קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת ההצעה הזולה ביותר במכרז: 1. ביום 11.7.11 פנתה עיריית ירושלים לשמונה ספקים בבקשה לקבלת הצעות מחיר לשירותי העמסה ושינוע של אשפה מירושלים לאתר ההטמנה "אפעה" המצוי במישור רותם שבנגב. פנייה זו נעשתה בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 30.6.11 בעת"מ 40262-06-11 (גם היא עתירה מינהלית שהגישה העותרת), בגדרה ניתן צו ביניים המונע את ביצוע ההסכם, שנכרת ללא מכרז, בין העירייה לבין המועצה האזורית תמר למתן השירותים הנזכרים. שירותי העמסת ושינוע האשפה התבקשו לתקופת ביניים הנעה בין ארבעה לשישה חודשים, עד לפרסום ולקביעת זוכה במכרז פומבי בנדון. בשל דחיפות העניין והעובדה שמתן השירותים אמור להתחיל ביום 17.7.11, נקבע המועד האחרון להגשת ההצעות ליום 13.7.11, יומיים בלבד לאחר פניית העירייה לספקים. במענה לכך נתקבלו בעירייה שבע הצעות. הצעת העותרת הייתה הזולה מביניהן. למרות זאת החליטה העירייה לבחור בהצעתה של משיבה 2, שהנה הזולה לאחר הצעת העותרת. הטעם שניתן לכך על ידי צוות הבדיקה מטעם העירייה, כאמור בפרוטוקול פתיחת המעטפות מיום 13.7.11, הוא שרישיון העסק המצוי בידי העותרת הנו להובלת פסולת בנין בלבד, כך שאין בידיה רישיון עסק להובלת אשפה כמתחייב מתנאי ההליך (שמוסכם כי יש לראותו כמכרז; להלן - המכרז). נגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו. 2. העותרת צירפה להצעתה רישיון עסק שניתן לה ביום 21.1.10. ברישיון צוין כי הוא ניתן לגבי פרט 5.1(ב) בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995 (להלן - הצו). פרט זה מתואר בצו כך: "אשפה ופסולת... איסופה, הובלתה, מיונה (לרבות מקום ניהול או השליטה על העסק לרבות משרד)". משכך טוענת העותרת כי הרישיון מתיר לה לא רק הובלת פסולת בנין אלא גם הובלת אשפה, וכי ממילא יש בו לענות על דרישת המכרז. המשיבים חולקים על כך וטוענים כי מאחר שהעותרת ציינה בבקשתה לרישיון עסק כי הוא מתייחס ל"הובלת עפר, פסולת בנין וחומרי מחצבה" בלבד, ומאחר שהתנאים שקבע המשרד להגנת הסביבה ואשר אליהם הוכפף הרישיון מתייחסים להובלת פסולת בנין בלבד, ממילא רישיון העסק שניתן לעותרת הוגבל לפסולת בנין, כפי שאף צוין במשבצת "מהות העסק" בגוף הרישיון לפיה מדובר ב"11 משאיות להובלת פסולת בנין". 3. הודעת העירייה על אי-קבלת הצעת העותרת נמסרה לה ביום חמישי, 14.7.11. למחרת, ביום שישי 15.7.11, הוגשה העתירה. בנוסף הגישה העותרת למחלקת רישוי עסקים בעירייה מיד עם תחילת השבוע הסמוך, ביום ראשון 17.7.11, בקשה לרישיון עסק של מיון, איסוף והובלת אשפה ופסולת. הבקשה הוגשה באותו תיק בו ניתן לעותרת רישיון העסק המקורי ולגבי אותו פרט בצו שצוין ברישיון המקורי, והיא אושרה - הן על ידי המשרד להגנת הסביבה והן על ידי רשות הרישוי בעירייה - מיד עם הגשתה. כך, כבר ביום 17.7.11, יום עבודה אחד לאחר ההחלטה שלא לבחור בהצעת העותרת, נמצא ברשותה אישור המשרד להגנת הסביבה לרישיון עסק להובלת אשפה