קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת התמחות רטרואקטיבית בעריכת דין: עתירה להורות על ביטול החלטת המשיבה מיום 19.10.10 לפסול רטרואקטיבית את כל תקופת ההתמחות של העותר בעריכת דין שהחלה ביום 12.10.09 והסתיימה פורמאלית ביום 11.10.10 ולדרוש ממנו להתחיל התמחות חדשה שתתבצע ללא עבודה נוספת. רקע עובדתי העותר יליד 1974, נשוי ואב לתינוקת. העותר הינו בעל רישיון בראיית חשבון משנת 2001, בעל תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות ובעל תואר שני בכלכלה, תארים אותם סיים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2006 החל בלימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת חיפה ובשנת 2009 סיים את לימודיו בהצטיינות. ביום 12.10.09 החל את התמחותו במשרדו של עו"ד וקים באישור לשכת עורכי הדין (להלן:"הלשכה"). במקביל להתמחותו המשיך העותר לעבוד לפרנסתו במקצועו כרואה חשבון שכיר במשרה חלקית במשרדו של רואה חשבון בולוס נחאס מעכו. לטענת העותר, אך בטעות ובתום לב לא הגישו הוא ומאמנו, עו"ד וקים, בקשה ללשכה לאישור עבודה נוספת בהתאם לכלל 9 לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות) התשכ"ב-1962 (להלן:"כללי ההתמחות"). משנודע לעותר דבר חובת הגשת בקשה לאישור עבודה נוספת, הוגשה הבקשה בצירוף תצהיר ביום 12.4.10 ביחד עם הגשת הדו"ח החצי שנתי לעניין ההתמחות, בהתאם לכלל 14 לכללי ההתמחות (נספח ד' לעתירה). בבקשה שהגיש ביקש העותר לאשר לו עבודה נוספת בימים א', ב', ג', ה' בין השעות 16:00-21:00 וביום ד' בין השעות 08:00-15:00 ובסה"כ 27 ש"ש. ביום 19.4.10 הודיעה הלשכה לעותר כי:"הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין קבע קריטריונים לגבי בקשות לקבלת היתר לעבודה נוספת במגוון תחומים בזמן ההתמחות...והחליט שלא לאשר עבודות נוספות הנושאות אופי של אחריות מרובה אשר מעצם טיבען אינן מוגבלות לשעות העיסוק בזמן העבודה בלבד כגון עבודתם של עצמאים במגוון תחומים לרבות רופאים, רואי חשבון, מתווכים, שמאים, מנהלי חברות פרטיות ו/או גופים ציבוריים וכד'. בקשתך לקבל היתר לעבוד כרוא"ח בהיקף 27 שעות שבועיות טרם נדונה הואיל והגיעה לידיעתנו רק עתה לאחר 6 חודשים של התמחות ובניגוד גמור לכללים החלים על מאמנים ועל מתמחים, ואולם אין לבקשתך סיכוי רב להתקבל. לפיכך, עד לקבלת היתר מפורש, אינך רשאי לעסוק בכל עבודה נוספת במשך תקופת התמחותך". ביום 26.4.10 פנה מאמנו של העותר, עו"ד וקים ללשכה וביקש לאפשר לעותר להופיע בפני ועדת ההתמחות ולאפשר לה להתרשם ישירות מהעותר (נספח ח' לעתירה). ביום 3.6.10 זומנו העותר ומאמנו להופיע בפני ישיבת וועדת ההתמחות ביום 21.6.10. ביום 13.6.10 פקח התמחות מטעם הלשכה ביקורת פתע במשרדו של עו"ד וקים. הפקח נפגש עם העותר והמאמן, שוחח עמם ומילא דו"ח ביקורת. ביום 21.6.10 התייצבו העותר ומאמנו לישיבת נשיאות ועדת ההתמחות (להלן:"ועדת המשנה") והעלו בפניה את טענותיהם. ביום 23.6.10 פנה עו"ד וקים ללשכה ולבקשתו קיבל את פרוטוקול הישיבה לפיו המליצה ועדת המשנה לבטל את כל תקופת ההתמחות שעשה העותר עד למועד זה ולא לאפשר לו להמשיך בעבודתו הנוספת במקביל להתמחות (נספח י' לעתירה). ביום 24.6.10 פנה העותר ללשכה וטען, בין היתר, כי עיסוקו הנוסף אינו פוגע בהתמחותו וכי איסור מוחלט על עבודה נוספת שלו במקצועו מהווה פגיעה בחופש העיסוק . ביום 28.6.10 החליטה ועדת ההתמחות הארצית לקבל את המלצת ועדת המשנה במלואה וביום 4.7.10 