קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה של אסיר שהתקבלה: השופט ר. שפירא [אב"ד]: בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים בכלא דמון בראשות כב' הנשיא בדימוס, אהרן מלמד, אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון, וזאת בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי ממאסר"). מדובר בעותר שהוא אזרח מצרים, אשר נדון ל-8 שנות מאסר בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה של ניסיון לייבא נשק ותחמושת ועבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. בתמצית יצוין, כי מדובר בהרשעה ובעונש אשר נגזרו על המערער, אשר היה שותף לאירוע של הברחת נשק מתחומי סיני לתחומי ישראל. בעת ביצוע העבירה היה העותר בן כ-19 שנים. בקשתו הראשונה של העותר להשתחרר בשחרור מוקדם נדחתה על ידי ועדת שחרורים, בדיון ביום 23.2.09, זאת מבלי שהעותר יהיה מיוצג. ביום 29.7.09 התקיים דיון חוזר בעניינו של העותר, וזאת לאחר שטען כי יש לדון בעניינו תוך שהוא מיוצג, וגם אז נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. ביום 19.10.10 פנה העותר בבקשה לקיום דיון נוסף בעניינו וועדת השחרורים החליטה לקבל את הבקשה ולקיים דיון חוזר בעניינו, בין היתר לאחר שנקבע כי התנהגותו בין כתלי הכלא תקינה. בהמשך להחלטה זו קיימה הועדה דיון ביום 25.1.11 ודחתה את בקשתו. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. ועדת השחרורים שמעה את טענות הצדדים וציינה בפתח החלטתה, כי מדובר בדיון חוזר עקב שיפור התנהגותו של העותר בכלא. עוד ציינה הועדה את נסיבות האירוע שבמהלכו היה שותף העותר להברחת 35 רובים דרך הגבול אל ישראל. הועדה ציינה את הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון, עת דן בערעור על ההרשעה וגזר הדין וציין את חומרת המעשים והסיכון שנגרם לתושבי המדינה. בסיכומה של ההחלטה קבעה הועדה, שעל אף התנהגותו התקינה של העותר בעת האחרונה, לא ניתן להיעתר לבקשתו נוכח חומרת העבירות ונסיבות הסכנה החמורה שהן מהוות למדינה ולכן קבעה, תוך שהיא שמה לנגד עיניה את הוראות סעיף 10א' לחוק שחרור על תנאי ממאסר, כי מדובר במקרה בעל חומרה ונסיבות מיוחדות, אשר בגינו אין מקום להורות על שחרור העותר מאחר ושחרורו יפגע במידה רבה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. הועדה הדגישה, כי הוראות סעיף 10א' אינן ההוראות הבלעדיות בגינן ניתנה ההחלטה. הנימוק לדחיית העתירה מהטעמים המפורטים בסעיף 10א' לחוק הוא נימוק נוסף לקביעת הועדה בדבר קיומה של מסוכנות, אשר גם בגינה אין מקום להורות על שחרורו של העותר. בסיכומו של דבר נדחתה הבקשה. הצדדים טענו בפנינו את טיעוניהם, כפי שעולה מכתב העתירה ומפרוטוקול הדיון. ב"כ המדינה הציגה גם לעיוננו את כל החומר החסוי אשר הונח בפני ועדת השחרורים. אציין כי ועדת השחרורים סברה, שאין בחומר הנ"ל מידע המצביע על מסוכנות יתרה. כאמור, המסוכנות אשר ייחסה לעותר היא כפועל יוצא של העבירות שבהן הורשע ולאו דווקא של אותם מידעים אשר הועדה מציינת כי הם "אינם משמעותיים במיוחד". אציע לחבריי, לאחר ששמענו את כל טענות הצדדים ובחנו את כל החומר שהוצג לעיוננו, כי נורה להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדת השחרורים. בטרם אתייחס להחלטת הוועדה, ראוי להזכיר את הכללים החלים על בית משפט בבואו לבחון את החלטתה של ועדת השחרורים. ראה לעניין זה דברים שנאמרו ברע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים (טרם פורסם, , ניתן ביום 9.12.10): "יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))". סבור אני, כי יש להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדה, מאחר ולא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, וזאת בהתייחס למספר נתונים שנצביע עליהם להלן. א. היותו של העותר אזרח זר: העותר הינו אזרח מצרי ומכאן שמיד עם סיום מאסרו (בין אם בדרך של שחרור מוקדם ובין אם בסיום תקופת המאסר המלאה), הוא עתיד להיות מגורש למצרים. מכאן, שאת מסוכנותו יש לבחון על פי אמות מידה אשר יביאו בחשבון את עובדת שהייתו הצפויה מחוץ למדינת ישראל. בהתאם, כאשר נבחנת המסוכנות, הן לצורך הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר והן לצורך החלת הוראות סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, יש להביא בחשבון את הוראות הסעיפים הנ"ל בהתאמה המתחייבת לעובדה כי האסיר לא יהיה בישראל אם ישוחרר. מכאן גם שמהצד האחד אין לייחס משקל משמעותי להעדר הרשעות קודמות בישראל או העדרם של כתבי אישום אחרים נגדו, ואולם מהצד השני פוחתת חשיבות אמות מידה המשמשות ועדת שחרורים בבואה לבחון מסוכנות, כגון האם האסיר משתמש בסמים, מערכות היחסים שלו עם אסירים אחרים וכד'. כך גם אין משמעות לחוות דעת של הרשות לשיקום האסיר, אפשרות לשלבו בתוכנית שיקום וכד'. בחינת המסוכנות צריכה להביא בחשבון כי הוא יורחק מישראל ובהתאם יש לבדוק עד כמה נשקפת מסוכנות מאותו אדם, כאשר יהיה מחוץ לישראל. לעניין זה לא ראיתי נתונים שהוצגו בפני ועדת השחרורים ולא ראיתי כי ועדת השחרורים שקלה נושאים אלו כאשר קבעה את מסוכנותו, כמו גם את החלת הוראות סעיף 10א' לחוק שחרור על תנאי ממאסר על עניינו, בשים לב להרחקתו הצפויה מישראל. ב. גילו הצעיר של העותר: העותר היה בן 19 כאשר בוצעו העבירות בגינן הוא מרצה מאסר. נראה כי גם נתון זה צריך היה להישקל על ידי ועדת השחרורים, מאחר ויש מקום להבחנה בהתייחסות לתקופת המאסר, וכן לשיקולים של הפחתת תקופת המאסר, כאשר מדובר באדם שהוא בגדר של בגיר-צעיר. ראה לעניין זה, על דרך ההיקש, דברים שנאמרו בע"פ 5048,6499/09, פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט הנדל. סבור אני כי הדברים שנאמרו שם נכונים בהתאמה המתחייבת, גם כאשר דנים במסגרת של ועדת שחרורים בשיקולי הועדה בבקשה לשחרור מוקדם ברישיון בעניינו של אסיר, אשר היה בגיר-צעיר (בן 19) בעת ביצוע העבירה. נראה, כי גם עניין זה לא זכה להתייחסות בשיקולי הועדה וראוי שייעשה כן. ג. ועדת השחרורים לא התייחסה למשך המאסר הקצר שנותר לעותר בטרם יסיים את מלוא תקופת מאסרו. גם עניין זה צריך היה להישקל במסגרת מכלול השיקולים, בהתאם להוראות סעיף 10א' (לחוק שחרור על תנאי ממאסר), הקובע בסוף הסעיף כי "משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא". סיכום בסיכומו של דבר, נראה כי ראוי הוא שועדת השחרורים תקיים דיון נוסף בעניינו של העותר, תוך שהיא מביאה את כל השיקולים הנ"ל במסגרת שיקוליה ולאחר מכן תיתן את החלטתה. אשר על כן, ואם תישמע דעתי, נורה לועדת השחרורים לקיים דיון נוסף בעניינו של העותר ולשקול את נושא בקשתו לשחרור מוקדם תוך התייחסות לכל הנושאים שפורטו לעיל, ביחד עם כל יתר הנתונים שיוצגו בפני הועדה, וכל עניין נוסף אשר הועדה סבורה שיש להביאו בחשבון. