קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על בחינות לשכה / עתירה מנהלית נגד לשכת עורכי הדין: 1. עניינן של שלוש העתירות שבכותרת הוא תקיפת שאלות שונות שנשאלו בבחינת לשכת עורכי הדין במקצועות מעשיים (בכתב), אשר התקיימה ביום 3.5.2001. בסך הכול נתקפו בעתירות שהוגשו 11 שאלות שונות. העותרים בשלוש העתירות הם עשרים ושמונה במספר. 2. העותרים ניגשו לבחינה בכתב שנערכה ביום 3.5.2011 (לפי סעיף 18א לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות מעשיים), תשכ"ג-1962), אך לא עברו אותה. הם הגישו השגות לוועדה הבוחנת. אלא שגם לאחר שהוועדה הבוחנת קיבלה חלק מן ההשגות שהוגשו בקשר לשאלות שונות בבחינה, לא חצה ציונם של העותרים את הרף הדרוש לקבלת ציון עובר (60% לפחות בכל אחד מחלקי השאלון או 65% בשאלון בכללותו - תקנה 18ג לתקנות). מרבית העותרים רחוקים מרחק פסיעה - של נקודה או שתיים - מכך. על רקע זה הוגשו העתירות, אשר במסגרתן עותרים הם לפסילת שאלות מסוימות או לקבלת חלופות נוספות כנכונות. אמות המידה להתערבות בית המשפט 3. לפני שניגש לתיאור קורותיהן של העתירות ונדון בטענות העותרים לגופן, נקדים ונדגיש את עיקרון היסוד, עליו חזרו בתי המשפט, ולפיו: "בית-משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על-פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה. כך בתחום הרפואה ובתחום מקצועות אחרים שבהם אין בידי בית-המשפט ידע מקצועי. הכלל הוא שבית-המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול-הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי [...]. זה הכלל גם בתחום המשפטים, ואין בכך כדי לשנות שבתחום זה מצוי בידי בית-המשפט ידע מקצועי, כך במיוחד כאשר הסמכות לבחור את השאלות בבחינה, לקבוע מה התשובות הנכונות לשאלות אלה, ולהחליט מי עמד בבחינה, הופקדה על-ידי החוק בידי גוף בעל כשירות מקצועית גבוהה, כמו הוועדה הבוחנת" (כב' השופט י' זמיר בבג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, 166(1999); ראו עוד, בג"ץ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 20.10.2005)). 4. בית המשפט נכון אמנם במקרים מסוימים להתערב ולפסול שאלה בבחינה כאשר נמצא שהוועדה הבוחנת חרגה מסמכותה, במובן זה שהשאלה שנשאלה חרגה ממסגרת החומר לבחינה כפי שהוגדר בתקנות (ראו, בג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נז(2) 729 (2003); בג"ץ 5527/98 פיינגזיכט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 22.10.1998); עת"מ (י-ם) 1191/06 זנה נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 1.2.2007)). עם זאת, העיקרון החוצה כבריח התיכון את הפסיקה בנושא מראה שבתי המשפט נמנעים מלשים עצמם בנעלי הוועדה - המורכבת מגורמים מקצועיים: שלושה שופטים, שלושה עורכי דין מן השירות המשפטי ושלושה עורכי דין נוספים (עמ' 7 ש' 12-7 לפרוטוקול) - ולבחון טענות לפיהן הוועדה שגתה בבחירת התשובה הנכונה (בג"ץ קורינאלי, לעיל, בעמ' 167; בג"ץ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 473 (2004); בג"ץ 10937/04 לוין נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 26.2.2004); עת"מ 8485/08 (י-ם) מיבר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 24.7.2008)). אפילו מקום בו בית המשפט סבור היה כי תשובה מסוימת שהוצגה לנבחן בשאלון נכונה יותר מן התשובה בה בחרה הוועדה הבוחנת, לא נמצא במקרים מסוימים מקום להתערבות של בית המשפט בשיקול דעתה הרחב של הוועדה (עת"מ (י-ם) 1182/07 רחמיא נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, , 2.3.2008); עת"מ (י-ם) 1109/07 קינן נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, , 4.2.2008)). בית המשפט אף נמנע מלדון בטענות לפיהן שאלות מסוימות הן "קשות מידי" או "מטעות מידי". אפילו במקרה בו צוין, כי מדובר בשאלה קשה מאוד שענו עליה נכונה רק 5% מן הנבחנים, לא נמצא מקום להתערב בשיקול דעת הוועדה, שלה הסמכות לקבוע את תמהיל השאלות בבחינה. זאת, כל עוד לא הצביעו העותרים על פגם אשר יש בו כדי לפסול שיקול דעת מינהלי (בג"ץ לוי, לעיל). עם זאת, כחריג לכלל, נקבע כי יתכנו מקרים "חריגים ונדירים" שבהם יהיה בית המשפט נכון להתערב בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת בבחירת התשובה הנכונה, וזאת כאשר אי ההתערבות תגרום ל"עיוות דין בולט לעין" (בג"צ 2346/96 בוכבזה (בוקבוזה) נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, , 8.5.1996); בג"ץ ותד, לעיל, בעמ' 478). יצוין, כי בדיון שהתקיים לפניי, לשאלת בית המשפט, השיב ב"כ העותרים כי אין בידיו אסמכתא למקרה בו בית המשפט אכן התערב בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת לעניין בחירה בתשובה הנכונה (להבדיל ממקרים של חריגה מסמכות). 5. מן המקובץ עולה, כי אמת המידה להתערבות של בית המשפט בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת, בכל הנוגע לנכונות התשובות שנבחרו (להבדיל מחריגה מסמכות), היא מוגבלת ומצומצמת ביותר. היא שמורה למקרים חריגים ונדירים. על רקע זה, נפנה לתיאור ההליך שהתקיים בעתירות שבאו לפניי, ולאחריו נערוך דיון בטענות העותרים לגופן. ההליכים, הדיון בעתירות, וההתפחויות שלאחריו 6. שלוש העתירות הוגשו בחודש יוני. עת"מ 6850-06-11 (עתירת "ראפת") הוגשה בשם עותר אחד ביום 5.6.2011 באמצעות ב"כ עו"ד ויקטור מנסור; עת"מ 15424-06-11 (עתירת "מגנזי") הוגשה בשם 23 עותרים ביום 12.6.2011; ועת"מ 32035-06-11 (עתירת "גבעתי") הוגשה בשם ארבעה עותרים ביום 20.6.2011. יצוין, כי עתירת מגנזי זהה בתוכנה לעתירת גבעתי. שתיהן הוגשו באמצעות ב"כ עו"ד שי דקס. המשיבות, באמצעות עו"ד יאיר לבנה, הגישו תשובות לעתירות. לאחר שהוגשו התשובות, הוגשה בקשה מוסכמת להוספת ב"כ מייצג, עו"ד משה מרוז, אשר ביקש להצטרף לייצוגו של בנו - עותר מס' 22 בעתירת מגנזי. הבקשה התקבלה. בשלב מאוחר יותר הגיש עו"ד מרוז שתי בקשות מוסכמות להוספת טיעון בכתב, אשר נעתרתי גם להן. לפני הדיון הגישו העותרים עיקרי טיעון. המשיבות ביקשו שתשובותיהן תיחשבנה לעיקרי הטיעון מטעמן. לפי הנחיית כב' הנשיאה השופטת מוסיה ארד, נקבעו כל העתירות לדיון לפניי. 7. ביום 23.8.2011, התקיים לפניי דיון בשלוש העתירות. בהסכמת הצדדים הדיון בעתירות אוחד. בדיון השלימו ב"כ בעלי הדין את טיעונם הכתוב בעל-פה. כמו כן, איפשרתי לעותר מס' 8 בעתירת מגנזי, מר ליעד גורדון, שהודיע על שחרור עו"ד דקס מייצוגו, לטעון בעל-פה בגדרי הנטען בעתירה. 8. לאחר שנשמעו בהרחבה העותרים והמשיבים בדיון, הודיעו המשיבות, בהמשך להערות בית המשפט, כי הן תימסורנה הודעה תוך 48 שעות בכל הקשור בעמדתן לעניין שאלה מס' 13 (בגרסה 1). בהמשך לכך, הודיעו ב"כ העותרים כי הם מצמצמים את ההכרעה בעתירות לשלוש שאלות בלבד - שאלה 1, שאלה 13 וכן שאלה 44 (חלף 11 השאלות שנתקפו בתחילה). יצוין, כי הודעת העותרים ובאי כוחם לא הייתה אחידה בנדון. חלקם ביקשו להימחק מן ההליך; חלקם ביקשו הכרעה רק בחלק מן השאלות; וחלקם תלו את עמדתם בהודעה של המשיבות ביחס לשאלה מס' 13: 9. עותרים 5, 12 ו-17 בעתירת מגנזי (שקיבלו ציונים שנעו בין 62 ל-63) ביקשו להימחק מן העתירה ללא צו להוצאות; וכמוהם גם עותרים 4-3 בעתירת גבעתי שציונם עמד על 63. אני מורה בזאת על מחיקתם. 