הודע על כך לעותר וניתנה לו האפשרות להופיע בפניה טרם העברת המלצתה לוועד המרכזי. החל מיום 5.7.10 צמצם העותר עבודתו הנוספת לכ-16 ש"ש המבוצעות במהלך ששי-שבת בלבד. ביום 15.7.10 הופיע העותר בפני ועדת ההתמחות הארצית. הועדה בישיבתה ציינה והדגישה את מדיניותה שלא לאשר עבודה נוספת לרואי חשבון ואולם לאור שהתחשבה בעובדה שהעותר צמצם עבודתו הנוספת לששי-שבת בלבד, קבעה הועדה בהמלצתה כי:"מאחר שעבד עבודה נוספת כרואה חשבון ללא היתר מהלשכה, ממליצה הוועדה לפסול מחצית מתקופת ההתמחות שעשה עד היום ואת יתרת התקופה עליו להשלים ללא עבודה נוספת" (נספח טז' לעתירה). מאחר ועד ליום 11.10.10, יום סיום התמחותו, לא קיבל העותר את תשובתו הסופית של הוועד המרכזי-המשיב בעתירה בעניינו, המשיך העותר בהתמחותו וציין זאת בדו"ח השנתי שהגיש ללשכה (נספח ט"ו לעתירה). ביום 20.10.10 נשלחה לעותר החלטת הוועד המרכזי לפיה הוחלט לפסול את התמחותו ולחייבו בהתמחות נוספת בת שנה ללא עבודה נוספת כרואה חשבון (נספח א' לעתירה). החלטה זו היא נשוא העתירה שלפני. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 11.1.11 הציע העותר ובא כוחו כי העותר מצידו ימשיך בהתמחותו עד ליום 1.4.11 ללא עבודה נוספת ובכך ישלים 18 חודשי התמחות והמשיבה מצידה תכיר בהתמחותו זו ותאפשר לו לגשת למבחני הלשכה הנערכים בחודש מאי 2011. ביהמ"ש המליץ למשיבה לקבל פשרה זו לאור נסיבותיו המיוחדות של העותר. ביום 20.2.11 התקבלה החלטת המשיבה לפיה:"הועד המרכזי דן בהמלצת בית המשפט ולא ראה כי יש הצדקה להיעתר להמלצה. על המתמחה להשלים שנת התמחות מלאה ללא עבודה נוספת בהתאם להחלטת הועד המרכזי מיום 19.10.10". טיעוני הצדדים לטענת העותר מדובר בהחלטה בלתי סבירה הפוגעת באופן בלתי מידתי בחופש העיסוק . כלל 9 לכללי הלשכה נועד ליתן כלים בידי הלשכה לפקח על ההתמחות ולוודא כי תכליתה תושג. במקרה שלפנינו העותר ביצע התמחותו במלואה מבלי שנפגעו שעות ההתמחות ואיכותן. החלטת הוועד המרכזי התעלמה מהתשתית העובדתית ומנסיבות המקרה הספציפי ולא שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים והתייחסה אך ורק לאיסור הכללי שקבעה הלשכה לעסוק בראיית חשבון בתקופת ההתמחות, הגם שהעותר היה שכיר אחד מיני רבים במשרד ולא עצמאי ומכאן שמדובר בעבודה נוספת ככל עבודה אחרת. ההחלטה שנמסרה בידי העותר אינה מקיימת את חובת ההנמקה הנדרשת. מנגד טוענת המשיבה כי כלל 9 לכללי הלשכה נועד לכך כי בתקופת ההתמחות ישקיע המתמחה מלוא כוחותיו משאביו האינטלקטואליים והפיסיים בלימוד מקצוע עריכת הדין. כל עבודה נוספת נוגסת בהכרח במשאבים אלה ובמיוחד עבודה הדורשת מאמץ אחריות ומסירות כפי שדורשת עבודת ראיית החשבון. 36 השעות שנקבעו בסעיף 8 לכללי הלשכה כשעות חובה להתמחות הינם הרף התחתון ואינו מהווה אמת מידה בלעדית לקביעת עמידה בדרישות הלשכה לעניין ההתמחות. לפיכך גיבשה הלשכה מדיניות לפיה תאושר עבודה נוספת בזמן ההתמחות במשורה ורק כאשר אין מנוס מלאשר. במקרה שלפנינו עבד העותר עד ליום 5.7.10 27 שעות שבועיות בעבודה נוספת של ראיית חשבון בנוסף להתמחותו, וגם משצומצמה עבודתו הנוספת ל-16 שעות שבועיות בששי-שבת, הרי שעבד בשבוע מעבר ל-45 שעות העבודה השבועיות כפי שאלה נקבעו בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. לפיכך מדובר בענייננו בהחלטה סבירה של המשיבה לפסול התמחותו זו של העותר מקום שזו נפגעה בהכרח מעבודתו הנוספת. דיון על פי סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן:"החוק") הוקמה