קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי סיווג ארנונה של חנות: עניינה של עתירה זו הינו בהחלטת עיריית עפולה (להלן: "המשיבה") להשית ארנונה על העותרת בגין נכס המוחזק על ידי העותרת בשד' יצחק רבין 18 עפולה, נכס מס' 167860050737, ששטחו 539 מ"ר, בו מפעילה העותרת חנות תחת המותג "מיגה ספורט" (להלן: "הנכס"). בבסיס העתירה עומדות שתי טענות עיקריות; אחת עניינה אי חוקיות שומת הארנונה שהושתה על הנכס לשנים 2008 ו- 2009 ואילו השניה טענת אפליה. דרישותיה של העותרת, כפי שצוין בכתב העתירה, הינן: א. לחייב את מנהלת הארנונה של המשיבה לקיים את החלטתה הראשונה להשגת העותרת מיום 22.7.09, כפי שיפורט להלן. ב. להורות על המשיבה להשית על העותרת ארנונה בגין שנת 2008 לאחר סיווג הנכס לפי סיווג 305 "עסק מכל סוג אחר", ולא לפי סיווג 341, שאינו קיים עוד בצו הארנונה וכן לסווג את הנכס גם בשנת 2009 לפי סיווג 305 בשינויים המחויבים לשנת 2009. השתלשלות העניינים בשנת 2007 חויבה העותרת על ידי המשיבה בארנונה בגין הנכס, על-פי הסיווג 341 בצו הארנונה לעפולה "רשת שיווק. סניף של עסק בפריסה ארצית". הארנונה לפי סיווג זה עמדה על שיעור שנתי של 308.84 ₪ למ"ר, כך שהעותרת שילמה למשיבה בגין אותה שנה סך 166,464 ₪. יצוין, כי בצו הארנונה לשנת 2007 קיים סיווג 310 "עסק מכל סוג אחר לרבות חנויות, עסקים, (למעט נכסים שהוגדרו בסיווג אחר)"; סיווג 311 באותו צו הוגדר "כמו בסוג 310 אך שטח מעל 150 מ"ר". לפי סיווג זה, התעריף בגין נכס ששטחו עד 150 מ"ר הינו 119.8 ₪ למ"ר ובגין נכס ששטחו מעל 150 מ"ר הינו 134.08 ₪ למ"ר. בצו הארנונה לשנת 2008 החליטה המשיבה לבטל סיווג 341 וסיווג 311 ולהחיל במקומם סיווג 305, אשר חוסים תחתיו סוגי הנכסים שהוגדרו בעבר בסיווג 341 ובסיווג 311. סיווג 305 מפורט בצו כדלקמן: "עסק מכל סוג אחר לרבות חנויות, עסקים (למעט נכסים שהוגדרו בסיווג אחר) בגין 150 מ"ר ראשונים 119.18 ₪ בגין השטח שבין 150 מ"ר ל- 300 מ"ר 180.00 ₪ בגין השטח שבין 300 מ"ר ל- 600 מ"ר 240.00 ₪ בגין השטח מעל 600 מ"ר 308.84 ₪" במהלך שנת 2008 ולאחר קביעת צו הארנונה לאותה שנה על ידי המשיבה, התקבלה ביום 5.8.08 החלטת שר הפנים ושר האוצר (אישור שרים חריג), המאשרת את החלטת המועצה באשר לשינוי הסיווג בצו הארנונה (נספח 1 לעתירה) [להלן: "אישור השרים" או "החלטת השרים"], שבו הוחלט כדלקמן: "1. לאשר את החלטת המועצה לשינוי סווג/תת סיווג/העלאה חריגה/הפחתה בארנונה לנכסים המתוארים בצו המיסים כסוג נכס: 305; 306; 307. 2. לדחות את החלטת המועצה לשינוי סיווג/תת סיווג/העלאה חריגה/הפחתה בארנונה לכל הנכסים שלא פורטו בסעיף 1 דלעיל. אישור חריג זה כפוף לכך כי- בשנת הכספים 2008 לא תוטל ארנונה כללית בשיעור העולה או פוחת על 5% מעל הסכום שרשאית היתה העירייה להטיל ללא היתר זה. משנת הכספים 2009 ואילך לא תוטל ארנונה כללית כעולה מהיתר זה, אלא בשיעור שאינו עולה על 5% בכל שנה מעל הסכום שתהיה העירייה רשאית להטיל באותה שנה ללא היתר זה ולא תופחת ארנונה כללית כעולה מהיתר זה בשיעור העולה על 5% מהסכום שרשאית תהיה העירייה להפחית ללא היתר זה באותה שנה". יוצא, כי החלטת השרים אישרה את הסיווג החדש שמספרו 305, כאשר סיווג זה כולל את הסיווגים 341 ו- 311, שהיו בתוקף ערב תיקון צו הארנונה, כך שמתחת לסיווג 305 חוסים הנכסים שסווגו בעבר לפי שני סיווגים אלו. בשנת 2008 ובתחילת שנת 2009 השיתה המשיבה על העותרת שומת ארנונה לפי סיווג 305. ביום 22.7.09 הגישה העותרת למנהלת הארנונה של המשיבה השגה לתיקון שומות הארנונה שהוצאו לה לשנים 2008 ו- 2009, שבה דרשה מאת המשיבה, כפי שציינה בסעיף 10 להשגה, כי: "כאמור לעיל, הנכם נדרשים לבצע את חישוב חיובי הארנונה בגין הנכס לשנים 2008 ו- 2009 על בסיס צו הארנונה לשנת 2007 ובהתאם לשיעורי ההעלאה שהותרו לשנים אלו, ובכפוף למגבלות שהוטלו על ידי השרים במסגרת האישור החריג לשנת 2008". תשובת מנהלת הארנונה מיום 29.7.09 (מודפס 21.7.09) היתה, כי "בקשתכם לתיקון חיובי הארנונה לשנת 2009-2008 בנכסים שבנדון התקבלה והודעת שומה מתוקנת תישלח בימים הקרובים" (להלן: "התשובה הראשונה"). ביום 19.8.09 דחתה מנהלת הארנונה של המשיבה את השגתה של העותרת בהחליטה כך: "מכתבך שבסימוכין (הכוונה להשגת העותרת מיום 22.7.09- ש.