קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לשוכר לפי חוק ההתנתקות: 1. המשיבה דחתה את בקשת העותר לקבלת תשלום מיוחד, חלף פיצוי, בגין העובדה ששכר קרוואן ששימש למגוריו ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף, והתגורר בו ברציפות מיום 1.1.1991 ועד ליום הפינוי מגוש קטיף, 15.8.2005. המשיבה דחתה את טענתו, לפיה יש להכיר בו כבעל מעמד זהה ל"בעל זכות שכירות בדיור ציבורי", כאמור בהוראת סעיף 38 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן: החוק) וכן דחתה את בקשתו להכיר בזכותו להצטרף להסכם העתקה קהילתי על פי סעיף 85 לחוק. העתירה שלפניי היא גלגולה השני של עתירה קודמת שהגיש העותר לבית משפט זה (עת"מ 1668/09) . העתירה הקודמת נמחקה בהסכמה, לאחר שהמשיבה הודיעה לעותר כי בכוונתה לשוב ולשקול את החלטתה הקודמת, לאור פסק דין שניתן על ידי כב' הנשיאה מ' ארד בעת"מ 1251/09 פרץ נ' הוועדה המיוחדת, , בעתירתם של שכניו של העותר, אשר התגוררו כמוהו בקרוואן, בסמוך אליו. אלא שגם לאחר שהמשיבה שבה ושקלה את עניינו של העותר מחדש, דחתה את בקשתו. מכאן העתירה. 2. יקל להבין את המחלוקת העומדת ביסוד העתירה לאחר שנעמוד על הוראת סעיף 38 לחוק, שכותרתו "פיצוי לשוכר בדיור ציבורי". כך נאמר בו: (א) בסעיף זה, "בעל זכות שכירות בדיור ציבורי" - ישראלי בעל זכות שכירות שאינה חכירה, לגבי בית מגורים ביישוב מפונה, על פי חוזה שכירות כמפורט להלן, שנחתם לפני היום הקובע: (1) חוזה בין בעל זכות השכירות לבין חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ או ההסתדרות הציונית העולמית, שנחתם מכוח חוזה בינה לבין המדינה; (2) חוזה בין בעל זכות השכירות לבין האגודה שיתופית ההתיישבותית של היישוב שבו נמצא בית המגורים, שנחתם מכוח חוזה בינה לבין גורם המנוי בפסקה (1), שהורשה לכך לפי חוזה בינו לבין המדינה. (ב) בעל זכות שכירות בדיור ציבורי שמרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע כדין, ביום הקובע ובמשך שנתיים רצופות לפחות לפני היום הקובע, היה בבית המגורים שלגביו יש לו זכות כאמור, זכאי לפיצוי שסכומו יחושב לפי הוראות סעיף 5 בתוספת השניה. רוצה לומר, שוכר בדיור ציבורי הינו מי שיש לו חוזה שכירות ישיר עם אחד מהגופים המנויים בס"ק (1) לעיל, הרשאים להתקשר בחוזי שכירות מכוח חוזה שנחתם בינם לבין המדינה, או מי שיש לו חוזה שכירות עם האגודה שיתופית ההתיישבותית ביישוב בו הוא מתגורר, ובלבד שאותה אגודה הורשתה להתקשר בחוזי שכירות כאלה על פי חוזה שנחתם בינה לבין אחד הגופים המנויים בס"ק (1) לעיל. במקרה השני, שרשרת ההרשאות חייבת לכלול הן הרשאה מהמדינה לאותם גופים, והן הרשאה מאותם גופים לאגודה, להתקשר בחוזה שכירות עם הפרט. 3. החוק אינו מפצה, אם כן, שוכר פרטי שפונה מגוש קטיף, כי אם רק שוכר בדיור ציבורי כהגדרתו בחוק. בית המשפט העליון עמד על