קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תיקון טעות חיוב ארנונה של גן אירועים: עתירה המכוונת כנגד שומת ארנונה מתוקנת לשנת 2010 שהוציאה המשיבה לעותרת על פי הודעה מיום 1.8.10 ("השומה המתוקנת"). על פי השומה המתוקנת חויבה העותרת בסכום של 299,847 ₪ עבור שנת 2010, ובנוסף היא חויבה בהפרשי שומה בסכום של 3,139,447 ₪ עבור השנים 20032009 כשבסכום זה נכלל חיוב של הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980 ("חוק הרשויות המקומיות"). עיינתי בנימוקי העתירה והתשובה ושמעתי את טענות הצדדים, והחלטתי לדחות את העתירה בעיקרה ולקבל רק את חלקה הנוגע לחיוב בהפרשי ריבית והצמדה בגין חיוב בעבר. נכס המקרקעין שעליו נסבה העתירה הוא נכס המצוי בתחום המשיבה, ומוחזק על ידי העותרת ומשמש כגן אירועים ("הנכס"). בתקופה הרלוונטית לעתירה, וקודם שתוקנה השומה, חויבה העותרת בארנונה באופן הבא: שטח של 1433 מ"ר חויב בתעריף "מלאכה ותעשייה"; שטח של 14 מ"ר חויב בתעריף "מבנה עזר"; שטח של 68 מ"ר חויב בתעריף "עסק"; שטח של 2640 מ"ר חויב בתעריף "קרקע לגן אירועים". העותרת טוענת כי בהודעת השומה המתוקנת שונו, בדיעבד, גודלו של השטח המחויב בתעריף "עסק" ושל השטח המחויב בתעריף "קרקע לגן אירועים". הראשון הוגדל לכדי 1858 מ"ר והשני הוגדל לכדי 4586 מ"ר. העותרת טוענת כי למשיבה אין סמכות להטיל חיוב רטרואקטיבי, ולכן יש לבטל את הגדלת החיוב בגין תקופת העבר. עוד היא טוענת כי אין מקום לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית בגין תקופת העבר וכי החיוב בגין שנת 2003 התיישן. טענה נוספת היא כי השומה המתוקנת כוללת שינוי סיווג, האסור לפי חקיקת ההקפאה שנועדה להגביל את כוחן של הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה. עיקר טענת העותרת הוא שתיקון השומה נעשה על ידי המשיבה בלא שחל שינוי כלשהו בנתוני הנכס או בשימוש שנעשה בו. תשובת המשיבה נוסחה באופן המכביד מאוד על הבנת הנימוקים העומדים ביסוד השומה המתוקנת, ודומה שטוב הייתה עושה אם במקום להכביר מילים וטענות שאין כל קשר בינן לבין העניין שעליו נסבה העתירה, הייתה ממקדת את תשובתה לעניין שבו יש להכריע, והוא השאלה מהו הבסיס העובדתי לתיקון השומה ואם די בו כדי להצדיק את התיקון. מחמת שכאמור מרבית הנטען בתשובה אינו רלוונטי, אין צורך להתייחס אליו, ודי אם יצוין כי בהודעת השומה המתוקנת נומק החיוב בכך שהנכס לא נישום בעבר בהתאם לשטחו האמיתי ובהתאם לסיווגו הנכון על פי השימוש שנעשה בו למעשה, וכי בעקבות בדיקות שנערכו מטעם המשיבה, ובכלל זה גם מדידות, תוקנה השומה. בקשר לכך נטען על ידי המשיבה שהסיווג של חלק משטח הנכס כ"מלאכה ותעשייה" יסודו בטעות, שכן הנכס מצוי אמנם באזור שלפי תכנית המתאר החלה עליו ייעודו הוא ל"תעשייה ומלאכה", אלא שהעותרת עצמה הגישה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון תכנית מפורטת מספר ש/1084/א המהווה שינוי לתכנית מפורטת ש/מק/49ד, שתכליתה הוספת שימוש של "אולמי שמחות" באזור