הלשכה על מנת "שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין". לצורך הגשמת המטרה שלשמה הוקמה, מוטלים על הלשכה תפקידים המנויים בסעיף 2 לחוק ובין היתר: הלשכה - (1) תרשום מתמחים, תפקח על התמחותם ותבחנם; (2) תסמיך עורכי דין על ידי קבלתם כחברי הלשכה; במטרה לשמור על רמתו וטהרו של המקצוע מסורה ללשכה סמכות רחבה שבשיקול דעת שלא לרשום מתמחים ולא להסמיכם כעורכי דין. בהקשר זה נקבע:"קביעת אמות המידה של התנהגות ראויה של עורכי דין, מסורה, ככלל, למוסדות לשכת עורכי הדין המוסמכים. תפקידם אינו מסתכם בדאגה להענשת עורכי דין העוברים עבירות משמעת. על הועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא ירשם כחבר הלשכה. ודוק, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של "סירוב לשעה", באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות (על"א 10320/02 פאדי בולוס נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד נח (5) 695 (2004) (להלן:"פרשת בולוס")). פעילות זו של הלשכה נעשית על-ידי הוועד המרכזי, שהוא המוסד המבצע של הלשכה (סעיף 11 לחוק). בכל הנוגע להפעלת סמכויותיו בתחום ההתמחות, נעזר הוועד המרכזי בוועדת ההתמחות הארצית, שהנה פורום מסייע ומייעץ. סעיף 8 לכללי ההתמחות העוסק בזמני ההתמחות קובע כי: "8. (א) מתמחה יעסוק בהתמחות לפחות 36 שעות בשבוע מהן לפחות 25 שעות לפני השעה 14:00; אולם בתקופת פגרת בתי המשפט מותר לסטות מכלל זה. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), יוכל מתמחה לעסוק בהתמחות אצל שופט פחות מ-25 שעות לפני השעה 14:00". סעיף 9 לכללי ההתמחות העוסק בעבודה אחרת של מתמחים קובע כי: "9. לא יעבוד מתמחה בתקופת-התמחותו עבודה קבועה אחרת, אלא בהיתר מאת הלשכה. הלשכה רשאית שלא להביא בחשבון תקופת התמחותו את התקופה בה עבד המתמחה כאמור ללא היתר הלשכה, או את מקצתה". העותר מבקש מבית המשפט להתערב בהחלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, שלא קיבל את המלצת ועדת ההתמחות הארצית לפסול רק מחצית ההתמחות, וקבע כי יש לפסול את ההתמחות בכללותה. ככלל, הביקורת השיפוטית המנהלית מתמקדת בשאלה האם הרשות פעלה בסמכות, האם הפעלת שיקול הדעת נעשתה כראוי ובכפוף לכללי המשפט המנהלי והאם לא נפל בהחלטה פגם מהפגמים המנהליים הידועים המצדיקים התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות. קרי, האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, בלא ניגוד עניינים או חוסר תום לב, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים. בעיקר, האם האיזון שנעשה על-ידי הרשות המנהלית מצוי בתחום הסבירות (בג"צ 4769/95 רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268 (2002); בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד מה(3)678 ,688 (1991); בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981) ; בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור,פ"ד לה(1) 422,421 (1980); בג"צ 127/80 משה אודם נ' ראש עיריית תל-אביב יפו ואח', פ"ד לה(2)118, 118 (1980); בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת,פ"ד לו(2) 449, 453-454 (1980); יצחק זמיר הסמכות המינהלית 763-771(כרך ב',תשנ"ו)). בענייננו מסרבת הלשכה להכיר בהתמחות שעשה המשיב בשל העבודה הנוספת שביצע במהלכה כרואה חשבון, וזאת ללא אישורה ובניגוד לאמור בסעיף 9 לעיל. תכליתו של סעיף 9 האמור נקבעה בערעור לשכת עורכי הדין 1691/00 שם נאמר על ידי המשנה לנשיא ש' לוין:"המטרה התחיקתית של כלל 9 היתה לפקח על ביצוע התמחות נאותה על-ידי המתמחה. אם הוכח שהתמחותו של המתמחה לא נפגעה על-ידי עבודה נוספת שעשה, יהיה זה שימוש בלתי ראוי בשיקול-דעתו של המשיב 2 (הוועד המרכזי של הלשכה-מ.