קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור מארנונה לעדה דתית: עתירה להורות למשיבה 1 להכיר בעותר כראש עדה דתית; ולהורות למשיב 2 להחיל לגבי העותר את הפטור החלקי מתשלום ארנונה, לפי סעיף 4 לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938. 1. העותר הוא נציגו בישראל של ארגון Christian Missionary Alliance (CMA), זרם נוצרי-פרוטסטנטי. הוא מכהן כיו"ר עמותה רשומה כדין, שמה 'עמותת האגודה המשיחית והשליחית', ולטענתו הוא ראש קהילת מאמיניו של הזרם הזה בישראל. העותר מתגורר בשכירות בנכס בשכונת שועפט בירושלים. במשך כשנתיים ניתן לו פטור חלקי מתשלום ארנונה, פטור הניתן לראשי עדות דתיות בהתאם לפקודה הנ"ל (להלן - פקודת הפיטורין). בשנת 2009 הודיע המשיב 2 לעותר כי לא ינתן לו עוד הפטור האמור ללא שתכיר המשיבה 1 בעדתו כעדה דתית. כך נכתב לו גם במכתב מיום 17.2.2010. לפיכך פנה העותר ביום 15.4.2010 אל המשיבה 1 בבקשה כי תכיר בו כראש עדה דתית, בהתאם לסמכותה הקבועה בסעיף 14 לפקודת הפיטורין. תשובת המשיבה 1 נשלחה אל העותר ביום 21.7.2010, ולפיה העותר 1 איננו ראש עדה דתית, משום שארגון ה-CMA איננו מוכר כעדה דתית לפי דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947. ביום 11.8.2010, כמסתבר עוד קודם שהגיעה התשובה הזו לידיו, הגיש העותר עתירה זו לבית המשפט. לאחר מכן התקבלה הודעתו של המשיב 2 כי בהתאם להחלטת המשיבה 1 על העותר לפרוע את חובו, ולשלם את הארנונה במלואה. הצדדים הסכימו כי בשלב ראשון ישולם סכום הכסף אשר איננו שנוי במחלוקת, והעותר הגיש כתב עתירה מתוקן - בהתחשב בתשובת המשיבה 1 הנ"ל - נגד המשיבה 1 בגין ההחלטה שלא לראות בו ראש עדה דתית, ונגד המשיב 2 בגין ההחלטה שלא ליתן לו פטור חלקי מתשלום הארנונה. 2. סעיף 4(א)(II)ח לפקודת הפיטורין הוא הקובע את הפטור שהעותר מבקש שיוחל לגביו: "ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה אשר... הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל עדה דתית או מוסד דתי, בתנאי שהבנין או הקרקע התפושה משמשים לאותה עדה דתית או לאותו מוסד דתי... כדירתו של ראש אותה עדה". ברם, בניגוד לכלל חוקי הארנונה, אשר הסמכות ליישמם נתונה בידיו של המשיב 2, פקודת הפיטורין קובעת בסעיף 14 כי ההחלטה האם עדה תֵחשב עדה דתית לצורך הפקודה תוכרע על-ידי הממונה על המחוז במשרד הפנים, המשיבה 1: "כל שאלה באם איזו עדה היא עדה דתית או אם איזה מוסד הוא מוסד דתי או אם איזו אגודה היא אגודת צדקה או אם איזה מוסד הוא מוסד חנוך יחליט בה הממונה על המחוז שבו נמצא הנכס אשר ביחס אליו נתבעים הפיטורין על ידי אותה עדה או אותו מוסד דתי או אותה אגודת צדקה או אותו מוסד חינוך". הצדק אפוא עם המשיב 2, כי עיקר היריבות איננה בין העותר ובינו כי אם בין העותר ובין המשיבה 1 אשר סירבה להכיר בעדתו של העותר כעדה דתית. משהתקבל סירובה של המשיבה 1 לא היתה בידי המשיב 2 ברירה, כי אנוס היה שלא להחיל את הפטור החלקי לגבי העותר. 