קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת רישיון על ידי ועדה רפואית: זהו ערעור מינהלי על החלטת רשות הרישוי במשרד התחבורה (להלן - המשיבה) מיום 26.12.10. בהחלטתה אימצה המשיבה את המלצת ועדת הערר הרפואית (להלן - ועדת הערר) לפיה יש לקבל בחלקו את עררו של המערער ולהחזיר לו את רישיון הנהיגה מסוג C לנהיגת רכב משא מעל 12 טון, מזה, ולדחות למעשה את בקשתו להשיב לו את יתר דרגות הרשיון שנשללו ממנו, מזה. רקע 1. המערער , יליד 1967, נשוי ואב לשלושה ילדים קטינים, החזיק ברשיון נהיגה בדירוג D כולל, לפיו הוסמך לנהוג, בין היתר, בכלי רכב מסוג אוטובוס, מונית ורכב משא פול- טרייליר.. 2. במהלך שנת 2002 החל המערער לסבול מבעיות רפואיות ברגל ימין. קצין הבטיחות במועצה אזורית עמק הירדן, בה עבד המערער באותה העת כנהג רכב כבד, הורה לו לעבור בדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן - מרב"ד), כתנאי להמשך העסקתו. הבדיקות הרפואיות שעבר המערער בשנת 2002 העלו כי הוא סובל אף מדלקת בשריר הלב. חרף זאת, בין השנים 2002 - 2008 האריכה המשיבה את תוקף רישיון הנהיגה של המערער, על כל דרגותיו, כל פעם למשך שנתיים, וזאת בכפוף לבדיקות רפואיות עדכניות שנערכו לו. 3. בשנת 2008 המליץ המרב"ד שלא להאריך את רישיון הנהיגה של המערער לכל דרגותיו, אלא להגבילו לדרגות A B 1 בלבד. משמעות הדבר היא, כי המערער נמצא כשיר לנהוג ברכב פרטי, אך לא ברכב משא כבד, אוטובוסים ומוניות. ערר שהגיש המערער על החלטה זו בסמוך למועד בו ניתנה, נדחה ביום 21.12.08 על ידי ועדת הערר, שהורכבה משלושה רופאים בכירים בראשותו של פרופ' מ' שני, כלהלן: "... בבדיקה אקו קרדיוגרפית בראשית שנה זו נמצא 36% LVEF עם MILD TO MODERATE LV, עקב קרדיומיופתיה. לכן במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ניטלו הרישיונות למשא כבד ואוטובוס.... לפנינו שילוב של מחלת בירגר וקרדיומופטיה עם פגיעה בינונית בתפקוד הלב. צרוף שניהם מחייב כבר עתה לדחות ערעורו. לכך יש גם להוסיף את מבנה אישיותו שבא לידי ביטוי בועדה . ואכן במבחנים הפסיכודיאגנוסטיים מצוין 'קשיים רגשיים הקשורים בהכחשה של הבעייתיות הכרוכה במחלה ... יש חוסר שקט פנימי שעלול להשליך על התנהגותו' [ההדגשה במקור]. אם כי צוין שהוא אדם נורמטיבי שמצליח להתארגן ולתפקד בצורה סבירה. דא עקא שבעיה תפקודית זו במבנה אישיותו מצטרפת לשני ליקויים אורגניים ובהם בעיקר הקרדיומופטיה .. במקרה זה אין מנוס מדחיית הערעור" (נספח ב לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). 4. בימים 21.1.10 ו- 23.3.10 שב המרב"ד על קביעתו כי המערער כשיר לקבל רשיון לדרגות A B 1 בלבד, וזאת "מסיבה ווסקולרית" (שם, נספחים ג1 ו -ג2; ההדגשה במקור). המערער הגיש ערר נוסף לוועדת הערר, והוזמן להופיע בפניה ביום 30.08.10. לאחר שנבדק על ידי חבריה, החליטה הוועדה, ביום 31.8.10, לשלחו להערכה פסיכודיאגנוסטית. בהחלטתה כתבה הוועדה, בין השאר, את הדברים דלהלן: "עיון בתיקו מורה על קיום ארגומטריה ודופלר עורקים תקין. ב- 20.01.08 עשה אקו לב, בו צוייןLVEF-36% עם הגדלה קלה עד בינונית בחדר שמאל וליקוי דיאסטולי בינוני. קראנו גם את חוות דעתו של פרופ' חסין אשר סבר שאין כל מניעה לתת לעותר רישיון נהיגה ברכב כבד ורכב ציבורי. בתיקו נמצא מכתב מהמשטרה כי ב- 28.06.10 הנ"ל יצא מצומת ולא ציית לתמרור ב-37 וגרם לתאונת דרכים בה נפגע רוכב אופנוע. על כך טרם נשפט. בבדיקתו נמצא אדם שטחי, במתח ניכר, ללא תובנה והפנמה. הוחלט לשולחו להערכה פסיכודיאגנוסטית" (שם, נספח ד). 