קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון חיוב פתיחת חניון לשימוש הציבור: עניינה של העתירה שלפני בניסיון המשיבות לאכוף על העותרת את פתיחתו והפעלתו של חניון תת קרקעי, שלציבור זכות שימוש וגישה בו. החניון והבניין שבו הוא מצוי נבנו בהתאם להיתר בנייה מיום 11.5.94, אשר כלל הוראות שונות באשר למבנה החניון, צורתו ומספר מקומות החנייה, אולם נעדרו ממנו תנאים להפעלתו של החניון. בניסיון לאכוף על העותרת את הפעלתו של החניון, קיבלה הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה (להלן: "הוועדה המקומית") בשלהי שנת 2007, החלטה שעניינה תנאי השימוש בחניון ושעות הפעלתו. ערר שהגישה העותרת על החלטת הוועדה המקומית נדחה, אולם הוחלט לאפשר לעותרת לפתוח רק מחצית מן החניון לשימוש הציבור. בעתירה שלפני מבקשת העותרת להורות על ביטולה של החלטת וועדת הערר וכפועל יוצא מכך גם על ביטולה של החלטת הוועדה המקומית בעניינה. 1. רקע עובדתי ותכנוני העותרת, ריאלקו חברה להשקעות במקרקעין בע"מ, הינה הבעלים של חלק מבניין משרדים הכולל חניון תת קרקעי, המצוי ברחוב לוי אשכול 2 ברעננה וידוע כחלקה 531 בגוש 6586 (להלן: "המקרקעין"). על המקרקעין חלה תכנית רע/299/1, אשר אושרה למתן תוקף ביום 2.9.93. סעיף 17 לתכנית מסדיר את נושא החניה בחניון תת קרקעי שבמקרקעין, כדלקמן: "חנית מכוניות מספר מקומות החניה לרכב פרטי ולפריקה וטעינה יהיו בהתאם לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) תשמ"ג 1983. שטחים במרתף שינוצלו למטרות אחסנה, ילקחו בחשבון לצורך חישוב מספר מקומות החניה לפי התקן. הסדרי חניה בחניון יהיו בהתאם לתקן ובאישור הועדה המקומית. בתוך החניון תהיה זכות מעבר חופשית לצבור כולל כלי רכב והולכי רגל. עם זאת, החניה עצמה תהיה פרטית וניתן יהיה לגבות תשלום עבור השימוש בחניון. הועדה המקומית מוסמכת לקבוע תנאי הפעלה של החניון. מאחר ומדובר בחניון שיותרו בו שימושים מעורבים, החניון לשימושים אלה יהיה משותף ותחול הוראת סעיף 5(1) לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) תשמ"ג קובץ תקנות 4513 עמ' 1739, בו נאמר כי החניון יהיה ציבורי ולא יוצמד לשימוש מסויים. התכנון המפורט של החניה והגישות יאושר ע"י וועדה מקומית." (ההדגשות שלי-מ' א' ג'). (העתק תקנון התכנית צורף כנספח ג' לעתירה). הבניין והחניון נבנו בהתאם להיתר בנייה מיום 11.5.94, אשר כלל, בין היתר, הוראות שונות באשר למבנה החניון, צורתו ומספר מקומות החנייה (היתר הבנייה צורף כנספח ד' לעתירה). אולם, על אף שסעיף 17(ה) לתכנית אפשר לוועדה המקומית לקבוע תנאים להפעלת החניון, היא לא עשתה כן בעת שדנה בבקשה להיתר. העותרת הפעילה את החניון למשך זמן מה, אולם מכיוון שהפעלת חניון הסבה לעותרת הפסדים, היא חדלה מלהפעילו. בגין אי הפעלת החניון, הגישה הוועדה המקומית כתב אישום כנגד המערערת, בטענה כי סגירת החניון מנוגדת לתנאי ההיתר ולתכנית החלה, היינו עבירה על סעיפים 145(א)(3) ו- 204(ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה) ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז- 