3. פקודת הפיטורין נחקקה כאמור בשנת 1938. בשנת 1939 תוקן דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, ונוספה בו הגדרה למונח עדה דתית: "כל עדה המוזכרת בתוספת השניה לדבר המלך הזה וכל עדה שהממשלה תכריז עליה בצו כעל עדה דתית". התוספת השנייה מונה רשימה של עדות דתיות. הן, ורק הן, מוכרות על-פי דבר המלך כעדות דתיות. עדתו של העותר אינה מנויה ביניהן. בהסתמך על כך הודיעה המשיבה 1 כי אין היא מכירה בעותר כראש עדה דתית, גם לצורך פקודת הפיטורין, משום שלשיטתה יש לפרש את המונח עדה דתית שפקודת הפיטורין על-פי הגדרתה בדבר המלך במועצה. 4. העותר חולק על ההיקש שעשתה המשיבה 1 בין הגדרת עדה דתית כפי שמופיעה בדבר המלך במועצה, לבין הדיבור עדה דתית שבפקודת הפיטורין. על כמה נדבכים בנויה טענתו. ראשית, פקודת הפיטורין מטילה על המשיבה 1 חובה לבחון בעצמה האם יש להחשיב קבוצה כעדה דתית אם לאו. הסתמכותה האוטומטית על סעיף 2 לדבר המלך הריהי השתמטות מן החובה המוטלת עליה בחוק להפעיל שיקול דעת פרטני לגבי החשבתה של קבוצה כעדה דתית לצורך פקודת הפיטורין. שנית, לשיטתו, דבר המלך במועצה קובע מי היא עדה דתית המוצהרת באופן רשמי. כדי שקבוצה תהיה עדה דתית מבחינה מהותית אין צורך בהצהרה זו. חופש הדת והפולחן נתון גם לעדה שלא הוכרה רשמית, ואף בתי דין דתיים רשמיים עשויים להיות לה. לפיכך, שגתה המשיבה 1 כשבחנה אם ה-CMA היא עדה דתית בחינה פורמאלית ולא מהותית. שלישית, העותר טוען כי בחינה מהותית על-פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה להכרה בקבוצה בתור עדה דתית - היותה עדה, היותה דתית והיותה נבדלת - מחייבת להכיר ב-CMA כעדה דתית. 5. חופש הדת והפולחן שהעותר מעלה על נס הוא עניין נכבד, ואין עוררין על חשיבותו, אולם אין הוא עומד במוקד העתירה דנן. אי-הכרה בקבוצה כעדה דתית - ותהא זו אי-הכרה לפי דבר המלך במועצה, לפי פקודת הפיטורין, או לפי כל הוראת חוק שתהא - אין משמעה פגיעה בחופש הדת, כי אין נפגעת מכך הרשות הנתונה לכל אדם לנהוג לפי צו מצפונו ואמונתו ללא סייג. בית המשפט העליון ציין זאת כבר לפני שנות-דור, כשביקשה העדה הקראית בישראל הכרה רשמית כעדה דתית: "אינני רואה שההכרה בעדה לפי סימן 2 של דבר המלך דרושה לה כדי להבטיח לה את חופש הפולחן הדתי לפי מנהגי העדה. אף אין טענה לפנינו שחופש זה הופר בעבר במידה כלשהי. להלן נאמר בסימן 83 כי 'כל עדה דתית תהנה מאוטונומיה בעניניה הפנימיים, בנתון להוראות של פקודה או צו שניתן על-ידי הנציב העליון'. פירוש הדבר הוא שעדה דתית, כלומר עדה דתית מוכרת, תוכל עקרונית לנהל את עניניה הפנימיים כרצונה ללא התערבות מבחוץ על-ידי השלטון או על-ידי מישהו אחר זולתה. אבל לשם זה אין צורך בהכרה רשמית של העדה. הרי יש דעה המקובלת גם על יהודים דתיים כי מוטב היה אילו ארגון עניני הדת היהודית במדינה היה עומד בכלל על בסיס וולונטרי, בלא המיסוד הקיים כיום. חופש הדת והמצפון מובטח לכל ממילא בעקרונות היסוד של משטרנו המשפטי הטבועים במגילת העצמאות ואף לא שמענו שמישהו ביקש להתערב בעניניה הפנימיים של העדה הקראית" (בג"צ 866/78 משה מורד נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(2), 657, 663 (1980)). דוק ותמצא שגם קיומם של בתי דין דתיים לעדות שונות אינו תלוי בהכרח במונח עדה דתית (בג"ץ 6168/92 האגודה ההומניסטית-חילונית בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(4) 289, 302 (1997)). 