10. ביום 25.8.2011 הוגשה הודעת המשיבה 2, לפיה "לאור המלצת בית המשפט הנכבד החליטה המשיבה 2 להכיר בתשובה ג' כתשובה נכונה נוספת לשאלה 13". בהמשך להודעה זו, ולפי בקשת מר גורדון (עותר מס' 8 בעתירת מגנזי) בדיון מיום 23.8.2011 וכן לפי הודעת העותרים 10, 11, 13, 15 ו-21 בעתירת מגנזי מיום 28.8.2011, והודעת עותר 2 בעתירת גבעתי מיום 28.8.2011, ולפיהן הם עברו את הבחינה ועניינם התייתר, אני מורה גם על מחיקתם מן העתירה. שאלת ההוצאות ביחס לכלל העותרים שנמחקו תוכרע להלן, בסעיפים 34-31 לפסק הדין. 11. לאחר שהוגשה הודעת המשיבות הודיעו העותרים שלא ביקשו להימחק מן העתירות כדלקמן: בעתירת ראפת: העותר חזר על עמדתו לפיה הוא מבקש הכרעה בטענותיו בנוגע לשאלות 1, 13 ו-44. בעתירת מגנזי: נתבקשה פסילת שאלה 13, ונתבקש לדון בעניין זה בלבד (אם כי עותרת 1 עצמה, גב' מגנזי, ביקשה כי השאלה לא תיפסל וכל התשובות יוכרו). בעתירת גבעתי: עותר 1 ביקש לפסוק בשאלה 44 ובה בלבד. 12. סיכומו של דבר: נותר אפוא להכריע בטענות שנטענות בנוגע לשאלות 1, 13 (הטענה לפסילת השאלה כולה) ו-44. יצוין, כי העתירות, במתכונתן המקורית, כללו גם טענות לכך ששאלות מסוימות לא נכללו בחומר לבחינה, ועל כן בהכללתן בבחינה חרגה הוועדה מסמכותה. טענות אלו נגעו לשאלות אחרות שהעותרים חזרו בהם מעתירתם לגביהן. הטענות שנותרו הן אפוא טענות של חוסר סבירות - אם בשאלה ואם בתשובה שנבחרה. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בחומר הרב שהוגש לעיוני, ושמעתי בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירות להידחות. העותרים לא ביססו עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב של המשיבות בנדון. להלן נימוקיי. 14. אציין, כי מלכתחילה ספק בעיניי אם נוכח אמת המידה המצמצמת שפורטה לעיל, בדבר ההתערבות של בית המשפט בכגון דא, נדרש לפרט כל שאלה ושאלה וטעמי סבירותה לגופו של עניין. לא בכדי ניתן למצוא בפסיקה הנמקה שהסתפק בקביעה כי לא נפל פגם של סבירות בשאלות, לאחר שנבחן העניין - מבלי צורך לפרט כל שאלה וסבירותה (וראו למשל, בג"ץ לוין, שלעיל; בג"צ 5407/05 נהרי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 16.6.2005)). אלא שנדמה כי בשנים האחרונות נוהגת גישה אחרת (ראו בג"ץ ותד, שלעיל). על רקע זה, נעבור לגופם של דברים. שאלה מס' 1 15. נוסח השאלה הוא כדלקמן: "שי הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד עידו לקבלת פיצוי מוסכם בסך 45,000 ש"ח בגין הפרת חוזה. עידו הגיש בקשת רשות להתגונן ובקשתו התקבלה. עם קבלת הבקשה, הגיש שי בקשה להגדלת סכום התובענה ל-80,000 ש"ח בהתאם למנגנון ההצמדה הקבוע בחוזה. מה הדין? בית המשפט רשאי להתיר הגדלת סכום התובענה, מטעמים מיוחדים שירשמו. שי רשאי להגדיל את סכום התובענה ללא צורך באישור בית משפט. שי רשאי להגדיל את סכום התובענה ללא צורך באישור בית משפט, בתנאי שטרם הוגש כתב הגנה. שי לא היה רשאי לבקש לתקן את כתב התביעה. 16. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמדובר במצב דברים בו התביעה הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר, ולאחר שניתנה רשות להתגונן, נוכח סכום התביעה הנמוך מ-75,000 ש"ח, עברה התביעה לפסים של סדר דין מהיר לפי תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 17. הוועדה הבוחנת בחרה בתשובה ד' כתשובה הנכונה ביותר. העותר בעתירת ראפת טען, כי חלופה א' היא הנכונה ביותר. העותרים בעתירות האחרות, שביני לביני חזרו מטענותיהם ביחס לשאלה זו, טענו שכל החלופות אינן נכונות באותה מידה, ולכן יש לפסול את השאלה. הטענה