1967 (עמק 5392/05 בבית משפט השלום בכפר סבא ). ביום 10.12.06 הורשעה המערערת בעבירות המיוחסות לה (הכרעת הדין וגזר הדין צורפו כנספח ה' לעתירה). בהכרעת הדין קבע בית המשפט, בין היתר, כדלהלן: "מחקירתה של המפקחת עולה כי החניון נבנה, לכאורה, בהתאם לאמור בענין זה בהיתר הבניה, ולא הועלתה טענה לקיומה של אי התאמה כלשהי להיתר בבניית החניון או להחלטה כלשהי ביחס לתנאי ההפעלה של החניון, זולת האמור בענין זה בתקנון התכנית" (עמ' 2 להכרעת הדין). ובהמשך: "אכן, דרך כלל לא תפורש הוראה בדבר השימושים המותרים כהוראה שיש בה לחייב את השימוש ולפיכך המחדל מלהשתמש בנכס למטרה כלשהי לא ייחשב לשימוש חורג. כך למשל אם מחזיק אדם דירת מגורים פנויה לא תהווה אותה התנהגות הפרה של הוראות היתר או התכנית על פיה השימוש המותר בנכס הוא למטרת מגורים. אדם רשאי לעשות בקניינו כרצונו, ובכלל זה שלא להשתמש בו, כשאין לפרש את ההגבלה על זכות הקניין הנובעת מהגבלת השימוש בנכס (לשימושים שהותרו בתכנית או בהיתר) כקביעתה של חובה לעשות בו שימוש.. אולם לא כך הדבר בענייננו כאשר ההוראה שבתכנית מורה על הפעלתו של החניון (הפרטי) כחניון שלציבור זכות שימוש וגישה בו (כנגד תשלום למפעילו). הוראה זאת, מלכתחילה נוגסת בזכות הקניין, נועדה להבטיח את זכותו של אחר (הציבור) ולענות על צורך של הציבור במקומות חנייה באזור. במקרה שכזה תכליתה של ההוראה שבתוכנית אינה יכולה להיות מושגת במקרה של העדרו של שימוש והיא מותנית בשימוש בפועל בהתאם להוראות התכנית. תכלית ההנאה במקרה שכזה מחייבת את הפרשנות כי משמעותה של ההוראה שבתוכנית הינה חובה אקטיבית לקיים חניון ציבורי ולהפעילו.." (עמ' 8 להכרעת הדין). בית המשפט דחה את טענת העותרת, לפיה הכישלון מלקבוע תנאי הפעלה בשלב מתן ההיתר מהווה ויתור על הברירה הנתונה לוועדה המקומית לייעד את החניון כחניון פתוח לציבור (עמ' 9 להכרעת הדין). בגזר הדין ציין בית המשפט, כי: "אני מקבלת את טענת ב"כ הנאשמת, כי מחדל לכאורה של הוועדה המקומית תרם לחילוקי דעות בדבר פרשנותה הנכונה של חובות הנאשמת בכל הנוגע להפעלת החניון וכי עיקר חשיבותו של פסק הדין בהבהרתם של אלה.." (עמ' 15 לגזר הדין). בית המשפט גזר על העותרת קנס בסך 2000 ₪ והורה לה, כדלהלן: "להפעיל את החניון באופן המעניק זכות מעבר חופשי לציבור, כולל כלי רכב והולכי רגל בחניון, מבלי לגרוע מזכותה של הנאשמת לגבות תשלום מהציבור עבור השימוש בחניון." (עמ' 16 לגזר הדין). לאחר שניתן גזר הדין בעניינה של העותרת, נערכו מגעים בין העותרת והוועדה המקומית למסירת החניון ולהפעלתו על ידי הרשות המקומית, אולם מגעים אלו לא נשאו פרי. המערערת ערערה על פסק הדין (ע"פ 68709-07) וביום 6.10.08 התקיים דיון בערעור שבמהלכו הצהיר ב"כ הוועדה המקומית, כי לאור דברי בית המשפט הוא מסכים לזיכוי המערערת. משכך, בית המשפט (כב' השופטת נגה אוהד) זיכה את המערערת מאשמה (העתק פסק הדין צורף כנספח ו' לעתירה). אולם, עוד קודם לכן, בחודש דצמבר 2007, עת הערעור שהגישה המערערת היה תלוי ועומד, התכנסה הוועדה