6. אלא שהמחוקק המנדטורי והמחוקק הישראלי בעקבותיו בחרו להכיר במספר מסויים של עדות, כדי ליתן להן מעמד מסויים, לצורך עניינים מסויימים. הימנעותם מלהכיר בכל עדה ועדה או בכל זרם וזרם אין בה כדי לפגוע בכהוא-זה בחופש הדת. עם זאת, יש בה כדי למנוע מהן את הזכויות המיוחדות הניתנות לעדות דתיות המוכרות באופן רשמי. אינני סבור שיש בכך משום הפליה, כפי שטוען העותר. פעולה זו, של בחירת העדות שיזכו להכרה פורמאלית ועקב כך להטבות מסויימות היא במסגרת סמכותה של המדינה, ובלבד שתעשה זאת לפי קריטריונים אחידים וללא משוא פנים; ברם, ממילא אין העתירה דנן תוקפת את החלטת הממשלה על אי-צירופה של CMA לרשימת העדות הדתיות המוכרות, כי הרי הממשלה אף לא נתבקשה מעולם לעשות כן. נשוב אפוא לבחון את החלטתה של המשיבה 1 להסתמך על הגדרת העדה הדתית שבדבר המלך במועצה. 7. פקודת הפיטורין קובעת כזכור כי בכל מצב שבו מתעוררת השאלה "איזו עדה היא עדה דתית" לצורך החלת הוראות הפקודה, תידרש המשיבה 1 ליתן את החלטתה. המשיבה 1 מציינת בתשובתה כמה טעמים למדיניותה לסמוך את החלטותיה להגדרה שבדבר המלך במועצה, ומצאתי אמת בכולם. הטעם הראשון, שדומני כי הוא גם הטעם העיקרי, הוא משיקולים הקשורים בתורת הפרשנות הכללית. במצבים שבהם מונח זהה מופיע בהוראות-חוק שונות, יש לשאוף לפרשם באופן אחד, בהתאמה הדדית, כדי ליצור הרמוניה חקיקתית (ראו בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749 , 765-766 (1993); ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשייה - מחוז המרכז, פ"ד נז(4) 119, 132-133 (2003)). הרמוניה כזו תועלתה ידועה: היא מסייעת לוודאות וליציבות, מצד אחד, ומצד שני חזקה עליה, בהעדר סיבה לסתור, כי היא משקפת נכונה את רצונו של המחוקק. הדעת נותנת כי המונח עדה דתית, מונח ייחודי למדיי, משמעות אחת לו בדברי חקיקה אחדים. העובדה שבפקודת הפיטורין לא נעשתה הפנייה מפורשת להגדרת המונח בדבר המלך במועצה ניתנת להסבר בכך שחקיקת הפקודה קדמה לחקיקת הגדרת המונח בתיקון שנעשה לדבר המלך. פרשנותה של הוראת-חוק קדומה בהתאם לסעיף הגדרה מפורש שניתן בחקיקה מאוחרת יותר נראית הגיונית ומתבקשת. 8. טעם שני שאותו מציגה המשיבה 1 לשיטתה נעוץ בתורת הפרשנות הספציפית בדיני מסים. הוראות בתחום המס יש לשאוף לפרש בדרך שוויונית במידת האפשר. מכך נובע כי הוראות המעניקות פטור ממס ליוצאים מן הכלל יש לפרש על דרך הצמצום. דרך הפרשנות שמציעה המשיבה 1 היא דרך פרשנות מצומצמת. העותר מבקש דרך פרשנות מרחיבה, אשר את גבולותיה קשה לשער. אין לדעת כמה זרמים ותתי-זרמים של עדות ואמונות ודתות ניתן למצוא בישראל. אם יקבל כל אחד הכרה כעדה דתית לצורך פקודת הפיטורין, מניין הנהנים מפטור חלקי במס ינסוק עד לאין שיעור. 9. טעם שלישי הוא גוף העניין: אין כל הצדקה עניינית להכיר בעדות דתיות רק לצורך הארנונה. לא נשתנה עניין הארנונה מיתר העניינים שלגביהם מכיר החוק בעדות דתיות, כדי שיהיה טעם לפרש את המונח בדרך שונה - ומרחיבה - דווקא לגביו. 