התעשייה והמלאכה. לשון אחרת, העותרת מנהלת בנכס, וניהלה בעבר, עסק של אולם שמחות ומטעם כלשהו חויבה בטעות בארנונה לפי סיווג "מלאכה ותעשייה". הטעות אמנם אינה מוסברת בתשובת המשיבה, אולם ניתן להניח שמקורה הוא בשימושים המותרים על פי תוכנית המתאר שחלה על השטח קודם לבקשת העותרת לתקנה. המשיבה טוענת גם כי נערך על ידה סקר נכסים אשר העלה שהנכס נישום בחסר, הן עקב הטעות האמורה בסיווג והן עקב כך שהוא נישום בשטח קטן מן השטח המוחזק על ידי העותרת למעשה. אליבא דמשיבה, השומה המתוקנת אינה משקפת אלא את מצב הדברים כפי שצריך היה להיות מלכתחילה, ואין היא בבחינת שינוי אסור של סיווג או חיוב רטרואקטיבי בארנונה, שלא ניתן לעשותו. המשיבה מפנה להלכה שנפסקה בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל , פ"ד נו (2) 773 (2002) (עניין "ט.ט.טכנולוגיה"), שם הבחין בית המשפט בין הטלת חיוב רטרואקטיבית של ארנונה לבין תיקון למפרע של טעות בחיוב ארנונה. לגבי העניין האחרון נקבע כי אין מניעה חוקית לשנות למפרע שומת ארנונה, ועל הסוגיה חלים העקרונות הכלליים הנוגעים לשינוי החלטה מנהלית. בית המשפט קבע כי: "רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעיה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה" (פסקה 22 של פסק הדין). באין טענה של העותרת שהיא הסתמכה על החיוב המוטעה במשך השנים, ניתן לתת משקל לטענת המשיבה בדבר הטעות שגרמה לחיוב המופחת ולקבל טענה כזו כצידוק מספיק לשומה המתוקנת. דומה כי יש טעם לטענת המשיבה שהטעות, אף שנמשכה לאורך זמן רב, ואולי בגלל כך, לא נעלמה מעיניה של העותרת ואם זו בחרה להחשות, אין היא יכולה להישמע עתה בטענה כי החיוב למפרע פוגע בזכויות קנויות כלשהן שלה. על כל פנים, ברור הדבר כי אין מדובר בשינוי סיווג שלא ניתן לעשותו לפי דיני ההקפאה בכלל (עע"מ 8223/07 אפריים היים נ' מועצה אזורית דרום השרון (טרם פורסם, 26.6.11)) וודאי שלא למפרע (עניין ט.ט.טכנולוגיה הנ"ל), ולכן לטענות העותרת בעניין זה אין על מה שיסמכו ואני רואה לדחותן. עניין אחר הוא חיובה של העותרת בהפרשי הצמדה וריבית. בעניין זה היא טוענת שהחיוב מכוח השומה המתוקנת אינו חיוב שהיא פיגרה בתשלומו, ומכאן שלא ניתן לחייבה אלא מיום שנוצר החיוב, שהוא יום משלוח הודעת השומה המתוקנת. תשובת המשיבה לטענה זו היא כי החיוב נוצר מדי שנה בשנה בעת חקיקת צו הארנונה וכי תוספת החיוב בהפרשי הצמדה וריבית אינה בבחינת עונש ומטרתה היא שמירה על ערכו הריאלי של חוב הארנונה. טענה זו של המשיבה נכונה רק בחלקה, היינו ככל שהיא מתייחסת רק לתוספת הפרשי ההצמדה כאל סכום שנועד לשמור על ערכו הריאלי של החוב. בענין זה הפנתה המשיבה לדברים שנאמרו בע"א 5080/90 יורם קפלן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת , פ"ד מו (4) 561, 572 (1992) ששם אמר בית המשפט כי תוספת הפרשי הצמדה וריבית לחוב מס לא נועדה אלא לשמור על ערכו הריאלי, אלא שבחינת הדברים וגם האסמכתא שאליה הפנה בית המשפט שם (ע"א 162/82 קופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לט (3),589 (1985)), מלמדת שמדובר בהוראת חוק שהיתה רלוונטית לזמנה שלפיה החיוב בריבית עצמו נועד להגן על ערכו של חוב המס, ענין שאינו רלוונטי מאז שנקבע בדברי חקיקה שונים, ובכללם חוק הרשויות המקומיות, מנגנון ההצמדה למדד שנועד לשמור על ערכו הריאלי של החוב. לעומת זאת, אני סבור שככל שהדבר נוגע לחיוב בריבית, הצדק הוא עם העותרת. יש ממש בטענתה שהחוב המיוחס לה נוצר רק מעת שהמשיבה שלחה את הודעת השומה המתוקנת. בעניין ט.ט. טכנולוגיה, עמד בית המשפט על האבחנה שבין הטלת ארנונה מכוחו של צו ארנונה לבין חיובו של האזרח בתשלומה. בית המשפט אמר שם כי "שומת הארנונה, או דרישת הארנונה, אינה יוצרת את נטל המס אלא רק עושה אותו בר ביצוע. ראה ע"א 159/59 ועדת השומה שליד עיריית ירושלים נ' דינוביץ, . יש להפריד בין הטלת ארנונה ע"י העירייה לבין קביעת חיובו של כל נישום ונישום. הטלת מס לחוד ותהליך ה"כימוי" לחוד". (ההדגשה הוספה, א"ק). משום כך, כאשר טוענת המשיבה שחיובה של העותרת קם עם הטלת הארנונה מכוחם של הצווים שהוצאו מדי שנה, הרי שהיא אינה מדייקת די הצורך ודין טענתה זו להידחות. משום כך, לא מתקבל על הדעת לראות בתיקון שומה למפרע כיוצר חוב של העותרת שמועד תשלומו הוא בעבר, ובעקבות כך לראות בעותרת כמי שהפרה את חובתה לשלמו. מסקנה זו מתחייבת גם מהוראת סעיף 1 של חוק הרשויות המקומיות, שלפיה "תשלומי פיגורים" מוגדרים כריבית המחויבת על הסכום שבפיגור "ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה". כאמור, המשיבה אינה מסבירה מדוע יש לראות את מועד החיוב של השומה המתוקנת, כמשמעו בסעיף 1 של חוק הרשויות המקומיות, במועד קודם ליום הוצאתה ולכן אין מנוס מדחיית טענותיה בענין זה. לכך אפשר להוסיף שלאור התנאים השוררים במשק כבר שנים לא מעטות, ניתן לראות בשיעור הריבית המוטל מכוחו של חוק הרשויות המקומיות כמעין ריבית עונשית, אשר ייתכן שיש לה הצדקה כמכשיר להרתעת חייבים מפני פיגור בתשלומים, אולם הצדקה כזאת אינה יכולה להיות קיימת במקום שבו על פי טענות המשיבה עצמה נפלה טעות אצלה והשומה המתוקנת נועדה לתקן טעות זו. במצב עניינים זה אין מקום לראות בעותרת כמי שפיגרה בתשלומים, וממילא לא ניתן לחייבה בהפרשי ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, אלא לגבי התקופה שתחילתה במועד השומה המתוקנת. התוצאה היא, אם כן, שעל המשיבה לערוך את חשבון הארנונה המתוקנת מחדש, באופן שלא תיכלל בו ריבית בגין תקופות העבר ובכפוף לכך תידחה העתירה. תוצאה זו אינה מייתרת את הדיון בערר שהגישה העותרת בהתאם לזכותה על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 ואין צריך לומר שככל שתתקבלנה טענותיה על ידי ועדת הערר, או בערעור מנהלי על החלטתה, יהיה מקום לתקן את השומה בהתאם לכך. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, ובהתחשב בהכבדה שגרמה המשיבה על בירור יעיל וענייני של העתירה, לא יהיה צו להוצאות. אולם / גן אירועיםארנונה