ר.) לפסול כל חלק מההתמחות". עוד נאמר שם על ידי השופטת בייניש (כתוארה דאז) כי :"בעוד שהתנאים להכרה בהתמחות הם קונסטיטוטיביים, ואין להכיר בהתמחות את תנאי מהתנאים לא התקיים,הרי שהדרישה לפי כלל 9 לכללים אינה יסוד מיסודות ההתמחות אלא ללשכה שיקול-דעת שלא להביא בחשבון תקופת התמחות שבה המתמחה עבד בניגוד לכלל, או חלק מתקופה זאת". אין מחלוקת שההחלטה מצויה בסמכותו של הועד המרכזי בהתאם לסעיף 9 לכללי הלשכה אין גם מחלוקת שמדובר בסמכות שבשיקול דעת. המחלוקת בין הצדדים היא האם בנסיבות המקרה הספציפי ראוי היה שהועד יקבל את ההחלטה שקיבל והאם מדובר בהחלטה סבירה שנתקבלה תוך הפעלת שיקול דעת כנדרש והתייחסות לכל מערך השיקולים הרלוונטיים. לעניין הפעלת סמכות זו נקבע כי מדובר בהפעלת סמכות שברשות להתיר למתמחה לעבוד עבודה נוספת בתקופת התמחותו וכן כי על המשיב להפעיל סמכות זו בהתאם לכללי המשפט המנהלי, בהגינות ובסבירות (על"א 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נה(3)41 (2001). עוד נקבע כי יש ליתן היתר לעבודה נוספת מקום שהעבודה הנוספת לא פוגעת בזמני ההתמחות, קביעותה ורציפותה בהתאם לכללים 8, 10 ו-11 לכללי הלשכה וכי בבוא הוועד המרכזי כגוף קולקטיבי להחליט בעניינו של מתמחה ספציפי, "יש להקפיד על קיומו של הליך תקין המאפשר לחברי הגוף להפעיל את שיקול דעתם באופן עצמאי. לשם כך יש להציג בפני כל אחד ואחד מחברי הגוף את התשתית העובדתית ואת השיקולים השונים הנוגעים להחלטה (בכלל זה טיעונו של הפרט נשוא ההחלטה), לשם קיום דיון ענייני בנוכחות חברי הגוף בטרם קבלת ההחלטה, ולנמק את ההחלטה...בכל הנוגע להנמקת ההחלטה-עת מדובר בגוף קולקטיבי המקיים תיעוד של החלטותיו, ניתן להסתפק בטכניקה חלופית של הנמקה עקיפה באמצעות פרוטוקול הדיונים, ובלבד שהפרוטוקול הינו מפורט, ענייני ומשקף את נימוקי הגוף המחליט עצמו" (השופט ד' חשין (כתוארו דאז) בעת"מ 1296/09 יוסף רייטן נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין) . לאחר שקראתי בעיון את החומר המצוי בתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטת המשיבה. העותר בענייננו הינו סטודנט שהצטיין בלימודיו, הן במשפטים והן בכלכלה וחשבונאות, הן בתואר ראשון והן בתואר שני. מדובר באדם צעיר, בעל משפחה המשקיע מזמנו וממרצו ללימודים ועבודה. אין מחלוקת בין הצדדים כי מלכתחילה אושרה התמחותו של העותר על ידי הלשכה וכי אך בתום לב לא דיווח הוא ללשכה מבעוד מועד על עבודתו הנוספת בראיית חשבון. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי העותר השלים את המכסה השבועית של שעות התמחותו כאמור בסעיף 8 לעיל וכי בפועל לא נפל פגם מקצועי או אחר בהתמחותו למעט עבודתו הנוספת ללא אישור בניגוד לאמור בסעיף 9 לעיל. גם ביקורת פתע של מפקח הלשכה העלתה שהעותר מבצע התמחותו כנדרש. העותר ביצע עבודתו הנוספת הן על מנת לשמור על עיסוקו הקודם ללימודי המשפטים כרואה חשבון והן על מנת לעשות לפרנסת משפחתו. כבר ביום 12.4.10, עם הגשת הדו"ח החצי שנתי, פנה העותר ללשכה בבקשה לאשר לו עבודתו הנוספת. בעת הזו היה העותר במחצית תקופת התמחותו. רק ביום 20.10.10 בעת