היא שתובע רשאי לבקש לתקן את כתב התביעה, ובמצב כזה אם תיעתר בקשת התיקון תועבר התביעה למסלול דיון רגיל. נטען, כי לא צוין בשאלה כי התובע מבקש להשאיר את תביעתו בסדר דין מהיר. למעשה, כך נטען, תובע רשאי לבקש כל דבר (אך לא תמיד יהיה זכאי לקבל את שביקש). נטען עוד, כי בית המשפט רשאי לדון בתביעה ששוויה עולה על 75,000 ש"ח בסדר דין מהיר אם היא מתאימה לכך, וכך הדבר בנסיבות המתוארות בשאלה, בהן התיקון נובע ממנגנון ההצמדה בחוזה. פרשנות הוועדה הבוחנת, כך לפי הנטען, אינה מתיישבת עם כללי הפרשנות התכליתית ופוגעת בזכותו של התובע להליך הוגן. לבסוף, הפנה ב"כ העותר בעתירת ראפת בטיעוניו לתקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי. 18. המשיבות טוענות, כי החלופה שנבחרה על-ידן כנכונה תואמת לתקנה 214ז לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיה "תובעה בתובענה בסדר דין מהיר לא יהיה רשאי לבקש לתקן את כתב התביעה באופן שסכום התביעה יעלה על הסכום האמור בתקנה 214ב(א) [75,000 ש"ח] ..." [ההדגשה אינה במקור - י. מ.]. נטען, כי העותרים לא הראו כי תקנה זו שונתה או שאין היא תקפה. התקנה מפורשת וברורה. המשיבות מדגישות כי מנתוני השאלה לא עולה שהתובע ביקש להעביר את התובענה להליך של סדר דין רגיל. עוד נטען, כי העותרים לא הביאו אסמכתא לכך שבקשה לתיקון סכום התביעה כוללת בתוכה בהכרח בקשה להעברת התובענה לסדר דין רגיל. 19. לאחר ששקלתי בדבר, מסקנתי היא שאין מקום להתערב בשיקול דעתה הרחב של הוועדה. כאמור, אין מחלוקת לפניי על כך שתשובות ב' וג' אינן נכונות. לשאלת בית המשפט, בנוגע לטענה שחלופה א' היא הנכונה ביותר השיב ב"כ העותר בעתירת ראפת, עו"ד מנסור, כי "לא נרשם בתקנות כי העברה ממסלול למסלול תיעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו" (עמוד 2 ש' 22-21 לפרוטוקול). משמעות הדבר היא, כי גם התשובה לה טען עותר זה ואשר צמצמה את שיקול דעתו של בית המשפט ל"טעמים מיוחדים שיירשמו", אינה נכונה. לעומת זאת, התשובה בה בחרה הוועדה תואמת את הלשון המפורשת של תקנה 214ז - אין על כך מחלוקת. באסמכתאות שהובאו על-ידי העותרים (בש"א (י-ם) 6419/02 מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ נ' עו"ד משה הס (לא פורסם, , 29.9.2002; ובש"א (ב"ש) 2424/06 פרברי נ' רעות קרן השתלמות בע"מ (לא פורסם, , 18.4.2007)) אין כדי לתמוך בטענותיהם. להיפך. משתי האסמכתאות עולה, כי ניתן אומנם לבקש להגדיל סכום של תביעה בסדר דין מהיר מעבר לסכום התקרה של סדר הדין המהיר, אך זאת באמצעות העברת ההליך לסדר דין רגיל. בשאלה ובאף אחת מהחלופות לא צוין כי נתבקשה העברת התביעה לפסים של סדר דין רגיל. מכל מקום, הנבחנים בבחינה עצמה הונחו, כאמור לעיל, לבחור בתשובה הנכונה ביותר מבין החלופות שהוצבו בפניהם. חלופה זו אינה חייבת להיות תשובה "מושלמת" או התשובה המלאה ביותר האפשרית (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 1412/09 האן נ' לשעת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, , 18.8.2009)). כאמור, החלופה שנבחרה תואמת את הלשון המפורשת של תקנות סדר הדין האזרחי, בעוד שאין מחלוקת אמיתית על כך שהחלופות האחרות אינן נכונות. גם בתקנה 526 אין להועיל, בהיותה "תקנת סל" שאינה פוסלת הליך, אך גם לא מכשירה כל פגם. משכך, ועל-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתה של הוועדה, כל שכן פגם העולה כדי "עיוות דין". ודאי שאין הצדקה או עילה כלשהי לפסילת השאלה כולה (ככל שטענה זו עומדת עוד לפניי). שאלה מס' 13 20. נוסח השאלה הוא כדלקמן: משה מבקש להגיש תביעה אזרחית נגד מיכאל, בן דודו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה. סכום התביעה: 1.3 מיליון ש"ח. משה מתגורר בהרצליה. מיכאל מתגורר בכפר סבא. לאיזו ערכאה תוגש התביעה? בית משפט השלום בהרצליה. בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. בית משפט השלום בכפר סבא. בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא". 