5. במסמך המסכם את האבחון וההערכה הפסיכודיאגנוסטית, שנערך על-ידי מכון מור ביום 3.11.10, נכתב כלהלן: "לסיכום, אמנם קיים מתח פנימי ואלי נוטה לגישה שטחית יחסית ובעל תובנה חלקית בלבד אך בסה"כ נראה שמדובר באדם נורמטיבי, ללא חריגות אישיותיות משמעותיות וללא עדויות לבעייתיות משמעותית בנהיגתו לאורך השנים. כיוון שכך וכיוון שזקוק לרישיונות שנלקחו ממנו לצורך פרנסתו, יש להערכתנו מקום לשקול בחיוב החזרתם, תוך ביקורת בתחום התעבורתי והרפואי" (נספח ב להודעת הערעור). 6. ביום 5.12.10, לאחר שהסכום הפסיכודיאגנוסטי הומצא לה, קיימה הוועדה דיון משלים בעררו של המערער. בתום דיון זה, החליטה הוועדה להחזיר למערער את רשיון הרכב למשא כבד (C1), ואגב כך דחתה ,למעשה, את עררו על קביעתו של המרב"ד לפיה אינו כשיר ליתר דרגות הרשיון שנשללו ממנו (D,E), כך שהותירה על כנה את פסילתו לנהוג ברכב ציבורי (אוטובוסים ומוניות). בגדר הקדמת המאוחר, אציין כבר כאן, כי ישיבת הוועדה מיום 5.12.10 והחלטה שנתקבלה בה, כאמור, לא תועדו בפרוטוקול באותו יום (ככל שבכלל נערך פרוטוקול לישיבה זו), כי אם בשני מסמכים שיצאו מלפני הוועדה במועד מאוחר יותר, דהיינו ביום 23.12.10 (נספחי ה לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). במסמך המפורט יותר מבין השניים נכתב: "בהמשך לפרוטוקול ע 0387/10 מיום 31.08.10 נשלח לבדיקות פסיכודיאגנוסטיות, בהן לא נמצאו ממצאים בולטים למעט מתח פנימי ותובנה חלקית בלבד. מבחן מאמץ תקין, ב- ECHO 40%- EF. בישיבה מיום 5.12.10 הוחלט להחזיר לו הרישיון למשא כבד" (המסמך השנינחזה כהוראה אופרטיבית החוזרת על המשפט האחרון שבמסמך הראשון). ועוד אחזור לעניין זה בהמשך. 7. ביום 26.12.10 החליטה המשיבה לאמץאת המלצת הוועדה לקבל את עררו לגבי רישיון נהיגה מדרגה C, כמבואר לעיל, ולדחותו באשר לרשיון נהיגה מדרגה גבוהה יותר(נספח א להודעת הערעור). בהחלטת המשיבה נאמר עוד: "החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג בדרגות הרשומות לעיל מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים". על החלטה זו של המשיבה, הוגש הערעור שבפניי. תמצית טענות הצדדים 8. המערער טוען כי החלטת המשיבה הינה שרירותית וללא כל ביסוס לתמיכה בה. לטענתו, ההחלטה עומדת בסתירה לחומר הראיות, לתיעוד הרפואי, להמלצות הרפואיות ולתוצאות הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות, אותן עבר לפי דרישת ועדת הערר עצמה, והיא פוגעת בזכות יסוד שלו לעבוד ולהתפרנס. כן טוען המערער, כי אף בבדיקות שנערכו לו ביום 18.06.09 וביום 22.07.10 על-ידי רופא קרדיולוג, פרופ' יהונתן חסין, נמצא כי הוא החלים מהבעיה הרפואית שנתגלתה בליבו בשנת 2002, והרופא חיווה דעתו כי אין מניעה רפואית כל שהיא להשיב לו את רישיון הנהיגה שלו - כולל לרכב כבד ולרכב ציבורי (נספחים ג1 ו-ג2 להודעת הערעור). בהינתן כי מאז התגלתה הבעיה הרפואית בשנת 2002 ועד שנת 2008 האריכה המשיבה את תוקף הרישיון שלו, על כל דרגותיו, ובהינתן עוד כי כל הבדיקות שצירף - הן אלה הרפואיות והן אלה הפסיכולוגיות - מראות כי בעקבות הטיפול שקיבל חל שיפור במצבו עד שהחלים ממנה כליל, סבור המערער כי החלטת המשיבה שניתנה בשנת 2008, להטיל מגבלות על חידוש הרישיון דווקא לאחר שחל שיפור במצבו הרפואי, הינה החלטה שרירותית ובלתי סבירה, הנעדרת כל הנמקה. אף ההחלטה המאוחרת, מיום26.12.10, בגדרה הוחזר לו הרשיון לדרגה C, אינה מעלה כל טעם שיש בו כדי להצדיק את פסילת הדרגות הגבוהות יותר שברשיונו. אף העובדה כי עד שנת 2008 נהג המערער ברכב מסוג Dללא שנרשם לחובתו, כך על פי טענתו, עבר תעבורתי מכביד, מלמד לשיטתו כי כושר הנהיגה שלו אינו לקוי, ואף מטעם זה החלטת המשיבה הינה בלתי סבירה. לאור האמור, ובהינתן חוסר הסבירות בה נגועה החלטת המשיבה, מבקש המערער כי בית המשפט יורה על ביטול כל המגבלות שהוטלו על רישיון הנהיגה שלו. 9. מנגד, טוענת המשיבה כי כל ההחלטות שניתנו על-ידי ועדת הערר היו מנומקות, ברורות ומפורטות. לטענתה, החלטותיה שלה - הן זו משנת 2008 והן זו