המקומית וקיבלה החלטה שעניינה תנאים להפעלת החניון, זאת, כביכול, בעקבות בקשת העותרת. בהחלטתה קבעה הוועדה המקומית, כדלקמן: "החניון יופעל עפ"י התנאים ושעות הפעילות לפי הפירוט שלהלן: ימים א'-ה' מהשעה 7:00 עד השעה 20:00 יום ו' וערבי חג מהשעה 7:00 עד השעה 14:00 למפעיל החניון תהיה סמכות לגבות דמי שימוש בגין החניה, לרבות מכירת מנוי חודשי ו/או על בסיס יומי ו/או על בסיס חניה שעתית." (החלטת הוועדה המקומית צורפה כנספח ז' לעתירה). בקביעת תנאים להפעלת החניון כאמור, ביקשה הוועדה המקומית להפעיל את סמכותה בהתאם להוראות סעיף 17 (ה) לתכנית, המצוטטות לעיל. על כן, בד בבד עם הליך הערעור על הרשעת העותרת, הגישה העותרת ערר לוועדת הערר על החלטת הוועדה המקומית (ערר 037/08) . העותרת טענה, כי המועד שבו היה על הוועדה המקומית להפעיל את סמכותה לקביעת תנאי הפעלת החניון היה בעת הוצאת ההיתר. משלא עשתה כן, לא עומדת לה האפשרות להשלים את מלאכתה היום, בחלוף שנים מהוצאת היתר הבנייה והקמת החניון ומבלי שהוגשה בקשה מפורשת לעניין זה מצד העותרת (העתק כתב הערר צורף כנספח ח' לעתירה). 2. החלטת וועדת הערר ביום 22.1.08 ניתנה החלטת וועדת הערר. בפתח הדברים ציינה הוועדה, כי במסגרת דיוניה בערר, היא יצאה לביקור במקרקעין על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהחניון, הבניין וסביבתם. התרשמותה של הוועדה באשר לאלו הינה, כדלקמן: "לאורך רחוב לוי אשכול קיימים מפרצי חניה; במרחק של כ- 100 מ' מהבניין קיים חניון ציבורי; חניון הבניין היה פתוח וחנו בו מספר מכוניות; מחוץ לחניון בתחום המגרש 9 מקומות חניה.. .. לגופם של דברים, לא התרשמנו כי קיימת מצוקת חניה במקום, היפוכם של דברים. מדובר באזור עתיר חניה חופשית לרבות מגרש חניה זמני לשימוש הציבור במרחק הליכה קצר. במצב דברים זה ברי כי הותרתו של חניון בתשלום ללא אפשרות הצמדה לעסקים שבבניין חסרת תכלית כלכלית ומהווה נטל מיותר על העוררת." (עמ' 3 להחלטה). לפיכך, קבעה וועדת הערר, כי: "לדעת ועדת הערר ניתן להסתפק בנסיבות אלה במחצית החניות בלבד כחניות הפתוחות (בתשלום) לשימוש הציבור, בעוד יתרתן עשויה להיות מוצמדת לעסקים שבבניין, כך שיהא הגיון כלכלי בהפעלתו של החניון." (עמ' 4 להחלטה). באשר לטענת העותרת בדבר חוסר סמכותה של הוועדה המקומית לשנות את ההיתר שנים לאחר הוצאתו, קבעה וועדת הערר, בהסתמך על הוראות תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970 (להלן: "תקנות התכנון והבנייה"), כדלהלן: "תקנה 16 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970 מתירה לוועדה המקומית "לתת היתר, לסרב לתתו לתקנו לשנותו להתלותו או לבטלו לפי סעיף 216 לחוק וכן להתנות בו תנאים.." בין היתר בעניין "מקומות חניה והגישה אליהם." (ס"ק 9). נמצא אפוא כי מבחינה דיונית פורמאלית בידי הוועדה המקומית הסמכות לשוב ו"לטפל" בהיתר במובן של שינויו או תיקונו גם לאחר שהוצא. יובהר כי דרך זו של שינוי תנאי ההיתר לאחר הוצאתו, ועריכת "ההתחשבנות" בנוגע להיטלי ההשבחה ויתר תשלומי חובה אינה רצויה בענייננו, מטעם שפוגעת