קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה ייצוגית נגד שינוי צו ארנונה: בקשה לאשר תובענה כייצוגית. המבקשת מחזיקה בחנות במתחם הידוע כמתחם קניות "רגבה" הנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה. לטענת המבקשת שינתה המשיבה את צו הארנונה, באופן המגדיל את החיוב השנתי בגין "קרקע תפוסה בשטח של 100 מ"ר" לעומת שנים קודמות, וזאת מבלי שהיא קיבלה היתר משרי הפנים והאוצר לעשות כן, ומכאן שהגבייה היא בלתי חוקית ועל המשיבה להשיב לכל מי שנמנה עם הקבוצה המיוצגת את התשלומים שנגבו שלא כדין. עיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, ולאחר ששמעתי את טענות באי כוחם, החלטתי לקבל את הבקשה ולאשר את התובענה כייצוגית. סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, ("החוק") קובע כי מי שיכול להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא "אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א) המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה;". סעיף 8(א) לחוק קובע את התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית והם: "(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת;... (4) קיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". עיקר ענייננו הוא בשאלה אם מתמלא התנאי הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק, היינו, האם יש למבקשת עילת תביעה שהיא משותפת לחברי הקבוצה האחרים, שהם ציבור משלמי הארנונה למשיבה. המבקשת טוענת שמשנת 2006 ואילך שינתה המשיבה את צו הארנונה באופן שהגדיל את החיוב השנתי וזאת מבלי שניתן לכך אישור של שרי הפנים והאוצר, ובכך היא פעלה בניגוד לעיקרון שנקבע בחקיקה הידועה כ"חקיקת ההקפאה" של תשלומי ארנונה (חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992; תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) אשר מוסדרים מידי שנה; עע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' רונית ארנפרוינד כהן (טרם פורסם, 15.5.07) והאסמכתאות המובאות שם), ולכן אין תוקף להגדלת החיוב ועל המשיבה להשיב את הסכומים שגבתה בגינה. המבקשת טוענת כי בסעיף 1.1 לצו הארנונה לשנת 2005 (נספח א לבקשה) נאמר "'נכסים', 'בניין', 'אדמות חקלאיות', 'קרקע תפוסה', כמשמעותם בסעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש), בשינויים כמתחייבים לפי העניין. המועצה קובעת את השטח המקסימלי שעיקר שימושו עם הבניין כחצר או כגינה ל-100 מ"ר". לעומת זאת, בצו המיסים לשנת 2006 שונה נוסחו של סעיף 1.1 והסיפא, שבו נקבע השטח המקסימלי של קרקע תפוסה שרואים את "עיקר שימושו עם הבניין כחצר או כגינה", הושמט ממנו וכפועל יוצא מכך הוחל חיוב אחר בגין קרקע תפוסה, וזאת מכוחו של סעיף 9.7 של צו הארנונה הקובע חיוב בסך 23.95 ₪ למ"ר בגין "קרקע תפוסה כיתרת שטח ומגרש שעליו קיים בניין תעשייתי, בניין מגורים או כל בניין אחר (דהיינו: השטח הכולל של המגרש לאחר הפחתת השטח התפוס על ידי הבניין)". לטענת המבקשת, שינוי זה הגדיל את החיוב בגין קרקע תפוסה, ומשלא ניתן לכך אישור הרי החיוב הוא בלתי חוקי ויש להשיב את מה שנגבה בגינו. טענתה העיקרית של המבקשת נסמכת על הפרשנות שיש לתת להגדרת המונח "בניין" בסעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ("הפקודה"). מונח זה הוגדר בפקודה כ"כל מבנה שבתחום העירייה, או כל חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או גינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו;". המבקשת טוענת כי השטח, אשר סעיף 269 לפקודה נותן בידי הרשות המקומית סמכות לקבוע את גודלו, הוא שטח אשר אין לחייב בגינו בארנונה, מפני שכוונת המחוקק הייתה לראותו כשטח בלתי נפרד מן הבניין שעליו הוא הוקם, וכלשון הסעיף הוא משמש אותו כחצר או כגינה. טענה זו סומכת המבקשת על הדברים הנאמרים בספרו של המחבר הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית, בעמ' 337 (מהדורה חמישית, 2001) ("רוסטוביץ"), שם הוא מציע את הפרשנות שלפיה קרקע שעיקר שימושה הוא עם המבנה משמעה "קרקע לא תפוסה", אשר בניגוד ל"קרקע תפוסה" לא הייתה כוונה לחייבה בארנונה. המחבר מוסיף ומציין שם כי "רשויות מקומיות שונות מפרשות סוגיה זו בדרכים שונות. יש רשויות מקומיות הקובעות בצו הטלת ארנונה תעריף ארנונה מיוחד לקרקע שעיקר שימושה עם המבנה. יש רשויות מקומיות, שבצו הטלת הארנונה מצוטטת ההגדרה של בניין ונקבע השטח המרבי, ופקיד השומה ממסה את הקרקע בתעריף של הבניין. יש רשויות מקומיות שאינן מטילות על הנישום