שסיים העותר תקופת התמחות בת שנה, הומצאה לעותר החלטתו הסופית של הוועד המרכזי בבקשתו לפיה נפסלת התמחותו בכללותה רטרואקטיבית, בניגוד להמלצת ועדת ההתמחות שסברה ביום 15.7.10 שיש לפסול חצי מתקופת ההתמחות שהשלים העותר עד לאותה עת קרי ארבעה וחצי חודשים מתוך תשעה. עיינתי בפרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי מיום 19.10.10 בעת שקיבל את ההחלטה בעניין העותר (נספח יג' לעתירה). בישיבה טען יו"ר הלשכה עו"ד גיא-רון כי ככלל עמדת הלשכה היא שאין לאשר למתמחים לעבוד בראיית חשבון, בין אם כעצמאים ובין אם כשכירים כמו בענייננו, ולכן יש לדבוק בעמדה זו בעקביות. מנגד טען עו"ד פסטינגר כי במקרים ספציפיים שונתה מדיניות זו של הלשכה וכי במקרה הנוכחי מקום בו מעיד המאמן כי המתמחה ביצע את כל שעות ההתמחות ומכאן שמטרת הלימוד הושגה, הרי שלא הגיוני לפסול את התמחותו בכללותה. לא מצאתי בפרוטוקול כל התייחסות לנסיבות הספציפיות של המקרה ולעובדת היות המתמחה סטודנט מצטיין המצוי בתום התמחותו. לא מצאתי בפרוטוקול את ההנמקה שהביאה להחלטה לפסול את מלוא שנת התמחותו של העותר מעבר להיות עיסוקו הנוסף ראיית חשבון כשכיר ולא לקבל את המלצת וועדת ההתמחות לפסילה חלקית. גם במכתב שהוציאה הלשכה לעותר לא נומקה ההחלטה למעט "מאחר שהמתמחה עבד עבודה נוספת כרואה חשבון ללא קבלת היתר מהלשכה, הוחלט לפסול את כל תקופה ההתמחות שנעשתה עד כה". ככלל, לעניין תכלית תקופת ההתמחות ציינתי במקום אחר כי בדוח הוועדה לבחינת נושא ההתמחות בראשות כב' השופטת ה. גרסטל נקבע כי: "קיומה של תקופת הכשרה מעשית הינו הכרחי להליך ההכשרה של עורך הדין לעתיד...שעבורו מהווה תקופה זו הזדמנות בלתי חוזרת ללימוד והפנמה של דרכי עבודה, לרכישת נורמות התנהגות אתית ולהכרת המקצוע על היבטיו השונים. מובן שכדי שתקופה זו תמוצה באורח ההולם, יש לקבוע, בצד ההסדרים השונים הנוגעים לה, מנגנוני פיקוח ובקרה, שיבטיחו כי תקופה זו אכן תנוצל למטרות האמורות" (עת"מ 13089-12-09 צבי זר נ' לשכת עורכי הדין) . במקרה שלפני התרשמתי כי ההתמחות אכן שימשה את העותר ללימוד והכרת המקצוע, וכי התמחות מאושרת זו פוקחה על ידי הלשכה והדו"חות התקופתיים של המאמן והעותר הוגשו במועדם כנדרש. לא מצאתי כי עבודתו הנוספת פגמה בהתמחותו הגם שהשלים תקופת התמחות נוספת בת חצי שנה, חציה בעבודה נוספת בששי-שבת בלבד, וחציה ללא עבודה נוספת כלל. לאור שתכלית ההתמחות בענייננו הושגה, לא מצאתי כי יש לפסול אותה במלואה. סוף דבר בעוד שההחלטה האם לאשר עבודה נוספת אם לאו היא בגדר הפעלת בסמכות מנהלית, הרי שהחלטה לפסול רטרואקטיבית התמחות מלאה היא הפעלת סמכות מעין שיפוטית. מדובר בהחלטה הרת גורל עבור מתמחה. בענייננו, באיזון שבין חופש העיסוק שנפגע כאן פעמיים-הן באיסור על עבודה נוספת להשלמת הכנסה והן בפסילת ההתמחות ועיכוב של שנה בזכאותו של העותר לגשת למבחני הלשכה ולהתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין, לבין הצורך להקפיד על כללי הלשכה ולקבל אישור מבעוד מועד לעניין עבודה נוספת, מקום שאי ההקפדה נבעה מטעות, גובר הראשון בעיקר לאור העובדה שהעותר כבר נענש על טעותו שבאי הדיווח וביצע התמחות בת שנה וחצי במקום שנה כנדרש ותכלית ההתמחות הושגה. לאור האמור העתירה מתקבלת כך שהתמחותו של העותר תוכר והלשכה תאפשר לו לגשת למבחני ההסמכה הקרובים הנערכים במאי 2011. בנסיבות העניין, תישא המשיבה בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. התמחות (במשפטים)