ההסבר לתפישה זו, בפסק דינו ברע"א 8803/08 אביחי כהן נ' ועדת הזכאות במינהלת סל"ע, , ואלה הם דבריו: "הטעם לכך הוא כי בנכסים ציבוריים הייתה האופציה לרכוש את הבית ... טעם נוסף הוא, כי בשכירות הציבורית נוהגים השוכרים בבית מנהג בעלים ומשקיעים בו כספים, וזאת מפני שאין הם חוששים מחרב הפינוי, וכי השוכר הציבורי נהנה ממעמד משפטי מיוחד כאשר עושה שימוש הוא בנכס ציבורי אשר המדינה החליטה לפי שיקוליה להגשים באמצעות השכרתו ערכים חברתיים ולאומיים ... מובן כי אם שכרו המבקשים את הדירה ללא הרשאה ספציפית לגביהם מעמידר, אין הם נהנים מהמעמד המיוחד של שוכר ציבורי, ואף לא היו יכולים להימנע מחרב הפינוי, או לרכוש אותה בבוא העת". שכירות שלא על פי הרשאה אינה מזכה, אם כן, את השוכר במעמד של "שוכר בדיור ציבורי", שכן אין זו שכירות שבצידה אופציה לרכישת הנכס, וממילא אין הוא זכאי לפיצוי לפי סעיף 38 לחוק. 4. נחזור עתה לענייננו. הקרוואן בו התגורר העותר, היה אחד ממספר קרוואנים בנווה דקלים, שהושכרו על ידי האגודה הקהילתית של נווה דקלים (להלן: האגודה) לצרכי מגורים. הבעלות בקרוואנים הייתה של החברה המשכנת עמידר (להלן: עמידר), והיא השכירה אותם למועצה האזורית חוף עזה (להלן: המועצה) בהסכם שכירות מיום 16.1.92. כעולה מתשובת המשיבה, לא הוצג בפניה הסכם כלשהו בין המועצה לבין האגודה בנוגע לקרוואנים, והשאלה מכוח מה השכירה האגודה את הקרוואנים, לא נתבררה עד תום. מכל מקום, בשנת 2001 מכרה עמידר את הבעלות בקרוואנים למועצה. העותר המשיך להתגורר בקרוואן אף לאחר העברת הבעלות בקרוואנים מעמידר למועצה, ולטענתו, מבלי שידע על כך. 5. לאחר הפינוי הגיש העותר תביעה לוועדת הזכאות, הפועלת מכוח סעיף 10 לחוק. בתביעתו ביקש העותר, בין היתר, כי יוענק לו פיצוי כשוכר בדיור ציבורי, בהתאם לסעיף 38 לחוק וכן כי יצורף להסכם העתקה קהילתי, על פי סעיף 85 לחוק. בהחלטתה מיום 5.1.06 (נספח מש/1) נדחתה תביעתו של העותר, בנימוק שקרוואן אינו בגדר "בית מגורים". אלא שביום 27.12.06, ניתנה חוות דעתו של היועץ המשפטי במינהלת סל"ע, אשר קבעה, כי קרוואן הינו בגדר "בית מגורים" כמשמעו בחוק. בעקבות חוות הדעת, שבה ועדת הזכאות ודנה בעניינו של העותר. ביום 8.5.07 נערך לעותר שימוע, במהלכו נדונה שאלת מרכז חייו, וכן נדונה השאלה מיהו שוכר הקרוואן: העותר, או בעל המפעל בו הועסק העותר. ביום 20.5.07 ניתנה החלטת ועדת הזכאות, בה נקבע כי מרכז חייו של העותר אכן היה באזור המפונה משנת 1991 ועד ליום הפינוי, ועל כן נפסקו לעותר המענקים הקבועים בסימן ב' לפרק ה' שבחוק בסך של 105,824 ₪ (בגין מענק לדמי שכירות, מענק הוצאות הובלה והתארגנות, מענק אישי בשל ותק). עם זאת קבעה ועדת הזכאות, כי לא ניתן להכיר בעותר כבעל זכות שכירות בדיור ציבורי. את החלטתה נימקה הוועדה בכך שהמועצה רכשה מעמידר את הקרוואנים עוד בשנת 2001, והמועצה אינה "גוף