קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת גמול לתובע ייצוגי: ביום 16.3.11 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (להלן: "בקשת האישור") בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן: "החוק") להשבת ארנונה שנגבתה ביתר, שלא כדין, בניגוד לחוקי ההקפאה. תמצית בקשת האישור - המבקש בעלים ומחזיק של דירה ששטחה 137 מ"ר, בתחום שיפוטה של המשיבה ומחוייבת בארנונה לפי סוג נכס 111 (מגורים סוג 1 באזור 1). לטענת המבקש הסיווג החוקי של הנכס צריך להיות סוג 2 באזור א. בשנות הכספים 1985, 1986 נקבע בצווי הארנונה של המשיבה כי דירה ששטחה מעל 111 מ"ר ועד 140 מ"ר תסווג לצורך חיוב ארנונה כ"סוג 2". בצו הארנונה לשנת הכספים 1987 שינתה המשיבה את סוגי דירות המגורים לצורך חיוב ארנונה וקבעה כי דירה ששטחה גדול מ - 121 מ"ר תחוייב בארנונה כ"סוג 1". כתוצאה מכך העלתה המשיבה את תעריף הארנונה לדירת מגורים מסוג דירת המבקש בשנת 87 בשיעור של 32.63% בניגוד לסעיף 14(א) בחוק יציבות המשק (הוראות שונות) התשמ"ז - 1987, שקבע כי שיעור ההעלאה המירבי בשנת 1987 הינו 22% בלבד. ביום 16.6.11 הודיעה המשיבה על חדילה מגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) בחוק (להלן: "הודעת החדילה"). המשיבה תמכה את הודעתה בתצהיר מטעם אמיר ברטוב, גזבר העירייה. נוסח הודעת החדילה הינו כדלקמן: "העירייה תחדל מגביית הארנונה למחזיקים בדירות מגורים ששטחן בין 121 מ"ר לבין 140 מ"ר לפי התעריף הקבוע לדירות מגורים מסוג 1 בצו הארנונה, ותחייב דירות אלה, החל מיום 1.7.11, מועד תחולתו של החשבון הקרוב, בתעריף שנקבע לדירות מגורים מסוג 2 בצו הארנונה לשנת 1986, בתוספת העלאות שהותרו מאז כדין, באופן כללי ופרטני." תמצית הודעת החדילה -המשיבה פעלה כדין, ושינוי הגדרת סוגי דירות המגורים בצו הארנונה לשנת 1987 נעשה בסמכות ובאישור שר הפנים, כנדרש אז. תיקי העירייה ותיקי משרד הפנים לאותה תקופה בוערו זה מכבר. לכן אין בידה לאתר את אישור השרים בכתב והיא נאלצת מטעמי זהירות ותוך שקילת הסיכונים הכספיים, להודיע על חדילת גביה. המבקש נסמך על צו ארנונה בלתי מעודכן וחסר נפקות לשנת 1987 . ההעלאה בשנה זו, על פי צו ארנונה מתוקן (להלן: "הצו המתוקן") עמדה על 25% בפועל, דהיינו - 3% מעל ההעלאה המותרת (באישור כאמור). ביום 24.2.87 אישרה מועצת העיר את צו הארנונה שהיה אמור להכנס לתוקף בחודש אפריל 1987 וכלל, בין היתר, שינוי קבוצות הסיווג של נכסים למגורים. מפרוטוקול החלטת מועצת העיר מאותו יום ניתן ללמוד, כי המשיבה היתה מודעת הן לשיעור ההעלאה המירבי שהותר על פי הנחיית שר הפנים (של 22%) והן לצורך לבקש אישור לכל העלאה חריגה נוספת של הארנונה. במשך למעלה מ - 20 שנה חייבה העירייה את נכסי המגורים בהתאם לאותו סיווג ומעולם לא הועלתה כל טענה נגד הסיווג, שבעלי הדירות היו ערים לו בשנת 1987. המשיבה משערת, כי מיד לאחר אישור מועצת העיר, היא פנתה לשרים לאשר את השינויים וכי שינויים אלה אכן אושרו, בכפוף לביצוע שינויים שעניינם הפחתת התעריפים לחלק מקבוצות הנכסים למגורים, לגובה ההעלאה המרבית המותרת בשיעור של 22%. כך תוקן בהמשך צו הארנונה המקורי והופחתו התעריפים לכל סוגי דירות המגורים באזורים 1 - 2. הפחתת התעריף ביחס לזה שאושר במועצת העיר, ללא כל החלטה נוספת של המועצה, מחזקת את ההשערה, כי הסיבה היחידה שהביאה להפחתה, היא התניית השרים לאשר השינויים בביצוע ההפחתה. חיזוק נוסף להשערה