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע. גרשון: 1. קראתי את חוות דעתו של חברי הנכבד אב בית הדין השופט רון שפירא, ומסקנתי שונה משלו. לו דעתי היתה נשמעת היינו דוחים את העתירה. 2. אני חולק על דברי חברי הנכבד בשני העניינים העיקריים שעמדו ביסוד חוות דעתו: א. בעניין היות העותר אזרח זר. ב. בעניין גילו הצעיר של העותר. 3. באשר להיות העותר אזרח זר, כתב חברי הנכבד כי הועדה לא דנה בעובדת היותו של העותר אזרח מצרי העתיד להיות מגורש למצרים מיד עם סיום מאסרו. לדברי חברי "מכאן, שאת מסוכנותו יש לבחון על פי אמות מידה אשר יביאו בחשבון את עובדת שהייתו הצפויה מחוץ למדינת ישראל". סבורני כי, בדרך כלל, בעובדה שהאסיר העותר כנגד החלטתה של ועדת השיחרורים הוא אזרח מדינה זרה שאליה הוא צפוי להיות מגורש - אין כדי להפחית ממידת מסוכנותו הנלמדת ממכלול נסיבות העניין כגון רקעו של האסיר, העבירות שביצע, חומרתן, היקפן וכיוצ"ב. עובדה היא שהיות העותר אזרח מצרים, לא מנעה ממנו לבצע את העבירות החמורות ביותר שבגינן נדון ל-8 שנות מאסר. העותר, בהיותו אזרח מצרים, ביצע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, נסיון לייבוא נשק ותחמושת, ועבירות של כניסה לישראל שלא כדין. הצעתו של חברי הנכבד לבחון את מסוכנות העותר לאור הצפי כי הוא עומד להיות מגורש למצרים עם שיחרורו מן המאסר, מתעלמת, בכל הכבוד הראוי, מן הנתון הבסיסי שהעותר ביצע את העבירות האמורות בעת שהיה אזרח מצרי והחל בהן בהיותו על אדמת מצרים. לפיכך, לשיטתי, בעובדה שהעותר הוא אזרח מצרי הצפוי להיות מגורש חזרה לארצו, אין כדי להפחית ממידת מסוכנתו. 4. העותר היה בן 19 בעת ביצוע העבירות שבגינן נדון ל-8 שנות מאסר. חברי הנכבד כתב בחוות דעתו כי "נראה כי גם נתון זה צריך היה להישקל על ידי ועדת השיחרורים, מאחר ויש מקום להבחנה בהתייחסות לתקופת המאסר וכן לשיקולים של הפחתת תקופת המאסר, כאשר מדובר באדם שהוא בגדר של בגיר - צעיר. ראה לעניין זה על דרך ההיקש, דברים שנאמרו בע.פ. 6499/09, 5048 פלוני נגד מדינת ישראל, , סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט הנדל. סבור אני כי הדברים שנאמרו שם נכונים בהתאמה המתחייבת גם כאשר דנים במסגרת של ועדת שיחרורים, בשיקולי הועדה בבקשה לשיחרור מוקדם ברישיון בעניינו של אסיר אשר היה בגיר - צעיר (בן 19) בעת ביצוע העבירה". דבריו של כב' השופט הנדל בע.פ. 6499/09, 5048 פלוני נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 10.8.06, פורסם ב"נבו"), בסעיף 5 לפסק הדין, אינם בבחינת הלכה פסוקה של בית המשפט העליון. מדובר בדברים שנאמרו אגב אורחא בלבד. הדברים נאמרו שם תוך השוואת המשפט הישראלי למשפט הגרמני. במשפט הישראלי מבחין המחוקק בין שתי קבוצות של בעלי אחריות משפטית: הקטין מגיל 12 עד גיל 18 והבגיר מגיל 18 ואילך. לעומת זאת, בשיטת המשפט הגרמני, מבחין המחוקק הגרמני בין 3 קבוצות של בעלי אחריות בפלילים: הקטין בגילאי 