ציבורי" במשמעות סעיף 38 לחוק. בנוסף, לאחר שבחנה את הסכמי השכירות ואת תדפיס הנהלת החשבונות של האגודה על שם המפעל בו עבד העותר, הגיעה הוועדה למסקנה, כי בעל המפעל שהעותר הועסק בו, הוא זה ששילם את דמי השכירות ואת כל התשלומים הנלווים, ונתן לעותר הרשאה לגור בקרוואן. הוועדה קבעה את אשר קבעה על אף שהעותר הציג בפניה חוזי שכירות עם האגודה עליהם חתום הוא עצמו, שכן הגיעה למסקנה שהחוזים נראים כאילו נחתמו כולם באותו יום, ולגבי אחד מהם אף נמצא כי תאריך החתימה המופיע בו חל בשבת, בעוד שהעותר טען כי לא חתם על חוזה בשבת. הוועדה אפשרה, עם זאת, לעותר, להציג בפניה ראיות נוספות על מנת לשכנע כי הוא השוכר הישיר של הקרוואן, למרות שהבהירה לו כי המידע שברשותה מלמד שממילא אין מתקיים בקרוואן הנתון של "דיור ציבורי" לנוכח מכירתו למועצה עוד בשנת 2001 (ההחלטה: נספח ה' לעתירה). בסופו של דבר, ביום 30.7.07, לאחר שהעותר לא הציג מסמכים נוספים בפניה, נתנה ועדת הזכאות החלטה שלישית בעניינו של העותר וקבעה, כי העותר אינו יכול להיחשב כשוכר בדיור ציבורי הן מהטעם שהוא אינו השוכר הישיר והן מהטעם שהקרוואן הינו רכוש המועצה. 6. העותר לא ערער על החלטותיה של ועדת הזכאות בפני בית משפט השלום. ביום 23.3.09 פנה העותר לוועדה המיוחדת בבקשה לפסוק לו תשלום מיוחד לפנים משורת הדין בגין תקופת השכירות, וזאת מכוח סמכותה על פי סעיף 137 לחוק. את בקשתו השתית העותר על כך שמכירת הקרוואן מעמידר למועצה נעשתה ללא ידיעתו, כי המכירה נעשתה כעשר שנים לאחר שכבר החל להתגורר בו, וכי גם המועצה הינה "גוף ציבורי". עוד טען, כי הייתה לו ציפייה סבירה כי הקרוואן ישמש פתרון דיור קבוע עבורו, בשים לב לכך שאין המדובר בשכירות פרטית. העותר הוסיף וטען כי יש להביא בחשבון, בהקשר זה, גם את קביעת ועדת הזכאות לפיה מרכז חייו היה בישוב נווה דקלים, כי התגורר בקרוואן שנים רבות, וכי עבד באופן קבוע במפעל שביישוב. בנוסף ביקש העותר כי הוועדה המיוחדת תכיר בזכאותו להצטרף להסכם העתקה קהילתי. ביום 3.6.09 הופיעו העותר ובא-כוחו בפני הועדה המיוחדת, וחזרו על הטענות שפורטו לעיל. פרוטוקול שימוע זה לא הוצג על ידי מי מהצדדים. ביום 22.6.09 דחתה הועדה המיוחדת את בקשותיו של העותר. בהחלטה נקבע כי זכותו של שוכר בדיור ציבורי, כעולה מהוראות סעיף 38 לחוק, יכולה להתקיים רק מקום שמדובר בבית מגורים הנמצא בבעלות המדינה והמושכר על ידי נציגיה (כגון, עמידר), בין במישרין ובין באמצעות האגודה שיתופית ההתיישבותית של הישוב. לאור העובדה שהחל משנת 2001 הועברה הבעלות בקרוואנים מהמדינה לידי המועצה, הרי שהחל מאותו מועד התגורר העותר בקרוואן כשוכר פרטי ולא כשוכר מכוח הרשאה מאת המדינה. הוועדה הוסיפה, כי אינה יושבת כערכאת ערעור על קביעותיה של ועדת הזכאות, וכי סמכותה היא לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, מקום שלא