כי תיקון צו הארנונה לשנת 1987 אושר על ידי השרים, הינו אישור נוסף כללי שנתקבל לצו הארנונה של המשיבה לשנת 1996 על ידי השרים. המשיבה ניסתה לאתר את פניותיה למשרד הפנים ואת האישור על פיו תוקן צו הארנונה. לצורך כך בדקה בספרי העירייה ובארכיביה השונים, אלא שמסמכים אלו לא נמצאו. המשיבה גם פנתה בעל פה ובכתב למשרד הפנים לקבלת המסמכים וניסתה לאתרם פיזית בארכיב משרד הפנים, אלא שלא נמצאו כל תיקים או מסמכים לשנים המתאימות. התביעה עניינה האירועים שהתרחשו לפני כ - 24 שנים והיא בלתי סבירה בעליל. למשיבה נגרם נזק ראייתי של ממש. המבקש השתהה באופן בלתי סביר בהגשת העתירה שכן הוא מחזיק בנכס לפחות 5 שנים. מכלול הנסיבות מלמד, כי התובענה קנטרנית ומיותרת ושכל מטרתה לזכות בהוצאות ושכר טרחה מופרזים על חשבון הקופה הציבורית של המשיבה. אפילו ביצעה העירייה פעולה שלא כדין, הרי שלפי הצו המתוקן, העלאת הארנונה לקבוצת הנכסים היתה ב - 3% בלבד מעבר להעלאה המותרת של 22%, ולא בשיעור של 10.63% כטענת המבקש, והסכום הנתבע מופרז בכ - 83% מהפרשי הגביה במציאות. המבקש פעל בחוסר תום לב. הוא שלח מכתב למשיבה בו ביקש את אישור השרים לשינוי בצו לשנת 1987 והמתין חודש וחצי בלבד, ומבלי שנתן לעירייה הזדמנות לבדוק את בקשתו, מיהר והגיש את התובענה בלא כל התראה מוקדמת בפנייה להליכים משפטיים. המשיבה סבורה כי אין לחייבה בהוצאות המבקש ובגמול או בשכר טרחת באי כוחו. המבקש הגיש תגובה להודעת החדילה ובה עתר לפסיקת גמול והוצאות למבקש וכן שכר טרחה לבא כוחו. נוכח הודעת המשיבה כי היא חדלה מהגבייה, והוכחת החדילה בתצהיר של גזבר המשיבה, על פי הוראת סעיף 9(ב) בחוק, הבקשה לאישור התובענה - נדחית. השאלה שנותרה להכרעה היא הגמול למבקש ושכר הטרחה לבא כוחו בהתאם לסעיף 9(ג) בחוק. תמצית טענות המבקש לעניין הגמול ושכר הטרחה - המבקש מבקש מבית המשפט להורות למשיבה לשאת בהוצאותיו בגין חוות דעת מומחה בסכום של 7,656 ₪ ומבקש לפסוק לו גמול וכן שכר טרחה לבא כוחו כאמור בסעיף 9(ג) לחוק. התועלת שהושגה לקבוצה - בהתאם לטענת המשיבה, גובה "התועלת, שהושגה לכלל חברי הקבוצה עומד על סך 673,850 ש"ח לשנה (קרן בערכי 1.1.11)". בהתאם לחוקי ההקפאה חיובי הארנונה לכל שנת מס מתבססים על השנה הקודמת, על כן התועלת שהושגה לקבוצה באה לידי ביטוי גם בשנים הבאות. הגשת בקשת האישור והתובענה המנהלית היתה הדרך היחידה להבאת תועלת לקבוצה. בקשת האישור הוגשה כ - 4 חודשים לאחר שהמשיבה ידעה על עילת התביעה. למשיבה פנה נישום אחר באותה טענה, אולם המשיבה לא טרחה לבדוק את טענותיו והתחמקה מבירורן. שיקולים הנוגעים למבקש ובא כוחו - המבקש ובא כוחו לקחו על עצמם סיכונים בניהול התביעה. התביעה הוגשה על אף שהמשיבה, כדבריה, מתנהלת כך למעלה מ- 20 שנה ומעולם לא הועלתה כנגדה טענה כנגד השינוי. המבקש הסתכן בתשלום הוצאות משפטיות אם תביעתו תדחה. המבקש התקשר עם מומחה לשם הערכת גודל הקבוצה והתחייב לשאת בעלות שכרו גם אם תביעתו לא תצלח. המבקש ובא כוחו לקחו על עצמם סיכון כי התנהלותם תהא חשופה לביקורת ציבורית והותקפו באופן אישי על כך שהגישו כתב תביעה קנטרני ומיותר במטרה להתעשר על חשבון הקופה הציבורית. ניהול התביעה - באי כח המבקש, עורכי דין ותיקים, הבכירים במשרד, השקיעו לפחות 60 שעות עבודה בתיק כולל ניתוח צווי הארנונה משנת 1985 ואילך, הכנת כתב התביעה ובקשת האישור ובדיקה קפדנית של הודעת המשיבה. באי כח המבקש ניהלו את התביעה בדרך יעילה והוגנת; הפער