14-18, הבגיר הצעיר, בגילאי 18-21 והבגיר מגיל 21 ומעלה. בהמשך סעיף 5 הנ"ל לפסק דינו הזכיר כב' השופט הנדל גם את התייחסותו של המשפט העברי לשלוש קבוצות גילאים: בנות עד גיל 12, בנים עד גיל 13; בנים ובנות מהגילאים האמורים עד גיל 20; והקבוצה השלישית מגיל 20 ואילך. דבריו האמורים של כב' השופט הנדל לא קבעו הלכה (שהרי החוק קובע, כאמור לעיל, רק שתי קבוצות גילאים כמתואר לעיל). הדברים נועדו להצביע על כך שהקטין הינו דמות מתפתחת, שהתפתחותו אינה נעשית בין רגע אלא באופן הדרגתי, ועל כן יש הצדקה להתחשבות במעמדו של הקטין בבוא בית המשפט לגזור את עונשו. ואולם, דברי חברי הנכבד, אב בית הדין, בחוות דעתו, מרחיקים לכת בכך שיש בהם משום קביעת הלכה בדבר יצירת קבוצת גיל חדשה, השונה משתי קבוצות הגיל שנקבעו על ידי המחוקק. אין בידי להסכים לקביעתו זו של חברי הנכבד. מה גם שסעיף 9(10) לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א - 2001 (להלן - "החוק") מונה, בין יתר הנתונים שעל ועדת השחרורים לשקול גם את נתוניו האישיים של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי. ואמנם, גילו של העותר היה לנגד עיניה של הועדה שכתבה בהחלטתה כי - "בחור בן 19 הנושא על גבו נשקים בכמות ובהתאם לנסיבות בתיק זה, איננו יכול להתמם ולטעון שהיה רק סבל (...)". על כן, הואיל וגילו של העותר עמד לנגד עיני הועדה והיא שקלה נתון זה בין יתר שיקוליה, אין כל הצדקה ואין כל צורך בהחזרת עניינו של העותר לועדה כדי שתדון בעניין על סמך קביעה נורמטיבית חדשה של קבוצת גיל שהחוק לא הכיר בה, כמוצע על ידי חברי. 5. הועדה קמא ציינה בהחלטתה כי אמת נכון הדבר ששאלת התנהגותו של העותר היתה אחד הנימוקים לאי קבלת בקשתו הראשונה של העותר לשחרור על תנאי אך הוסיפה כי "אך בצדק נובע מהחלטת הועדה שנימוק זה הינו שולי לעומת הנימוק של חומרת העבירות, נסיבותיהן והסכנה החמורה שהינן מהוות למדינה (...)". בהמשך דבריה קבעה הועדה כי שחרורו על תנאי של העותר מסכן את בטחון הציבור. סבורני כי צדקה הועדה קמא בקביעתה האמורה. די אם אביא כאן את דברי כב' השופט גרוניס מבית המשפט העליון בפסק הדין שדן בערעורו של העותר יחד עם נאשמים נוספים באותה פרשה ע.פ. 4043/05, 4528, 9755, 9836, 10250, 5392/06 מדינת ישראל נ' מוחמד בניית ואח'(פסק דין מיום 10.8.2006, פורסם ב"נבו"), בסעיף 8 לפסק הדין: "בשנים האחרונות נתונה מדינת ישראל במציאות ביטחונית קשה וכואבת. המדינה חשופה להתקפות טרור קשות ורצחניות, הגובות מחיר כבד בחיי אדם של חיילים ואזרחים כאחד (...). לא נדרשת מומחיות רבה כדי להבין, כי הספקה רציפה של כלי נשק ותחמושת תורמת להתמשכותו של גל האלימות והטרור. נתיבי הברחת הנשק והתחמושת מהווים עורק המזין את הפעילות הטרוריסטית ועל כן הם חלק בלתי נפרד ממנה. מאליו יובן, כי החומרה, הסיכון והתיעוב הנודעים למעשי הטרור עצמם אוצלים גם על ענישתם של אלו המעורבים בשלבים המוקדמים - אך החיוניים - של שרשרת הטרור. תופעה מדאיגה וחמורה, אשר נפרשה בפני בית משפט קמא ונשקפת אף ממקרים קודמים שהגיעו לפתחו של בית המשפט, הינה של הברחת נשק דרך הגבול עם חבל סיני שבמצרים. שיטת ההברחה כורכת יחדיו שיתוף פעולה בין תושבי סיני לאזרחים ישראלים, כאשר הראשונים מנצלים את