משנת 2010, שעליה הוגש ערעור זה - נתקבלו על בסיס המלצות ועדת הערר, שהיתה מורכבת משלושה רופאים בכירים. שלושת חברי הוועדה התרשמו מהמערער שהופיע בפניהם, כשלנגד עיניהם מצוי כל תיקו הרפואי של המערער. הוועדה החליטה, פה אחד, כי המערער אינו כשיר להחזיק ברישיון נהיגה מסוג D, והחלטתה נומקה כדבעי. אמנם, הסמכות ליתן, לשלול או להגביל רישיון לאדם מסורה לרשות הרישוי בלבד, והחלטות המרב"ד או ועדת הערר הינן אך בגדר המלצה לרשות. ברם, המלצות ועדת הערר, כגוף המקצועי, הינן חלק בלתי נפרד מן ההחלטה המינהלית שקיבלה הרשות, ועל כן, טוענת המשיבה, לא ניתן לומר כי חובת ההנמקה לא קוימה כהלכתה. עוד טוענת המשיבה, כי על פי סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה או הפקודה), ערעור על החלטת הוועדה לפסול רישיון מטעמי אי כשירות רפואית יוגבל לשאלות משפטיות בלבד. משלא הציג המערער כל שאלה משפטית, כך המשיבה, יש לדחות את הערעור. מכל מקום, טוענת המשיבה, תפקידם של המרב"ד ושל ועדת הערר הוא לסייע לרשות הרישוי לזהות נהגים שעצם החזקתם ברישיון נהיגה מסכנת את הציבור. מדובר בגופים מקצועיים, המומחים לבחון ולקבוע את כשירותם הרפואית של נהגים. במקרים כאלה, ועל-פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט ייטה שלא להתערב בהחלטתם המקצועית ולא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של הגוף המקצועי. לעניין טענת המערער כי ההחלטה פוגעת בזכות יסוד שלו להתפרנס, מציינת המשיבה כי הזכות להחזיק ברישיון נהיגה איננה זכות יסוד. אף אם נאמר כי היא נגזרת מהזכות לחופש התנועה, הרי זכות יסוד זו, כשאר זכויות היסוד, איננה זכות מוחלטת וניתן להגבילה בהתאם לפיסקת ההגבלה, מקום בו הדבר נעשה לצורך תכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. לטענתה, מרב"ד, כמו גם ועדת הערר, שמו דגש רב על זכויותיו של המערער, "וכראיה, החליט מרב"ד לפסול את רישיונו של המערער לדרגות C, D ו- E רק בשנת 2008. רק אז ...השתנה מצבו הרפואי של המערער לרעה ונאלצו לפסול את רישיונו לדרגות האמורות" (פסקה 31 לעיקרי הטיעון מטעמה). לעניין טענתו של המערער כי מאז שנת 2008 לא צבר עבירות המלמדות על כושר נהיגה לקוי, ענתה המשיבה כי ביום 28.06.10 נפסל המערער מלנהוג ברכב על ידי קצין משטרה בשל אי ציות לרמזור וגרימת תאונת דרכים בה נפגע רוכב אופנוע, והופנה לבדיקות רפואיות משום שחומר הראיות הצביע על כך שסבל באותה עת מבעיית כלי דם ברגליים. דא עקא, בעת הדיון בעתירה טען ב"כ המשיב כי נסיבות האירוע היו שונות לחלוטין. לטענתו, היה זה נהג האופנוע שפגע מאחור ברכבו של המערער לאחר שהלה כבר חצה את הצומת; לא מוצב בכלל רמזור בצומת זה; בפועל רשיונו של המערער לא נפסל בעקבות אירוע זה; טרם הוגש כתב אישום בגינו, וגם לא ידוע לו אם זה יוגש (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון). אין בידי בית המשפט אינו להכריע במחלוקת זו במסגרת הליך זה, ולפיכך לא אדרש לו. במהלך הדיון בעתירה מיום 06.07.11 שאלתי את ב"כ המשיבה אם מצוי ברשותה פרוטוקול הבדיקה שנעשתה למערער ביום 5.12.10 על ידי ועדת הערר. בתשובה טענה היא כי לקראת הדיון פנתה אל רשות הרישוי ואל ועדת הערר ונענתה כי בוועדה יושבים שלושה פרופסורים, בוחנים את כלל החומר, את מצב בריאותו של המערער ואת יכולתו הפסיכולוגית, ומגיעים להחלטה. לשיטתם, כפי שנמסרה לה, הם אינם נדרשים לפרט מה בדיוק מכל האמור הביא להחלטתם. חברי הוועדה מפעילים שיקול דעת, מאזנים בין השיקולים השונים ונותנים החלטתם. לדבריה, אין ביכולתה לקבל תשובות מפורטות יותר (עמ' 3 לפרוטוקול בשורות 1-6). אקדים את המאוחר ואומר, כי דרך פעולתם זו של חברי ועדת הערר, ככל שהיא אכן מתנהלת כך, אינה מקובלת עלי כלל וכלל. דיון והכרעה 10. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, וגם עיינתי באסמכתאות שהפנו אליהן, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, כפי שיבואר להלן. הוראות הדין 11. סעיף 51 לפקודת התעבורה מסמיך את רשות הרישוי לפסול אדם, בהחלטה מנומקת, מלהחזיק רישיון מטעמי כושר נהיגה לקוי: "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". סעיף 55א(א) לפקודה מסמיך את רשות הרישוי למנות רופאים, בהודעה שתפורסם ברשומות, הרשאים להעניק אישור רפואי לנהיגה. מכח הסמכה זו הוקם המרב"ד אשר תפקידו, בין היתר, לסייע לרשות הרישוי לאתר נהגים בעלי פרופיל אישיותי או מצב רפואי המעידים על אי התאמה לנהיגה בטוחה סעיף 55א(ב) לפקודה קובע את זכותו של נפגע מהחלטות המרב"ד להגיש ערר לועדת ערר רפואית, במותב של שלושה רופאים: "מבקש רשיון נהיגה או בעל רשיון נהיגה הרואה עצמו נפגעמהחלטת רופא מוסמך רשאי לערור, תוך זמן שייקבע בתקנות, לפני ועדת ערר רפואית של שלושה רופאים מתוך רשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות". תקנה 195(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - התקנות) מגדירה את סמכותה של ועדת הערר, כלהלן: "ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך,לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופאהמוסמך (להלן - בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה (להלן בתקנה זו - המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין". תקנה 195ג(א) לתקנות קובעת: "רופא מוסמך או ועדת ערר, לפי הענין, ימסרו למבקש רשיון נהיגה או לבעל רשיון נהיגה שבדקוהו, לפי בקשתו, את תוצאות הבדיקה הרפואית שנערכה לו, ממצאיה ונימוקים (להלן - הממצאים)". מהסקירה עד כאן עולה, כי הסמכות על פי הדין לפסול רישיון נהיגה של אדם או שלא לחדשו מטעמי כושר נהיגה לקוי, היא של רשות הרישוי לבדה. הרופא המוסמך במרב"ד או ועדות הערר הינם גופים מקצועיים בעלי מומחיות לבחינת כשירותם האישיותית והרפואית של הנוהגים בדרכים, והחלטותיהם בדבר מבנה אישיותו של הנהג או מצב תפקודו הינן בגדר המלצה לרשות הרישוי המוסמכת לקבל החלטה בענין. מכל מקום, בהתאם לתקנה 195ג(א), החלטת מרב"ד או ועדת הערר צריכה לכלול את תוצאות הבדיקות ואת הנימוקים להחלטה, ויש למוסרה לבעל הרישיון על פי בקשתו. על החלטת רשות הרישוי ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בשאלה משפטית בלבד. כך קובע סעיף 55(א1) לפקודה: "ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנהמטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לענינים מינהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד". סעיף 55א(ד) לפקודה מוסיף וקובע כי: "לא יוגש ערעור לפי סעיף 55 על החלטת רשות הרישוי לפי סעיף 51 שניתנה מטעמים של כשירות רפואית אלא לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית בערר על החלטת הרופא המוסמך, ולענין זה יימנה הזמן להגשת הערעור מיום שהודיעו לבעל הרשיון את ההחלטה של ועדת הערר הרפואית". אלו הן אפוא הוראות הדין הצריכות לענייננו. ומן הכלל אל הפרט 12. אין חולק, כי המרב"ד איתר בעיות רפואיות אצל המערער כבר בשנת 2002. למרות זאת, ראה המרב"ד לנכון, בין השנים 2002-2008, להמשיך ולהמליץ על חידוש רישיונו של המערער, על כל דרגותיו, בכפוף לבדיקות רפואיות שנתיות. נראה, אם כן, כי אף לדעת המרב"ד לא היה במצבו הרפואי של המערער באותן שנים כדי להצדיק שלילת הרישיון או הגבלת דרגותיו. בשנת 2008, בהחלטה לאקונית (נספח א לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה), החליט המרב"ד להמליץ על חידוש רישיונו של המערער אך בדרגות 1, A ו-B (רכב פרטי בלבד). הנימוק לכך, כפי שמופיע בהחלטת המרב"ד, הינו: "קרדיולוגית, מחלות פנימיות". המרב"ד לא פירט דבר אודות שינויים שחלו במצבו