נתמלאו התנאים לזכאות לפיצויים על פי דין. בעניינו של העותר לא נמצא לוועדה כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פיצוי לפנים משורת הדין. אשר לבקשת המבקש להצטרף להסכם ההעתקה - העותר אינו זכאי לפיצוי עבור בית המגורים לפי החוק, ומשלא נמצא שיש מקום לאשר לו תשלום מיוחד לפנים משורת הדין חלף הפיצוי האמור, אין הוא זכאי להימנות עם קבוצת המתיישבים הזכאים להעתקה קהילתית בהתאם לסימן ח' לפרק ה' בחוק. על החלטה זו הגיש העותר את עתירתו הקודמת, עת"מ 1668/09. 7. ביני לביני, ביום 16.8.09, ניתן פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים (מפי כב' הנשיאה ארד) בעת"מ 1251/09 יצחק פרץ ואח' נ' הועדה המיוחדת, , אשר דן בעניינם של עותרים שהיו אף הם תושבי קרוואנים בישוב נווה דקלים והתגוררו בשכנות לעותר. בפסק דין זה התקבלה העתירה ונקבע, כי העותרים זכאים לתשלום מיוחד חלף הפיצוי לשוכר בדיור ציבורי לפי סעיף 38 לחוק, וממילא יש להכיר בהם כמי שזכאים להעתקה קהילתית לפי סעיף 85 לחוק. כב' הנשיאה מ' ארד קבעה בפסק דינה, כי לנוכח חוות דעתו של היועץ המשפטי למינהלת סל"ע לפיה קרוואן הוא בבחינת "בית מגורים" הרי שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שאלמלא העברת הבעלות מעמידר למועצה, היו תביעותיהם של העותרים מתקבלות בוועדת הזכאות ועניינם לא היה מגיע כלל לוועדה המיוחדת. בפסק הדין נקבע כי הוועדה המיוחדת צריכה הייתה ליתן דעתה לכך שלא נמסרה לעותרים כל הודעה בדבר העברת הבעלות מעמידר למועצה, חרף העובדה שהעברה זו שללה מהם את מעמדם כשוכרים בדיור ציבורי ומנעה מהם את האפשרות לרכוש את ביתם באחד ממבצעי הרכישה של הדיור הציבורי. כב' הנשיאה סברה, כי עמדת המשיבה לפיה לא נתקיימו באותם עותרים נסיבות מיוחדות מתעלמת מן האמור לעיל, בעוד שהיה עליה ליתן משקל לכך שהמידע אודות העברת הבעלות בקרוואנים לא נמסר להם מבעוד מועד. משכך, באה למסקנה כי החלטת המשיבה חורגת ממתחם הסבירות. בדיון החוזר שהתקיים בעניינם של העותרים הנ"ל בפני המשיבה, אושר תשלום מיוחד בגין שכירות בדיור ציבורי לעותרים, בהתאם להוראת פסק הדין. לצד זאת ציינה הוועדה בהחלטתה, כי בדיעבד התברר שחלק מהותי מהתשתית העובדתית הרלוונטית, הנוגעת למעמדם של העותרים עוד קודם למועד שבו נמכרו הקרוואנים מעמידר למועצה בשנת 2001, לא צוינה בהחלטת הועדה המיוחדת ואף לא בכתב התשובה לעתירה, ולפיכך גם לא עמדה לנגד עיני בית המשפט שדן בעתירה האמורה. התשתית העובדתית החסרה, אשר לטעמה של הוועדה המיוחדת היה בה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין בעתירה, נוגעת, בתמצית, לשלושה עניינים: האחד, לוועדת הזכאות ואף לוועדה המיוחדת לא הומצא חוזה בין המועצה האזורית חוף עזה לבין אגודת נווה דקלים על פיו ניתנה הרשאה לאגודה להשכיר את הקרוואנים, ואם כך, הרי שעוד לפני שנת 2001, גם כאשר