היכרותם הטובה את תוואי השטח בחצי האי סיני והאחרונים מנצלים - מנצלים לרעה - את נגישותם ויכולת התנועה החופשית שלהם באזור הגבול מצידו הישראלי (...). המדינה בערעורה עמדה על הגורמים המתמרצים את העוסקים במלאכת ההברחה, ביניהם חדירוּת הגבול והגמול הכספי הצפוי למבריחים, שהינו גורם פיתוי משמעותי על רקע המצב הכלכלי. שומה על בית המשפט להציב משקל נגד בדמותה של ענישה קשה, כואבת ומרתיעה. אכן, בשנים האחרונות, נוכח אירועי הטרור ההולכים ומתגברים, ניכרת בפסיקה מגמה של החמרה בענישה בגין עבירות נשק, לרבות ייבוא נשק (...). פסיקתו של בית משפט זה חילחלה כלפי מטה והעונשים הנגזרים בבתי המשפט המחוזיים משקפים גם הם רמת ענישה מחמירה. העובדה שמניעיהם של המעורבים בשלבים שונים של שרשרת ההברחה הינם כלכליים ולא אידיאולוגיים אינה יכולה להוות גורם משמעותי, ודאי שלא מכריע, לקולה (...). פן מיוחד של חומרה נשקף במקרים בהם הסחר בנשק נעשה עם תושבי הרשות הפלסטינית (...). ייאמר הדבר באופן נחרץ: בעבירות של ייבוא נשק לארץ יש ליתן משקל מרכזי לשיקולי ההרתעה. כמובן, השיקולים האחרים בהם מכירה תורת הענישה - ובראשם עקרון הענישה האינדיבידואלית ושיקולי השיקום - אינם מתאיינים, אלא שמשקלם הסגולי ביחס לשיקול ההרתעה נמוך הוא". 6. אחרית דבר   אשר על כן, לאור הוראות סעיף 9(1) לחוק, יחד עם הוראות סעיף 10(א) לחוק, הרי שלא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים ואשר על כן לו דעתי היתה נשמעת היינו דוחים את העתירה. ע. גרשון שופט השופט א. קיסרי: עיינתי בחוות הדעת של חברי ובמחלוקת שנפלה ביניהם דעתי היא כדעתו של אב בית הדין, ומטעמיו. מצידי אוסיף רק את זאת שלמקרא סעיף 9 של חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 מתבקשת המסקנה שעובדת היותו של העותר אזרח זר היא בעלת חשיבות ונראה כי המשיבה לא נתנה דעתה עליה. המבחן העיקרי העומד ביסוד דיוניה של ועדת השחרורים הוא שאלת מסוכנותו של האסיר. מסקנה זו מתבקשת מהוראת הרישא של סעיף 9 הקובעת כי: בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון.....: (ההדגשה שלי, א"ק). משום כך, העובדה שהעותר הוא אזרח מצרי וכי עם שחרורו הוא עתיד להיות מגורש למצרים מחייבת את המסקנה שעצם שחרורו אינו טומן בחובו סיכון ומכל מקום, היה על המשיבה לתת את דעתה הן לעצם עובדת היותו של המשיב אזרח זר והן למשקל שיש לתת לכך, בין שאר השיקולים שאותם שקלה. זאת ועוד, המעיין בהוראות סעיפי המשנה השונים של סעיף 9 יוכל להיוכח שהן נועדו לשמש את ועדת השחרורים כאמות מידה וכשיקולים מנחים אלא שמרביתן כלל אינן רלוונטיות במקרה שהאסיר הוא הוא אזרח מדינה זרה שאליה יגורש. הוראות אלה צופות את אפשרות שחרורו של האסיר וחזרתו למעגל החיים בתחומי המדינה ועל רקע זה נבחנת מסוכנות אפשרית כתוצאה משחרורו. רק מקצת מן ההוראות רלוונטית במקרה כגון זה שבפנינו,כשהאסיר הוא אזרח זר שלא יוסיף לשהות בתחומי המדינה. מטעמים אלה, ומשאר טעמיו של חברי אב בית הדין, אני מצרף את דעתי לדעתו. א' קיסרי, שופט הוחלט כאמור, ברוב דעות, להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים. נוסיף עוד, כי ראוי שהדיון החוזר בעניינו של העותר יתקיים בתוך 30 ימים מהיום לכל המאוחר. בית סוהר / כלאאסירים