בין הפיצוי המפורט בבקשת האישור לבין זה המפורט בהודעת החדילה נובע מכך שהמשיבה פרסמה ברבים בשנת 1987 צו שאינו עדכני. המבקש לא יכול היה לדעת כי צו הארנונה המקורי שפורסם אינו עדכני וכי מאוחר יותר פורסם צו עדכני שהפחית את תעריפי הארנונה; טענתה העובדתית של המשיבה כי נאלצה להודיע על חדילת גביה רק משום שתיקי העירייה ומשרד הפנים בוערו זה מכבר לא אומתה בתצהיר מטעמה. המשיבה גם לא הציגה נימוק משכנע מדוע החלטת מועצת העיר, צו הארנונה לשנת 1987 והצו המעודכן לא בוערו ואילו אישורי השרים בוערו. עצם הביעור מעיד על כך שלאישור לא היתה כל חשיבות; אישור השרים לצו הארנונה בשנת 1996 אינו מהווה ראיה להכשרת פגמים שלא הובאו בפני השרים במפורש. לעניין טענת השיהוי - כב' השופט גרוניס קבע ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (18.9.05) כי בתובענה מנהלית יחול הדין האזרחי וכי לא יחולו דיני השיהוי הנהוגים במשפט המנהלי. טענת השיהוי בהליך אזרחי שונה מטענת השיהוי בהליך מינהלי וטענת שיהוי תתקבל רק לעיתים נדירות. תמצית טענות המשיבה לעניין הגמול ושכר הטרחה - המשיבה מכחישה את כל הטענות שבתובענה, והודעת החדילה אין בה משום הודאה; התובענה הוגשה על ידי עורכי דין בעלי מניע כלכלי גרידא ולא על ידי תושבים "ההולכים כחלוץ לפני המחנה"; המבקש התגורר בדירה (אליה עבר לאחר תיקון צו הארנונה) לפחות 5 שנים ומעולם לא סבר כי נגרם לו עוול כלשהו עד שהניע אותו מי ממשרד ב"כ המייצג; המשיבה השיבה לפניית עו"ד בורשטיין בהתייחס לאיחור במועדים אלא שהוא לא טרח לפנות אליה שנית או להגיש ערר; המבקש לא אפשר למשיבה למצות את בדיקותיה ביחס למסמכים בני 24 שנים ומיהר להגיש תובענה ייצוגית כמוצא שלל רב; המבקש וב"כ לא השקיעו מאמץ מיוחד ולא נטלו על עצמם סיכונים של ממש בעצם הגשת התובענה ובקשת האישור; הגשת הבקשה לא היתה כרוכה במחקר משפטי מיוחד נתוני התביעה קיימים בחוק, באתרי אינטרנט ממשלתיים ובדפי החיוב הנשלחים על ידי העירייה לתושביה; המבקש הינו "איש קש" לצורך להגשת התביעה; בתי המשפט אינם פוסקים הוצאות ריאליות המשקפות את הטרחה וההוצאות שנגרמות למי שנגדו מוגשת הבקשה; התובענה לא הביאה כל תועלת לציבור הרחב; השוואה של יחסי שיעור הארנונה בין המדרגות בין שנת 1987 ושנת 2011 מלמדת שחלק משמעותי מהנכסים משלמים ארנונה בשיעור מופחת מהשיעור שהיו משלמים ללא השינוי ובסך הכל הכנסות העירייה מארנונה מדירות מגורים על פי החלוקה שבוצעה ב - 1987 נמוכות מההכנסות להן היתה זוכה לולא השינוי; המבקש וב"כ לא בחנו את חיובי המבקש בפועל, ואילו עשו כן היו מוצאים כי קיים פער גדול ביותר בין העלאת הארנונה על פי צו הארנונה (שאינו בתוקף) לבין חיובי הנכס בפועל; התובעים לא הוכיחו בראיות את טענותיהם לגבי שעות העבודה וההוצאות שהוציאו לרבות הוצאות הכנת חוות דעת מומחה; לעניין הפער בין הסעדים הנתבעים בבקשת האישור לבין הסעדים שהיה פוסק בית המשפט בתובענה הייצוגית מדובר בפער של כ- 83%; האיזון וההגינות מחייבים שהקופה הציבורית לא תנזק כאשר הרשות מודיעה כבר בשלב הראשון של ההליכים כי היא מפסיקה את הגבייה. אין לדרוש מהמשיבה לשאת בהוצאות המומחה מטעם המבקש. המומחה הגיש חוות דעת רשלנית והעריך את שווי התביעה באופן מנופח בשיעור הגבוה ב- 83%. אילו ערך בדיקה היה מגלה, כי הפער בין צו הארנונה לשנת 1986 לבין החיוב בפועל לדירת המבקש עומד על 3% בלבד. דיון עניין לנו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה תביעת השבה נגד רשות. סעיף 9 בחוק הקובע כדלקמן: "(א) ... (ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע. (ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא - (1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב); (2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23". סעיף 9(ג) מפנה בעניין פסיקת גמול ושכר טרחה לשיקולים הקבועים בסעיפים 22(ב) ו-23 בחוק לצורך הכרעה בעניין זה. סעיף 22 (ב) לחוק קובע: " בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; (2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית. סעיף 23 קובע: "(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור. (ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; (4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; (5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית". בע"א 9134/05 לויט נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (7.2.08) בפסקה 12 מונה כב' השופט גרוניס שלושה סוגי שיקולים המשתקפים בסעיף 23(ב) בחוק: "... סוג שיקולים אחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תביעה ייצוגית. בעניין זה קיים מתח בין שני שיקולים נוגדים אשר יש לאזן ביניהם: יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה (ראו, פרשת אנליסט, עמ' 259). מובן, כי ככל שגדלה החשיבות אותה יש לייחס לתובענה הייצוגית גדל העניין ביצירת התמריץ להגישה...בגדרה של נקודה זו ניתן משקל הן לאינטרס היחיד, שבא לידי ביטוי בקריטריון התועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת (ס"ק (1)), והן לאינטרס הציבור, הבא לידי ביטוי בקריטריון של מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (ס"ק (3)) (ראו, פרשת אנליסט, עמ' 258). הצורך במתן תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות מכתיב גם התחשבות בשאלה מה היה היקף ההשקעה בהגשתה ובניהולה של התובענה הייצוגית ומה הייתה מידת הסיכון הכרוכה בה (ס"ק (2)). זאת, שכן כגודל הקושי והסיכון שבתובענה כך הצורך באיזונו על ידי קביעת שכר הולם. מנגד, השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק או ניפוחן מעבר לראוי מכתיבה את הקריטריון הקבוע בס"ק (5), לפיו יש להתחשב בפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים שאושרו. קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס. סוג שיקולים שני עניינו הכוונת התנהגות 'בא כוח מייצג', כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, בנוגע לאופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה. החוק מבקש ליצור תמריץ לכך שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות.... סוג שיקולים שלישי המשתקף בסעיף הינו השאיפה כי יהיה יחס הולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית. היינו, כי שכר הטירחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית. חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטירחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה. ..." (ההדגשות שלי - מ' נ'). טענת המשיבה כי אין בחדילה משום הודאה וכי התובענה מוכחשת - אין לקבלה. אני סבורה כי משהודיעה הרשות על חדילה יש לראות בה כמי שהודתה כי הגבייה נושא התובענה לא הייתה כדין, למצער לעניין הגמול ושכר הטרחה. בבש"א (ת"א) 30948/08 קובי זמיר נ' עיריית רמלה (6.1.09) התייחסה השופטת רונן לטענה כזו וקבעה כדלקמן: "... אני סבורה כי משעה שהמשיבה הודיעה על חדילת חזקה, היא איננה יכולה עוד לטעון כי לשיטתה לא התקיימה גביית יתר. האפשרות של רשות מנהלית להודיע על חדילת גבייה - היא חריגה. באשר לנתבעים שאינם רשויות ציבוריות, לא קיימת אפשרות כזו, ולכן נתבע שאינו רשות ציבורית חשוף לסיכון של קבלת התביעה כנגדו במלואה, אף אם הוא מודיע על שינוי דרכיו ממועד הגשת התביעה ואילך. מובן כי זכות יתר זו מועילה מאוד לרשויות - אשר יכולות למנוע מעצמן סיכון של השבה בסכומים גבוהים שנגבו שלא כדין, בין אם הסכומים נגבו על ידיהן בתום לב ובין אם לא, בין אם ההשבה תגרום להם לנזק משמעותי ובין אם לא. יוער כי רשויות מנהליות נהנות מזכות יתר נוספת במסגרת החוק - שכן תקופת ההתיישנות בתביעות ייצוגיות נגדן היא תקופה של 24 חודשים בלבד. גם בהקשר זה טוב מצבה של רשות מנהלית מזה של גוף פרטי אחר שנגדו מוגשת תביעה ייצוגית, ואשר חשוף לסיכון של תקופת התיישנות של 7 שנים." אין לי אלא להצטרף לדברים. אני סבורה כי התובענה שהוגשה בענייננו הייתה תובענה ראויה, שהביאה להפסקת גבייה לא חוקית שנמשכה מאז שנת 1987 ועד להודעת החדילה. אני מקבלת את טענת המבקש כי התובענה הביאה ממילא להפסקת המשך הגבייה הבלתי חוקית בעתיד. על כן הייתה התובענה בעלת חשיבות ציבורית, בכך שתרמה לאכיפת שלטון החוק, והביאה תועלת לקבוצה. אינני מקבלת את טענת המשיבה כי התובענה לא הצריכה השקעה מיוחדת. התביעה הצריכה השקעה בניתוח צווי הארנונה החל משנת 1985 על מנת לעמוד על גביית היתר. טענות ב"כ המבקש לעניין השעות שהושקעו נראות סבירות בעיניי ואני סבורה כי בית המשפט יכול להעריך עניין זה על פי שיקול דעתו. אינני מקבלת את הטענה כי המבקש לא לקח על עצמו סיכון בניהול התובענה, שכן ככל שהייתה נדחית, היה מחוייב בהוצאות. אינני מקבלת את טענת המשיבה כי מן הראוי שלא לפסוק גמול לתובע ושכ"ט לב"כ נוכח החדילה המיידית של המשיבה, על מנת שהקופה הציבורית לא תינזק. לטעמי לרשות נתונה פריבילגיה מפליגה בסעיף 9 בחוק, באופן שהודעת חדילה פוטרת אותה מכל השבה. בכך "דאג" המחוקק לקופה הציבורית. אי פסיקת גמול ושכ"ט עלולה להרתיע מהגשת תובענות ייצוגיות ראויות שיש בהן לשם אכיפת שלטון החוק והרתעה מפני הפרתו ובכך תסוכל מטרתו של החוק כפי שמוגדרת בסעיף 1 שבו. כמפורט לעיל, המבקש בתגובתו להודעת החדילה מודה כי סכום התביעה עומד על 673,850 ₪ ולא על הסכום המקורי שנטען - כ- 7 מיליון ₪. לטענתו הפער נובע מכך שהמשיבה פרסמה בתחילת 1987 צו ארנונה שלא היה עדכני ולא היה באפשרות המבקש לדעת על כך. לטענת המשיבה, המומחה מטעם המבקש יכול היה ללמוד על כך מבדיקת חיובי דירת המבקש המופיעים בתדפיסי העירייה. אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם המשיבה וכי בזהירות ראויה ניתן היה להבחין בפערים גם ללא הצו המתוקן. אני סבורה כי אכן תובע ייצוגי צריך לבחון העובדות בזהירות ראויה נוכח משמעותיותו של הליך התובענה הייצוגית. אני מקבלת את טענת המשיבה כי נוכח הודעת החדילה, חסכה את הדיון בבית המשפט בבקשה לגופה. לאחר ששקלתי את כל השיקולים שהובאו לעיל אני פוסקת למבקש גמול בסכום של 15,000 ש"ח ושכ"ט לבא כוחו בסכום של 80,000 (כולל מע"מ). אשר להחזר הוצאות חוות הדעת, שמטרתה הייתה להעריך את סכום התביעה, אינני מחייבת את המשיבה בהוצאות אלה נוכח העובדה כי חוות הדעת שגויה באופן קיצוני בנסיבות העניין.5 תביעה ייצוגית