הקרוואנים היו בבעלות עמידר, לא התקיימו תנאי זכאות לשכירות בדיור ציבורי. עניין שני, אף אם היה חוזה בין המועצה לבין האגודה, לא היה בכך כדי לקיים את הוראת סעיף 38 לחוק, הן משום שהמועצה אינה נמנית עם הגופים המנויים בסעיף 38(א)(1) לחוק והן משום שלמועצה לא ניתנה הרשאה מהמדינה להשכיר את הקרוואנים, ולפיכך מעמד האגודה היה כשל כל משכיר פרטי. עניין שלישי, בירור שערכה הוועדה בדיעבד עם משרד הבינוי והשיכון העלה, כי ככלל דייר בקרוואן לא הוכר כדייר בדיור ציבורי שכן לא ניתנה לו האופציה לרכוש את הקרוואן במחיר מופחת במסגרת מבצעי רכישה. ככל שדייר בקרוואן עבר להתגורר בבית בו היה במעמד של בעל זכות בדיור ציבורי, ניתנה לו האפשרות לרכוש את הבית, תוך שתקופת המגורים בקרוואן הוחשבה ב"שנות הוותק". המסקנה, לדידה של הוועדה, כי הדיור בקרוואן מעולם לא היה דיור ציבורי, וכי השכירות לא הייתה שכירות ציבורית. אלא שהוועדה כיבדה, כמובן, את פסק הדין האמור, לאחר שהוחלט כי אין לערער עליו לנוכח התשתית העובדתית החסרה שהוצגה בבית המשפט (החלטת הוועדה בעניין פרץ: נספח מש/2). 8. על אף שהחלטתה החוזרת של המשיבה בעניין פרץ ניתנה עוד ביום 23.11.09, ועל אף שכאמור לעיל נובע ממנה כי עמדת המשיבה היא שעל דרך העיקרון אין להכיר בדרי הקרוואנים שבגוש קטיף כמי שהתגוררו בשכירות בדיור ציבורי, וזאת גם לאחר שניתן פסק הדין בעתירה הנ"ל, יזמה המשיבה פנייה לעותר, בחודש מאי 2010, לפיה יסכים למחוק את עתירתו הקודמת על מנת שעניינו יוחזר לבחינה מחודשת בוועדה, כפי שאכן נעשה. המשיבה, כך הוסבר במהלך הדיון שבפניי, סברה כי לנוכח פסק הדין בעניין פרץ היה מקום לבחון מחדש את עניינו של העותר, מבלי שתהא בכך משום הבעת עמדה לגופו. 9. ביום 11.10.10 נערך שימוע נוסף לעותר. במהלך השימוע טען העותר, כי הוא זה ששכר את הקרוואן וכי מעבידו שילם את דמי השכירות במקום לשלם הטבה זו באמצעות המשכורת. עוד טען העותר, כי מתקיימים התנאים להכרה בו כשוכר בדיור ציבורי וכי על הוועדה להביא בחשבון גם את העובדה שהתגורר באזור המפונה במשך שנים רבות מבלי שקיבל פיצוי ראוי לכך. ביום 18.11.10 דחתה המשיבה פעם נוספת את בקשתו של העותר, וקבעה כי אין בעניינו של העותר נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום מיוחד חלף פיצוי בגין שכירות בדיור ציבורי. המשיבה התייחסה לפסק הדין שניתן בעת"מ 1251/09 ולהחלטת הוועדה המיוחדת שניתנה בעניינם של אותם עותרים בעקבות פסק הדין. לגופו של עניין קבעה המשיבה כי נסיבות מקרה זה שונות באופן מהותי מנסיבות עניינם של העותרים בעת"מ 1251/09, שכן בענייננו קבעה ועדת הזכאות כי העותר לא היה צד לחוזה השכירות אלא מעסיקו, וכי העותר התגורר בקרוואן מכוח הרשאה שניתנה לו על ידי מעסיקו, כחלק מתנאי העסקתו. המשיבה מצאה תימוכין לעמדתה בעובדה שגם כיום ממשיך העותר להתגורר בדירה שכורה במימון מעסיקו, ואם כך, לא חל שינוי במצבו בעקבות יישום תכנית ההתנתקות. עוד נקבע בהחלטה, כי העותר לא הוכיח כי אילו היה מסיים עבודתו במפעל, היה זכאי להמשיך ולגור בקרוואן. כן צוין, כי העותר לא הצביע על נתונים היכולים לסתור את קביעת ועדת הזכאות וכי מכל מקום, טענות כנגד ועדת הזכאות מקומן בערעור לבית משפט השלום. מכאן העתירה. 