ופסולת, בצירוף התנאים שהמשרד קבע לרישיון זה. למחרת, ביום 18.7.11, הנפיקה העירייה לעותרת רישיון עסק לצמיתות הנוקב באותו פרט בצו שהופיע ברישיון המקורי תוך ציון מהות העסק כ"מיון, איסוף והובלת אשפה ופסולת במשאיות המצ"ב". כל אחד מהצדדים גוזר מהתפתחות זו מסקנה הפוכה: העותרת סבורה כי מתן הרישיון הנוסף על אתר, בלא שהעירייה או המשרד להגנת הסביבה הציבו בפניה דרישה כלשהי מעבר לדרישותיהם ממנה לעת קבלת הרישיון המקורי, מהווה הוכחה לכך שאין מדובר אלא בהבהרה של הרישיון המקורי, שמלכתחילה אפשר לה לעסוק גם בהובלת אשפה. מנגד טוענים המשיבים כי היזקקותה של העותרת לבקשה נוספת לרישיון בה ציינה, את שלא ציינה בבקשתה המקורית, כי הרישיון המתבקש הנו לאיסוף ולהובלת אשפה, מלמדת כי הרישיון המקורי התיר לה רק הובלה של פסולת בנין. כך גם ההשוואה בין תנאי המשרד להגנת הסביבה המצורפים לרישיון המקורי, שהתייחסו לפינוי פסולת בנין בלבד, לבין התנאים החדשים מיום 17.7.11 המתייחסים לסוגיה השונים של פסולת, כולל פסולת בנין ואשפה, ולמעט חומרים מסוכנים בלבד. 4. במחלוקת זו, שהנה משפטית צרופה בנוגע להיקף רישיון העסק של העותרת - וככזו סמכות ההתערבות של בית המשפט לגביה רחבה ואין לראות בה המרת שיקול הדעת המוקנה לעורך המכרז - דעתי כדעת העותרת. סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן - החוק) קובע: "שר הפנים, רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן..." (ההדגשה הוספה). מכוחה של הוראה זו הוסמך שר הפנים לא רק לקבוע את העסקים טעוני הרישוי אלא גם להגדיר עסקים אלו. ההגדרה מופיעה בטור ב' בתוספת לצו, תחת הכותרת: "תיאור העסק טעון רישוי". הטכניקה בה בחר שר הפנים להגדיר את העסקים הנה חלוקתם ל-10 קבוצות. כל קבוצה מכילה מספר פרטים, וכל פרט מתאר עסק נפרד. בנוסף, יש מהפרטים המחולקים לפרטי-משנה, שגם כל אחד מהם מתאר עסק נפרד. פרט 5.1 בו עסקינן נכלל בקבוצה 5 שכותרתה "מים ופסולת". קבוצה זו מורכבת משלושה פרטים. הראשון שבהם הנו פרט 5.1, המכיל תחת הכותרת "אשפה ופסולת" שישה פרטי-משנה. מאחר שכל אחד מפרטי-משנה אלה הנו עסק נפרד, רישיון עסק הניתן לפרט-משנה אחד אינו מהווה רישיון עסק לפרט-משנה אחר. אולם פיצול זה נכון רק ביחס שבין פרט אחד למשנהו או בין פרט-משנה אחד למשנהו, ולא כאשר מדובר בתוככי פרט-משנה או פרט שאינו מחולק לפרטי-משנה. אלה מהווים "יחידת קצה" שאינה ניתנת לפיצול נוסף, שהרי דבר לא מנע משר הפנים, אילו סבר כי מדובר בעסקים נפרדים, לערוך פיצול כזה כפי שעשה לאורכו ולרוחבו של הצו. עיקרון זה מודגם בכל אחת מעשר הקבוצות, לרבות בקבוצה 5 - "מים ופסולת" - בה מתמקד דיוננו. שלושת הפרטים הנכללים בקבוצה זו מגדירים עסקים נפרדים לתחום המים ולתחום הפסולת. כך, פרט 5.1 מתייחס לשישה עסקים הנוגעים ל"אשפה ופסולת" ומגדיר כל אחד מהם בפרט-משנה אחר: תחנת מעבר לאיסוף אשפה ופסולת; איסוף, הובלה ומיון של אשפה ופסולת; עיבוד, ניצול ומחזור של אשפה ופסולת; אתר לסילוק אשפה ופסולת; אתר