של המערער מאז חודש רישיונו בפעם האחרונה, אם היו כאלה. ערר שהגיש המערער על החלטת מרב"ד, נדון בפני ועדת הערר. בהחלטת הוועדה מיום 21.12.08 צוין כי המערער "חולה במחלת בירגר מזה 6 שנים עם קטיעת זרת ברגל הימנית. עבד כנהג אוטובוס ומשא כבד" (שם, נספח ב). עוד נאמר בהחלטה כי בדיקה אקו קרדיוגרפית שנעשתה למערער בראשית אותה שנה (2008) העלתה כי הוא סובל מקרדיומופטיה עם פגיעה בינונית בתפקוד הלב. הוועדה מציינת כי לנוכח הדברים האלה, ועל רקע התרשמותה ממבנה אישיותו של המערער ומסיכום המבחנים פסיכודיאגנוסטים שנערכו לו, סבורה היא כי יש לדחות את עררו, על אף היותו, לדבריה, אדם נורמטיבי המצליח להתארגן ולתפקד בצורה סבירה. הגם שהמלצה זו של ועדת הערר אינה עומדת לביקורתו של בית המשפט בערעור זה, רואה אני לציין כי המלצתה נומקה כדבעי, תוך פירוט הבדיקה הרפואית שנערכה לו, הממצאים והנימוקים שהביאו לקבלתה. לצערי, אין בידי לומר כן ביחס להחלטה נשוא ערעור זה. 13. ביום 3.03.09 וביום 18.06.09, נבדק המערער על ידי פרופ' חסין, רופא קרדיולוג. בסיכום הבדיקה השנייה כתב פרופ' חסין: "להערכתי יתכן כי עבר פגיעה חריפה בתפקוד הלב שהבריא ממנה. בכל מקרה - כיום מאוזן היטב אסימפטומטי. בדיקה ללא עדות לפגיעה בלב. מבחן מאמץ תקין. להערכתי אין כל סיבה קרדיאלית להגבלה כל שהיא כולל רישיון נהיגה ברכב כבד וברכב ציבורי" (נספח יד לתיק המוצגים מטעם המערער). על אף חוות דעת זו, והגם שסביר להניח כי היתה אמורה להימצא בתיקו של המערער, חזר המרב"ד והמליץ ביום 21.01.10 על חידוש רישיונו של המערער בדרגות 1, A ו-B בלבד, כאשר הנימוק הפעם היה "מסיבה : ווסקולרית" (נספח ג1 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). ביום 22.07.10 נבדק המערער פעם נוספת, שלישית במספר, על ידי הפרופ' חסין. בגליון הבדיקה פירט פרופ' חסין על אודות מחלתו של המערער, הטיפול שקיבל והשינויים שערך באורח חייו, וסיכם כי המערער "סבל בעבר מווסקוליטיס. החלים ממנה לחלוטין. קיימת פגיעה בינונית בתפקוד הלב... ללא הפרעת קצב משמעותית. להערכתי אין כל מניעה להחזירו למקצועו כנהג מקצועי. אין במצבו כל חריגה מההמלצות של הרשות המוסמכת (ראה נייר עמדה מצורף)" (נספח כא לתיק המוצגים מטעם המערער). 14. המערער ערער פעם נוספת על החלטת המרב"ד בפני ועדת הערר. בסיכום שהוציאה הוועדה ביום 31.08.11 החליטה "לשולחו להערכה פסיכודיאגנוסטית" (נספח ד' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). 15. ביום 3.11.10 הוציא "מכון רום", אליו הופנה המערער על ידי הוועדה, "סיכום איבחון והערכה אישיותית" (נספח כד לתיק המוצגים מטעם המערער). בפסקה האחרונה לסיכום זה, עליו חתומים ד"ר וינקלר - פסיכולוג שיקומי, והגב' טלי אפללו - פסיכולוגית קלינית, כתבו השניים כי להערכתם יש מקום לשקול בחיוב החזרתם של הרשינות שנלקחו ממנו, תוך ביקורת בתחום התעבורתי והרפואי. 16. ביום 5.12.10, לאחר שהסיכום הפסיכודיאגנוסטי של מכון מור הומצאה לה, קיימה הוועדה דיון משלים בעררו של המערער. על בסיס דיון זה, שנערך ביום 15.12.10 ולא תועד בפרוטוקול ( שכנראה לא נרשם כלל), החליטה הוועדה ביום 23.12.10 להחזיר למערער את רשיון הרכב למשא כבד (C - מעל 12 טון) (נספחים ה לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה), ואגב כך דחתה ,למעשה, את עררו על קביעתו של המרב"ד לפיה אינו כשיר ליתר דרגות הרשיון שנשללו ממנו (D,E). כך שפסילתו לנהוג ברכב ציבורי (אוטובוסים ומוניות) נותרה על כנה. 17. ביום 26.12.10 החליטה המשיבה לאמץ את המלצתה של ועדת הערר - לקבל את עררו של המערער לגבי רישיון נהיגה מדרגה C, כאמור, ולדחותו באשר לרשיון נהיגה מדרגה גבוהה יותר(נספח א להודעת הערעור). בהחלטת המשיבה צויןכי: "החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג בדרגות הרשומות לעיל מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים". 