א.) נתקבל ולהלן תשובתי, לאחר בדיקה נוספת של אישור החריג שניתן לעיריית עפולה ע"י שרי הפנים והאוצר נמצא כי חלה טעות בתעריף החיוב אשר מרשתך חויבה בגינו בנכס שבנדון. לפיכך, מרשתך נדרשת להוסיף ולשלם הפרשי חיוב על החיוב המקורי שנשלח אליה עבור הארנונה לשנים 2009-2008. מכל האמור לעיל, בקשתך לתיקון חיובי הארנונה לשנת 2008-2009 בנכס זה נדחתה. הודעת שומה מתוקנת תישלח בימים הקרובים" (להלן: "התשובה השניה"). לאחר קבלת תשובתה השניה של מנהלת הארנונה, החלה בין העותרת ובין המשיבה התכתבות בדבר פרשנותה של התשובה הראשונה בדבר "קבלת" הבקשה לתיקון; העותרת דרשה, כי המשיבה תקיים את החלטת מנהלת הארנונה בהשגה בהתאם לתשובה הראשונה, ואילו המשיבה גרסה, כי בהחלטתה בהשגה, קיבלה מנהלת הארנונה רק חלק מן הטענות וכי אין ליתן משמעות מילולית לתשובתה הראשונה בדבר קבלת ההשגה; וכך צוין, בין היתר, במכתב ב"כ המשיבה מיום 15.9.09: "... אינני יכול לקבל את טענתך כי מנהלת הארנונה קיבלה את כל טענותייך, שכן תשובת המנהלת מורכבת מהמכתב והשומה המתוקנת יחדיו והניסיון לעשות מחטף מחצי מהתשובה אינו מקובל...". במכתב נוסף מיום 21.9.09 ציינה מנהלת הארנונה, כי בתשובתה הראשונה "לא צויין במכתב זה אם הודעת השומה התקבלה לחיוב או לשלילה אלא למשמעות המילולית היחידה שמשתמעת מכך שהיא 'הבקשה התקבלה'". עוד ציינה מנהלת הארנונה, כי: "יתרה מכך, לאחר ביקורך במשרדי לאחר קבלת תשובה זו הובהר לך חד משמעית מהי כוונת הדברים ואף הוצא לך מכתב נוסף באותו הרגע אשר אינו הותיר מסקנה שמשתמעת לשתי פנים לתשובתי ומציין בפירוש כי 'חלה טעות בתעריף החיוב בו מחוייבת מרשתך, ושבקשת מרשתך נדחתה". בחשבון הארנונה הדו-חודשי שקיבלה העותרת בגין החודשים 9-10/09 שוב סווג נכסה של העותרת לפי סיווג 305 (סך 18,181.20 ₪), ואילו בחשבון בגין החודשים 11-9/09 (קרי לאחר התיקון של המשיבה), צוין בפרטי הנכס: 302 ישן 341, סך 27,130.20 ₪. העותרת לא הגישה ערר לועדת הערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, אלא הגישה עתירה זו. סוגיית הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בעתירה אינה במחלוקת. טענות העותרת העותרת מעלה בעתירתה טענות הנוגעות לחוקיות שומות הארנונה שהוטלו עליה בגין השנים 2008-2009 עקב טעות בסיווג הנכס תוך אפליה, חוסר אחידות ופגיעה בעקרון השוויון. לגישתה, חישוב חיובי הארנונה כפי שערכה המשיבה עומד בניגוד לדיני הארנונה - הן בניגוד לתקנות ההסדרים והן בניגוד לפסיקה. צו הארנונה לשנת 2008 (להלן: "הצו הראשון") קיבל ביום 05/08/2008 את אישור השרים, ובכך הפך להיות צו הארנונה החוקי לשנת 2008 (להלן: "הצו השני"); לשיטת העותרת, המשיבה רשאית להשית ארנונה אך ורק בהתאם לסיווגים ולתעריפים שבצו הארנונה השני, כלומר בשנים 2008-2009 הסיווג הנכון לנכס הוא סיווג 305 ויש להשית ארנונה על פי התעריפים שנקבעו בו. בשנת 2007 סווג הנכס בסיווג 341 לפי תעריף 308.84 ₪ למ"ר, וסכום חיוב הארנונה השנתית עמד על סך 166,464 ₪. בשנת 2008 היה על המשיבה לסווג את הנכס לפי סיווג 305, וזאת בהתאם לצו 2008 השני (ולא לפי הסיווג 341, שאינו קיים עוד בצו הארנונה). בשנת 2009 היה על המשיבה לסווג את הנכס לפי סווג 305 בהתאם לצו 2008 השני בשינויים המחויבים לשנת 2009. בהתאם לפרשנות המשיבה לצו הארנונה לשנים 2008 ו- 2009, מופלית העותרת לרעה לעומת חברות דומות המחזיקות נכסים דומים, אשר לא חויבו בארנונה בשנת 2007. למעשה, כך גורסת העותרת, אם היתה העותרת עצמה פותחת בשנת 2008 חנות חדשה בעפולה, היתה המשיבה מחויבת לסווג את הנכס לפי סווג 305 וליישם את תעריפי הארנונה שנקבעו לפי צו 2008 השני. לטענת העותרת, חוסר אחידות זה פוגע בעקרון השוויון ובעקרון ההסתמכות של הנישומים. העותרת סבורה, כי מדיניותה של המשיבה, אשר משיתה ארנונה בסכומים שונים על נכסים דומים רק בהתאם לשאלה מתי נתפסה החזקה בנכס - האם לפני או אחרי 2008, אינה חוקית, בהתאם להלכה הפסוקה. גם סיווג נכס לפי השאלה כיצד סווג בעבר, אינה חוקית. העותרת מוסיפה וטוענת, כי בראשית שנת 2008 השיתה המשיבה על העותרת שומת ארנונה לפי סיווג 305 שלא על פי ההגבלה של תוספת 5% לשנה, שנקבעה באישור השרים. אף השומה שהושתה על העותרת לשנת 2009 לפי סיווג 305 לא הושתה על פי ההגבלה של 5% לשנה שנקבעה באישור השרים; משמע, על פי סיווג 305, יש להשית ארנונה על נכס העותרת כפי הסיווג הישן 311 הכולל גם את ההגדרה של סיווג 305 ובצירוף תוספת של 5% כפי אישור השרים ואין להשית ארנונה לפי סיווג 341, שאינו קיים עוד בצו הארנונה החדש.   