21. בתחילה הוועדה הבוחנת בחרה בתשובה א' כתשובה הנכונה ביותר. בתשובה זו בחרו רק 2% מהנבחנים. העותרים טענו כי התשובה שבחרה הוועדה אינה נכונה. לטענתם חלופה ג' - בה בחרו 54% מהנבחנים - היא הנכונה. העותרים ציינו שאין מחלוקת, כי על אף שמדובר בתביעה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" מדובר בבני דודים, שאינם בני משפחה על-פי ההגדרת המונח "בן משפחתו" בסעיף 1 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995. על-כן, אין מדובר ב"ענייני משפחה" כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, ולכן בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות. הסמכות היא לבית משפט השלום לפי סכום התביעה - אין על כך מחלוקת, כאמור. עם זאת, טענו העותרים, כי הסמכות המקומית היא לפי מקום מגורי הנתבע - בכפר סבא - לפי תקנות 4-3 לתקנת סדר הדין האזרחי, ומכאן שחלופה ג' היא התשובה הנכונה. נטען, כי המשיבות הסתמכו על תקנה 258ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה "תובענה אחרת בעניני משפחה... תוגש לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע" [ההדגשה אינה במקור - י.מ.]. אלא שתקנה זו, לטענת העותרים, אינה חלה על נסיבות המקרה המתוארות בשאלה. תקנה זו נמצאת תחת פרק כ'1 לתקנות סדר הדין האזרחי. סעיף 258א לתקנות סדר הדין האזרחי הפותח פרק זה קובע כי "למונחים בפרק זה תהיה אותה משמעות שיש להם בחוק בית המשפט לענייני משפחה (בפרק זה - החוק)" [ההדגשה במקור - י.מ.]. העותרים הפנו גם לתקנה 258ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה "הוראות פרק זה יחולו על תובענות שנדונות בבית המשפט לענייני משפחה ועל תובענות בענייני משפחה שעל פי החוק נדונות בבית משפט שלום שאינו בית משפט לענייני משפחה..." [ההדגשה אינה במקור - י.מ.]. בנסיבות המקרה אין מדובר, כאמור, ב"ענייני משפחה" כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, שכן מדובר בבני דודים. מכאן, שתקנה 258ג(ב), שתחולתה מוגבלת לתובענות ב"ענייני משפחה" (כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה), ולפיה הסמכות היא לבית המשפט שבאזור השיפוט של מקום מגורי התובע, אינה חלה לטענת העותרים. המסקנה הנטענת היא, שחלים דיני הסמכות המקומית הכלליים (לפי תקנות 4-3 לתקנות סדר הדין האזרחי), שלפיהם הסמכות המקומית נגזרת ממקום מגוריו של הנתבע. לפיכך, נטען שחלופה ג' היא התשובה הנכונה. 22. כאמור, לאחר דיון שהתקיים בו נשמעו הערות בית המשפט, ולאחר הפעלת שיקול דעת נוסף, הוגשה ההודעה הנ"ל שבאמצעותה הודיעה הוועדה על החלטתה להכיר בחלופה ג' כתשובה נכונה נוספת. מרבית העותרים ביקשו לפסול את השאלה כולה גם לאחר קבלת החלופה הנוספת. בפיהם של העותרים אין טענה לפיה חלופות ב' (בה בחרו 13% מהנבחנים) או ד' (בה בחרו 30% מהנבחנים), שלפיהן הסמכות היא לבית המשפט לענייני משפחה נכונות. כך, שכן מוסכם, כאמור, כי בני דודים אינם בני משפחה לפי ההגדרות בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. כאמור, לטענתם, חלופה ג' - שהוספה - היא הנכונה (סעיף 37 לעיקרי הטיעון שהוגשו בעתירת ראפת; סעיף 32 לעתירת מגנזי). עם זאת, בעתירות ובעיקרי הטיעון, ביקשו העותרים לפסול את השאלה כולה בטענה שמדובר בשאלה מבלבלת, מטעה וקשה באופן בולט; בשאלה שהייתה בניגוד לחוק בית המשפט לענייני משפחה. 