קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת מידע על מינוי בעל תפקיד: עתירה מינהלית זו עוסקת בסוגיית מינויו של משיב 3, מר אורי יוגב, כיו"ר הדירקטוריון של משיבה 4, חברת רכבת ישראל בע"מ. בעתירה נטען כי סוגיית המינוי הובאה כבר בתחילת שנת 2011 לפתחה של הוועדה לבדיקת מינויים הפועלת מכוח סעיף 18ב לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975 (משיבה 2), וכי עד כה לא ניתנה החלטת הוועדה בנדון אף שמונחת בפניה חוות דעת מאת בכירי משרד המשפטים ולשכת היועץ המשפטי לממשלה המתנגדים למינוי. כתוצאה מהעיכוב במתן ההחלטה מתמנה משיב 3 מידי שבוע כיו"ר בפועל של ישיבות הדירקטוריון, ובכך נמנע דיון ציבורי בענין הכוונה להפריט את חברת הרכבת. הסעדים המתבקשים בעתירה מכוונים כולם נגד הוועדה לבדיקת מינויים (משיבה 2) ויושבת-הראש שלה (משיבה 1). הסעדים הם: הוראה למשיבות 2-1 לנמק את הימנעותן ממתן החלטה בסוגיית המינוי זה זמן רב; הוראה למשיבות 2-1 לתת את ההחלטה באופן מיידי ולכל היותר תוך ימים ספורים וקצובים; הוראה למשיבות 2-1 לנמק את הימנעותן מלבחון שוב את שאלת המינוי לאור הקביעות בחוות הדעת של משרד המשפטים; כל סעד אחר או נוסף אותו ימצא לנכון בית המשפט לתת בנסיבות הענין. בהחלטתי מיום 10.11.11 התבקשו העותרים להצביע על המקור הנורמטיבי המקנה לבית המשפט לענינים מינהליים סמכות שיפוט בעתירה. בתגובתם מיום 11.11.11 מפנים העותרים לסעיפים 2 ו-5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000; לפרט 2 לתוספת הראשונה לאותו חוק; לסעיף 17(א) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998; ולסעיפים שונים בחוק החברות הממשלתיות הקובעים את בית המשפט המחוזי (ופעמים שאת בית המשפט המחוזי בירושלים בלבד) כערכאה המוסמכת להכריע בסכסוכים הנוגעים ליישום החוק. לטענתם, בהיות משיבות 2-1 בגדר "רשות" כהגדרתה בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, ומאחר שאחד הסעדים בבקשה לצו ביניים הנו חשיפת חוות הדעת של משרד המשפטים בהתאם להוראות חוק חופש המידע - חוק שהביקורת השיפוטית לגביו מתקיימת בבית המשפט לענינים מינהליים - אין מקום לפצל את הסעדים המתבקשים בעתירה בין ערכאות שונות, דבר שיגרום סרבול והכבדה מיותרים, ויש לדון בכל הסעדים כבמקשה אחת בבית המשפט לענינים מינהליים. לא ניתן לקבל עמדה זו. אמנם משיבות 2-1 ממלאות תפקיד ציבורי על פי דין, ומשכך נחשבות ל"רשות" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. אולם לא כל החלטה של רשות (הכוללת לפי סעיף 2 לחוק העדר החלטה) נדונה במסגרת עתירה מינהלית בבית המשפט לענינים מינהליים. סעיף 5(1) לחוק הנזכר מורה כי "בית משפט לענינים מינהליים ידון ב...עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה..." (ההדגשה הוספה). מאחר שהוועדה לבדיקת מינויים על פי חוק החברות הממשלתיות, וכמוה ענין המינויים בחברות הממשלתיות, אינם מנויים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, ממילא לא מוקנית לבית המשפט לענינים מינהליים סמכות שיפוט בנוגע לוועדה ולנושא המינויים עליו היא מופקדת. אמנם עתירה נגד החלטה (או העדר החלטה) על פי חוק חופש המידע נדונה בבית המשפט לענינים מינהליים. אלא שאף לא אחד מהסעדים המתבקשים בעתירה הנו חשיפת חוות הדעת שהוגשה למשיבות 2-1 על ידי משרד המשפטים. סעד זה התבקש אך ורק בבקשה לצו