לסילוק אשפה ופסולת שמסלקים בו גם פסדים; שריפת אשפה ופסולת. פרט 5.2 מתייחס לעסק של "מי שתייה - מיתקן להפקתם וטיפול בהם", ואילו עניינו של פרט 5.3 בשלושה עסקים (שלושה פרטי-משנה) בתחום ה"שפכים": אחסון שפכים; עיבוד וטיהור שפכים; הובלת שפכים. משמעות הדבר הנה, למשל, שעסק של הובלת שפכים, המוגדר בפרט 5.3(ג), שונה מעסק של הובלת אשפה ופסולת, המוגדר בפרט 5.1(ב), ולפיכך רישיון לעסק של הובלת שפכים אינו מהווה רישיון לעסק של הובלת אשפה ופסולת. אמנם שני העסקים הנם בתחום התובלה ושניהם נכללים באותה קבוצה של הצו, אולם פיצולם בתוך הקבוצה לשני פרטי-משנה עושה אותם לעסקים נפרדים, כאילו היו מצויים בקבוצות שונות. מבחינה זו אין הבדל בינם לבין עסק של הובלת ביצים (פרט 4.1(ד) לצו) הנבדל מעסק של הובלת כספים (פרט 8.3(א) לצו) או מעסק של שינוע חומרים מסוכנים (פרט 10.10(ד) לצו), שכל אחד מהם מצריך רישיון ספציפי. זהו צידה האחד של המטבע. הצד השני הוא, שה"אשפה ופסולת" המופיעות בתחילתו של פרט 5.1 ובהן עוסקים ששת פרטי-המשנה של פרט זה, מהוות מקשה אחת שאינה ניתנת לפיצול. הפיצול, לגבי האשפה והפסולת, הוא אך ורק בין ששת פרטי-המשנה; לדוגמה: רישיון לעסק של אתר לסילוק אשפה ופסולת (פרט 5.1(ד)) אינו מהווה רישיון לעסק של שריפת אשפה ופסולת (פרט 5.1(ו)). אולם משניתן רישיון לאחד מהעסקים הללו, הרי הפעילות העסקית המותרת במסגרתו - כפי הגדרתה בפרט-המשנה הרלוונטי - הנה הן באשפה והן בפסולת. כשם שרישיון עסק הניתן לפי פרט-משנה 5.1(ג) הנו ל"עיבודה, ניצולה, מחזורה" של אשפה ופסולת, ולא רק למקצת הפעולות הללו - אחרת היה שר הפנים מפצל את פרט-משנה 5.1(ג) לפרטי-משנה נוספים - כך גם החומרים בהם מותרות על פי הרישיון אותן שלוש פעולות - ה"אשפה ופסולת" - הנם אשפה ופסולת גם יחד. בזוכרנו כי הכותרת של קבוצה 5 היא "מים ופסולת" ולא "מים, אשפה ופסולת", אין זאת אלא שהכותרת רואה גם באשפה חלק מהמונח "פסולת". מאחר שפרט 5.1 בחר לדבר על האשפה והפסולת בנשימה אחת, להבדיל מפרטים 5.2 ו-5.3 המבדילים בין "מי שתייה" לבין "שפכים", אין זאת אלא משום ששר הפנים - לאחר שנועץ בשר להגנת הסביבה (כאמור בסעיף 1(ב)(1) לחוק) - לא ראה לנכון לדרוש מתן רישיון נפרד לאשפה ורישיון נפרד לפסולת. כך הדבר לגבי כל אחד מששת פרטי-המשנה של פרט 5.1, ובכלל זה פרט-משנה 5.1(ב) העוסק באיסוף, הובלה ומיון של אשפה ופסולת. 5. תוצאה זו, הנובעת מאופן ניסוחו של הצו, אינה משתנה מאופן ניסוח התנאים לרישיון העסק על ידי המשרד להגנת הסביבה. כאשר מדובר בעסקי מים ופסולת המוסדרים בקבוצה 5 של הצו, המשרד להגנת הסביבה הנו נותן אישור לפי סעיף 6 לחוק, במובן זה שבלעדי אישורו מנועה רשות הרישוי ליתן את רישיון העסק. בנוסף מקנה סעיף 7(א) לחוק סמכות לנותן האישור "להתנות את מתן הרשיון, ההיתר הזמני או האישור, לפי הענין, בתנאים שיש לקיימם לפני שיינתן הרשיון או ההיתר הזמני (בחוק זה - תנאי מוקדם), או להתנות את הרשיון או ההיתר הזמני (בחוק זה - תנאי