18. אומר כבר עתה כי החלטת הוועדה אינה יכולה לעמוד, וכך גם החלטתה של רשות הרישוי. הוועדה לא התמודדה כלל בהחלטתה עם חוות דעתו של פרופ' חסין, ממנה עולה כי המערער החלים ממחלתו, אלא רק ציינה כי חוות דעת זו הונחה בפניה, מבלי לקבוע ממצא משלה בשאלת החלמתו של המערער מהבעיה הלבבית שבעטיה המליצה בשנת 2008 לשלול את הרשיונות שנלקחו ממנו. הוועדה אף לא התמודדה עם הסיכום הפסיכודיאגנוסטי, אותו היא עצמה הזמינה, שהמליץ לשקול בחיוב החזרתם של הרשיונות למערער. בהסתמכה על נימוקים נסתרים שלא פורטו, החליטה הוועדה להמליץ בפני רשות הרישוי להחזיר למערער את רישיונו לדרגה C, אך לא לדרגות D ו-E, וזאת מבלי לגלות מה היו השיקולים שעמדו בבסיס המלצתה. המשיבה מצידה קיבלה את המלצתה הבלתי מנומקת של ועדת הערר כלשונה, ובהודעה לאקונית שהוציאה למערער ביום 26.12.10 ציינה כי "הוחלט לקבל את המלצת ועדת הערר, לקבל את ערעורך לגבי רישיון נהיגה מדרגה C משא מעל 12 טון" (נספח כז לתיק המוצגים מטעם המערער). משכך, דין שתי ההחלטות לביטול, מחמת הפגם המהותי של חוסר הנמקה שדבק בהן. 19. הלכה היא כי אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתן של הרשויות בשיקול דעתו שלו, אלא בוחן אם שיקול הדעת של הרשות המוסמכת הופעל בגדרי סמכותה ועל-פי כללי המשפט המינהלי, כפי שנקבעו בדין ובפסיקת בתי המשפט. בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שלומית עין דור, פ"ד נח(4) 754, הבהירה כבוד השופטת (כתוארה אז) ביניש, את היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשות הרישוי להעניק או לשלול רישיון נהיגה בשל אי כושר רפואי או נפשי, כלהלן : "בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו .... כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה .... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים ... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו .... כך בבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך כמובן גם בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המינהלי" (פיסקה 9). ולמטה מכך, בפיסקה 10 : "הסמכות להעניק רשיון נהיגה או לשלול אותו ולהעריך את הסיכון הנשקף ממצבו הנפשי או הפיזי של אדם המחזיק רישיון נהיגה, נתונה למומחי רשות הרישוי. להם הכלים המקצועיים והניסיון לקבוע את מידת המסוכנות של אותו אדם לציבור הנהגים והולכי הרגל. מקום שהגורמים המקצועיים קבעו בו כי אדם אינו כשיר להחזיק ברישיון נהיגה, הרי שעשו זאת מתוך תחושת אחריות ולא מתוך רגשי "פטרנליזם" או "גבהות לב", כלשון השופט בפסק-דינו. לפיכך אם לא נפל פסול מסוג הפגמים שיש בהם כדי לפסול החלטה מינהלית-מקצועית של הרשות, לא ישים לעצמו בית-המשפט מומחה תחת מומחי הרשות" ההדגשה שלי - ד' ח'). 20. כאמור, הרשות המוסמכת להורות על פסילת רישיונו של אדם הינה רשות הרישוי, ולצורך קבלת ההחלטה רשאית היא להסתייע בגופים המקצועיים שהוקמו לצורך כך, קרי המרב"ד וועדת הערר שמעליו. על החלטת רשות הרישוי, ככל רשות מינהלית, חלים כל כללי המשפט המינהלי, ובכלל זה החובה לנמק החלטותיה, כדברי פרופ' דותן: "חובת ההנמקה היא אחת החובות הדיוניות החשובות ביותר החלות על הליכי הפעולה של רשויות המינהל, ואחד המרכיבים המרכזיים בכל הליך רציונלי ומובנה של קבלת החלטות" (יואב דותן, "חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים", מחקרי משפט יט (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, התשס"ב-2002), 5, בעמ' 65). על חשיבות ההנמקה אמר פרופ' זמיר, בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב (נבו הוצאה לאור, תשנ"ו-1996), את הדברים הבאים : "כמה מעלות טובות