בוודאות התכנונית ויש לנקטה במקרים חריגים בלבד. במקרה דנן, נקטה הוועדה המקומית בדרך זו לאחר השתנות הנסיבות (סגירת החניון על ידי העוררת) ועל מנת לאכוף הוראות התכנית למיטב הבנתה, ולפיכך בנסיבות אלה אנו סבורים כי נכון היה לעשות בהוראה זו." (ההדגשות שלי-מ' א' ג'). (עמ' 3 להחלטה). בסופו של דבר, הורתה וועדת הערר, כדלהלן: "לפיכך אנו קובעים כדלקמן: בתוך 60 יום מקבלת החלטה זו תנקוט העוררת בהליך עפ"י חוק לשינוי הסטאטוס במחצית החניון. עם אישורו של השינוי האמור, תחויב העוררת בפתיחת החניון והפעלתו (כפוף לשינוי הנ"ל) בתנאים שהציבה הוועדה המקומית בהחלטתה נשוא הערר. לא תנקוט העוררת בהליך בפרק הזמן האמור, יפתח החניון לאלתר עם תום אותו פרק זמן." (עמ' 4 להחלטה). 3. ההליך לפני ביום 9.3.09 הגישה העותרת את העתירה דנן ובצידה בקשה למתן צו ביניים, בה נתבקש כי ביצוע החלטת וועדת הערר יחל רק באם תדחה העתירה. צו ביניים כאמור ניתן ביום 22.3.09. המשיבות הגישו תגובותיהן לעתירה וביום 12.10.09 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו הצעתי כדלהלן: "בית המשפט המליץ למשיבות כי העתירה תתקבל ללא צו להוצאות וזאת בנסיבות החריגות של תיק זה, כאשר היתר הבנייה ניתן בשנת 1994, ומאז עד דצמבר 2007 לא נקבעו הנחיות לעניין הפעלת החניון כפי שמוסמכת הועדה הייתה לעשות בשנת 1994 או בסמוך לאחר מכן. בנסיבות אלה נראה שאין מקום לקיים דיון עקרוני בשאלת פרשנות תקנה 16 וזאת גם לאור החלטת ועדת הערר לפיה ניתן אמנם להפעיל את התקנה גם לאחר זמן אך זאת: "יובהר כי דרך זו של שינוי ההיתר לאחר הוצאתו.. אינה רצויה בענייננו, מטעם שפוגעת בוודאות התכנונית ויש לנקטה במקרים חריגים בלבד" (ראו פרוטוקול מיום 12.10.09 בעמ' 3). המשיבות לא נעתרו להצעתי ומשכך התיק נקבע לסיכומים. 4. טענות הצדדים העותרת טוענת, כי הפעלת תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה נעשתה בחוסר סמכות על ידי המשיבות ולחילופין, בחוסר סבירות קיצוני בנסיבות העניין. באשר לטענתה החלופית, טוענת העותרת, כי בנסיבות בהן, מחד גיסא, אין הצדקה תכנונית להפעלת החניון ומאידך גיסא, קביעת תנאים להפעלת החניון בשלב זה משמעה פגיעה ביציבות התכנונית, פגיעה בזכות הקניין ובחופש העיסוק של העותרת ויש בה משום שיהוי מהותי, לא ראוי ולא נכון היה לעשות שימוש בתקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה. העותרת טוענת עוד, כי החלטת וועדת הערר אינה סבירה ויש בה משום חריגה מסמכות. זאת, משום שסמכותה של וועדת הערר היא להחליט על פי המצב התכנוני הקיים ואין בסמכותה להורות לעותרת לנקוט בהליך תכנוני לשינוי ייעוד החניון. יצוין, כי בעתירתה טענה העותרת, בנוסף, כי הוועדה המקומית לא קיימה את חובת השימוע בעניינה של העותרת בטרם קבלת החלטתה. אולם, טענה זו נזנחה בסיכומים. וועדת הערר טוענת, כי סמכותה של הוועדה המקומית לקבוע תנאים להפעלת החניון נובעת הן מהוראות התכנית והן מהוראות תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה, המתירה לוועדה המקומית, בכל שלב, לתקן או לשנות