קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור מנהלי מוקדם של אסיר: השופט ר. שפירא [אב"ד]: בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד החלטת וועדת השחרורים שמקום מושבה בכלא דמון, שניתנה ביום 10.4.11, במסגרתה דחתה וועדת השחרורים את בקשתו של העותר לשחרור מנהלי מוקדם ברישיון. יצוין כי עתירה זו הינה עתירה שנייה בעניינו של העותר. עתירתו הראשונה נדונה בפנינו בעת"א 45943-02-11, שם ניתן פסק דין ביום 14.3.11, אשר הורה להחזיר את עניינו של העותר לוועדת השחרורים. בעתירה הנ"ל פירטנו את עיקרי העובדות והשתלשלות הדיונים בעניינו. מדובר בעותר שהוא אזרח מצרים, אשר נדון ל-8 שנות מאסר בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה של ניסיון לייבא נשק ותחמושת ועבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. בתמצית יצוין, כי מדובר בהרשעה ובעונש אשר נגזרו על המערער, אשר היה שותף לאירוע של הברחת נשק מתחומי סיני לתחומי ישראל. בעת ביצוע העבירה היה העותר בן כ-19 שנים. בקשתו הראשונה של העותר להשתחרר בשחרור מוקדם נדחתה על ידי ועדת שחרורים, בדיון ביום 23.2.09, זאת מבלי שהעותר יהיה מיוצג. ביום 29.7.09 התקיים דיון חוזר בעניינו של העותר, וזאת לאחר שטען כי יש לדון בעניינו תוך שהוא מיוצג, וגם אז נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. ביום 19.10.10 פנה העותר בבקשה לקיום דיון נוסף בעניינו וועדת השחרורים החליטה לקבל את הבקשה ולקיים דיון חוזר בעניינו, בין היתר לאחר שנקבע כי התנהגותו בין כתלי הכלא תקינה. בהמשך להחלטה זו קיימה הוועדה דיון ביום 25.1.11 ודחתה את בקשתו. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה הקודמת שנדונה בבית משפט זה. באותה עתירה ניתן על ידינו פסק דין, ברוב דעות, ולפיו הורינו על החזרת הדיון בעניינו של העותר לוועדת השחרורים, כאשר במסגרת פסק דיננו הורינו לוועדה לשקול מספר נתונים ובהם שאלת היותו של העותר אזרח זר והשלכת עובדה זו על עקרונות הוראות סעיף 3 וסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, במובן זה שיש לשקול את העובדה, ככל שהדבר משליך על מסוכנות. עוד הנחנו את וועדת השחרורים להתייחס לגילו הצעיר של העותר במסגרת שיקולי הוועדה וכן למשך המאסר הקצר שנותר לעותר, בטרם יסיים את מלוא תקופת מאסרו. כאמור, החלטתנו התקבלה ברוב דעות, כאשר דעת המיעוט סברה כי יש לדחות את העתירה. הדיון הוחזר אל וועדת השחרורים וזו דנה שוב בעניינו של העותר, והחליטה לדחות את עתירתו לשחרור מוקדם. מכאן העתירה שבפנינו. אציע לחברי ההרכב לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו של העותר בדרך של הרחקתו מישראל למצרים, מיד עם שחרורו. וועדת השחרורים חזרה למעשה על החלטתה הקודמת, ולמעשה לא שקלה את נסיבותיו של העותר, בהתאם להנחיות בית משפט זה. יתרה מכך, הוועדה התייחסה לנתונים אותם התבקשה לשקול ודחתה את בקשתו של העותר על בסיס עקרונות כלליים, ובלא שבחנה את נתוניו האישיים של העותר. כך למשל, בנוגע להיות העותר אזרח זר - הוועדה ציינה כי קיימת מסוכנות מפעילות של אזרחים זרים במצרים כנגד מדינת ישראל והזכירה לעניין זה את העדרו של מחסום יעיל בין סיני לישראל, והחדירות לתחומי מדינת ישראל דרך הגבול המצרי. בכל הנוגע לגילו של העותר, ציינה הוועדה כי מדובר באדם צעיר אשר מפאת גילו קיים חשש כי יהיה נתון להשפעה של אחרים וכאשר מדובר באדם הזקוק להכנסה, יש חשש כי הוא יהיה נתון להשפעה ויתפתה לבצע עבירות נוספות. בכל הנוגע לפרק הזמן הקצר שנותר עד לסיום מאסרו, סברה הוועדה כי שיקול זה אינו מצדיק את שחרורו המוקדם, זאת מבלי להסביר מדוע. כאמור, נימוקים אלו הצטרפו לנימוקי הוועדה בהחלטתה הקודמת. לא מצאתי בגוף החלטת הוועדה התייחסות פרטנית לנתוניו האישיים של העותר. הכלל הוא שאין די במסוכנות כללית הנשקפת מקבוצת עבריינים או קבוצה אוכלוסיה מסוימת, כדי להכריע עניינו של אסיר. שיקול הדעת צריך להיות אינדיבידואלי. במקרה זה לא הונח