ביניים. ככזה לא ניתן לבסס עליו את סמכותו העניינית של בית המשפט, שהרי הן סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים והן סעיף 17(א) לחוק חופש המידע דורשים שה"עתירה" תהיה נגד ההחלטה לפי חוק חופש המידע. בקשה לצו ביניים אינה "עתירה" (ראו תקנה 9(א) רישא לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). זאת ועוד. בקשה לקבלת מידע ומסמכים המצויים ברשותה של רשות ציבורית אינה נחשבת רק בשל כך לבקשה לפי חוק חופש המידע. לצורך הסיווג האמור נדרש המבקש לצעוד במסלול המתווה בחוק חופש המידע, ובכלל זה הגשת בקשה בכתב לקבלת מידע בהתאם לסעיף 7 לחוק; המצאת הבקשה לממונה על חופש המידע ברשות הרלוונטית בהתאם לסעיף 3 לחוק; תשלום אגרת הבקשה כאמור בסעיף 18 לחוק; והמתנה לקבלת החלטתה הכתובה של הרשות או לחלוף פרק הזמן הקבוע בסעיף 7 לחוק למתן ההחלטה. העותרים אינם טוענים כי פעלו בדרך הזאת, והם לא צירפו לעתירה או לבקשה לצו ביניים בקשה בכתב שהגישו לממונה על חופש המידע ברשות החברות הממשלתיות. פועל יוצא מכך, שאין לעת הזאת בידי העותרים עתירה על פי חוק חופש המידע, גם אילו היו ממקמים את הסעד של חשיפת חוות הדעת בעתירה עצמה ולא בבקשה לצו ביניים. לא זו אף זו: שאלת חשיפת חוות הדעת שנמסרה למשיבה 2 ושאלת ההתערבות בהחלטות משיבה 2 בנושא המינויים, הנן שתי שאלות נפרדות, המשתייכות לתחומים שונים והמערבות שיקולים שאינם דומים זה לזה מבחינת רגישותם והשלכותיהם. לפיכך היותו של בית המשפט לענינים מינהליים בעל הסמכות לדון בעתירה נגד החלטה הקשורה לגילוי מידע על ידי הוועדה לבדיקת מינויים, אינה מצדיקה סטייה מדיני הסמכות העניינית והבאת עתירה נגד החלטת הוועדה בנוגע לעצם המינוי בפני בית המשפט לענינים מינהליים, שלא הוסמך לכך בחוק. כך, הגם שפיצול ההתדיינות כרוך בחוסר נוחות. יפים לכאן הדברים שנאמרו בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, באשר להכרעה אגבית על פי סמכות נגררת בשאלה שאין לבית המשפט סמכות הכרעה ישירה לגביה: "פתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכול כדי להכריע בעניין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או בסעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה אמנם יכולה למנוע פיצול דיון, אך היא פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות... אף עניין 'סעדים נגררים' הנזכר לעיל אינו ישים בסוגייתנו: הילכת 'סעדים נגררים', העוסקת בחלוקת סמכויות בין בתי-משפט אזרחיים לבין עצמם, חלה על סעדים במקרקעין בלבד" (עמ' 518-517). לפיכך נפסק שם כי חרף חשיבותו של האינטרס הציבורי שבמניעת פיצול הדיון, "רב המרחק עד למסקנה שהאינטרס הציבורי האמור גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק... תובע אינו מחויב, באופן כללי, לרכז את כל עילותיו בתביעה אחת... הוא אף אינו יכול לרכז בתביעתו עניינים שאינם בסמכותו של בית המשפט שבפניו נדונה התביעה... בית המשפט יורה כאמור על פיצול הדיון בתביעה הכוללת עניינים שאינם בסמכותו... סיכומם של דברים: יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק... ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לעתים המחוקק מוסיף לסמכותה של ערכאה זו או אחרת כדי לרכז את הדיון... לעתים המחוקק מבכר שיקולים אחרים. זהו המקרה בענייננו" (עמ' 522-520). בדומה לכך נקבע: "אכן, ככלל, פיצול ההתדיינות אינו רצוי... ברם כפי שנקבע בפרשת פי.