היתר בנייה, גם לאחר שהוצא. וועדת הערר טוענת עוד, כי החלטת הוועדה המקומית לקבוע תנאים להפעלת החניון הייתה הכרחית וצודקת בנסיבות בהן העותרת סגרה את החניון בניגוד להוראות סעיף 17 לתכנית ובניגוד לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג- 1983 (להלן: "תקנות החנייה"). וועדת הערר מוסיפה וטוענת, באשר לטענה כי חרגה מסמכותה בהפניית העותרת להליך תכנוני, כי החלטתה קובעת, למעשה, כי במצב התכנוני הקיים יש להפעיל את החנייה בהתאם להחלטת הוועדה המקומית. אולם, על מנת לאזן בין המסקנה המשפטית אליה הגיעה לבין מסקנותיה העובדתיות-תכנוניות, לפיהן אין מחסור בחנייה כפי שנטען, קבעה וועדת הערר כי העותרת תנקוט בהליכים על פי חוק לשינוי הייעוד במחצית החניון. עוד טוענת וועדת הערר, כי כל מטרתה של העותרת הוא לסגור את החניון לשימוש ציבורי, זאת בניגוד להוראות התכנית. הוועדה המקומית טוענת, כי העתירה דנן מהווה, הלכה למעשה, התנגדות מאוחרת לתכנית רע/299/1 ובעיקר לסעיף 17(ה) שבתכנית, שבאמצעותה מנסה העותרת לסכל את הוראות התכנית ולרוקן מתוכן הוראות אופרטיביות שנקבעו בה. הוועדה המקומית טוענת עוד, כי המדובר בחניון שנועד לשרת את הציבור, היינו חניון ציבורי, אשר תפעולו הוא חלק בלתי נפרד מהשימושים האחרים (מסחר ומשרדים) שנעשים בבניין שהוקם על המקרקעין ואשר הפסקת הפעלתו ומניעת השימוש בו עומדת בניגוד להוראות התכנית ותקנות החנייה. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת, כי סמכותה לקבוע תנאים להפעלת החניון נקבעה בתכנית. לחילופין, יש לוועדה המקומית סמכות לקבוע את הסדרי החנייה מכוח תקנות החניה. לשיטתה, יש לפרש את סמכותה לקבוע את הסדרי התפעול של החניון כסמכות מתמשכת/מתחדשת, המאפשרת את התאמתם לנסיבות העדכניות שבשטח. משכך, הפעלתה של תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה נעשתה כדין ובסמכות. עוד טוענת הוועדה המקומית, כי חסד עשתה וועדת הערר עם העותרת בהחלטתה, בשים לב לעובדה שאין כל ממש בקביעת וועדת הערר, לפיה בסביבת החניון נשוא העתירה כלל לא קיימת מצוקת חנייה. יצוין, כי בסיכומיה טוענת הוועדה המקומית, בנוסף, כי ביטול החלטתה של וועדת הערר ייצור מצב בלתי ראוי של פגיעה בעקרון השוויון, באשר לא מדובר בתכנית נקודתית החלה על המקרקעין של העותרת, כי אם בתכנית רחבת היקף החלה על בעלי עסקים נוספים באזור. אולם, המדובר בטענה שלא נטענה לפני וועדת הערר ואף לא במסגרת כתב התשובה לעתירה ומשכך היא חורגת ממסגרת הדיון דנן. 5. מקור סמכותה של הוועדה המקומית להכניס שינויים בתנאי היתר הבנייה בדיעבד ולקבוע תנאים להפעלת החניון העיקרון המנחה בנוגע להפעלת סמכותה של רשות מקומית הוא עקרון חוקיות המינהל (ראו יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך א - המינהל הציבורי עמ' 82-73 (מהדורה שנייה, 2010)). רשויות המינהל הציבורי מוקמות על-פי החוק והחוק מעניק להן סמכויות וקובע את דרכי פעולתן. מכאן, שאין רשות מינהלית, שהוקמה על-פי דין, רשאית לעשות אלא מה שהותר לה על-פי הדין. התיימרה הרשות לחרוג מגדר