10. לטענת העותר, החלטת המשיבה אינה סבירה ואינה צודקת בנסיבות העניין ואין בה כדי לשקף את תכלית החוק ליתן בידיו פיצוי, המבטא את הנזק שנגרם לו עקב פינויו מגוש קטיף. לדבריו, אין כל נפקות לעובדה שתשלום דמי השכירות נעשה ישירות למשכיר על ידי מעסיקו, וכי מהסכמי השכירות שהציג עולה, כי הוא זה שהיה צד לכולם. לטענתו, באותה מידה, יכול היה מעסיקו לשלם לו תוספת תמורה למשכורת אשר באמצעותה היה משלם את דמי השכירות. עוד טוען הוא, כי הוועדה עשתה איפה ואיפה בין המפונים, שכן נסיבותיו זהות לנסיבות העותרים בעת"מ 1251/09 ומן הראוי היה להחיל גם עליו את שנפסק באותה עתירה, המהווה, לטעמו, השתק פלוגתא. עוד טוען העותר, כי אין זה מתפקידה של המשיבה להניח כי אילו הייתה מונחת בפני בית המשפט שדן בעת"מ 1251/09 תשתית עובדתית אחרת הייתה משתנה הכרעתו. 11. המשיבה טוענת, כי דין העתירה להידחות מאחר שלא נפל כל פגם בהחלטה. ניתן לומר בתמצית, כי טענות המשיבה נשענות על שני אדנים מרכזיים: הטענה המרכזית הינה שוועדת הזכאות קבעה כממצא עובדתי כי העותר לא היה צד לחוזה השכירות בקרוואן בו התגורר, אלא מעסיקו, ובכך ניתן להבחין את המקרה שלו מזה של העותרים בעת"מ 1251/09. הטענה השנייה נוגעת לסוגיית התשתית העובדתית החסרה המפורטת לעיל, אשר לטענת המשיבה, לא עמדה לנגד עיני בית המשפט בעת"מ 1251/09 ואשר היה בה כדי לשנות את החלטתו באותו מקרה. 12. אזכיר מושכלות יסוד. סמכותה של הוועדה המיוחדת "הנה סמכות ראשונית: ליתן בעצמה את המענה למקרים החריגים באמצעות הגדלה או הקטנה של מסגרת הפיצויים הקבועה בחוק. הוועדה המיוחדת אינה משמשת ערכאת ערעור על ועדת הזכאות... פעילותן של שתי הוועדות היא מקבילה: זו לצד זו, ולא זו מעל זו ... תחום הפעולה של הוועדה המיוחדת היא בקשות לפיצוי שאינו מגיע על פי החוק" (פסק דינו של כב' השופט מ' סובל בעת"מ 1051/06 א.ט.ר. חורפיש בע"מ ואח' נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005), . למעשה מבקש העותר בפנייתו למשיבה, כמו גם בעתירה שלפניי, לערער על הממצא העובדתי לפיו הסכם השכירות היה בין המעסיק לבין האגודה, ועל המסקנה המשפטית הנובעת ממנו. אלא שזכות הערעור על החלטת ועדת הזכאות היא בפני בית משפט השלום, ואותה לא ניצל העותר. משכך, נקודת המוצא היא, שקביעת ועדת הזכאות עומדת בעינה. גם לגופו של עניין צודקת המשיבה במסקנתה, לפיה הפסקת עבודתו של העותר באותו מפעל הייתה גוררת עימה הפסקת מימון המגורים בקרוואן עבורו, כפי שהמצב גם היום, וכי העותר