מכתבה של מנהלת הארנונה מיום 19.8.09 אינו מהווה שומת ארנונה לשנת 2008 ו/או לשנת 2009, שכן אינו כולל את כל יסודות השומה הנדרשים. המשיבה לא הוציאה לעותרת שומת ארנונה אחרת לשנת 2008, כך שאינה יכולה לדרוש מהעותרת תוספת תשלום בגין הגדלת סכום הארנונה לשנת 2008. המשיבה הוציאה לעותרת חשבון ארנונה בגין החודשים 11-12/09 בלבד. הודעת מנהלת הארנונה וחשבון הארנונה בגין החודשים 11-12/09 נסמכים על סיווג 341, שהיה קיים בשנת 2007 אך אינו קיים בצו הארנונה לשנת 2008. המשיבה בעצם יישמה במהלך השנים 2008 ו- 2009 תעריפי ארנונה של סיווג 341 כהוראת צו הארנונה לשנת 2007 פחות 5%, ולא יישמה את תעריפי סיווג 305 כהוראת צו הארנונה לשנת 2008. המשיבה אינה רשאית להשית ארנונה בהתאם לסיווגים ולתעריפים שלא נחקקו בצו 2008 השני ו/או בצו 2009, כאשר בשנת 2008 הסיווג המתאים לנכס הינו 305, ויש להשית ארנונה לפי התעריפים שנקבעו בצו 2008 השני, ואף בשנת 2009 הסיווג המתאים הינו 305. בסיכומיה הפנתה העותרת לעתירות המנהליות שהוגשו על ידי בא כוחה על-פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (עת"מ 62/10 ו- עת"מ 1399-08-10), במסגרתן, כך טוענת העותרת, נתקבל לידיה מידע ממנו עולה, כי המשיבה נוקטת אפליה פסולה נגד העותרת, כאשר היא מחשבת את שומת הארנונה שלה כנגזרת של סכום הארנונה ששולם על ידה בשנת 2007. המשיבה אינה נוקטת בדרך זו כלפי תאגידים אחרים שהחזיקו בשנת 2007 נכסים בגודל דומה שסווגו כרשתות שיווק, כגון: אלקטרה צריכה, בסט ביי, הורן את ליבוביץ, טרקלין חשמל, סטימצקי, גולף, קסטרו. על-פי המידע, כך גורסת העותרת, תאגידים אלה קיבלו מאת המשיבה שומת ארנונה לשנים 2009-2010 לפי סיווג 305 ולא לפי סווג "305-ישן 341". שומות הארנונה שקיבלו תאגידים אלה לשנים 2008 ואילך לא שונו כלל לעומת השומות שהוציאה להם המשיבה בתחילת שנת 2008. הם סווגו בתחילת שנת 2008 לפי סיווג 305 וסיווג זה לא שונה עד היום. העותרת מבקשת לקבל את המידע שהושג בעקבות אותן עתירות, אשר הוצג רק במסגרת סיכומיה של העותרת, וזאת כהוכחה לטענת האפליה, שכן מידע זה לא היה בהישג ידה מבעוד מועד. עמדת המשיבה המשיבה מבקשת לדחות את העתירה על הסף, בין היתר, לאור העובדה, כי שומות הארנונה הוצאו לעותרת כדין ובהתאם לאישור השרים. העותרת חויבה בשנת 2007 לפי סיווג 341- "רשת שיווק" ולא בהתאם לסיווג 311- "עסק מכל סוג אחר". סיווג זה מהווה את הבסיס גם לחישוב הארנונה של סיווג 305, אשר נועד להחליף אותו, בהתאם נעשה חישוב הארנונה. טענת העותרת לפיה, התעריפים של סיווג 305, כפי שנקבעו בצו המיסים הראשון לשנת 2008 אינם חוקיים ואינם עומדים במגבלה של 5% הקבועה באישור השרים הינה חסרת כל בסיס; התעריפים הקבועים בצו המיסים לשנת 2008 קיבלו את אישור השרים ביום 05/08/2008. צו זה מאשר את החלטת המועצה באשר לצו הארנונה, פרט לכך שהוא מגביל את שיעור הארנונה שיושת לשנת 2008 ובעקבותיה לשנת 2009, באופן שלא יעלה או יפחת מן השיעור שנקבע לשנת 2007 ביותר מ- 5%. לשיטת המשיבה, באישור השרים נקבע, כי האישור ניתן בכפוף לכך, "כי בשנת הכספים 2008 לא תוטל ארנונה כללית בשיעור העולה או פוחת על 5% מעל הסכום שרשאית הייתה העירייה להטיל ללא היתר זה". בהתאם לאישור זה, בוטל סיווג 341 והוצא מצו המסים לשנת 2008 כאשר במקומו בא סיווג 305 "עסק מכל סוג אחר". באשר לחיוב הארנונה שהושת על העותרת בשנת 2008, טוענת המשיבה, כי אכן הסיווג של הנכס שונה בהתאם לאישור השרים מ- 341 ל- 305, אולם, בהתאם לאישור השרים החיוב לא יעלה או יפחת מ- 5% מהסכום שבו היא הייתה מחויבת אלמלא אישור השרים. משמעות הדבר היא, כי אין להשית על העותרת ארנונה כללית בסכום שהוא פחות מ- 5% מסכום החיוב לשנת 2007 שעמד על סך 166,186.10 ₪. עפ"י דו"ח מצב חשבון של העותרת לשנת 2008, החיוב השנתי לפי אישור השרים הינו בסך 161,453.10 ש"ח; יוצא, איפוא, כי החיוב הינו חוקי מאחר וההפחתה הינה עד 5% בהשוואה לחיוב של שנת 2007. באשר לשומת 2009, החיוב השנתי הינו בסך 158,880.80 ₪, כך שגם חיוב זה תואם את המגבלה הקבועה באישור השרים. המשיבה מדגישה בטיעוניה, כי תמוהה בעיניה דרישת העותרת להשית ארנונה לפי התעריפים הקבועים לגבי סיווג 305 בצווי המסים של שנות 2008 ו- 2009, שכן החיובים שהושתו נעשו בהתאם לצווים הנ"ל ובכפוף לאישור השרים כפי שהוסבר לעיל. בנוגע לטענת האפליה, טוענת