סמכויותיה, יוצאת היא מתחום הכרתו של הדין, ומבחינתו, "מעשיה כמוהם ולא היו" (ראו ברוך ברכה, משפט מינהלי, כרך א, עמ' 35 (1997)). הוועדה המקומית הינה, כמובן, רשות ציבורית אשר הוקמה מכוח סעיף 17 לחוק התכנון והבניה. כאמור, כרשות ציבורית מחויבת היא לעקרון חוקיות המינהל. לכן, אם בהתקנת תנאים להפעלת החניון חרגה הוועדה המקומית מהסמכויות המוקנות לה בדין, קביעתה כאמור הינה בלתי חוקית וחסרת תוקף. יש, אפוא, לתור אחרי המקור החוקי, שמכוחו שאבה הרשות, הוועדה המקומית, את הסמכות להכניס שינויים בתנאי היתר הבנייה בדיעבד ולקבוע תנאים להפעלת החניון, אם ישנו מקור כזה. אם המקור אינו קיים, ממילא גם להחלטתה של הוועדה המקומית אין קיום ודינה להתבטל. בענייננו, כאמור, קבעה וועדת הערר, כי סמכותה של הוועדה המקומית להכניס שינויים בתנאי היתר הבנייה בדיעבד ולקבוע תנאים להפעלת החניון מקורה בתקנה 16(א) לתקנות התכנון והבנייה הקובעת, כדלקמן: "ועדה מקומית רשאית לתת היתר, לסרב לתתו, לתקנו, לשנותו, להתלותו או לבטלו לפי סעיף 216 לחוק וכן להתנות בו תנאים ...". ברם, הפסיקה קבעה במספר הזדמנויות, כי התנאים אותם מוסמכת הוועדה המקומית לקבוע בהיתר מכוח תקנה 16(א) לתקנות התכנון והבנייה הם כולם תנאים טכניים הקשורים בתהליך הבנייה. כך נקבע, לעניין זה, בע"א 630/97 הועדה המקומית לתכנון ולבניה נהריה נ' שיר הצפון חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב(3) 399 (1998): "התנאים המפורטים בתקנות משנה (1)-(18) לתקנה 16(א), כרוכים בפעולות בנייה או קשורים לפעולות האמורות להתבצע באתר הבנייה. תנאים אלה, כקביעת בית-משפט קמא, הם תנאים בעלי צביון טכני במהותם, הבאים להבטיח ביצוע בטיחותי יעיל, המשתלב בהגנה ובשמירה על צורכי הציבור והסביבה, של בעל ההיתר בעת ביצוע הבנייה על-פי ההיתר." (עמ' 407 לפסק הדין). בע"א 482/99 בלפוריה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- יזרעאלים, פ"ד נו(1) 895 (2003), הוסיף וקבע בית המשפט העליון, כדלקמן: " אכן, תקנה 16 הנ"ל קובעת כי ניתן לכלול בהיתר הבנייה תנאים שונים, ורשימת התנאים המפורטת בתקנה אינה בבחינת רשימה סגורה, ואולם, התנאים שבהם מדובר בסעיף הם כולם תנאים טכניים הקשורים בתהליך הבנייה, ולא נראה כי ניתן לקבוע מכוח התקנה תנאים המתייחסים לשלב האכלוס והשימוש בקרקע (ראו לעניין זה ע"א 630/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נהריה נ' שיר הצפון חברה לבניה בע"מ [3], שבו נדחה ערעורה של הוועדה המקומית שרצתה להתנות מתן היתר בהפקדת ערבות בנקאית)." (עמ' 908 לפסק הדין). הנה כי כן, הוועדה המקומית כלל לא הייתה מוסמכת להכניס שינויים בתנאי היתר הבנייה ולקבוע תנאים להפעלתו של החניון מכוח תקנה 16 לתקנות, שעה שהבנייה נשוא ההיתר הסתיימה זה מכבר. בוודאי ובוודאי שהיא לא הייתה רשאית לעשות כן למעלה מעשור לאחר שניתן ההיתר. בסיכומיה טוענת הוועדה המקומית, כי מקור סמכות נוסף המאפשר לה לקבוע תנאים להפעלת החניון הן תקנות החנייה. אולם, המדובר בטענה שכלל לא הועלתה לפני וועדת הערר ומכל