בפני הוועדה כל ממצא פוזיטיבי עדכני, ממנו ניתן ללמוד על מסוכנות של העותר עצמו. כך גם לא הונחו בפני הוועדה נתונים כלשהם על מצבה הכלכלי של משפחתו. מכאן שההחלטה המתבססת על הנחה, כי מצבו הכלכלי של העותר עלול לגרום לו לחזור ולהידרדר לביצוע פשיעה בהשפעתם של אחרים, לא נתמכה בתשתית עובדתית. לא ניתן לייחס לעותר מסוכנות, רק מהטעם שהגבול בין ישראל למצרים פרוץ. כדי לייחס לעותר מסוכנות, וכפועל יוצא מכך לשלול את שחרורו האפשרי, יש להצביע על מידע קונקרטי בעניינו. מידע כזה לא הוצג לוועדת השחרורים וגם לא הוצג בפנינו, במהלך הדיון, לא כעת ולא כאשר דנו בעתירה במסגרת עת"א 45943-02-11. מכאן גם סבור אני, כי ההחלטה המייחסת לעותר מסוכנות אך ורק על בסיס האירוע בגינו הורשע לפני קרוב ל-8 שנים, או על בסיס מצב הגבול עם מצרים, וזאת בהעדר כל מידע עדכני וקונקרטי בעניינו של העותר, היא החלטה שאינה מבוססת על תשתית ראייתית מספיקה, ולו לצורך מתן החלטה מנהלית. כאשר מתקבלת החלטה אשר אינה מבוססת על כל מידע או ממצא פוזיטיבי בנוגע לעותר, וכל כולה מתבססת על נתונים כלליים בכל הנוגע לבעיות הקשורות למערכת היחסים שבין ישראל ומצרים, או למערכת הפשיעה שבגבול בין ישראל למצרים, ובלא כל זיקה ישירה לעותר עצמו, ההחלטה היא בלתי סבירה מאחר ואינה מבוססת על כל נתון הקשור לעותר עצמו. בהתאם, יש מקום להתערב בה. אוסיף עוד, כי אין בהחלטה כל התייחסות לחלוף הזמן מאז שנשפט העותר ומשך המאסר שהוא מרצה, לרבות התנהגותו הנוכחית בכלא וכיוצ"ב. גם בעניין זה סבור אני, כי נפל פגם בהחלטת הוועדה, המצדיק את התערבותנו. אשר על כן, אם תישמע דעתי, נתערב בהחלטתה של וועדת השחרורים ונורה על שחרורו של העותר ממאסר, באופן שבו יבוצע שחרורו בדרך של הרחקתו מישראל למצרים. ככל שלא תתאפשר הרחקתו מסיבה זו או אחרת, יעוכב ביצוע שחרורו עד למועד שבו ניתן יהיה להעבירו את הגבול לארץ מולדתו. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט א. קיסרי: עיינתי בחוות הדעת של חבריי ואני מסכים לדעתו של אב בית הדין, כבוד השופט ר' שפירא, ומטעמיו. אוסיף עוד, כי לדעתי לא זו בלבד שהחלטת המשיבה אינה יכולה לעמוד, אלא שגם הנימוקים שהובאו מטעמה במהלך הדיון לפנינו, הם חסרי בסיס מספיק. נטען, ובצדק, שהביקורת השיפוטית על החלטת המשיבה היא כביקורת על החלטה מנהלית, אלא שכפי שהסביר חברי, אב בית הדין, החלטת המשיבה נעדרת כל התייחסות קונקרטית לנתוניו האישיים של העותר, במיוחד בהיבט של הערכת מסוכנותו שהייתה הנימוק לדחיית בקשתו לשחרור מוקדם. כמו חברי, אב בית הדין, אני סבור כי החלטה כזו היא בלתי סבירה, ולא ניתן לקיימה. לכך ניתן להוסיף שגם בדיון שבפנינו לא עלה בידי באת כוח המשיבה להצביע על כל נתון קונקרטי הקשור לעותר, שניתן לבסס עליו מסקנה שהוא אינו ראוי לשחרור מוקדם ובדומה להנמקת המשיבה גם טענות באת כוחה נסבו על שיקולים כלליים ומידע בלתי קונקרטי שאין ולא כלום בינם לבין הנמקה סבירה של החלטת המשיבה. בנסיבות אלה יש מקום לקבל את העתירה ולהורות כפי שהציע חברי, אב בית הדין. א. קיסרי, שופט השופט ע. גרשון: 1. קראתי את חוות דעתו של חברי הנכבד, אב בית הדין השופט שפירא, ודעתי שונה משלו. לו היתה דעתי נשמעת כי אז היינו דוחים את העתירה. 2. הנורמות החקיקתיות הרלוונטיות לענייננו מצויות בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן - "החוק"), וביתר דיוק בסעיפים 3 ו-9 שבו. סעיף 9 לחוק קובע כי בבוא ועדת השיחרורים להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי עליה לשקול, בין היתר, את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור ולבטחון המדינה. בסעיף 9(1) לחוק נקבע כי על הועדה להביא בחשבון שיקוליה, בין היתר, את העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה ותקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט. 3. הבה ונבחן תחילה את העבירות שביצע העותר ושבגינן נדון למאסר של 8 שנים. העובדות הרלוונטיות פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים פליליים 4043/05, 4528/05, 9755/05, 9836/05, 10250/05 ו- 5392/06, מדינת ישראל נגד מוחמד בניית ואח' (פסק דין מיום 10.8.06). העותר, יחד עם אזרח ישראלי ושני תושבי חבל סיני של מצרים, הורשעו על פי כתבי אישום שגוללו מסכת עובדתית הכוללת מספר אירועים של יבוא ונסיון ליבוא נשק ותחמושת ממצרים ארצה דרך חצי האי סיני. בחודש פברואר 2004 או בסמוך לו, ייבא העותר, יחד עם אחרים, 5 רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל וקיבל תמורתם 800 דולר. באירוע נוסף שבו היה העותר מעורב, יחד עם אחרים, במסגרת קשר פלילי לייבא ממצרים לישראל כלי נשק, פנה האזרח הישראלי לאדם בשם עבדאללה, תושב מצרים, וביקש ממנו לארגן ייבוא של 35 רובי קלנצ'ניקוב ממצרים לישראל. עבדאללה הנ"ל פנה לאחד מן המעורבים בקשר הפלילי, חסין בניית, וסיכם עימו כי זה ידאג לביצוע העסקה. ואמנם, חסין נפגש בסיני עם העותר ועם אחרים וחילק ביניהם 35 רובים ומחסניות. ביום 12.3.2004, לפנות בוקר, חצו האנשים הנ"ל את גבול ישראל, סמוך לכרם קדש ברנע, כשמטען הנשק והתחמושת על גבם. הם נתפסו על ידי חיילי צה"ל בקרבת מקום. בעקבות כך הורשע העותר בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין, וכן בעבירות של ייבוא נשק ותחמושת ונסיון לייבוא נשק ותחמושת. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר על העותר 8 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שיחרורו עבירה בנשק שהיא פשע, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה על חוק הכניסה לישראל. 4. עיינתי בנימוקי ועדת השחרורים ואיני סבור כי ההחלטה היא בלתי סבירה. ממילא, על כן, אין כל סיבה להתערבותה של ערכאת הערעור. בא כח העותר הלין בפנינו כי ועדת השחרורים התמקדה בעבירה ולא בעבריין. סבורני כי בדין התייחסה ועדת השחרורים לעבירה שנעברה על ידי העותר. זאת, משום שנתון זה הינו אחד הנתונים שצריכים להישקל בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק. שלא כחברי הנכבד אני סבור כי בנסיבות העניין ניתן ללמוד, גם היום, על מסוכנותו של העותר מן העבירות שעבר ושבגינן נגזר עליו עונש המאסר. העותר הוא תושב מצרים. כשלעצמי אני סבור שגם אם יגורש למצרים מיד לאחר שחרורו מן המאסר לא יהיה בכך כדי להפחית ממסוכנותו. עובדה היא שהוא ביצע את העבירות שבגינן נענש בעת שהיה במצרים. הוא נכנס לישראל שלא כדין והבריח לתוכה כלי נשק כאמור לעיל. יתרה מכך: הוא עשה את הדבר פעמים! העובדה שהוא תושב מצרים לא מנעה ממנו לבצע את העבירות האמורות. גם גילו הצעיר של העותר בעת שעבר את העבירות הנ"ל אינו צריך להטות את הכף, בנסיבות העניין, לעבר החלטה בדבר שחרורו. לדברי בא כח העותר מרשו הוא בן 28 שנים כיום. איני סבור שיש בנתון זה כדי לאיין את מסוכנותו של העותר, לאור אופי העבירות שנעברו על ידו וחומרתן. לא מדובר בעבירות המאופיינות בכך שהן נעברות על ידי צעירים דווקא. כאן יש לזכור כי הגבול הפרוץ בין ישראל למצרים הוא נתון ידוע. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב. אנו מודעים לכך שמסתננים רבים חוצים את הגבול שלא כחוק ומבריחים לשטחי ישראל מכל הבא ליד, החל בסמים מסוכנים וכלה בכלי נשק קטלניים. לפיכך, רשאית היתה ועדת השחרורים לשקול גם את הנתון האמור בטרם מתן החלטתה. לסיכום, החלטת ועדת השחרורים היא החלטה סבירה ומתבקשת בנסיבות העניין, לאור חומרת העבירות שעבר העותר, לאור העובדה שהוא ביצע את העבירות בשתי הזדמנויות שונות ולאור המסוכנות הנובעת מהן לשלום הציבור ולבטחון המדינה, מסוכנות שלא פחתה למרות שחלפו כבר שנים למן ביצוע העבירות ועד היום. אשר על כן, לו דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים את העתירה. ע. גרשון שופט הוחלט ברוב דעות לקבל את העתירה. אני מורים כי העותר ישוחרר ממאסר, באופן בו יועבר עם שחרורו למולדתו. שחרורו יבוצע כאשר תוסדר העברתו למצרים. בית סוהר / כלאאסיריםשחרור מוקדם מהכלאשחרור מנהלי מהכלאמאסר