23. אין בידי לקבל טענה זו, בדבר פסילת השאלה כולה (או קבלת כל התשובות בה). העותרים לא הצביעו על פגם מינהלי המצדיק התערבות בשיקול דעתה של הוועדה על-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. שאלות קשות או מבלבלות כשלעצמן, אינן עילה לפסילת שאלה (בג"ץ לוי, לעיל). יודגש, כי 54% מן הנבחנים בחרו בחלופה ג' שהוספה כתשובה נכונה נוספת על-ידי הוועדה לאחר הדיון. תשובות ב' ו-ד' אינן נכונות, לפי הגדרת "בן משפחה" שבחוק בית המשפט לענייני משפחה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע אפוא כי מדובר בשאלה המצדיקה התערבות של בית המשפט בשים לב לאמת המידה המצומצמת להתערבות. אכן, טרם הודעתם של המשיבות על קבלת חלופה ג' כתשובה נכונה, היה קושי מסוים בכך שרק 2% מן הנבחנים השיבו נכונה לשאלה (השוו, בג"ץ לוי, לעיל; בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים, פ"ד מד(2) 236 (1990)). שאלה היא, לוּ היה נותר מצב זה על כנו, אם היה בנתון זה, על רקע נסיבות העניין, כדי להצדיק התערבות בשיקול הדעת הרחב של המשיבות כמוזכר לעיל. שאלה זו אינה דרושה הכרעה, משעה שהוועדה הבוחנת הכירה בחלופה ג' כתשובה נכונה גם כן, כאשר שיעור הנבחנים שבחר בחלופה זו הוא כאמור 54% (ובסך הכל 56% מן הנבחנים קיבלו ניקוד בשאלה זו). בנסיבות אלה, אין, עילה להתערבות בשיקול דעתה הרחב של הוועדה. 24. לאחר קבלת הודעת הוועדה הבוחנת, העלו העותרים בעתירת מגזני - אלו שלא ביקשו למחוק את עתירתם - טענה חדשה (ראו, "הודעה ובקשה מטעם העתרים" מיום 28.8.2011; "בקשה דחופה" מיום 28.8.2011, שהגישה עותרת 1 בעתירת מגנזי). לפי הנטען, הוספת חלופה ג' כתשובה נכונה נוספת מהווה פגיעה בשוויון כלפי הנבחנים שבחרו בתשובות ב' ו-ד' (כאמור, אין מחלוקת על כך שתשובות אלה אינן נכונות). וכל כך למה? מן הטעם שחלופה א' בה בחרה הוועדה הבוחנת מלכתחילה אינה נכונה. התוצאה היא שנבחנים שסימנו א' - תשובה שאינה נכונה - זכו בנקודה. לעומת זאת, נבחנים שסימנו ב' או ד' לא זכו בנקודה. מדובר, לפי הטענה, בהפליה פסולה. אין בידי לשעות לטענה זו. ראשית, מדובר בטענה חדשה שהוגשה לתיק בית המשפט בלא שנתקבל לכך אישור; טענה שלא עלתה בכתבי הטענות או בדיון שנערך לפניי, שבסופו נקבע כי "פסה"ד יינתן על יסוד החומר הכתוב והטיעון הנרחב שנשמע לפניי היום". מעבר לכך, המדובר בטענה שלא הייתה למשיבות הזדמנות להתייחס אליה וצריך היה להעלותה בכתבי הטענות, ולכל הפחות במהלך הדיון. שנית, ומעל הצורך - נדמה שאין בנסיבות מעין אלה לקבל את הטענה לגופה (ראו, בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191 (1991)). שאלה מס' 44 25. נוסח השאלה הוא כדלקמן: "יובל בן ה-10 מעיד במשפטו של אביו, המואשם בעבירה של איסור הגרלות והימורים לפי סעיף 225 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בשל כך שניהל קזינו בלתי חוקי בביתם. העדות נשמעת בדלתיים סגורות. משנוכח בית המשפט שמסירת העדות בפני הנאשם עלולה לפגום בעדות, הורה, לבקשת התביעה, כי העדות תימסר שלא בפני הנאשם, אלא בנוכחות סנגורו. כן הורה בית המשפט, לבקשתו של יובל, כי בעת מתן העדות תלווה את יובל המורה שלו, כדי להקל עליו את מתן העדות. האם היה בית המשפט רשאי להורות כן? בית המשפט היה רשאי להורות כי עדותו של יובל תימסר שלא בפני הנאשם, וכן כי בעת מתן העדות תלווה המורה את יובל. בית המשפט לא היה רשאי להורות כי עדותו של יובל תימסר שלא בפני הנאשם; בית המשפט היה רשאי להורות כי בעת מתן העדות תלווה המורה את יובל. בית המשפט היה רשאי להורות כי עדותו של יובל תימסר שלא בפני הנאשם; בית המשפט לא היה רשאי להורות כי בעת מתן העדות תלווה המורה את יובל. בית המשפט לא היה רשאי להורות כי עדותו של יובל תימסר שלא בפני הנאשם, וכן לא היה רשאי להורות כי בעת מתן העדות תלווה המורה את יובל". 