מקום, נקודת המוצא בהחלטת וועדת הערר הייתה, כי מקור הסמכות להידרש לעניין וליתן בו החלטה הינו תקנה 16 לתקנות התכנות והבנייה, הא ותו לא. אוסיף, כי מטרתן של תקנות החניה הינה בהסדרת תקן החנייה בו נדרש מבקש היתר בנייה לעמוד. על כן, הרלבנטיות של תקנות אלו הינה, אף היא, לשלב מתן ההיתר. בהעדר מקור סמכות ובהתאם לעקרון חוקיות המנהל, חרגה הוועדה המקומית מסמכותה בקביעת התנאים להפעלת החניון, ועל כן הם בטלים. גם לו הייתה הסמכות נתונה לוועדה המקומית מכוח תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה וניתן להפעילה "בכל עת", הרי שאין חולק כי אף לשיטתה של וועדת הערר, יש להפעיל את הסמכות האמורה רק בהתקיים נסיבות חריגות. שהרי, מן הראוי הוא, כי אדם, המבקש לממש את זכויות הבנייה שלו במקרקעין ולהקים חניון, ידע מראש מהם תנאי השימוש בחניון אשר יידרשו ממנו, נושא שהינו בעל משמעות רחבה מבחינה תכנונית וכלכלית. נסיבות חריגות כאמור כלל לא התקיימו בענייננו. נהפוך הוא. התקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות שלא לעשות כל שימוש בסמכות, גם לו הייתה סמכות כזו נתונה לוועדה המקומית מכוח תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה. ודוק, המדובר בענייננו בהיתר בנייה אשר ניתן בשנת 1994. אולם, בשל מחדל הרובץ לפתחה של הוועדה המקומית, לא נקבעו התנאים להפעלתו של החניון בעת מתן ההיתר, או בסמוך לאחר הוצאתו, אלא רק בחודש דצמבר 2007. מעבר לכך, וועדת הערר קבעה מפורשות, כי לא קיימת מצוקת חנייה באזור החניון וכי "מדובר באזור עתיר חניה חופשית לרבות מגרש חניה זמני לשימוש הציבור במרחק הליכה קצר. במצב דברים זה ברי כי הותרתו של חניון בתשלום ללא אפשרות הצמדה לעסקים שבבניין חסרת תכלית כלכלית ומהווה נטל מיותר על העוררת". אני סבורה כי בנסיבות אלו, גם לו הייתה סמכות לוועדה מכוח תקנה 16 לתקנות התכנון והבנייה, הרי הפעלתה הייתה בלתי סבירה ובלתי ראויה. התוצאה היא כי הוועדה המקומית אינה יכולה לקבוע תנאים להפעלת החניון, כעשור וחצי לאחר שניתן ההיתר לבנייתו. תוצאה זו אמנם מעוררת קושי, שהרי בהתאם להוראות התכנית החלה על המקרקעין, המדובר בחניון שלציבור זכות שימוש וגישה בו. עם זאת, הדרך הראויה להתגבר על הקושי האמור אינה באמצעות תיקון היתר הבנייה בדיעבד, תוך קביעת תנאים להפעלת החניון, אותם לא הביאה העותרת בחשבון בעת בניית הבניין והחניון. אם סבורה הוועדה המקומית, כי קיימת מצוקת חנייה באזור וכי יש צורך אמיתי בהפעלת החניון כחניון פתוח לציבור, תתכבד הרשות המקומית ותיטול על עצמה את הפעלתו. אולם, הוועדה המקומית אינה יכולה לכפות על העותרת את הפעלתו של החניון, באמצעות קביעת תנאים להפעלתו, ללא סמכות שבדין. 6. סוף דבר העתירה מתקבלת. החלטת וועדת הערר מיום 22.1.09 והחלטת הוועדה המקומית מיום 10.12.07, ביחס לחניון נשוא העתירה, בטלות. המשיבה 1 (וועדת הערר) והמשיבה 2 (הוועדה המקומית) תשלמנה לעותרת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ כל אחת. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חניון