ברשיון)". המשרד להגנת הסביבה עשה שימוש בסמכותו זו, והתנה את אישורו למתן רישיון העסק לעותרת בשורה של תנאים שפורטו באישור שהנפיק ביום 17.1.10. תנאים אלה, בטרמינולוגיה של סעיף 7 לחוק, אינם תנאים מוקדמים אלא תנאים ברישיון, רוצה לומר: תנאים שהעותרת מחויבת בקיומם לאחר שהרישיון ניתן לה. אילו היה נכלל בין תנאים אלה תנאי הקובע בצורה מפורשת כי העותרת רשאית להוביל פסולת בנין בלבד אך לא כל פסולת אחרת, כי אז ניתן היה לראות בכך סיוג של הגדרת העסק בפרט 5.1(ב) לצו כעסק של הובלת "אשפה ופסולת", והיה מקום לטענה לפיה רישיון העסק אינו מתיר לעותרת הובלת אשפה. אלא שלא כך נוסחו תנאי המשרד להגנת הסביבה לרישיון העסק המקורי. אמנם התנאים מתייחסים כולם לפסולת בנין, כעולה מהגדרת "פסולת" בסעיף 1 של האישור מיום 17.1.10 ומחסרונם באישור של תנאים שנועדו לפסולת מעורבת והמופיעים באישור שהמשרד הנפיק לעותרת ביום 17.7.11 לגבי פסולת כזו. אולם הרי לא התנאים הם אלה שקובעים את היקף הרישיון, אלא ההיקף נקבע על פי הגדרת העסק בצו, כאשר התנאים אינם אלא אמצעי להגבלת חופש הפעולה של בעל הרישיון בתוך אותו תחום עיסוק המוגדר בצו (כאמור גם ברישיון עצמו לפיו הוא ניתן ל"פריט חוק 05.01 ב" ב"מגבלות משרד להגנת הסביבה"). לפיכך, על מנת שהרישיון לא יתיר לעותרת להוביל אשפה - המהווה חלק מהגדרת העסק בפרט 5.1(ב) בו נוקב הרישיון המקורי - אין די בהתייחסות תנאי המשרד להגנת הסביבה לפסולת בנין תוך התעלמות מאשפה, אלא צריך שאותם תנאים יאמרו במפורש כי בעל הרישיון אינו רשאי להוביל אלא פסולת בנין בלבד. מאחר שהגבלה כזאת לא נכללה באישור המשרד להגנת הסביבה, נותרה על כנה המסקנה העולה ממתן רישיון לעותרת לעסק לפי פרט 5.1(ב) לצו, והיא שהרישיון הנו להובלת "אשפה ופסולת" כאמור בפרט זה. ודוק: מאחר שהגדרת העסק טעון הרישוי נעשית, כמצוות סעיף 1(א) לחוק, בצו ולא בכל מקום אחר, אין רישיון העסק מסוגל לחולל שינוי בהגדרה האמורה אלא לכל היותר להתנות את הרישיון בתנאים מגבילים (ראו גם סעיף 4 רישא לחוק: "לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רשיון או היתר זמני לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו"). לפיכך, מבחינת העותרת די היה בקיומו של הרישיון המקורי הנוקב בפרט 5.1(ב), אף שבאותו רישיון תוארה מהות העסק כ"11 משאיות להובלת פסולת בנין". מהות העסק ברישיון אינה יכולה להיות שונה מהגדרת העסק בצו, אלא אם כן הוחלט לכפוף את הרישיון לתנאים המצמצמים את היקף העיסוק על פי הצו. בהעדר תנאים כאלה ברישיון שניתן לעותרת, הנתון הקובע היחידי הנו הפרט המצוין ברישיון ולא המלל שלצדו. אכן, מתכונתו של רישיון עסק קבועה בטופס 6 שבתוספת השנייה לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס"א-2000 (להלן - התקנות). נוסח הרישיון המופיע שם, שהנו הנוסח המחייב (כאמור בתקנה 10(א)), אינו מותיר ספק באשר לחובת ההיצמדות לצו, שכן המשבצת בה נדרש תיאורו המילולי של העסק נושאת את הכותרת: "תיאור העסק על-פי