או.אס... לעתים אין מנוס מפיצול ההתדיינות. לעתים פיצול התדיינות הכרחי הוא לצורך בירור נכון של הסוגיות" (בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, 199). הלכה זו חלה בבית המשפט לענינים מינהליים כשם שהיא חלה בבית המשפט האזרחי (עע"ם 9682/06 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, מיום 13.7.08, פסקה 20). הסמכות העניינית של בית המשפט לענינים מינהליים להתערב בהחלטות הוועדה לבדיקת מינויים, לא תימצא גם בהוראות הפזורות בחוק החברות הממשלתיות המפנות לנקיטת הליך משפטי בבית המשפט המחוזי (בירושלים או בכל הארץ). הוראות אלה עוסקות בנושאים פרטניים וממוקדים (קניית מניות המיעוט; הפיכת חברה לא-ממשלתית לחברה ממשלתית והפיכת חברה ממשלתית לחברה לא-ממשלתית; הגשת דוחות כספיים על ידי חברה ממשלתית; ביצוע החלטת הפרטה; הגנה על אינטרסים חיוניים של המדינה; ויישוב סכסוכים בין חברות ממשלתיות בעניני תשתיות). אף לא אחת מהוראות אלה קובעת הליך של עתירה מינהלית בבית המשפט לענינים מינהליים על החלטת רשות החברות הממשלתיות או כל רשות ציבורית אחרת בעניינה של חברה ממשלתית: כל ההוראות הנזכרות, פרט לאחת, מדברות על בית המשפט המחוזי ולא על בית המשפט לענינים מינהליים; הוראה אחת - סעיף 59לא לחוק החברות הממשלתיות - קובעת הליך של בקשת רשות ערעור מינהלי לבית המשפט לענינים מינהליים בנושא של יישוב סכסוכים בעניני תשתיות, אך לא הליך של עתירה מינהלית. בכל מקרה, אין בנמצא הוראה מקבילה לגבי החלטות הוועדה לבדיקת מינויים; ואין גם הוראה כללית המסמיכה את בית המשפט המחוזי או את בית המשפט לענינים מינהליים לקיים ביקורת שיפוטית על כל החלטה מינהלית הנוגעת לחברה ממשלתית. העותרים מבקשים לחלופין כי ככל שבית המשפט ימצא שאין לו סמכות לדון בעתירה, כי אז יורה על העברתה לדיון בבית המשפט הגבוה לצדק בהתאם לסעיף 6 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים: "מצא בית משפט לענינים מינהליים, לבקשת בעל דין, היועץ המשפטי לממשלה, או מיוזמתו, כי עתירה מינהלית שבפניו מעלה ענין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת, רשאי הוא, לאחר שקיבל את תגובת בעלי הדין, להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק". לא מצאתי מקום לבקש את תגובת יתר בעלי הדין לבקשה זו, הראויה להידחות על פניה: תנאי לתחולת הסעיף הוא שבפני בית המשפט לענינים מינהליים מונחת עתירה הבאה בגדרי סמכותו ("עתירה מינהלית שבפניו"), ויחד עם זאת "מעלה ענין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת". עתירה מינהלית שאין לבית המשפט לענינים מינהליים סמכות לדון בה, אין לו גם סמכות להעבירה לבית המשפט הגבוה לצדק על פי סעיף 6 לחוק. אמנם חוסר הסמכות עשוי להוליד סמכות העברה מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אולם כבר נפסק "כי שעה שבית משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו אלא בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, עדיף שיסלק את התובענה על הסף ולא יורה על העברתה" (רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, מיום 6.5.05, פסקה 8). לאור כל האמור, העתירה נדחית על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. משלא נתבקשה תגובה מהמשיבים לא ייעשה צו להוצאות. חופש המידע