קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות עתירה לפי חוק חופש המידע: עניינה של החלטה זו בבקשת העותרת לחייב את המשיבים בהוצאות עתירתה. רקע ביום 28.2.2011 עתרה העותרת (עמותה הפועלת להנחלת נורמות ראויות של מינהל ציבורי תקין) לקבל לידה העתק מהדו"ח על ממצאי ביקורת הפנים של המשיבות 3 ו-6 לשנת 2009 (להלן - דו"ח הביקורת), וכן להורות את המשיבים כולם, לפעול לאלתר לקיום הליכי דיון בדו"ח כמתחייב מהוראת סעיף 145ו לצו המועצות המקומיות (א), תשיא-1950 (להלן - צו המועצות המקומיות). העתירה נקבעה לדיון ביום 15.5.2011. ברם ביום 11.5.2011 הגישו העותרות והמשיבים 1-3 הודעה משותפת לפיה כתב התשובה שהוגש בתיק מהווה מענה נאות ומספק לסעדים שנתבקשו, ומשכך התבקשה מחיקת המשיבים 1-3 מגדרי העתירה. מאחר והצדדים לא הסכימו על הוצאות המשפט, נתבקש בית המשפט לאפשר הגשת סיכומים בעניין זה. בו ביום הוגשה הודעה ברוח דומה ביחס למשיבים 4-6, ומשכך נותר להכריע בעניין ההוצאות בלבד.  טענות הצדדים בקצרה העותרת טענה כי המשיבים התעלמו מבקשות העותרת בניסיון להביא לייאושה ולהימנע מהתמודדות עם בקשותיה, ורק כאשר הוגשה העתירה מיהרו הם ופעלו בהתאם לדין. העותרת הפנתה לפסיקה ענפה, לפיה בעת האחרונה ננקטת מגמה של החמרה במקרים בהם נחשפת התנהלות מזלזלת ובלתי חוקית של הרשויות המינהליות לעניין יישומו של חוק חופש המידע. עוד טענה העותרת, כי מקרה זה מתאים להטלת הוצאות אישיות על המשיבים 1 ו-4 (ראשי המועצות המקומיות עילבון ועין מאהל), בטענה כי מחדלם במקרה זה אינו יכול לחסות תחת ההגדרה של "מילוי תפקידם", אלא המדובר במחדל אישי המביא לפגיעה בקופה הציבורית. לעניין זה הפנתה העותרת להחלטתו של מותב זה בעת"מ (י-ם) 1060/04 ניר ברקת נ' אורי לופליאנסקי, ניתן ביום 21.12.2004. מנגד טענו המשיבים 1-3 כי המדובר בכספי ציבור וכי יש לנקוט בהם במשנה זהירות משום שכל חיוב משמעותו פגיעה ברמת השירות המוענקת לתושבי כפר עילבון. מעולם לא נדון במועצה דו"ח הביקורת, כפי שאירע עם הגשת העתירה. המשיב 1 נכנס לתפקידו רק בסוף שנת 2008 ולאחר קבלת העתירה פעל לאלתר לריפוי המחדל לכל תקופת כהונתו ואף עובר לה. המשיבים 1-3 מילאו אחר דרישות העתירה מבלי לקיים דיון בבית המשפט ובכך חסכו הוצאות וטרחה מיותרים - דבר שיש לזקוף לזכותם. לטענת המשיבים 4-6 דו"ח הביקורת נמסר לעותרת עוד ביום 22.2.2011, זאת בעקבות פניית העותרת, אשר נתקבלה במשרדי המשיבה 6 רק ביום 17.1.2011. הדיון בדו"ח הסתיים ביום 24.3.2011 ובכך למעשה העותרת קיבלה את הסעדים שנתבקשו בעתירה. עוד טענו המשיבים 4-6 כי העותרת הגישה את עתירתה בטרם מיצתה את כל ההליכים מול הרשות. העותרת הגישה את עתירתה בטרם חלפה תקופת המתנה של 45 ימים ממועד פנייתה כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א 2000 (להלן - התקנות). עוד נטען כי אין מקום לחייב את יו"ר המועצה בהוצאות אישיות הואיל והוא נושא משרה עפ"י דין ובהיותו כזה הוא נהנה מחסינות, מה גם שלא היה כל מחדל מצידו. העותרת לא הצביעה על כל פגם בהתנהלותו וטענותיה כלפיו נטענו בעלמא. דיון והכרעה  אבני הבוחן בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו, נדונו בהחלטה שניתנה במסגרת בג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.5.1994), והן מתמצות בשאלות