הצו". דברים דומים יש לומר על תיאור מהות העסק בבקשה הרישיון שהגישה העותרת ביום 20.7.09: גם בתיאור זה אין להגביל את היקף הרישיון שניתן בסופו של דבר; ואפילו בשלב הגשת הבקשה אין לתיאור זה משמעות, כנלמד מתקנה 5(א) לתקנות: "קיבלה רשות רישוי בקשה, תיתן על כך אישור בכתב למגיש הבקשה לפי טופס 3 שבתוספת השניה; באישור כאמור יצוינו תיאור העסק ומספרו הסידורי כמפורט בצו" (ההדגשה הוספה). הנה כי כן, באישור על הגשת הבקשה מתואר העסק על פי הפירוט המופיע בצו ולא על פי מה שנאמר בבקשה. מסקנה מתבקשת נוספת מכך היא שאין ממש בטענת השיהוי אותה מעלה העירייה נגד העותרת בשל הימנעותה מתקיפת רישיון העסק סמוך לאחר נתינתו בשנת 2010. גם כיום העותרת אינה תוקפת את הרישיון, אלא מסתמכת על הרישיון עצמו לפיו הוא ניתן לעסק על פי פרט 5.1(ב) לצו. אמירה זו בגוף הרישיון, יחד עם הוראות הדין שהוזכרו לעיל, מספיקות לשם ביסוס המסקנה לפיה הרישיון מתייחס גם להובלת אשפה, ומייתרות את הצורך בתקיפת הרישיון. 6. מסקנה זו, לפיה רישיון העסק המקורי שצורף להצעת העותרת התיר לה עיסוק בהובלת אשפה, זוכה לשני חיזוקים (אף שגם בהעדרם די היה בניתוח שלעיל להוביל אל המסקנה). החיזוק הראשון מצוי בהסכם למתן שירותי פינוי פסולת ועודפי עפר שנכרת ביום 2.2.11 בין עיריית ירושלים לבין העותרת. אותו הסכם נכרת בעקבות זכייתה של העותרת בהליך לקבלת הצעות מחיר שערכה העירייה (ראו ה"הואיל" השלישי במבוא להסכם). בסעיף ההגדרות נאמר כי ההסכם מתייחס לשירותים של "פינוי פסולת - אשפה ועודפי עפר מאתרים שונים אל אתר מוסדר לשפיכת פסולת באמצעות משאית" (ההדגשה הוספה). גם בהמשך ההסכם (סעיפים 3(ג) ו-3(ח) ונספח הביטוח) מצויה התייחסות מפורשת לפינוי אשפה (ראו גם המפרט הטכני המצורף כנספח ב' להסכם המתייחס ל"הובלה ופינוי עודפי עפר וכל פסולת אחרת"). יש להעמיד את העירייה - אותה עירייה שהחליטה כעת לפסול את הצעת העותרת - בחזקתה שלא התקשרה עם העותרת בהסכם לפינוי אשפה אך לפני מספר חודשים, אלא לאחר שנוכחה כי בידיה רישיון עסק לכך. שנית, בעוד רישיון העסק המקורי ניתן לעותרת ביום 21.1.10, שישה חודשים לאחר שהגישה את בקשתה לרישיון ביום 20.7.09, כאשר גם אישור המשרד להגנת הסביבה ניתן (ביום 17.1.10) לאחר חלוף פרק זמן ניכר כזה, הרי הרישיון המעודכן - המציין במפורש פינוי אשפה - ניתן לעותרת במהירות הבזק, שני ימי עבודה בלבד לאחר שהגישה את בקשתה, כאשר אישור המשרד להגנת הסביבה למתן הרישיון ניתן יום עבודה אחד בלבד לאחר הגשת הבקשה. הפער הקיצוני בין לוחות הזמנים בשני המקרים, כמו גם הוראות התקנות הקוצבות לרשות הרישוי ולנותן האישור פרקי זמן ארוכים בהרבה מאשר יום ויומיים לצורך מתן החלטותיהם, מחזקים את המסקנה לפיה הרישיון מיום 18.7.11 לא הרחיב בפועל את הרישיון מיום 21.1.10, אלא רק הסיר ספק והבהיר כי בהינתן העובדה שהרישיון המקורי מתייחס לפרט 5.1(ב) לצו, הרי מותרת לפיו גם הובלת אשפה. 7. לאמתו של דבר, די במסקנה זו להביא לביטול החלטת העירייה בדבר