26. התשובה בה בחרה הוועדה כנכונה ביותר היא חלופה ב'. זאת, לטענת המשיבות, בהסתמך על סעיף 2(ג)(4) לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירות עדים), התשי"ח-1957, והואיל והעבירה היא לפי סעיף 225 לחוק העונשין ואין עבירה זו מנויה בתוספת לחוק. העותרים תוקפים את השאלה משתי חזיתות שונות. ראשית, נטען שהסיטואציה בשאלה אינה אפשרית, ומשכך מדובר בפגם קיצוני של חוסר סבירות. הסיטואציה אינה אפשרית, לפי הנטען, משני טעמים שונים. נעמוד עליהם בהמשך. שנית, ולחלופין, נטען כי התשובה שנבחרה אינה נכונה. נדון בטענות כסדרן. 27. הטענה הראשונה: העותרים טוענים, כאמור, שהסיטואציה המתוארת בשאלה הנדונה אינה אפשרית לפי דיני הראיות. הטעם לכך הוא שסעיף 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 אוסר על זימון ילד להעיד נגד הורהו, כפי שאירע בשאלה. על כן דינה של השאלה להיפסל. העותרים מוסיפים וטוענים, כי שאלה דומה נפסלה על-ידי הוועדה במסגרת הליכי ההשגה בעבר (בבחינה שנערכה בנובמבר 2009) ואי פסילתה גם כעת מלמדת על שרירות, שיקולים זרים וחוסר סבירות קיצוני. הדבר אף נוגד, לפי הנטען, את חובת ההגינות המוטלת על הוועדה. תשובת הוועדה לעניין זה היא, שלא נכתב בשאלה כי הבן מעיד נגד האב. אין פסול בכך שהבן יקרא להעיד לזכות אביו (לפי סעיפים 4 ו-6 לפקודת הראיות), ומשכך, הסיטואציה המתוארת בשאלה אפשרית - הבן מעיד בפרשת ההגנה. צוין, בתשובת המשיבות, כי בשונה מהמקרה המתואר בשאלה הנדונה, בשאלה שנפסלה בעבר צוין במפורש כי אישה זומנה להעיד נגד בו זוגה מטעם התביעה. 28. דין טענת העותרים להידחות. אכן, כעמדת הוועדה, לא נכתב בשאלה כי הבן מעיד נגד אביו. אף אם הייתי מוכן להניח כי ניתן להבין את השאלה כנטען על-ידי העותרים, ממילא הדבר אינו רלבנטי לעניין הידע הנבחן בשאלה זו, כפי שניתן ללמוד מן התשובות שהוצגו לנבחנים. לא מצאתי אפוא פגם של חוסר סבירות העולה כדי עיוות דין באופן בו נוסחה השאלה על-ידי הוועדה, אשר 43% מן הנבחנים השיבו עליה נכונה. 29. הטענה השניה: בהנמקה נוספת שהוגשה על-ידי ב"כ העותר 22 (עו"ד מרוז) ביום 18.8.2011, בהסכמה כאמור, הובא נימוק נוסף שבגינו לכאורה הסיטואציה המתוארת אינה אפשרית. נטען, כי מהוראות תקנה 1(א) לתקנות לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים)(גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם), התשנ"ז-1996 (החלות, בשינויים המחויבים, על עדות קטין מכוח סעיף 2ג(א)(2) לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957), עולה שבקשת תובע לפיה עדות קטין תישמע שלא בנוכחות נאשם יש להגיש בכתב 20 ימים לפני תחילת פרשת התביעה. בהמשך לכך נטען, כי מן התקנה עולה שבקשה מעין זו יכול שתוגש רק ביחס לעדי תביעה ולא ביחס לעדי הגנה, אשר אין התביעה יודעת על זימונם מראש. משעה שלא קבועה פרוצדורה דומה בחוק ביחס לפרשת ההגנה - מדובר בהסדר שלילי לפיו במהלך פרשת ההגנה תובע אינו רשאי לבקש שהעד יעיד שלא בפני הנאשם. המסקנה הנטענת היא שהסיטואציה המתוארת בשאלה אינה אפשרית - "בפרשת ההגנה לא ניתן להתיר לקטין למסור עדותו שלא בנוכחות הנאשם". דין הטענה להידחות. למעשה, טענתו של העותר בטענתו זו אינה ברורה. על-פי הרישה של התשובה שבחרה הוועדה בהסתמך על כך שהעבירה אינה כלולה בתוספת לחוק, "בית המשפט לא היה רשאי להורות כי עדותו של יובל תימסר שלא בפני הנאשם". תשובה זו עולה בקנה אחד עם הניתוח של ב"כ עותר 22 בעתירת מגנזי (שאיני מביע עמדה בנוגע לנכונותו). מעבר לכך, בסעיף 2ג(א) לחוק, שמציין מהן הנסיבות שבהן ניתן להעיד קטין שלא בנוכחות הנאשם, נכתב כי ניתן לבקש את הוצאת הנאשם גם במהלך העדות. אין אפוא עילה לקבוע כי יש לפסול את השאלה כולה מחמת היותה "סיטואציה בלתי אפשרית" ואין להתערב בשיקול דעתה הרחב של הוועדה. 