המחוקק לגבי תכניות סבוכות. בעניין זה מצאתי כי לוח הזמנים שקבעתי תואם גם את רוח הדברים והחלטת בית המשפט העליון בפסק הדין בערעור כשהחליט על עיכוב הפעולות האופרטיביות הנובעות מפסק הדין בערעור (ראה דברי כב' השופט א' רובינשטיין בעמ' 21 ס' נ"ה ו- נ"ו ודברי כב' השופטת א' חיות בעמ' 25 ס'4 לפסק הדין בערעור). ברור לי כי עיכוב זה משמעו כדי לאפשר למחוקק ליתן דעתו למצב שנוצר בהתיחס ללוח הזמנים הנקוב בס' 109א (א) לחוק, שאי עמידה בו, לפי לשון החוק כיום, אינו מותיר ברירה בידי יו"ר הועדה המחוזית אלא למנות ועדה להשלמת תוכניות. העיכוב שנקבע ע"י בית המשפט העליון אינו חל על המקרה דנן, אך משלא נקבע בחוק לוח זמנים ברור ומוגדר הרי שעיכוב הביצוע כמצוות בית המשפט העליון יש גם בו כדי הצביע על המורכבות והקושי שבקביעת מועד סופי לסיום עבודתה של הועדה להשלמת תוכניות. אם אוסיף על 6 חודשי העיכוב 3 חודשים הנקובים בס' 109א(א) הרי שגם כך אגיע לתוצאה קרובה ל-10 חודשים עליהם החלטתי מאז 6.4.11. לאור האמור, אני נעתר לבקשת הסעד המבוקש ע"י העותרים, המפורט בסעיף א בעמוד 2 לעתירה המתוקנת, ואני מורה למשיבות לפעול ולסיים את פעילותן וליתן החלטתן באשר לאישור התוכנית לא יאוחר מיום 6.2.12. למניעת כל ספק לא רק שלא נעתרתי לעתירה בקשר לקביעת לוח הזמנים של עבודת הועדה מהטעמים האמורים לעיל, אלא שאיני נעתר גם לבקשת הסעדים המבוקשים בסעיפים ב'-ה' בעמוד 2 לעתירה, שכן אני סבור כי די בקביעת תאריך יעד סופי שיאפשר למשיבה 1 אפשרות תמרון עצמאי בתווך הזמן הסביר שקבעתי לעיל, לפעול ולהביא לידי סיום העניין בכללותו. מקובלת עליי בעניין זה טענת המשיבה כי בקשת העותרים להורות למשיבה לדון "במיוחד בפניות העותרים במכתבי ב"כ העותרים" חורגת מההליך התכנוני. דיון בפניות מי מהצדדים, לאחר תום המועד להגשת התנגדויות, הוא עניין הנתון לשיקול דעתה של המשיבה בכפוף לדין. ניגוד עניינים מוסדי ופונקציונאלי באשר לסעד המפורט בסעיף ה1 בעמ' 2 לעתירה המתוקנת, אין בידי לקבלו, ומקובלת עליי עמדת המשיבה 1 בעניין זה במלואה. הלכה למעשה, מבוקש ע"י העותרים שמי שטיפל בתוכנית המועברת לוועדה להשלמת תוכניות ולעתירות ביחס לתוכנית זו, יהיו רק מי שלא הייתה לו נגיעה כלשהי לשאלה העקרונית של ההצדקה למינוי וועדה להשלמת תוכניות. איני סבור כי לדרישה זו יש בסיס עניני או חוקי. המחוקק קבע מי יהיו חברי הוועדה והוועדה רשאית להשתמש ביועצים כאלו ואחרים כראות עיניה. אין זה מהנושאים או מהליכי הרשות בהם נוהג בית המשפט להתערב אלא אם יש חשש לטוהר מידות או כי ההחלטה למנות את מאן דהו היא בלתי סבירה בעליל. חשש לניגוד אינטרסים בכלל ותיאורטי בפרט אין די בו. עובדי ציבור, כמו גם לשופטים, יכולה להיות דעה פרטית או עמדה בסוגיה העומדת להכרעה או לטיפולם, וחזקה בעיני הדין כי אותו עובד ציבור פועל באופן ענייני והחלטותיו מתקבלות אך ורק משיקולים עניינים. למדינה עמדה מוסדית בקשר למחלוקת כאן, השונה מעמדת העותרים ואין בהעמדת פרקליט אחר