10. בעובדה שהמשיבה 1 נוקטת גישה עקבית לצורך סעיף 14 לפקודת הפיטורין, לדבוק בהגדרת העדה הדתית שבדבר המלך במועצה, אין כדי להעיד על התפרקות משיקול דעת דווקא. ראשית, ההחלטה לדבוק בדרך פרשנית מסויימת היא החלטה לגיטימית, כאשר היא נסמכת על שיקולים ענייניים ושוויוניים. שנית, עדיין נותר מקום לשיקול דעתה של המשיבה 1 להתגדר בו, כי גם לגבי עדה המנויה בתוספת השניה לדבר המלך במועצה מוטל על המשיבה 1 לבחון אם אמנם העדה הנטענת היא העדה המנויה בדבר המלך במועצה, אם עומד אדם פלוני בהגדרת ראש עדה, למנוע כפילויות בזהותן של עדות, ועוד כהנה וכהנה שאלות המצריכות בחינה ושיקול דעת. 11. עיקרו של דבר, זו החלטה סבירה, אין בה פגמים מינהליים אחרים המוכרים במשפט המינהלי, ואין הצדקה להתערב בה. לפיכך אין מקום לדון בטענות שהעלה העותר בעניין המבחנים על דבר היותה של קבוצה עדה דתית אם לאו, ובתשובת המשיבה 1 להן. הן תיבחנה בוודאי אם ילך העותר בדרך המלך ויפנה אל הממשלה בבקשה להוסיף את עדתו אל רשימת העדות המנויות בתוספת השניה לדבר המלך. 12. דא עקא, העותר מצא כי המשיבה 1 לא התמידה במדיניות פרשנית זו. ביום 26.7.1972 פורסמה ברשומות החלטתו של שר האוצר דאז בזו הלשון: "החלטה בדבר היות כנס הבפטיסטים עדה דתית בתוקף סמכותי לפי סעיף 14 לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין), 1936, וסעיף 2 לחוק העברת סמכויות (ממונים על מחוזות וקציני מחוז), תשכ"ד-1964, אני קובע שכנס הבפטיסטים בישראל הנו עדה דתית ומוסד דתי לצרכי הפקודה". עינינו הרואות, עדה אשר הוכרה כעדה דתית לצורך פקודת הפיטורין בלי שתיחשב עדה דתית לפי דבר המלך במועצה. ב"כ המשיבה 1 נבוכה קמעא כשהוצגה לה עובדה זו. במענה לשאלת העותר, אם ישנן עדות נוספות שהוכרו בדרך זו, השיבה המשיבה 1 בשלילה. אדרבה, לשיטתה אין זה אלא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. זהו חריג יחיד ומיוחד, טוענת המשיבה 1, ואין דרך לדעת מה היו שיקוליה של הרשות אז כשהכירה בו. בודאי שאין להסיק מן החריג הזה מסקנות כלליות. 13. יש אכן קושי בממצא הזה. תשובת המשיבה 1 מניחה את הדעת אך בקושי רב; אולם בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז ההחלטה ההיא, בקושי להתחקות אחר מניעיה, ובהנחה שהיא אכן יוצאת מן הכלל, דומני שאין בה כדי לכרסם בעמדתה של המשיבה 1 ובסבירות החלטתה. 14. טענה נוספת שהעלה העותר, כלפי המשיב 2, היא טענת הסתמכות. לטענתו, לא ניתנה כל הנמקה לשינוי המדיניות הפתאומי, ולשלילת הפטור החלקי שניתן לו במשך שנתיים. אילו הוּדע לעותר מתחילת הדרך כי אין ניתן לו הפטור, היה ממצה את זכויותיו מתחילה וזוכה לוודאות כלכלית. 15. אין ממש בטענה זו. כשהתברר למשיב 2 כי פעל במשך שנתיים בדרך מוטעית, והעניק לעותר פטור בלי שהמשיבה 1 קבעה כי עדתו עדה דתית היא, פעל המשיב 2 לתקן את המעוות. אכן, גילויה של טעות בפעולת הרשות מחייב את הפסקת הטעות ותיקונה, ולא את המשכתה מחמת ההרגל. יתר על כן, חובתה היא לבחון מחדש בכל שנה האם הפטורים הניתנים מטעמה - כחריג לכלל המחייב גבייה אחידה מכלל האוכלוסייה - ניתנים כדין. המשיב 2 מציין גם כי לא ביטל את שומות הארנונה של העותר למפרע, לגבי השנתיים שבהן ניתן הפטור, ובכך יש כדי להעיד על פעולה בסבירות ומתינות. 16. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות העתירה וכמו כן ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪; מחציתו למשיבה 1 ומחציתו למשיב 2. עדות דתיותעדה דתיתארנונה