המשיבה, כי מדובר בטענה שאין לה כל אחיזה במציאות, וכי החנות החדשה שלא היתה קיימת בשנת המסים 2007 אינה כפופה להגבלה שבתוך אישור השרים. עוד טוענת המשיבה, כי אין שחר לטענת העותרת כי היא לא קיבלה שומות ארנונה לשנים 2008 ו- 2009, וכי הטענה שחשבון הארנונה לחודשים 11-12/09 אינו כולל את כל יסודות השומה הנדרשים מהווה טענה סתמית וחבל שנטענה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי העותרת אינה מפרשת נכונה את האמור באישור השרים, כאשר לשיטתה החיוב לשנת המסים 2008 צריך להיות לפי התעריף שנקבע לגבי סיווג 311 בצו של שנת 2007 בתוספת 5%. לעניין זה, טוענת המשיבה, כי אישור השרים הינו ברור והוא מתייחס לסכום הארנונה הכללית המושת על נכס מסוים ולא לתעריפים ספציפיים. המשיבה הציגה טבלת חישוב המתייחסת לטענות הצדדים בנוגע לגובה התעריפים בהתאם לאישור השרים. לעניין טענת האפליה, טוענת המשיבה, כי העותרת משום מה מתעלמת מהעובדה כי בשנת 2007 היא לא חויבה לפי התעריף של "עסק מכל סוג אחר" כמו נישום פלוני וכמו חב' פוזה בעפולה, והיא למעשה חויבה לפי תעריף גבוה בהרבה של "רשת שיווק". מהדוגמאות המובאות בעתירה עולה, כי העותרת מבססת את טענותיה בעתירה זו על ההנחה שהתעריף שלה בשנת 2007 היה לפי סיווג 311 ולכן טוענת להעלאה חריגה בתעריף, אולם טענה זו אין בה ממש והיא אינה נכונה ומטעה. ניסיונה של העותרת להשוות את המקרה שלה למקרה של "עסק מכל סוג אחר" שחויב בשנת 2007 בתעריף של 134 ₪ למ"ר הינו ניסיון כושל שדינו להידחות. עוד טוענת המשיבה בסיכומיה, כי קבלת עמדת העותרת תביא לתוצאה ששומת הארנונה שתוטל עליה תהיה נמוכה בכ- 50% משומת הארנונה אותה שילמה העותרת בשנת 2007, תוצאה אשר אינה מתיישבת כלל עם דיני ההקפאה שתכליתם היא למנוע העלאת תעריפים במסגרת המאבק באינפלציה וייצוב תקציבי הרשויות ומניעת גירעונות בתקציב השוטף. באשר לטענת האפליה שהועלתה על ידי העותרת בסיכומיה - מבקשת המשיבה לדחותה על הסף, שכן המדובר בטענה חדשה השונה מטענת האפליה שהועלתה בעתירה; במסגרת העתירה טענה העותרת, כי היא הופלתה לעומת נישומים אחרים שלא חויבו בארנונה בשנת 2007, ואילו בסיכומיה טוענת לאפליה לעומת נישומים שהחזיקו בשנת 2007 נכסים שסווגו כרשתות שיווק ומחזיקות נכסים בגודל דומה. לגרסת המשיבה, בעקבות הטענות שהועלו בסיכומי העותרת באשר לטענת האפליה החדשה, נעשתה בדיקה נוספת מעמיקה בספרי המשיבה ואכן הוברר, כי המדובר בטעות של פקידת הגביה שלא תיקנה את כל החיובים של כל העסקים הישנים, טעות אשר תוקנה לאלתר; מדובר בטעות שנעשתה בתום לב, שכן עבודת יישום האישור החריג היתה מורכבת ומסובכת. המשיבה צירפה לסיכומיה העתקים מהודעות התיקון שנשלחו לאותם עסקים. המשיבה מדגישה בסיכומיה, כי אינה יכולה להטיל חיובי ארנונה ולשנות סיווג של נכס מבלי להתייחס להגבלה המפורשת באישור השרים; מקום שהעותרת אינה מסכימה עם האמור באישור השרים, ובאם כך המצב, היא היתה אמורה לתקוף את האישור בבג"צ. עת"מ (נצ') 306/09 ריבוע כחול ישראל נ. עיריית עפולה בעת"מ (נצ') 306/09 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה עמדו לדיון בפני חברי כב' השופט בנימין ארבל שתי שאלות הדומות לענייננו; האחת, האם שומות הארנונה שהוציאו לחברה שם חוקיות והשניה, כיצד יש לפרש החלטת/אישור השרים, המהווה אישור חורג לשינוי סיווג נכס לשם חיובו בארנונה. מקרה דומה למקרה שלנו לרבות הרקע המשותף של שינוי סיווג נכסים, תוך ביטול סיווגים שונים של נכסים וקביעת סיווג חדש, המאחד בתוכו את הסיווגים הקודמים. בפסק דינו מיום 9.3.10 דחה כב' השופט ארבל את העתירה משלא מצא כל פגם בדרך פרשנותה של עיריית עפולה את אישור השרים. יצוין, כי כיום תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון ערעור על פסק הדין (עע"מ 2797/10 ריבוע כחול נ' עיריית עפולה, ). אין חולק, כי היסודות המשפטיים העומדים בבסיס עתירה זו דומים ליסודות המשפטיים שעמדו בבסיס עת"מ 306/09 הנ"ל. עם זאת, סבורה העותרת, כי חרף קווי הדמיון בין המקרה שלה ובין המקרה נשוא העתירה בפרשת ריבוע כחול, קיים שוני בין שני המקרים כדלקמן: העותרת כאן מחזיקה בהחלטה של מנהלת הארנונה (מיום 29.7.09), לפיה, ההשגה התקבלה, כאשר חברת ריבוע כחול לא קיבלה תשובה כגון דא. שומות הארנונה שהשיתה העירייה על חברת ריבוע כחול לשנים 2009 ו- 2010 היו לפי סיווג "עסק מכל סוג אחר" - קוד 305 ואף שנטען שהתעריפים בסיווג זה אינם חוקיים, הרי שסיוג זה נמצא בצו הארנונה של העירייה. אף שברור לב"כ הצדדים, כי הכרעת בית המשפט העליון בערעור הנ"ל עשויה להשפיע על תוצאות ההליך בעתירה זו, הם עמדו על כך, שבית המשפט יכריע בעתירה דכאן על כל חלקיה ומרכיביה; כל הניסיונות להביא את הצדדים לפשרה או להסדר דיוני לא צלחו. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית בעע"מ 2849/07 עיריית תל אביב יפו נ' אנרג'י מכון בריאות וכושר בע"מ (פסק דין מיום 8.4.09) חזר בית המשפט העליון על התכליות המרכזיות של "דיני ההקפאה" באומרו: "המגבלות השונות שהוטלו על הרשות המקומית בקביעת תעריפי הארנונה והקריטריונים שנקבעו להם, נובעים ממדיניות שהתוותה על-ידי המחוקק במה שזכה לכינוי "דיני ההקפאה". מדיניות זו נועדה להגביל את נוהגן של רשויות מקומיות להקטין את גירעונן התקציבי באמצעות העלאה מאסיבית של שיעורי הארנונה שהן גובות, ובה בעת לתת הנחות משמעותיות בחיובי הארנונה, כל זאת בלא ששיקול דעתן הונחה על-ידי אי-אלו קריטריונים (עניין חבס, סעיף 11 לפסק דיני; עניין חבל יבנה, סעיף 8 לפסק הדין; ע"א 8838/00 גולדהמר נ' עירית חיפה, סעיף 9 לפסק דיני (20.9.06) (להלן: עניין גולדהמר); רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז (2) 481, 490-488; רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה, , סעיף 10 לפסק הדין 28.12.05)). ביסוד דיני ההקפאה עמדו איפוא שתי תכליות מרכזיות: האחת, ייצוב המשק על-ידי מניעת העלאת תעריפים שיש בה כדי להשפיע באופן שלילי על מדד המחירים לצרכן; השנייה, מניעת הפחתת ארנונה בלתי מבוקרת שעלולה להביא לגירעון בתקציב הרשות (ראו עע"מ 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עירית טבריה, סעיף 14 לפסק דינה של השופטת נאור (לא פורסם, , 18.11.08)). את תכליתם של דיני ההקפאה יש לראות כתכלית כללית הניצבת מאחורי כל חיקוק שעניינו גביית ארנונה". לאחרונה חזר בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת מ' נאור) על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניינו (דיני ההקפאה), וזאת בגדרו של עע"מ 8223/07 אפריים היים נ' מועצה אזורית דרום השרון (פסק דין מיום 26.6.11), כדלקמן: "ארנונה מוטלת על מחזיקי נכסים בתחום הרשות המקומית. ההצדקה להטלת הארנונה מקורה בתועלת ובהנאה שמפיקים ויכולים להפיק אותם מחזיקים מן השירותים המוניציפאליים שמעניקה הרשות המקומית (ראו: ע"א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ נ' מועצה אזורית משגב, פסקה 8 (, 3.9.2006); ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156 (1999)). אכן, הרשות המקומית היא המטילה את הארנונה על המחזיקים. ואולם, סמכותן של רשויות מקומיות בתחום הארנונה אינה בלתי מוגבלת והיא כפופה למשטר המכונה "דיני ההקפאה". ראשיתם של דיני ההקפאה בשנת 1985 במסגרת המאמץ לדיכוי האינפלציה במשק הישראלי (על ההיסטוריה החקיקתית של דיני ההקפאה ראו: בג"ץ 7712/04 וינברג נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד סא(2) 735 (2006); רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה (, 28.12.2005)... נוכח תכלית כפולה זו נקבע, למשל, כי רשות מקומית נדרשת לקבל את אישור השרים הן לשם העלאת תעריפים שלא על פי התקנות והן לשם הפחתת תעריפים (ראו עע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה (, 18.11.2008) (להלן: עניין אולמי מצפור); כן ראו והשוו: עע"ם 1214/06 המועצה האזורית דרום השרון נ' מחצבות חצץ ואבן טייבה בע"מ (, 13.1.2008); עע"ם 5967/07 רז (זרוג) נ' עיריית ראשון לציון (, 8.2.2011) (להלן: עניין רז))". 43. סעיף 5(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן:"תקנות הסדרים במשק המדינה") עוסק בהגבלה שנועדה למנוע העלאה עקיפה של תעריפי הארנונה, כמפורט להלן:   "(א) מועצה לא תשנה בשנת כספים מסוימת סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס, באופן המשפיע על סכום הארנונה שרשאית הרשות המקומית להטיל לפי תקנות אלה, ולפי החוק, ואולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו".   תקנות ההסדרים במשק המדינה מאפשרות לחרוג מהכלל האוסר על שינוי סיווג על-ידי קבלת אישור השרים לשינוי. תקנה 10 לתקנות הסדרים במשק המדינה קובעת:   "(א) מועצה רשאית באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שכל אחר מהם הסמיך -   (1) להטיל ארנונה בשנת כספים מסוימת שלא כאמור בכללי העדכון שנקבעו בסעיף 9(ב) רישה לחוק, בתנאי שסכום הארנונה לא יעלה על הסכום המרבי, ולא יפחת מהסכום המזערי;   (2) לשנות סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 5;" 44. בהינתן מכלול ההוראות וההגבלות בהקשר זה, מתקבלת המסקנה, כי המחוקק הגביל את סמכות הרשויות המקומיות לערוך שינויים בתעריפי הארנונה על ידי קביעת סכומי מינימום ומקסימום, וזאת בין במישרין ובין בעקיפין, על ידי שינוי סיווג. בהתאם, יש לראות בשינוי סיווגם של נכסים כדרך לגיטימית לשינוי תעריפי הארנונה, ובלבד ששינויים אלה יהיו גם הם כפופים למגבלות. מן הכלל אל הפרט 45. בענייננו, בהתאם לדין הגישה המשיבה בקשה לקבלת אישור השרים לצו הארנונה שחוקקה בתחילת שנת 2008. בין הצדדים בענייננו נפלה מחלוקת פרשנית בנוגע לפרשנות האישור החריג שניתן למשיבה על-ידי השרים ודרך יישומו. באשר לטענת העותרת בדבר קיומם של שני צווי במהלך שנת 2008, האחד צו הארנונה הראשון לשנת 2008, בו שונה סיווג נכסה של העותרת לסיווג 305, ואילו צו הארנונה השני לשנת 2008 ניתן לאחר אישור השרים - הבחנה זו בטעות יסודה; בשנת 2008 קיים צו ארנונה חוקי אחד וזה אותו צו שנתגבש לאחר אישור השרים; כל עוד לא ניתן אישור השרים, לא היה הצו, המכונה "הראשון", בר תוקף, וכדברי ההסבר של סעיף 9(ב)(2)לחוק ההסדרים:   "2) רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא בהתאם לאמור ברישה, ובלבד שקיבלה לכך אישור השרים; ושלחה, בטרם פנייתה לקבלת אישור השרים, לכל מחזיק בנכס שבשלו בכוונתה להטיל ארנונה שלא בהתאם לאמור, ולענין נכס המצוי באזור חלוקת הכנסות כמשמעותו בסעיף 9ב(ב) לפקודת העיריות - גם לכל רשות מקומית המנויה בצו שניתן לפי הוראות הסעיף האמור, הודעה על כוונתה לעשות כן; בהודעה יצוין כי מועצת הרשות המקומית החליטה על שינוי סיווג או תת-סיווג, על העלאה או הפחתה, של סכום הארנונה הכללית, לפי הענין, וכי בכוונתה לפנות לשרים בבקשה לאישור כאמור; תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן; שר הפנים או מי שהוא הסמיך לבך יודיע לוועדת הכספים של הכנסת על מתן האישור".   זאת ועוד, לגבי חיוב רטרואקטיבי של שינוי חיובי ארנונה בהמשך לאישור השרים המתחייב על פי חוק ההסדרים, נקבע כי רשות מקומית רשאית לתקן את צו הארנונה ביחס לתקופה שמתחילת שנת הכספים; לעניין זה נקבע בבג"צ 7712/04 - אהובה וינברג נ' עיריית תל אביב-יפו, כדלקמן:   "ואולם, כפי שקבענו, ענייננו ב"אישור חריג" ולגביו נקבע בסעיף 9(ב)(2) לחוק כי 'תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן". ההבדל שבין הוראות חוק אלו אינו סמנטי. ההבדל הוא מהותי והוא נובע מהתכלית השונה של "אישור חריג" - המאשר את צו הארנונה עליו מחליטה עירייה מלכתחילה. יטען הטוען כי גם האישור החריג צריך להינתן מלכתחילה. דהיינו, המחוקק קבע את תחילת האישור ל"ראשית שנת הכספים" שהרי הוא התכוון כי האישור - כמו צו הארנונה - ינתן לפני תחילת שנת הכספים. ואולם, לדעתי ההיפך הוא הנכון: המחוקק התכוון מפורשות כי את האישור החריג יוכל השר לתת בדיעבד גם במהלך שנת הכספים אך תחילתו של האישור תהיה "בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן". הראיה לכך היא כי המחוקק הגדיר את התאריך האחרון שבו ניתן להגיש בקשות ל"אישור חריג" ותאריך זה נופל בתוך שנת הכספים. אם התאריך האחרון להגשת הבקשה נופל בתוך שנת הכספים ממילא מועד מתן האישור יכול אף הוא ליפול בתוך שנת הכספים ולא אך לפני תחילתה".   ובהמשך:   "ודוק: גם בעבר כאשר נוסח החוק לא כלל את הסיפא הקובעת כי "תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן", הכיר בית משפט זה באישורי שרים להעלאת ארנונה מעבר למותר, שניתנו בתוך שנת הכספים, כחלים לגבי כל שנת הכספים (וזאת אף כאשר אישור השרים נתקבל לאחר הגשת העתירה). כך למשל קבע הנשיא שמגר ב- בג"צ 363/87 יהודה נ' המועצה המקומית ראש-העין, פ"ד מא (3) 755, 756 ג: 'אין בידינו אלא להסיק, כי בעת שהעותר פנה לבית המשפט אכן לא היה בסיס בדין להעלאתה של הארנונה הכללית בשיעור מעל 22%. האישור ניתן לאחר מכן ביום 24.6.87, והוא מתייחס, כמובן, לכל שנת הכספים 1987. במצב המשפטי שנתקיים עד 24.6.87 לא יכלה הרשות המקומית לגבות יותר ממה שהותר לה על פי סעיף 14(א) [לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987], אך שאלה זו היא היום תיאורטית, לאור האישור שניתן לאחר מעשה, ולכן לא עמד בא- כוחו המלומד של העותר על העתירה לגופה. על כן, אף שהאישור ניתן במהלך שנת הכספים הרי שתחילתו בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן".   לענייננו, דינה של טענת העותרת באשר לחיוב רטרואקטיבי פסול על ידי המשיבה דחיה. הלכה למעשה תחילתו של אישור השרים צופה לאחור, לראשית שנת 2008, כך שקיים צו ארנונה חוקי אחד לשנת 2008. שאלת פרשנותו של האישור החריג של השרים הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של אישור השרים החריג; כיצד יש לפרש את האישור החריג? בעע"מ 2849/07 הנ"ל התעוררה השאלה, האם דינו של אישור זה כדין חוק וראוי לפרשו על-פי מאפייני פרשנות החקיקה? או שמא תחולתו המצומצמת, במישור הזמן ובמישור הגיאוגרפיה, מקרבים אותו יותר לטקסטים שהם פרי הרצון הפרטי כדוגמת חוזה וצוואה? שם נפסק, כי: "כשמדובר בטקסט שהסמכות ליתן את ההוראה הקבועה בו הינה מכוח מקור נורמטיבי גבוה יותר כדוגמת חוק, לא יסתפק הפרשן אך באמור בטקסט עצמו כי אם יפרש את הטקסט במדרגה הנורמטיבית הנמוכה יותר גם לפי תכליותיו ועקרונותיו של המקור המסמיך (בג"צ 142/89 תנועת לאו"ר-לב אחד ורוח חדשה נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד (3) 529, 551-550 (1990))". ובהמשך נפסק, כי: "באשר לאישור החריג אשר ניתן על-ידי השרים, פרשנותו של זה כרוכה במידת מה בפרשנות שיש ליתן להחלטת המועצה. אכן, התנאים שנקבעו בסעיף 3 לאישור החריג חולקים דמיון עם אלו שנקבעו על-ידי המועצה בסעיף 3(א) להחלטת המועצה. יש להניח כי לו רצתה העירייה לקבוע תנאים בעלי אופי שונה היה מצוין הדבר במפורש בהחלטתה ולא מותר לחסדי הפרשנות. כך או כך, על פי ההבחנה המסורתית בין סוגי הסמכויות המוקנות לרשות, מהווה החלטה על מתן אישור חריג המגשימה את סמכות השרים לפקח על החלטות הרשות המקומית, סמכות בעלת אופי ביצועי (ראו ברכה, בעמ' 72-71). בפרשנות החלטה מעין זו יינתן משקל לשיקול הדעת של מפעילי הסמכות, כמי שנהנים מניסיון מעשי בהפעלת הסמכות, מודעים למסגרת המשאבים העומדת לרשותם, בקיאים בתוצאותיה והשפעותיה של ההחלטה ולעיתים אף מחזיקים במומחיות מיוחדת הנוגעת לה (יצחק זמיר הסמכות המינהלית 145 (1996) (להלן: זמיר))". לא זו אף זו, בעע"מ 8223/07 הנ"ל נפסק, כי: "כידוע נורמה משפטית היא נורמה תכליתית. היא בעלת מטרה וכיוון. היא מבקשת להגשים מדיניות מסויימת. על כן בפרשנותה של נורמה משפטית עלינו להגשים את התכלית העומדת בבסיס הנורמה (ראו, מבין רבים, בג"ץ 430/08 ארגון נכי צה"ל נ' שר הבטחון, פסקה 16 (, 18.7.2010)). פרופ' ברק אף מציין כי "יהיה זה בניגוד לתפיסות היסוד בדבר משטר דמוקרטי והפרדת הרשויות, אם השופט יאמר: 'אין זה מעלה ואין זה מוריד מה היא מטרת החקיקה'. נאמנותו של השופט לשיטה ולמשטר, משמעותה פירוש החוק לשם הגשמת תכליתו" (אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 344-343 (1987); ראו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון - תורת הפרשנות הכללית 263 (1992); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 85 ואילך (1993) (להלן: ברק פרשנות החקיקה)). בענייננו חוק ההסדרים והתקנות שהותקנו מכוחו נועדו למנוע אינפלציה מזה וגרעונות בקרב הרשויות המקומיות מזה. לכך אין דבר אם מצב בו נכס אינו משתייך עוד לרשות אחת אלא לרשות אחרת. אכן, כפי שכבר נקבע "החוק לא התכוון לתת הגנה או לשריין זכות של נכס, אלא להטיל רסן על הרשויות המקומיות" (עניין החברה לכבלים, בעמ' 879). דיני ההקפאה מתייחסים ככלל לתעריפים ולשיטת החישוב הקבועים בצו הארנונה ולא לשומה של נכס ספציפי כזה או אחר ולסכומים ששולמו בפועל (ראו: ע"א 271/87 עירית לוד נ' טלרד תעשיות טלקומוניקציה ולאקטרוניקה בע"מ, פ"ד מב(1) 119, 122 (1988) (להלן: עניין עירית לוד); עע"ם 104/03 קפלן נ' עיריית רמת גן, פ"ד נח(3) 769, 772 (2004) (להלן: עניין קפלן); רוסטוביץ, בעמ' 368; כן ראו והשוו: עע"ם 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ארבל ודעות השופטים ברק ועדיאל (, 1.9.2005) (להלן: עניין אשדוד בונדד); עניין סלע, בפסקה 19))". בענייננו, מחד, טוענת העותרת, כי המשיבה חישבה את שומות הארנונה שלה לשנים 2008-2009 באופן שגוי ובצורה בלתי חוקית, כך שהתבססה על סיווג 341, אשר היה קיים בשנת 2007 ואינו נמצא יותר בצו הארנונה לשנת 2008 ולא לפי סיווג 305, אליו נכסה אמור להיות משויך ומסווג על-פי צו הארנונה לשנת 2008 החדש; העותרת מוסיפה וטוענת באשר לדרך החישוב, שלשיטתה, אינה תואמת את אישור השרים; מאידך, טוענת המשיבה, כי חיוב הארנונה שהושת על העותרת לשנים 2008-2009 הינו חוקי ועומד במגבלה שהוצבה באישור השרים, מכאן, שאין מקום לקבל את פרשנותה של העותרת להחלטת השרים. בשנת 2008 ביטלה המשיבה את סיווג 341 שעניינו "רשת שיווק, סניף של עסק בפריסה ארצית" והעבירה את נכס העותרת לסיווג שמספרו 305 שהגדרתו רחבה יותר - "עסק מכל סוג אחר לרבות חנויות, עסקים, (למעט נכסים שהוגדרו בסיווג אחר)". בו בזמן, ביטלה המשיבה אף את סיווג 311 אשר התייחס לעסק מכל סוג מעל 150 מ"ר והעבירה את כל העסקים שחסו תחת הגדרתו תחת כנפיו של סיווג 305. הלכה למעשה, מתחת לסיווג 305, נכללו בעת ובעונה אחת נכסים "מיוחסים" לגביהם חל שיעור ארנונה גבוה במיוחד, כגון נכס העותרת, וכן אלה אשר שילמו עד כה שיעורי ארנונה נמוכים יותר, לפי תעריף/סיווג 311. ביום 05/08/2008 ניתן אישור השרים לשינוי סיווג זה. תוצאות שינוי הסיווג הוגבלו על ידי השרים, וזאת במגמה שלא לגרום לתהפוכות בשיעורי הארנונה מעבר ל- 5% הן למעלה והן למטה; משכך נקבע, כי סיווגים 341 ו-311 אכן בוטלו ובמקומם יחול סיווג 305, אולם זאת בכפוף לכך כי בשנת הכספים 2008 לא תוטל ארנונה כללית בשיעור העולה או פוחת על 5% מעל הסכום שרשאית הייתה המשיבה להטיל ללא היתר זה. למעשה משמעותו של הביטוי "שרשאית הייתה להטיל ללא אישור זה" מתייחס לשיעורים שרשאית הייתה המשיבה להטיל לפי הסיווגים הישנים, שחלו לגבי שנת 2007. למעשה סכום הארנונה הכללית אותו רשאית המשיבה להטיל על הנישומים בשנת 2008, יהא בשיעור שלא יעלה או יפחת מ-5% מהסכום התואם לסיווגים הישנים שבוטלו. סבורני, כי דרך פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, ועל פי כללי הפרשנות המקובלים. ערב מתן אישור השרים הוגדרו שני סוגי נכסים שונים אשר למרות הזהות ביניהם, אובחנו זה מזה רק מחמת השוני בזהותו של מחזיקם. בצו המיסים לשנת 2008, בוטלה ההבחנה בין שני סוגי הנכסים, ונקבע סוג אחד, רחב יותר, הכולל את שני הסוגים האמורים. על פי סיווג זה, אמורים בעלי נכסים, שסווגו קודם לכן כסיווג 311 - והעותרת אינה כזאת - לשלם סכום ארנונה גבוה בהרבה. אלא שכאן באה לטובתם הוראת ההגבלה באישור השרים - הוראה שניתנה על פי ההנחיות החקיקתיות והגבילה את שיעור הארנונה עד ל- 5% מעל הסכום ששולם בשנת 2007. מנגד, נכסה של העותרת, אשר נכלל בשנת 2007 בסיווג 341 - הוכלל עתה בסיווג החדש - שהינו נמוך יותר. ברי, כי במקרה זה לא תחול עליו הגבלת ההעלאה המרבית, שכן, השיעור הופחת לגביו, ומנגד תחול ההוראה בדבר הפחתה שלא תחרוג מ- 5%. על כן, תוצאת אישור השרים, ההולמת את החוק הינה כי בעוד שמחזיקי נכסים שהיו בסיווג 311 בעבר - יהפכו אמנם לבעלי נכסים בסיווג 305, אולם, העלאת המיסוי תהא הדרגתית לגביהם, באופן שתעלה מידי שנה ב- %5, עד שתגיע לתעריף החדש. מנגד, בעלי נכסים שסווגו בסיווג 341, יזכו להפחתה בעול הארנונה שהושתה עליהם, אולם אף זאת, במגבלת הפחתת חמשת האחוזים. משום מה מבקשת העותרת כי חישוב הארנונה יעשה ביחס אליה כאילו הנכס היה מלכתחילה מסווג לפי סיווג 311 - התואם גם לסיווגה [אלמלא היתה רשת בפריסה ארצית]. חיוב כגון דא הינו מוטעה וחסר יסוד, שכן, בטרם ניתן אישור השרים סווג בסיווג 341 ולא בסיווג 311. טענת ההפליה באשר לטענת האפליה שהועלתה בסיכומיה של העותרת לעומת נישומים אחרים שהחזיקו בשנת 2007 בנכסים וסווגו כרשתות שיווק בשטח דומה לזה של העותרת - אין בידי לקבל את הטענה, משהודיעה המשיבה כי "הפליה" זו מקורה בטעות שנעשתה בתום לב אצל המשיבה וכי משעלו על כך לאחר הגשת סיכומי העותרת, תוקנה הטעות ולאותם נישומים שיגרה המשיבה חיובי ארנונה מתוקנים בהתאם לצו הארנונה בכפוף למגבלה נשוא אישור השרים. באשר לנכסים שלא היו קיימים בשנת 2007 וסווגו לראשונה בסיווג 305, סבורני, כי טענת העותרת בעניין זה אמורה להיות מופנית נגד אישור השרים החריג שיצר הבחנה זו ואין לדרוש מן המשיבה לפעול בניגוד להחלטת השרים. התוצאה לאור המקובץ לעיל, אני דוחה את העתירה משלא מצאתי כי נפל פגם בדרך פרשנותה של המשיבה את אישור השרים לרבות דרך חישובה, כפי שבאה לידי ביטוי בחשבון שהוצג לחודשים 11-12 לשנת 2009. העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ₪. ארנונה (סיווג)ארנונה