להנמקת החלטות מינהליות. ראשית, ההנמקה דורשת מחשבה סדורה והגיונית. לפיכך הצורך לנמק מוביל לביקורת עצמית של המחליט. ביקורת כזאת, אגב ההנמקה, מקטינה את החשש מפני החלטות שרירותיות או שגויות. שנית, הנמקה המתלווה להחלטה, ונשארת בתיק המינהלי, מאפשרת לרשות המינהלית לבדוק את עצמה לאחר מעשה, לפי הצורך, כדי להבטיח עקביות ואחידות בהפעלת הסמכות. שלישית, ההנמקה המצוייה בתיק מסייעת גם לממונים על הרשות המינהלית לקיים ביקורת על הרשות, בין היתר, כדי לוודא שהיא מפעילה את סמכותה בהתאם למדיניות רשמית או להנחיות של הממונים. רביעית, ללא הנמקה יקשה על אדם שנפגע מהחלטה מינהלית לשקול אם ההחלטה עומדת במבחן הדין, ואם יש יסוד וטעם להעמיד אותה לביקורת שיפוטית. ולבסוף, ההנמקה, כמו השימוע, תורמת למערכת היחסים הראויה שבין הרשות המינהלית לבין האזרח במדינה דמוקרטית, שכן יש בה כדי להקהות את התחושה של שרירות שלטונית" (שם, בעמ' 897-898). 21. חובתה הסטטוטורית של רשות לנמק החלטותיה מקורה בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן - חוק ההנמקות) הקובע, בסעיף 2א, כי ההנמקה חייבת להינתן בכתב. נוסף על חובתה לנמק החלטותיה מכוח חובת הנמקה כללית זו, מצווה רשות הרישוי לנמק החלטתה לפסול אדם מלהחזיק רישיון אף מכוח הוראה מפורשת וספציפית שנקבעה בסעיף 51 לפקודת התעבורה, המורה כי הפסילה תיעשה "בהחלטה מנומקת". מקום בו סומכת רשות הרישוי את החלטת הפסילה על המלצה מנומקת של ועדת ערר רפואית, אין לומר כי החלטת הרשות לוקה בחוסר הנמקה, ובלבד שהמלצת הוועדה נומקה כדבעי (וכן להיפך), כעולה גם מדברי כבוד השופט מ' סובל: "המערער הגיש את הערר, טען פעמיים באמצעות בא-כוחו בפני ועדת הערר, עד שלבסוף ניתנה (ביום 23.4.06) החלטה מנומקת של הוועדה, בה מפורטים על פני 2 עמודים הממצאים והנימוקים אשר לאורם הוחלט לאשר את פסילת הרשיון. מאחר שהחלטת ועדת הערר הנה חלק בלתי-נפרד מההחלטה המינהלית עליה הוגש הערעור המינהלי, ומבחינה כרונולוגית הנה אף החוליה האחרונה בשרשרת לפני הערעור, אין לומר כי חובת ההנמקה לא קוימה כהלכה" (עמ"נ (ירושלים) 322/06 א' ס' נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, פסקה 13, ניתן ביום 17.12.06). 22. הן חוק ההנמקות והן פקודת התעבורה, אינם אומרים דבר באשר לשאלה עד כמה צריכים הנימוקים להיות מפורטים, והדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. "העיקר הוא שההנמקה תבהיר את הטעם, או את הטעמים העיקריים, להחלטה, באופן שיאפשר גם לברר אם היא חוקית. לצורך זה נדרש לעיתים שההנמקה תציג גם ממצאים עובדתיים, במידה שההחלטה מתבססת עליהם, או פרשנות של חוק, אם היא שנויה במחלוקת, או שיקולי מדיניות, אם הם שהנחו את הרשות המינהלית. אם ההנמקה אינה מפורטת או ברורה, במידה הנדרשת לפי הנסיבות, עשוי בית המשפט לקבוע כי אין היא בגדר הנמקה כלל, והתוצאה היא שהרשות לא קיימה את חובת ההנמקה" (זמיר, לעיל, בעמ' 909). ובחזרה לענייננו: כנאמר לעיל, החלטת רשות הרישוי לא נומקה כלל והיא אימצה במלואה, ובצורה לאקונית, את המלצת ועדת הערר. אף המלצת ועדת הערר, שבהיותה המלצת הגוף המקצועי ניתן לראותה כאמור כחלק מהחלטת הרשות, לא נומקה. הוועדה לא התמודדה עם הפערים הקיימים בין חוות הדעת השונות, ולא פירטה את השיקולים ששקלה ואת הנימוקים שעמדו בבסיס המלצתה. אין די באמירה סתמית לפיה " קראנו גם את חוות דעתו של פרופ' חסין אשר סבר שאין כל מניעה לתת לעותר רישיון נהיגה ברכב כבד ורכב ציבורי". הוועדה אף סתמה ולא פירשה מדוע, ועל בסיס אילו חומרים שהוצגו לה, סברה כי כושר הנהיגה של המערער מאפשר לו לנהוג ברכב משא כבד בדרגה C, אך מונע ממנו לנהוג ברכב בדרגות D או E. סבירותה של החלטה מינהלית נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה. "תקינות ההליך היא תנאי לתוקפה של ההחלטה המינהלית. כאשר ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המינהלית הוא בלתי תקין, עשויה ההחלטה להיפסל מטעם זה בלבד, גם אם הרשות היתה מוסמכת לקבל את ההחלטה ואף הפעילה שיקול דעת ראוי" (פרופ' ד' ברק-ארז, משפט מינהלי כרך א (תש"ע-2010) 261). בנסיבות אלה, ומשהחלטות המרב"ד, ועדת הערר ורשות הרישוי בעקבותיהן לא נומקו כנדרש ובאופן המאפשר ביקורת שיפוטית עליהן, סבורני כי צודק המערער בטענתו כי נפל בהן פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. 