30. הטענה השלישית: טענה נוספת שעלתה בנימוק הנוסף שהוגש ע"י ב"כ עותר 22 הופנתה כנגד הסיפה של התשובה בה בחרה הוועדה, לפיה "בית המשפט היה רשאי להורות כי בעת מתן העדות תלווה המורה את יובל". נטען, כי הגם שהוועדה מסתמכת בתשובה זו על סעיף 2ג(ד) לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957 שעל-פי לשונו הוא חל "במשפט פלילי", יש לפרשו באופן שהוא חל רק על עבירות המנויות בתוספת (בדומה לסעיף 2ג(א) לאותו חוק). זוהי הפרשנות ההולמת, לפי הנטען, את תכלית החוק ויש לכך תימוכין, לטענת ב"כ עותר 22, בהצעת החוק. אציין, כי אף שהדבר לא נטען במפורש, משמעות הטענה היא כי תשובה ד' היא התשובה הנכונה. המשיבות טענו כי לשון החוק ברורה ומפורשת: בעוד שבסעיף 2ג(א) נכתב במפורש שהוא חל "במשפט פלילי בשל עבירה המנויה בתוספת" בסעיף 2ג(ד) נכתב כי הוא חל "במשפט פלילי" ללא הגבלה לעבירות המנויות בתוספת. דין טענת ב"כ עותר 22 להידחות. אף אם הייתי מוכן להניח כי האפשרות הפרשנית שהציע ב"כ העותר אפשרית (ולא הובאה אסמכתא לכך), לא ניתן לומר כי התשובה בה בחרה הוועדה, הנסמכת על לשון החוק המפורשת, ואשר 43% מן הנבחנים סימנו אותה כתשובה הנכונה, אינה סבירה. ממילא, לא בוסס בהקשר זה פגם במעשה המינהלי, ובית המשפט, כאמור, אינו מתערב ככלל בבחירת התשובה הנכונה (ראו, פרשת רחמיא וקינן שנזכרו לעיל), אלא במקרה של עיוות דין ברור וגלוי. זה לא המקרה כאן. התוצאה 31. בנסיבות המקרה, ומן הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי שקיימת עילה להתערבות בשיקול דעתה הרחב של הוועדה בנוגע לשאלת שנתקפו בעתירות על-פי אמות המידה המחמירות שנתגבשו בפסיקה. משכך, אני מורה על דחיית שלוש העתירות. 32. לעניין ההוצאות, חרף התנגדות המשיבות לא מצאתי לחייב בהוצאות את אותם עותרים שעברו את הבחינה נוכח קבלת החלופה הנוספת לשאלה 13. לפיכך, עתירתם של עותרים 8, 10, 11, 13, 15 ו-21 בעתירת מגנזי - נמחקת בזאת ללא צו להוצאות. הוא הדין בעניינו של עותר 2 בעתירת גבעתי, אשר עתירתו נמחקת גם היא ללא צו להוצאות מטעם זה. לא מצאתי גם לזכות עותרים אלה בהוצאות, משעה ששינוי עמדת המשיבות בא בעקבות הערת בית המשפט ומשעה שהעתירות שהוגשו על-ידי עותרים אלו תקפו שאלות רבות נוספות, ורק בדיון נסוגו הם מהטענות בגינן. 33. לבקשת שאר העותרים בעתירת מגנזי, שביקשו למחוק את עתירתם ללא צו להוצאות (עותרים 5, 12 ו-17) וכן עותרים 4-3 בעתירת גבעתי, לא מצאתי לנכון להיעתר נוכח התנגדות המשיבות לכך. עותרים אלה עמדו בצורה זו או אחרת על בירור העתירה (ולו עד לסיום הדיון). עם זאת, יש ליתן משקל לכך שנתבקש סיום ההליך טרם מתן פסק-דין. בהתאם, יישאו עותרים אלה בשכ"ט עו"ד והוצאות של המשיבות בסך כולל ומופחת של 2,500 ש"ח. 34. העותרים הנותרים בעתירות מגנזי (עותרים מס' 1, 2, 3, 4, 6, 7, 9, 14, 16, 18, 19, 20, 22 ו-23) וגבעתי (עותר מס' 1) (הזהות בתוכנן, כאמור), יישאו בהוצאות המשיבות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח. העותר בעתירת ראפת, שהיא עתירה נפרדת יישא בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ש"ח. עורך דיןלשכת עורכי הדיןעתירה מנהלית