פסילת הצעת העותרת, שכן החלטה זו (מכתב מנהל האגף לתברואה לעותרת מיום 14.7.11) מפנה להמלצת צוות הבדיקה מיום 13.7.11, ואותה המלצה נימקה את הפסילה בנימוק אחד ויחיד, והוא שאין לעותרת "רישיון עסק להובלת אשפה אלא רישיון עסק להובלת פסולת בנין בלבד". יחד עם זאת, מאחר שבטבלת ההשוואות שצוות הבדיקה רשם בפרוטוקול פתיחת המעטפות צוין כי לעותרת "אין ניסיון בהובלת אשפה", ומאחר שהעירייה ומשיבה 2 טוענות כיום כי יש לפסול את הצעת העותרת גם מטעם זה, ראיתי לנכון להתייחס גם לכך ולהסביר מדוע אין מקום לפסילת הצעת העותרת גם לא בשל העדר ניסיון בהובלת אשפה. 8. דרישת הניסיון נוסחה בבקשת העירייה להצעות מחיר באופן הבא: "על המציע להיות בעל[י] נסיון מוכח בהעמסה ובהובלת משאות כבדים בתפזורת לרבות שינוע אשפה באמצעות כלים מסוג סמי טריילר ו/או פול טריילר בכמות כאמור בהליך זה לפחות לרבות נסיון בהעמסת מטענים באמצעות כלי צמ"ה / באגר / מחפר". טענת העירייה ומשיבה 2 היא שהוראה זו מציבה תנאי סף להשתתפות במכרז, לפיו על המציע להיות בעל ניסיון מוכח בהובלת אשפה בהיקף הנקוב בבקשה להצעות מחיר, העומד על לפחות 330 טון אשפה ליום. לא זו בלבד, כך הטענה, שהעותרת אינה עומדת בפועל בתנאי זה, אלא בהצעת המחיר שהגישה לא ניתנה כל התייחסות לניסיונה בהובלת אשפה, וכל שנאמר שם הוא שלעותרת ניסיון רב שנים "בפרויקטים שונים" ובפינוי פסולת כזכיינית מטעם העירייה. 9. בצדק טוענת העותרת כי טענה זו ראויה להידחות. הניסיון שנדרש מהמציע בקטע שצוטט הנו, בראש ובראשונה, "בהעמסה ובהובלת משאות כבדים בתפזורת... בכמות כאמור בהליך זה לפחות". אין טענה כי העותרת אינה עומדת בתנאי זה. הטענה היא שהעותרת אינה עומדת בתנאי האמור ככל שהמשא אשר לגביו נדרש הניסיון אינו משא על דרך הכלל אלא משא ספציפי של אשפה. לטענה זו אין עיגון מספק בגוף הטקסט. ההתייחסות בבקשה הנה בצורה רחבה ל"העמסה והובלת משאות כבדים בתפזורת", ורק לאחר מכן נאמר "לרבות שינוע אשפה". מבחינה לשונית, עשויה תוספת זו להתפרש בשני אופנים: אפשר שה"לרבות" מגביל ומצמצם את האמור לפניו; אך אפשר גם שה"לרבות" בא להוסיף על האמור לפניו (השוו ע"א 48/50 היועץ המשפטי נ' ריבקינד, פ"ד ח 254, 259; רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי, פ"ד נג(4) 780, 791; ע"א 9863/09 וויריאנט בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 16.3.11) פסקה 30; ע"א 4340/06 לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מיום 21.4.10), פסקה 37; ע"א 8863/07 ב.מ. כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה (מיום 28.3.10) פסקה 19; א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (1993) עמ' 139-139). לא זו בלבד אלא ש"מבחינה לשונית הביטוי 'לרבות' בא, בדרך כלל, כדי להרחיב את משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי המוגדר ולהוסיף עליו" (עע"ם 5569/05 משרד הפנים נ' עויסאת (מיום 10.8.08) פסקה 12). במצב דברים זה, ומשלא דאגה