שיטפל בעתירות שיוגשו ע"י העותרים בגיבוש עמדה מוסדית אחרת מזו שגיבשו בכירי הפרקליטות כמו גם העמדת יועץ משפטי שילווה את הועדה להשלמת תכניות שלא יאמץ עמדה ממסדית אחרת מזו שגובשה ע"י המשנה ליועמ"ש מנהלת מחלקת הבג"צים והיועץ המשפטי למשרד הפנים. טענת העותרים לניגוד אינטרסים מוסדי ופונקציונאלי דינה אף להידחות מאחר ולא יתכן כי ליועץ המשפטי ניגוד עניינים כלשהו שעה שכלל לא מתקיים כל ניגוד עניינים בין הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז לבין המשיבה. העותרים הפנו לשני פסקי דין בהקשר זה, שני פסקי דין אלו לא רק שאינם תומכים בטענתם כי היועצת המשפטית של הוועדה המחוזית מחוז מרכז מצויה בניגוד עניינים מוסדי המונע ממנה לשמש כיועצת משפטית של המשיבה, אלא שיש בהם דווקא לחזק את עמדת המשיבה בעניין זה. בבג"צ 11745/04 רמות למען הסביבה ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' ( 4.9.2008), דובר בטענת ניגוד עניינים מוסדי של מתכננת מחוז ירושלים, אשר נמנית על חבריה של הוועדה המחוזית שהגישה את התוכנית שם והמליצה על הפקדתה, וזאת מאחר שמתכננת המחוז השתתפה בדיון סגור שנערך על ידי הולנת"ע (הוועדה לעניינים תכנוניים עקרוניים, שיושבת ליד המועצה הארצית לתכנון ולבניה) ואשר בעקבותיו אושרה התוכנית. שם נטען ע"י העותרים כי מתכננת המחוז הייתה מצויה בניגוד עניינים מוסדי עת השתתפה בדיון פנימי של הולנת"ע (מבלי שהיא חברה בולנת"ע, הינו הגוף שדן בהתנגדויות לתכנית. בית המשפט העליון קבע, כי המבחן לקיומו של ניגוד עניינים הוא מבחן אובייקטיבי: "השאלה הנשאלת בגדרו של מבחן זה היא האם אדם סביר היודע את כל פרטי העניין היה מוצא שמילוי תפקיד ציבורי מסוים על ידי עובד ציבור נעשה ללא משוא פנים על אף תפקיד אחר שיש לאותו עובד ציבור או על אף עסקיו הפרטיים; או שמא עיסוקיו האחרים של עובד הציבור מצביעים על כך, על-פי ניסיון החיים, שלא יוכל לפעול במסגרת תפקידו ללא דעה קדומה ומשוא פנים. אולם, אין די בקיומו של חשש תיאורטי ורחוק לקיום ניגוד עניינים בפעולותיו של עובד ציבור כדי למנוע ממנו לעסוק בעניין מסוים, ואף לא בחשש סובייקטיבי של אדם זה או אחר. מאידך גיסא, אין צורך להשתכנע כי ניגוד עניינים כאמור אכן מתקיים הלכה למעשה, ודי בפוטנציאל לניגוד עניינים הנובע מעיסוק בעניין מסוים כאשר בה בעת יש אינטרס אחר, שעלול לעמוד בניגוד לאינטרס שבעל התפקיד או העניין מייצג. בהקשר זה יש לציין, כי בפסיקת בית משפט זה טרם נפלה הכרעה בסוגיה של רמת ההסתברות לקיום ניגוד עניינים, הנדרשת כדי למנוע מעובד ציבור לעסוק בנושא מסוים שקיים לגביו פוטנציאל לניגוד עניינים עם עיסוק אחר של אותו עובד - האם די בחשש סביר לקיום ניגוד עניינים בין שני העיסוקים, או שמא נדרשת אפשרות ממשית לניגוד עניינים (ראו: בג"ץ 202/90 י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' משרד המשפטים, פ"ד מה(2) 265, 272 (1990); בג"ץ 5575/94 מהדרין בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 