הבאות: כלום היה צידוק בהגשת העתירה? האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו? האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ? האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. במקרה שבפניי, אין חולק כי היה צידוק בהגשת העתירה, שכן תכליתה היתה להביא ליישום החוק ובכך לקדם נורמות התנהלות ראויות של רשויות ציבוריות. לא ניתן להכביר מילים בחשיבות הביקורת הפנימית, הדיון בה ותיקון ליקויים בהתאם. אשר למיצוי אפשרויותיה של העותרת ושאלת השיהוי, המשיבים 4-6 טענו כי העותרת לא המתינה משך 45 ימים, כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות, בטרם הוגשה העתירה. טענה זו אין בידי לקבל. תקנה 3(א) קובעת: "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין." וממשיכה תקנה 3(ב) לתקנות ומורה: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם." כאמור במקרה שבפניי העתירה נסובה על שני ראשים: האחד הוא בקשת העתק דו"ח הביקורת לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן - חוק חופש המידע), והשני הוא חיוב המשיבים בקיים דיון בממצאי דו"ח הביקורת. לגבי הראש האחד, הרי שהדין החל הוא חוק חופש המידע הקובע בסעיף 7(ב): הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות הציבורית, או מי שהוא הסמיך לכך, רשאי להאריך את התקופה האמורה, במקרה הצורך, ב-30 ימים נוספים, ובלבד שהודיע על כך למבקש בכתב, ונימק את הצורך בהארכת התקופה." מכאן שהעותרת מיצתה את ההליכים משום שפנתה בכתב לרשות ולא נענתה תוך 30 יום כקבוע בחוק. לכן העתירה הוגשה בזמן ולאחר מיצוי ההליכים. לגבי הראש השני, הרי שחל סעיף 145ו לצו המועצות המקומיות הקובע: "המבקר יגיש לראש המועצה אחת לשנה דו"ח על ממצאי הביקורת שערך... בתוך שלושה חודשים מיום קבלת דו"ח המבקר, יגיש ראש המועצה לועדת הביקורת את הערותיו על הדו"ח וימציא למועצה העתק מהדו"ח בצירוף הערותיו. ועדת הביקורת תדון בדו"ח המבקר ובהערות ראש המועצה עליו ותגיש למועצה לאישור את סיכומיה והצעותיה, בתוך חודשיים מיום שנמסרו לה הערות ראש המועצה כאמור בסעיף קטן... תוך חודשיים מן היום שבו הגישה ועדת הביקורת את סיכומיה והצעותיה, תקיים המועצה דיון מיוחד בהם ותחליט בדבר אישור ההצעות." העותרת פנתה למשיבים 1-3 בשלהי שנת 2010 לאחר שדו"ח הביקורת הוגש על ידי מבקר הפנים עוד בחודש מרץ 2010. למשיבים 4-6 פנתה העותרת בראשית שנת 2011. עינינו הרואות, אם כן, כי העותרת פנתה למשיבים כעבור פרק זמן המספיק ליישום סעיף 145ו לצו המועצות המקומיות ביחס לדו"ח ביקורת משנת 2009 - ומשלא נענתה לפנייתה ולתזכורת ששלחה בעקבותיה, הגישה עתירה זו. אשר לשאלת השיהוי בראש זה, לא נטען דבר.  משעמדנו על שלוש הנקודות הראשונות, נבחן עתה האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיבים להמציא לעותרת את דו"ח הביקורות ולקיים בו דיון כמצוות המחוקק. כאמור לעיל, העותרת פנתה למשיבים במספר הזדמנויות, ומשלא נענתה הגישה את עתירתה ביום 28.2.2011. המשיבים 1-3 כותבים בכתב תשובתם לעתירה: "בעקבות העתירה, דו"ח הביקורת לשנת 2009 נשלח לעותרת בדואר רשום כבר ביום 13/4/2011". אשר לקיום הדיון במועצה הרי שהדיון הראשון התקיים ביום 22.3.2011. מן המקובץ עולה בבירור כי עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים 1-3 לפעול בהתאם לחוק. המשיבים 4-6 טענו כי המציאו את דו"ח הביקורות לעותרת עוד ביום 22.2.2011, היינו טרם הגשת העתירה, וכי הליכי הדיון בדו"ח הביקורת הושלמו ביום 24.3.2011. ברם מנגד טענה העותרת כי פניותיה כלל לא נענו עובר להגשת העתירה. מחלוקת זו הביאני להורות את הצדדים ביום 6.6.2011, להבהיר: "מתי נשלח דו"ח הביקורת ומתי נתקבל אצל העותרת". מהודעות הצדדים התברר כי דו"ח הביקורת נשלח רק ביום 2.3.2011 והומצא לעותרת רק ביום 10.3.2011. משכך ברי כי עצם הגשת העתירה היא שעודדה את המשיבים 4-6 לפעול במהירות ויעילות, כפי שהיה עליהם לפעול עובר להגשתה. אמנם צריכה היתה העותרת לחדד נקודה זו בסיכומים שהגישה, שעה שכתב התשובה נוסח באופן כזה שיש בו כדי להטעות את הקורא לחשוב כי דו"ח הביקורת הומצא עובר להגשת העתירה. ואולם אין בכך כדי להקהות מהאופן שבו בחרו המשיבים 4-6 להתנסח בסיכומים שהגישו לעניין פסיקת ההוצאות - דבר אשר יקבל ביטוי בגובה ההוצאות שייפסקו. אכן, כטענת העותרת, קיימת מגמה לחייב רשויות מינהליות הפועלות בניגוד לחוק חופש המידע בהוצאות גבוהות. תכליות הכוח המניע מגמה זו נהירות ובהירות לכל. כותב פרופ' סומר בהקשר זה: "במספר מקרים שהגיעו לבית המשפט עולה תמונה לפיה הרשות הזדרזה ליתן תשובה שלילית ללא כל בסיס לכך... במקרים אחרים, מסכימים נציגי הרשות למסור את המידע (אותו סרבו למסור קודם לכן) עם הגיען לדיון בבתי המשפט בעתירה למסירת המידע, לפני או אחרי רמזים של בית המשפט בדבר הצורך לעשות כן. גישה כזו מעידה כי לא היה מקום לאי-מסירתו של המידע מלכתחילה, וכי תקוותה של הרשות היתה שהמבקש יתייאש מן הקשיים המוערמים עליו ולא ישקיע את משאבי הזמן והכסף הניכרים הכרוכים בפנייה לבית המשפט לצורך אכיפת זכויותיו על פי דין... אכן, במקרים אלו מן הראוי שבתי המשפט יחייבו את הרשות בתשלום הוצאות בסכום משמעותי, שאם לא כן, יהא לרשות תמריץ שלא למסור מידע שאין היא חפצה בפרסומו עד הדיון בבית המשפט..." (ה' סומר, "חוק חופש המידע, הדין והמציאות", המשפט ח' 435). גישה זו יושמה במספר מקרים שהצדיקו זאת (ראו: עתמ (ת"א) 2380/08 התנועה לחופש המידע נ' משטרת ישראל, ניתן ביום 13.9.2009 ; וכן בעת"מ (י-ם) 1040/04 המועצה הישראלית לצרכנות נ' משרד הבריאות, ניתן ביום 14.3.05). עם זאת, בחלק גדול מהמקרים המאפיינים מגמה זו, הרשות השיבה את פני המבקשים מידע ריקם בטענות שונות ללא בסיס ואחיזה. במקרה זה שבפניי המשיבים כולם לא השיבו כלל ולאחר הגשת העתירה מיהרו להמציא את החומר המבוקש ולקיים דיון בדו"ח כמצוות המחוקק. ראוי גם לזכור כי בכך חסכו המשיבים זמן שיפוטי יקר והוצאות נוספות מצד העותרת. בטרם אקצוב את ההוצאות, אתייחס לבקשת העותרת לחייב את המשיבים 1 ו- 4 באופן אישי. העותרת מבקשת להסתמך בעניין זה על החלטתי בעניין לופליאנסקי לעיל, אלא ששם ראש עיריית ירושלים פעל באופן עצמאי ובניגוד לעמדת היועץ המשפטי לעירייה, לאחר שאמר בדיון בנושא כי הוא לוקח על עצמו את האחריות הנגזרת מפעולת העירייה. במקרה שבפניי לא שוכנעתי שהמשיבים 1 ו-4 חדלו באופן אישי,ומכאן שאיני מוצא מקום לחייבם אישית בהוצאות. נוכח כל אלה אני מורה על מחיקת העתירה ומחייב את המשיבה 3 בהוצאות העותרת בסך 6,000 ₪ ואת המשיבה 6 בהוצאות העותרת בסך 8.000 ₪. הוצאות עתירהחופש המידעפסיקת הוצאות