כל ארנונה בגין הקרקע שעיקר שימושה עם המבנה". על רקע הדברים האמורים ניתן להסיק שהוראת הסיפא של סעיף 1.1 לצו המיסים משקפת את העובדה שהמשיבה השתמשה בסמכות שניתנה לה בסעיף 269 לפקודה וקבעה שטח של 100 מ"ר כשטח מרבי שעיקר שימושו הוא עם הבניין, והשאלה הנשאלת היא מה הייתה תכליתה של אותה הוראה. על כך באה תשובת המשיבה, שהשטח המרבי של 100 מ"ר שאותו היא קבעה בצו הארנונה כשטח שעיקר שימושו הוא עם המבנה, הוא שטח שיש לשומו כשטח של המבנה עצמו. אלא שמטעמים שונים, שאינם מוסברים בתשובת המשיבה די הצורך, או בכלל, היא לא אכפה את החיוב, ובכך הפכה הוראת הסיפא לאות מתה בצו הארנונה. מן הטעם הזה, כך המשיבה, היא החליטה להשמיט את הסיפא ולחייב את הקרקע בתעריף קרקע תפוסה בהתאם לצו המיסים. כאן המקום לציין כי המשיבה אינה כופרת בטענה אחרת של המבקשת והיא שאמנם לא ניתן אישור שרי הפנים והאוצר להשמטת הסיפא של סעיף 1.1 בצו המיסים, אלא שלטענתה אין בכך ולא כלום, מפני שבהחלטת השרים לא נדחתה בקשת המשיבה ולמעשה השרים לא נקטו כל עמדה בעניין זה. היא מוסיפה וטוענת שמכיוון שהיא ציינה בבקשתה את ההסבר שלפיו לא נעשה שימוש בסיפא וההוראה הפכה להיות אות מתה, והשרים לא נקטו כל עמדה, יש לראות בכך, ולו בעקיפין, אישור כנדרש על פי דיני ההקפאה. טענות המשיבה אינן מקובלות עלי ואני דוחה אותן. מן הפרשנות שאותה מציע רוסטוביץ ואשר אותה הבאתי לעיל, מתחייבת המסקנה שהשטח שאותו קבעה המשיבה בסיפא של סעיף 1.1 לצו המיסים הוא בבחינת "קרקע לא תפוסה" שאין מחייבים בגינה בארנונה, והעובדה שהמשיבה נהגה כך עד שנת 2005 תומכת במסקנה שגם היא פירשה את ההוראה בדרך זו, היינו, שמדובר בשטח שעיקר השימוש בו הוא עם המבנה וככזה אין לחייב בגינו בארנונה. כל פרשנות אחרת נראית לי בלתי סבירה מפני שחזקת התקינות המנהלית החלה על פעולותיה של המשיבה, מקימה את ההנחה שאם בעבר היא נמנעה מלגבות ארנונה בגין השטח האמור, הדבר הוא תוצאה של פרשנות שהיא עצמה נתנה להוראת הסיפא של הוראת סעיף 1.1. מכאן, שהשמטת הסיפא של סעיף 1.1 בצו המיסים של שנת 2006, והחלת חיוב בהתאם לתעריף הקבוע בסעיף 9.7 של צו המיסים החל מן המ"ר הראשון, משמעה שינוי בחיוב הארנונה הטעון אישור שרי הפנים והאוצר ומשזה לא ניתן, הגבייה היא שלא כדין ולמבקשת עילת תביעה להשבת מה ששילמה. נותרה אפוא לדיון השאלה אם מתקיימים התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית, כמפורט בסעיף 8 לחוק. בעניין זה טוענת המשיבה כי התובענה אינה מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי ניהול התובענה כייצוגית אינה הדרך ההולמת בנסיבות העניין. לטענות אלה אין בסיס מספיק ואני דוחה אותן. המשיבה לא השכילה להצביע על שונות בין חברי הקבוצה - הלא הם משלמי הארנונה למשיבה אשר בעקבות ביטול הסיפא של סעיף 1.1 לצו המיסים, חויבו בתשלום עבור קרקע תפוסה - המאפשרת לבסס את הטענה שהשאלות העומדות לבירור אינן משותפות או שניהול ההליך בדרך של תובענה ייצוגית אינה הדרך ההולמת. ראויה לציון, ולדחייה, טענת המשיבה שהסכום שבו מדובר במקרה של המבקשת הוא 829 ₪, ותביעה בסכום זה ראויה שתתברר בבית משפט לתביעות קטנות. המשיבה הוסיפה וטענה כי מכאן גם יש להסיק שסכומי התביעה של חברי הקבוצה האחרים הינם בסדרי גודל דומים, ולכן אפשרות הגשת תביעה קטנה היא "חלופה משפטית מעשית וזולה לתבוע את זכויותיהם" (סעיף 66.3 לתשובת המשיבה). טענה זו מעידה שהמשיבה מתעלמת ממהותו של הליך התובענה הייצוגית אשר אחת מתכליותיו, ולא פחותת הערך שבהן, היא לחסוך את התדיינויות היחידים ולאפשר להם להביא את דברם ולמצות את זכויותיהם באמצעות הליך התובענה הייצוגית, שבו משמש התובע הייצוגי שליחם של הרבים (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז (3), 220, 278 (2003)), ודומה שקשה יהיה למצוא דוגמה הממחישה טוב יותר את הצורך בהליך התובענה הייצוגית מן התובענה הנוכחית. בשאר טענות המשיבה לא מצאתי כל ממש. סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה ומאשר את התובענה כייצוגית. בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק אני מורה כי המבקשת תהיה התובעת הייצוגית והקבוצה המיוצגת תכלול את כל מי מתושבי המשיבה (יחידים או תאגידים) שחוייבו בתשלום ארנונה בגין קרקע תפוסה בעקבות השמטת סעיף 1.1 של צו המסים לשנת 2006 ואילך. הסעד הנתבע יהיה השבת הסכום שנגבה מחברי הקבוצה כאמור לעיל. קדם משפט בתובענה יתקיים ביום 6.2.12 בשעה 1400 . המשיבה תשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪. תביעה ייצוגיתצוויםארנונה