23. ואחרון - שהוא במובן מסוים ראשון - התנהלותה של הוועדה בדיון שקיימה ביום 5.12.10, בגדרה קיבלה את החלטתה האמורה. כזכור, לדיון שערכה הוועדה ביום 5.12.10 אין כל תיעוד, ודבר קיומו נודע מהחלטות מאוחרות יותר של הוועדה, במסגרתן היא מזכירה את דבר ההחלטה שנתקבלה באותו היום. כזכור עוד, לשאלת בית המשפט על אודות הבדיקה שערכה הוועדה למערער באותו דיון (בהנחה שבדקה אותו), תיארה ב"כ המשיבה , על-פי מה שנמסר לה בעקבות פנייתה למשרד התחבורה וועדת הערר,כיצד פועלת הוועדה, כלהלן: "התשובה שקיבלתי היא שיושבים 3 פרופסורים, בוחנים את הכל, את מצב בריאותו [של המערער}, את מחלתו, הם בודקים את היכולת הפסיכולוגית של המערער ומגיעים להחלטה, הם לא נדרשים בעיני החוק ובעיני עצמם לפרט מה בדיוק גרם. המצב שהם מפעילים את שיקול הדעת שלהם ושוקלים את השיקולים, הם בוחנים ועושים את האיזון ואחרי שעושים את המאזן הם מגיעים להחלטה שיש מקום לחזור בהם מהחלטה, זה נעשה ... הם לא מפרטים את השיקולים הללו" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 1-6). כפי שכבר ציינתי לעיל, מתכונת פעולה זו של הוועדה, שהנסתר בה רב על הגלוי, איננה מקובלת עלי לחלוטין. זאת, משום שהיא מנוגדת לחובת ההנמקה שוועדה חייבת בה מכוח הוראות החוק והתקנות, וגם אינה עולה עם טעמי ההנמקה, כפי שבוארו לעיל, כמו גם עם חובת ההגינות החלה על כל רשות מינהלית ( בג"ץ 4288/10 גרון, עו"ד נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת, ניתן ביום 28.10.10). כפי שראינו, אחת התכליות העומדת בבסיס חובת ההנמקה קשורה בטעמי ביקורת. פשיטא, שהחלטה שאינה מנומקת אינה מאפשרת ביקורת: לא על ידי מקבל ההחלטה בדיעבד, לא על ידי הממונה על מקבל ההחלטה ולא על ידי בית המשפט. על כן, "על הרשות המינהלית חלה חובה לפרט את הנסיבות ולבאר את הנימוקים שהביאו להחלטתה. זאת אלא אם כן קיים טעם שלא לעשות כן.... למעשה חובת ההנמקה אינה אלא שם כולל לשתי חובות משנה : האחת, החובה לנמק את ההחלטה המינהלית. השניה, למסור נימוקים אלה לידי האזרח..." (אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי - עילות ההתערבות, הוצאת שש, התשס"ח-2008, בעמ' 347). שהרי "... באין גילוי הנימוקים אין לעותר במה להיאחז : 'עם ספינקס אי אפשר להתווכח'" (כדברי כבודהשופט לנדוי (כתוארו אז) בבג"ץ 2/79 אל אסעד נ' שר הפנים, פ"ד לד(1) 505, 513). סוף דבר 24. לאור כל האמור, אני קובע כי נפל פגם מהותי בהחלטותיהן של המשיבה ושל ועדת הערר, המחייבות את ביטולן. עם זאת, בית המשפט אינו מומחה בתחום הרפואה או בתחום רפואת הנפש, ובהינתן הפערים בין חוות הדעת השונות אינני סבור כי יש מקום שאורה על החזרת רישיון הנהיגה של המערער על כל דרגותיו. משכך, אני מורה כי החלטת המשיבה והמלצתה של ועדת הערר בכל הנוגע לדחיית עררו של המבקש לגבי רשיון נהיגה מדרגה D ומעלה (נהיגה במוניות ואוטובוסים) - תבוטלנה, והעניין יוחזר לדיון מחדש בפני ועדת הערר ולמתן החלטה חדשה ומנומקת כהלכה, בתוך 45 יום מהמצאת פסק דין זה למשיבה. ב"כ המערער יוזמן אף הוא לדיון שייערך על-ידי הוועדה. המשיבה תישא בהוצאות הערעור, וכן בשכ"ט עו"ד של העותר בסך 12,500 ₪. משפט תעבורהרפואהשלילת רישיון נהיגהועדה רפואית