לא הוכיח כי יכול היה להמשיך ולהתגורר בקרוואן לו הופסקה עבודתו. אם כך, אין העותר עצמו "שוכר בדיור ציבורי", אלא מי שקיבל טובת הנאה ממעבידו, שאיפשר לו להתגורר בדירה אותה שכר עבורו. אחת היא לו אם המדובר בדיור ציבורי או בשכירות פרטית, שהרי מימון מקום מגורים עבורו עניין למעביד הוא. לא למותר לציין, כי גם על פי דברי העותר עצמו (פרוטוקול השימוע מיום 11.10.10, נספח ט' לעתירה), לא זו בלבד שאת דמי השכירות שילם המפעל למן היום הראשון, הרי שבשלב מסוים הועברו הסכמי השכירות עצמם על שם המפעל. והנה, לב ההנמקה בעת"מ 1251/09 מצוי, להבנתי, בדברים אלה: "אכן, לעותרים לא הייתה זכות למנוע מעמידר להעביר את הבעלות בקרוואנים למועצה, אך אילו היה המידע על כך מובא לידיעתם, היה בידם למנוע את הפגיעה בהם על ידי מעבר לדיור ציבורי אחר, ובכך לשמור על זכותם לרכישה במחיר מופחת ועם הפינוי לקבל פיצוי לפי החוק". דברים אלה מבליטים את ההבדל בין עניינו של העותר לבין עניינם של העותרים באותה עתירה: העותר לא יכול היה לעבור לדיור ציבורי אחר ולא היה מחפש דיור ציבורי אחר לו ידע על מכירת הקרוואנים מעמידר למועצה, שכן המעסיק הוא שבחר את מקום המגורים ומימן אותו. וכאן גם המקום להזכיר את הטעם שנותן בית המשפט העליון בפיצוי לשוכר בדיור ציבורי, שהלה מתייחס לדיור זה כאל בית קבע, משקיע בו, ונוהג בו מנהג בעלים (רע"א 8803/08 הנ"ל), ואילו העותר התגורר בקרוואן כחלק מתנאי עבודתו. משכך, הנסיבות המיוחדות שהתקיימו בעותרים בעת"מ 1251/09, אשר התגוררו במפגיע, כעולה מאותה עתירה, בדיור ציבורי שאיש לא טרח להודיע להם במועד כי חדל להיות כזה, הצדיקו תשלום מיוחד חלף פיצוי, לפי סעיף 137 לחוק. בהינתן השוני המהותי בתשתית העובדתית הנוגעת לעותרים בשתי העתירות, אין פסק הדין בעת"מ 1251/09 מהווה "השתק פלוגתא", כטענת העותר. די באמור לעיל כדי לדחות את העתירה. 13. למעלה מן הצורך אוסיף, כי לא מצאתי יסוד לטענה לפיה אסור היה למשיבה להביא בחשבון נתונים עובדתיים הנוגעים למעמד הקרוואנים, ואשר לא הובאו בפני בית המשפט במהלך הדיון בעתירה הנ"ל. אין ספק, כי היה על המשיבה לכבד את פסק דינו של בית המשפט, תהא אשר תהא השקפתה על נכונות התשתית העובדתית שהוצגה בפניו. אולם אין בכך כדי למנוע ממנה לשוב ולשקול את עמדתה במקרים אחרים, על יסוד תשתית עובדתית שונה שנתבררה מאוחר יותר. כאמור לעיל, בין יתר העובדות שהתבררו למשיבה מאוחר יותר, הייתה עמדת משרד השיכון לפיה דרי קרוואנים אינם מוכרים כדיירים בדיור ציבורי, שכן אין נלווית למגורים בקרוואן האופציה לרוכשו. משכך, נופל הטעם העומד מאחורי הוראת הפיצוי שבסעיף 38 לחוק, עליו עמד בית המשפט העליון ברע"א 8803/08 הנ"ל, ולפיו הפיצוי ניתן גם על אובדן אותה אופציה. נוכח האמור לעיל, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות. פיצוייםשכירותתוכנית ההתנתקות / מפונים