133, 143-142 (1995); בג"ץ 6641/93 הנ"ל בעמ' 560-559; בג"ץ 1100/95 הנ"ל בעמ' 698; ע"א 6983/94 פחימה נ' פרץ, פ"ד נא(5) 829, 836-835 (1998); בג"ץ 10408/06 קבהה נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון (, 25.9.07), פסקאות 8-7 לפסק הדין. כן ראו ט' שפניץ וו' לוסטהויז "ניגוד עניינים בשירות הציבורי" ספר אורי ידין (כרך ב, 1990) 315). מכל מקום, יש לזכור כי גם כאשר מדובר בשאלת האפשרות למלא תפקיד מסוים בעל פוטנציאל לניגוד עניינים, הרי פסילה מוחלטת של אדם מלמלא תפקיד מסוים הינה האמצעי הקיצוני ביותר להתמודד עם החשש מפני ניגוד עניינים וככלל תועדף נקיטתו של אמצעי חמור פחות, שיהיה בו כדי לנטרל את ניגוד העניינים הפוטנציאלי בעניין הקונקרטי העומד על הפרק, כגון הימנעות מהשתתפות בהצבעה או בדיון בנושא שלגביו מתעורר החשש לניגוד עניינים." בית המשפט העליון קבע לגופה של העתירה שם, כי כאשר נציג של גוף שיזם תוכנית משתתף בדיון שנערך בקשר להתנגדויות לאותה תכנית בגוף המכריע בהתנגדויות אלה, קיים חשש אינהרנטי להימצאותו של אותו נציג במצב של ניגוד עניינים מוסדי. מתכננת המחוז הייתה חברה בוועדה המחוזית שיזמה את התוכנית, ואף נטלה חלק פעיל בקידומה של התוכנית. מאחר שבמקרה שם לולנת"ע מחד ולוועדה המחוזית מאידך, היו קיימים אינטרסים שעשויים להתנגש זה בזה, התקבלה טענת ניגוד העניינים המוסדי. לא כך בענייננו, שכן גם הוועדה המחוזית וגם הוועדה להשלמת תוכניות מטרותיהן והאינטרסים שלהן זהים- לקידום וסיום הטיפול ובכל מקרה לא הוכח לי ולא השתכנעתי אחרת. באשר לבג"צ 5734/98 צדוק עזריאל נ' ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל ואח' ( 21.3.99), גם שם דובר באדם שממלא תפקידים בשני מוסדות שעשויים להתקיים ביניהם ניגוד עניינים, נקבע כי למזכיר איגוד המושבים של התאחדות הפועל המזרחי בישראל, כמי שמייצג ציבור רחב, קיים עניין מוסדי בהחלטה שניתנת על ידי ועדת משנה של מועצת מקרקעי ישראל, שעניינה שינוי ייעוד של קרקע חקלאית וקביעת גובה פיצוי שיינתן לחוכרים חקלאיים. יתר על כן, בענייננו היועצת המשפטית כלל אינה חברה במוסדות התכנון אלא מעניקה ייעוץ משפטי בלבד כאשר כאמור לעיל, האינטרס העומד בפני שני מוסדות התכנון הינו קידומה של התוכנית. עצם העובדה כי סעיף 109א לחוק קובע כי יו"ר הוועדה המחוזית הוא שיורה על הקמת הוועדה להשלמת תכניות וימנה את היו"ר שלה, וכי אחד מחבריה יהיה חבר בוועדה המחוזית, מחזקת את המסקנה כי לא קיים ניגוד אינטרסים בין שני מוסדות תכנון אלה. לאור האמור, נדחית הבקשה למתן הסעד המבוקש בסעיף ה1 בעמ' 2 לעתירה המתוקנת. סוף דבר המשיבות יתנו החלטתן באשר לתב"ע נת/620 עד ליום 6.2.12. הבקשה למתן סעדים נוספים ובכלל זה המבוקש בסעיף ה1 בעמ' 2 לעתירה המתוקנת, נדחית. 3. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה העתירה התקבלה בחלקה ובחלקה נדחתה, אין צו להוצאות ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר