קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי סיווג תעשיה ומלאכה למשרדים שירותים ומסחר: 1. ערעור על החלטת ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עיריית פתח-תקוה (להלן: "הועדה") מיום 12.2.09. המערערת מפעילה עסק של הסעדה במתחם פארק "אזורים" בפתח תקווה. במשך שנים, סווג עסקה של המערערת בסיווג של "תעשיה ומלאכה" על פי צווי הארנונה הרלבנטיים של עיריית פתח תקווה (להלן: "העיריה"). בחודש אוקטובר 2006 ביצעה העירייה סקר מדידות ושירותים, בעקבותיו שונה סיווגו של העסק של המערערת לסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר", החל בתחילת שנת המס 2006. המערערת חלקה על הסיווג החדש והגישה השגה למשיב. עמדתה, היא, כי "חדר האוכל" אותו היא מפעילה בפארק "אזורים" הוא חלק מהפארק התעשייתי, ועל כן יש לסווגו בסיווג של "תעשיה ומלאכה". המשיב דחה את השגת המערערת. עמדתו, היא, כי המערערת מפעילה "מסעדה" בפארק "אזורים" ומסעדות מסווגות, ברגיל, בסיווג של "מסחר". ערר שהגישה המערערת באשר לסיווג בשנות המס 2006-2008 נדחה על ידי הועדה. יוער, כי ערר שהגישה המערערת לשנות המס 2009-2010, התקבל על ידי הועדה, הסיווג תוקן שוב והוחזר לסיווג של "תעשיה ומלאכה". ערעור שהגיש המשיב על החלטה זו של הועדה (עמ"נ 15019-11-10), , תלוי ועומד בפני כב' השופט אילן ש' שילה, סג"נ, בבית המשפט המחוזי מרכז (ראו, החלטת כב' השופט שילה, סג"נ מיום 9.1.11). 2. לכאורה, השאלה הצריכה דיון בערעור זה, היא שאלת סיווגו של העסק, המונחת, לא אחת, על שולחנו של בית המשפט המינהלי בערעורים בנושאי ארנונה. דא עקא, שמכתבי הטענות שהוגשו במסגרת הערעור דנן, עלתה תמונה מורכבת יותר, הדורשת התייחסות מעמיקה, דווקא אל נסיבות הגשתו של ערעור זה ולא לערעור לגופו. בכתב הערעור שהוגש ביום 14.7.09, ציינה המערערת, כי החלטת הועדה הומצאה לידיה לבקשתה, רק ביום 31.5.09, באמצעות מכשיר הפקסימיליה. לכתב הערעור צורף מסמך הנחזה להיות החלטת הועדה ועליו חותמת נתקבל של "הירש-שנקרמן עו"ד" מיום 31.5.09. בעמוד הראשון של המסמך, מוטבע כיתוב של מכשיר פקסימיליה מתאריך 9.7.09 שעה 14:57. בעמוד השני ובעמוד השלישי של המסמך, מוטבע כיתוב של מכשיר פקסימיליה מתאריך 31.5.09 שעה 11:34 (להלן: "המסמך-נספח א' לכתב הערעור"). המערערת טוענת בכתב הערעור, כי מאחר והחלטת הועדה הומצאה לה רק ביום 31.5.09, הגשת הערעור ביום 14.7.09 אינה חורגת מתקופת הזמן הנקוב בתקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), הקובעת מועד להגשת ערעור מינהלי תוך 45 יום ממועד קבלת ההחלטה. 3. לא כך המשיב, שהגיש ביום 23.8.09 בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו (בש"א 32221/09; להלן: "הבקשה"). בבקשה, הבהיר המשיב, כי ההחלטה ניתנה ביום 12.2.09. העתק החלטת ועדת הערר צורפה כנספח א' לבקשה (להלן: "העתק החלטת ועדת הערר"). ההחלטה, כך המשיב, נשלחה לצדדים ביום 11.3.09 והגיעה לידי המערערת ביום 19.3.09. המשיב צירף לבקשה העתק משלוח ההחלטה בדואר רשום (נספח ב' לבקשה), העתק משלוח וקבלה מאתר האינטרנט של הדואר (נספח ג' לבקשה), והעתק חתימתו של ב"כ המערערת בועדת הערר, עו"ד בן סיניבר, על אישור קבלת המשלוח (נספח ד' לבקשה). המשיב טוען בבקשה, כי על המערערת היה להגיש את הערעור עד ליום 10.5.09 על מנת לעמוד בתקופת הזמן הקבוע בתקנה 23(ב) לתקנות סדרי הדין, אולם, בפועל הוגש הערעור בשיהוי של 64 ימים, ועל כן דין הערעור להידחות על הסף. 4. ביום 12.1.10, נערך דיון מקדמי בערעור. ב"כ המשיב, עו"ד ליבוביץ, הודיעני, כי הוא "עומד על שמיעת הבקשה לדחיה על הסף" והוסיף טענה, לפיה "עותק החלטת ועדת הערר שצורף לערעור אינו העותק הנכון". ב"כ המערערת, ביקש אורכה על מנת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, אך לא התייחס לטענתו של ב"כ המשיב בדבר אמיתות עותק ההחלטה. בהחלטתי מאותו היום, איפשרתי לעותרת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור לרשם. ביום 23.1.10 הוגשה הבקשה להארכת מועד, יחד עם תצהירו עו"ד סיניבר (נספח 3 לבקשה להארכת מועד) ובו הסבריו של עו"ד סיניבר המתייחסת לטענה הנוספת של ב"כ המשיב באשר לאמיתות עותק ההחלטה. מהצהרת עו"ד סיניבר עולה, כי עוד בטרם הגיעה למשרדו ההחלטה של הועדה, מסר לו אחד מאנשי המערערת, חודשים מספר לאחר תום הדיון בועדה, כי הועדה נתנה כבר החלטה בעניינה. לדבריו, הדבר לא הפתיע אותו, מכיוון שלפי ניסיונו "החלטות ועדת הערר שליד עיריית פ"ת מתקבלות רק חודשים ארוכים לאחר שמסתיימים הדיונים בפני הועדה". עם זאת, בשלב זה הוא לא פנה לברר את העניין במשרדי העירייה. ביום 31.5.09, החלה העירייה בנקיטת הליכים לגביית חובות הארנונה בהתאם להחלטת הועדה. בעקבות כך, פנו נציגי המערערת לעו"ד סיניבר, שפנה אל העירייה בבקשה שתמציא לו את ההחלטה. ההחלטה נשלחה אליו באותו יום. לתצהירו זה, של עו"ד סיניבר, צורף מסמך הנחזה להיות העתק של החלטת הועדה שעל כל עמודיו מוטבע כיתוב הפקסימיליה הבא: "2009- MAY-31 13:01" ("המסמך-נספח א' לתצהיר"). עו"ד סיניבר הצהיר: "קודם ליום 31.5.09 לא זכיתי לראות את החלטת ועדת הערר בעניין נורקייט ולמעשה עד היום טרם נתקבלה במשרדי, באופן רשמי באמצעות הדואר הרשום, כל החלטה בעניין העוררת". עו"ד סיניבר לא הכחיש כי חתימתו מופיעה על האישור מיום מיום 19.3.09 בדבר קבלת משלוח הדואר מהועדה (נספח ד' לבקשה), אך הצהיר, כי למיטב זכרונו ההחלטה בערר של המערערת, לא היתה בין המסמכים שהגיעו למשרדו ו/או נתקבלו אצלו באותו מועד, יחד עם זאת, הצהיר, כי נתקבלו אצלו באותו מועד החלטות הנוגעות למערערים אחרים אותם ייצג באותה תקופה בפני הועדה. 5. בתגובת המשיב לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, ביקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור על הסף מחמת "זיוף" החלטת הועדה שצורפה לכתב הערעור, תוך שהוא מפריך, אחד לאחד, את הסבריו של עו"ד סיניבר בתצהירו. לטענת ב"כ המשיב, המסמך-נספח א' לכתב הערעור, הוא מסמך מזויף מיסודו, ומעולם לא ניתנה החלטה כזאת על ידי הועדה. לטענתו, במסמך נעשתה "עבודת זיוף" או "תיקונים סמנטיים" באופן מגמתי ומכוון. לאור חומרת הדברים, ביקש ב"כ המשיב, כי בית המשפט יורה על חקירת מקור הזיוף. ב"כ המשיב, ערך טבלה המסכמת את השינויים הויזואליים והתוכניים בין המסמך-נספח א' לכתב הערעור, ובין העתק של החלטת ועדת הערר (ראו, סע' 32 לתגובת המשיב לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, וכן סע' 24 חעיקרי הטיעון מטעם המשיב). ב"כ המשיב עמד על ההבדל בין כיתובי הפקסימיליה המוטבעים על עמודיו השונים של המסמך-נספח א' לכתב הערעור, ובין כיתוב הפקסימיליה המופיע על המסמך-נספח א' לתצהיר, המפריך את הסבריו של עו"ד סיניבר בתצהירו (ראו, סע' 41-38 לתגובת המשיב לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור וסע' 31-28 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). ב"כ המשיב, הפנה אל סעיף 7 בתצהירו של עו"ד סיניבר, שבו נאמר, כי נודע לו, לראשונה, שועדת הערר קיבלה את החלטתה מנציג של המערערת מספר חודשים לאחר תום הדיון, אך, בשלב זה לא פנה עו"ד סיניבר לקבל העתק מן ההחלטה, והמתין עד ליום 31.5.09 אז החלו הליכי הגבייה. לטענת ב"כ המשיב, בכך הודה עו"ד סיניבר, כי ידע על קבלת ההחלטה מספר חודשים לפני יום 31.5.09. 6. הרשמת, כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט, שדנה בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור מיום 3.6.10, לא הכריעה במחלוקת העובדתית בדבר המועד בו הומצאה ההחלטה למערערת, ונמנעה מלהתייחס בצורה כלשהי לטענת הזיוף, וזאת לאחר שהגיעה למסקנה, כי "מתקיימים בנסיבות המקרה התנאים המצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור בדיעבד". על החלטת הרשמת נחליאלי-חיאט הוגש ערעור (ע"ר 10042-07-10), , שבו הוגש מסמך של משטרת ישראל ובו אישור כי ביום 12.4.10, הגישו נציגי העירייה תלונה על זיוף נספח א' לכתב הערעור. עוד במסגרת ערעור זה, הוגש תדפיס השיחות היוצאות ממכשיר הפקסימיליה שבמשרדי העירייה המצביע כי ביום 31.5.09 לא נשלחו כלל הודעות פקסימיליה מן השלוחה שמספרה מופיע בכיתוב הפקס המוטבע על המסמך-נספח א' לתצהיר (ראו המסמכים שצורפו גם לעיקרי הטיעון מטעם המשיב, נספח ו'). ערעור זה נמחק בהסכמת הצדדים (ראו, החלטתי ביום 16.12.10). בין לבין, ביום 20.1.10 נתנה הועדה החלטת הבהרה, לפיה "אין לועדה כל מושג מה פישרה של ההחלטה בנוסח המופיע" במסמך-נספח א' לכתב הערעור ו"העניין מצריך בדיקה אצל הגורמים המוסמכים לכך" (נספח י' לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). המערערת מצידה, הגישה ביום 20.12.10 בקשה להחליף את המסמך-נספח א' לכתב הערעור, אך זאת מבלי להודות בטענת הזיוף של המשיב ומבלי לפגוע בטענת המערערת כי המסמך נשלח לעו"ד סיניבר מהעירייה. כמו כן, הבהיר ב"כ המערערת כי אין בהחלפת מסמך זה כדי לשנות מאומה מכתב הערעור עצמו. המשיב התנגד לבקשה. בתגובתו מיום 27.12.10, טען ב"כ המשיבה כי בקשת המערערת היא ניסיון פסול ומכוון למנוע דיון בהשלכת זיוף המסמך על הדיון בערעור. עיקרו של הערעור, כך ב"כ המשיב, נשען על ההבדלים בין ההחלטה האמיתית ובין ההחלטה המזויפת, ולא ניתן לדון בו ללא בירור הטענות בעניין הזיוף. 7. בסיכומיו, עמד ב"כ המשיב על טענתו כי הערעור שהוגש על ידי המערערת לאו "ערעור" הוא, שכן הוא הוגש על החלטת ועדה שלא ניתנה, ואפשר שאף זויפה, ועל כן דינו להידחות על הסף. המערערת, כך ב"כ המשיב, לא נתנה הסבר לנסיבות הגשתו של המסמך-נספח א' לכתב הערעור, לסתירות בינו בין נוסח ההחלטה של הועדה, ובינו ובין המסמך-נספח א' לתצהיר, זאת, גם לאחר שהוכח כי לא שוגרה כל הודעת פקסימיליה ביום 31.5.09. מנגד, טען, ב"כ המערערת בסיכומיו, כי המשיב לא טרח, ולו פעם אחת, לבקש לחקור את המצהירים על מנת להוכיח את טענת ה"זיוף", שאינה עומדת עוד על הפרק, לאחר החלטת הרשמת נחליאלי-חיאט ומחיקת הערעור (ע"ר 10042-07-10) שהוגש עליה. לטענת ב"כ המערערת, שומה היה על ב"כ המשיב להגיש בקשה מתאימה לקיים דיון בטענת הזיוף ולחקור את המצהירים על מנת להוכיח את טענתו. משלא עשה כן, די בכך שהמערערת הסכימה להתבסס על העתק החלטת ועדת הערר שצירף המשיב לבקשתו למחיקה על הסף, על מנת להסיר את טענת הזיוף מהפרק ולאפשר את הדיון לגופו של הערעור. 8. עד למועד סיום הדיון בערעור, לא טרח אף לא אחד מן הצדדים לעדכנני באשר לגורלה של התלונה שהגישו נציגי העירייה ביום 12.4.10 במשטרה בדבר זיוף המסמך- נספח א' לכתב הערעור. הדיון בערעור, שבו אין בית המשפט שומע חקירות וראיות, אינו המסגרת הראויה לליבון ראייתי ועובדתי של טענת הזיוף. עם זאת, נסיבות צירופו של המסמך- נספח א' לכתב הערעור מעורר תהיות ושאלות קשות לנוכח השינויים הויזואליים והתוכניים בין מסמך זה ובין העתק החלטת ועדת הערר ולנוכח ההבדל בין כיתובי הפקסימיליה המוטבעים על עמודיו השונים של המסמך-נספח א' לכתב הערעור ובין כיתוב הפסקסימיליה המופיע על המסמך-נספח א' לתצהיר, עליהם הצביע ב"כ המשיב. השינויים וההבדלים ניכרים לעין, ולא ניתן להתעלם מהם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור החלטת ההבהרה של הועדה מיום 20.1.10, ולאור תדפיס השיחות היוצאות ביום 31.5.06 ממכשיר הפקסימיליה שבמשרדי העירייה. למעשה, כיום, מסכימה אף המערערת כי המסמך-נספח א' לכתב הערעור אינו החלטת הועדה שהתקבלה בעניינה. 9. תקנה 419 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת מהם המסמכים שחובה לצרף לכתב ערעור, בין היתר: "העתקים או תצלומי העתקים של החלטות הערכאות הקודמות הנוגעות לאותו ענין, כשהם מאושרים בידי הרשם או המזכיר הראשי של אחת מאותן הערכאות או בידי עורך דין או היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו". על תכליתה של תקנה זו, עמד י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (אימנון, מאי, 1995) בעמ' 823: "הכוונה היא, להקנות לבית המשפט לערעורים, מיד עם הגשת הערעור, ידיעה על מהות המשפט, אשר תקל עליו לעשות את הסידורים הנאותים לבירור הערעור, כגון קביעת סכום הערבון בהתאם להוצאות המשוערות, העלולות להיגרם על ידי שמיעת הערעור, הקצבת הזמן הדרוש לבירור הערעור, ויוצא בזה". 10. כתב ערעור המתייחס למסמך שאינו החלטה עליה מערערים, אינו מאפשר לבית המשפט לעמוד על מהות הערעור ולבררו לגופו, ועל כן הגשת העתק נכון ומאושר של החלטת הערכאה הקודמת הוא, למעשה, תנאי להגשת ערעור ולדיון בו. לכאורה, המדובר בתנאי פרוצדוראלי, ולפי התקנות ניתן לתקן פגם פרוצדוראלי בכתב הערעור (ראו, תקנה 417 ותקנה 449 לתקנות סדר הדין האזרחי). עם זאת, האפשרות לתקן בדיעבד את כתב הערעור אינה פוטרת בעל דין מחובותיו כלפי בית המשפט ואינה מקנה לו היתר גורף לנהוג בדרך העלולה להטעות את בית המשפט. כאשר מצורף לכתב הערעור מסמך הנחזה להיות החלטה של הערכאה הקודמת, ובו השמטות ושינויים מהותיים הנוגעים לגדר המחלוקת בין הצדדים לגופה, נדרש המערער, למצער, לשכנע כי המדובר בתקלה שלא נועדה להטעות את בית המשפט. במקרה זה, לא זו בלבד שלא שוכנעתי שהמדובר בתקלה שנוצרה בהיסח הדעת, אלא שהמערערת בחרה בדרך של התפתלויות ושל התחמקות ממתן הסבר לנסיבות צירופו המסמך- נספח א' לכתב הערעור. בקשתה המאוחרת של המערערת להחליף את המסמך- נספח א' לכתב הערעור אין בה די, ומן הראוי היה שתוגש בקשה לתיקון כתב הערעור הנתמכת בתצהיר באשר לנסיבות צירופו של מסמך זה. תצהירו של עו"ד סיניבר שהוגש במסגרת הבקשה להארכת מועד התייחס, למעשה, למסמך אחר- המסמך-נספח א' לתצהיר-הנחזה גם הוא להיות החלטת הועדה, כך שהאמור בו אינו יכול לשמש כהסבר לנסיבות צירופו של המסמך- נספח א' לכתב הערעור. זאת אף מבלי להתייחס להסברים עצמם שלא היו רציניים בעיני. התנהלות זו, של ב"כ המערערים לא זו בלבד שאינה עולה עם חובותיו של עורך דין כלפי בית המשפט וכלפי בעל דין שכנגד, היא אף גרמה להליכים מיותרים ולסרבול הדיון. מן הראוי הוא, שהדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ראויות, וכך אעשה. 11. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ובנסיבות הענין אני מחייבת את המערערת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. הערבות שהופקדה תועבר לב"כ המשיבה על חשבון שכר הטרחה. תעשיה (ארנונה)מלאכהתעשיה