העירייה להבהיר בתנאי המכרז בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הניסיון הנדרש הוא דווקא בשינוע אשפה, אין מקום לפסול על הסף הצעה העומדת בדרישת הניסיון בהתאם לפרשנותה הרחבה, לפיה הניסיון יכול להתקיים בהובלת משאות כלשהם ולאו דווקא אשפה. תוצאה זו נובעת מכלל הפרשנות נגד מנסח המכרז, לפיו "כשם שאין לפסול הצעה של משתתף במכרז על בסיס תנאי שלא נכלל בו מלכתחילה, כך אין לפסול הצעה העומדת בתנאי המכרז, לפי פרשנות סבירה שלהם, הגם שאין זו הפרשנות הסבירה היחידה... ההגנה על הציפייה הסבירה ועל האינטרסים של משתתפי המכרז מחייבת, כי מקום שבו תנאי המכרז אינם ברורים כל צורכם וניתן לפרשם באופנים שונים שמידת סבירותם שווה, והם מתיישבים עם לשון מסמכי המכרז ועם תכליתו, יש להעדיף פרשנות המקיימת את הצעות משתתפי המכרז על פני פרשנות הפוסלת אותן" (ע"א 4605/99 אלישרא מערכות אלקטרוניות בע"מ נ' רשות שדות התעופה בישראל, פ"ד נה (1) 1, 10-9). נוסיף ונציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי התקשרות העירייה עם העותרת בחודש פברואר השנה בהסכם למתן שירותי פינוי פסולת שיש בה גם אשפה, מצביעה על ניסיון של העותרת אף בהובלת אשפה (אם כי לא בכמות הנדרשת בהליך הנוכחי, דרישה שכאמור באה לידי סיפוק גם בהובלת משאות אחרים בתפזורת). תוצאה זו מתיישבת עם התנהלות צוות הבדיקה מטעם העירייה: למרות שבפרוטוקול פתיחת המעטפות מיום 13.7.11 שעה 13:00 נרשם על ידי צוות הבדיקה כי לעותרת אין ניסיון בהובלת אשפה, הרי המלצת הצוות לפסול את הצעת העותרת הזכירה רק את העדר רישיון העסק להובלת אשפה ולא את העדר הניסיון. בהמשך לכך, כאשר נשלח לעותרת באותו היום בשעה 19:00 מכתבו של מנהל האגף לתברואה, לא נדרש בו ממנה אלא להמציא עד למחרת בשעה 10:00 רישיון עסק להובלת אשפה, ואילו נושא הניסיון כלל לא עלה במכתב. אילו סבר צוות הבדיקה כי העדר הניסיון מחייב בלאו הכי את פסילת ההצעה, מה התוחלת בבקשה שהעותרת תמציא רישיון עסק מתאים, ומדוע שלא לאפשר לה באותה הזדמנות להשלים את החסר גם בנושא הניסיון (כפי שהתאפשר לא רק לעותרת בנוגע לרישיון העסק אלא גם למשיבה 2 בנוגע לרישיון המוביל שלא צורף להצעתה ולגביו ביקש ממנה מנהל האגף לתברואה ביום 13.7.11 את השלמת החסר)? 10. לא מצאתי ממש בטענת העדר ניקיון הכפיים שהעלו העירייה ומשיבה 2. העותרת לא הסתירה את תנאי המשרד להגנת הסביבה לרישיון העסק המקורי, אלא צירפה אותם כנספח ט"ז2 לעתירה, ואף התייחסה אליהם בגוף העתירה (בסעיף 14). 11. נוכח האמור, העתירה מתקבלת כך שהחלטת העירייה בדבר פסילת הצעת העותרת מתבטלת. על העירייה להחליט תוך 10 ימים האם הצעת העותרת היא הזוכה בהליך, וזאת מתוך נקודת המוצא לפיה העותרת עומדת בתנאי הסף של רישיון עסק ושל ניסיון. העירייה תשלם לעותרת הוצאות בסך כולל של 20,000 ₪. אין צו להוצאות נגד משיבה 2 (שלא יזמה את פסילת הצעת העותרת) ונגד המשרד להגנת הסביבה (שהודיע בכתב התשובה כי אינו נוקט עמדה באשר לפסילת הצעת העותרת). מכרז