קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תעודת פיזיותרפיסט: 1. העתירה שבכותרת - עניינה החלטת המשיב מס' 2, הוא ד"ר א' שנון, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, מיום 16.5.2011. בהחלטה זו, הודע העותר על כך שתעודת פיזיותרפיסט של משרד הבריאות שהונפקה לו, הונפקה בטעות ויש לבטלה. עוד נקבע בהחלטה זו, שעל מנת שלא לפגוע ברצף עבודתו של העותר, הוחלט לפנים משורת הדין שלא לבטל את התעודה על אתר אלא להשאירה בתוקף למשך שנה, תוך שיתאפשר לעותר במשך תקופה זו לגשת פעמיים לבחינה ממשלתית מיוחדת בפיזיותרפיה. 2. לפי האמור בעתירה, העותר הוא יליד 1975. הוא למד בין השנים 1994 ועד 1999 באוניברסיטה הממשלתית בעיר קייב באוקראינה. הוא סיים את לימודיו שם בהצטיינות וקיבל תואר בוגר "תואר שני" בהתמחות בייעוץ ושיקום גופני. העותר עובד החל מסוף 2001 ברשת דיור מוגן של קופת-חולים מסוימת. הוא זוכה להערכה רבה בעבודתו (עת/1). נטען בעתירה, כי העותר פנה אל המשיב בעניין לימודיו בחו"ל וההכרה בהם וכן בקשתו לתעודה. הוא התייצב בנדון לפני הוועדה המייעצת להכרה בפיזיותרפיסטים. במכתב של אותה ועדה מיום 19.8.2009 נרשם, כי "על פי המסמכים שהצגת לחברי הוועדה והמידע שמסרת בפגישה, נקבע כי הלימודים שסיימת הם שווי ערך ללימודי הפיזיותרפיה המקובלים במדינת ישראל. וכיוון שכך, הינך זכאי לגשת לבחינה המקצועית הממשלתית לפיזיותרפיה. לאחר שתעמוד בהצלחה בבחינה זו, תהיה זכאי לתעודת פיזיותרפיסט מטעם משרד הבריאות". על עמדה זו חזר המשיב במכתב נוסף מיום 28.4.2010. 3. אלא שלטענת העותר, לאחר שקיבל את ההזמנה למבחן, נודע לו שהתקבל תיקון לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תשס"ח-2008 (להלן - החוק), כאשר לפי הבנת העותר וייעוץ משפטי שקיבל, יוכל העותר לקבל תעודה לפי החוק, בלא עמידה בחובת הבחינה. הוא פנה בנדון במכתב למשיבים. התשובה שקיבל ביום 30.5.2010 (נספח ז' לעתירה) הייתה, כי הוא זכאי לקבל תעודת פיזיותרפיסט תוך פטור מהבחינה הממשלתית. כך היה, והעותר קיבל את התעודה והועסק כפיזיותרפיסט מוסמך במשך שנה וחצי נוספים. אלא שכאמור לעיל, הודיע לו המשיב מס' 2, ביום 16.5.2010, כי נפלה טעות בהחלטה ליתן לו את התעודה והיא מבוטלת, תוך שניתנת לעותר האפשרות להחזיק בתעודה שנה נוספת - תקופה בה יוכל להיבחן פעמיים בבחינה. מכאן העתירה שלפניי. 4. בעתירה נטען, כי המדובר בהחלטה בלתי סבירה ובלתי מידתית. בעתירה נרשם, שהוראת המעבר הרלבנטית לעניינו בחוק היא סעיף 58(ד) לחוק. סעיף זה מאפשר לקבל תעודה זמנית במקצוע בריאות (לרבות פיזיותרפיה) למי שעמד בכל התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק, למעט הכשרה מעשית ובחינה. טוען העותר, כי תנאים אלה מתקיימים בעניינו. כך הדבר, שכן הגם שלא למד תואר אקדמי ראשון בפיזיותרפיה (כדרישת טור ב' בתוספת הראשונה לחוק), הרי שכמוזכר לעיל, הכירה הוועדה המייעצת בלימודיו בחו"ל - כשווי ערך ללימודי הפיזיותרפיה המקובלים בישראל. מעבר לכך נטען, כי ההחלטה בעניינו התקבלה בלא שנערך לו שימוע, הגם שמדובר בשלילת רישיון (תעודה) שניתן לו. עוד נטען, שהעותר הסתמך על ההחלטה בעניינו ולא היה מקום לבטלה. כך בכלל וכך בפרט, שעה שמדובר בפגיעה בחופש העיסוק של העותר. מדובר בהחלטה שלא נומקה כראוי. מטעם זה, התבקש לבטל את ההחלטה, לרבות ביטול של חיוב העותר לעבור בחינות הסמכה מיוחדות. 5. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים כמו גם העותר עצמו, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. יצוין תחילה, כי העתירה הוגשה בשיהוי. זאת משעה שלא היה חולק שההחלטה מושא עתירה זו התקבלה ביום 16.5.2011, בעוד שהעותר המתין עם הגשת העתירה עד ליום 14.9.2011. אין לקבל בכגון דא את הטענה שבאה בעיקרי הטיעון בתשובה לכך, לפיה הזמן שחלף - הוקדש למיצוי הליכים ראוי והימנעות מעתירה מוקדמת. נטען בהקשר זה, שהעותר המתין לתשובה האחרונה בעניינו - אולם זו התקבלה ביום 14.8.2011 ואילו העתירה הוגשה חודש נוסף לאחר מכן. 6. זאת ועוד: כעולה מכתב התשובה המפורט, על נספחיו, התמונה שהוצגה בעתירה בכל הקשור להליכים שקדמו להחלטה הסופית בעניינו של העותר, הייתה חלקית ביותר. בעוד שהעתירה מיקמה כנקודת מוצא את החלטת הוועדה המייעצת בעניין שקילות לימודיו של העותר, נמצא בכתב התשובה שקדמו לכך תכתובות רבות בין העותר לבין המשיבים - תחילתן עוד משנת 1999. תכתובות אלה, סבו סביב בקשותיו של עותר להכרה בלימודיו לצורך קבלת תעודה, תוך שנקבע בהן כי העותר "אינו זכאי לתעודת הכרה במעמד פיזיותרפיה - גם לא לבחינה מקצועית" (נספח ב'-ג' לתשובה). הטעם לכך נעוץ היה בתוכנית הלימודים שהציג המבקש לגורמים המקצועיים (נספח ד' לתשובה). כתנאי להכרה בו כפזיותרפיסט נדרש להשלים את לימודיו ולגשת לבחינה (נספחים ה'-ח' לתשובה). עניין זה לא מצא ביטוי כלשהו בעתירה ובכך נפל פגם נוסף. זאת, על רקע חובת העותר להביא לפני בית המשפט את מלוא הפרטים הרלבנטיים. בדיון שהתקיים לפניי, הוסבר אמנם שהכוונה בכך הייתה להתמקד רק בעניין הפטור מחובת הבחינה, נוכח התיקון לחוק, ולכן לא בא הפירוט. אולם קשה לקבל התנהלות זו שמשמעה אי-הבאת עובדות רלבנטיות לפני בית המשפט. עניין זה, בנסיבות המקרה, אינו טכני גרידא. המשמעות המצטברת העולה ממנו היא, שההקשר הכולל של הטיפול בעניינו של העותר והחלטת הוועדה המייעצת הנזכרת היה אומנם הכרה בלימודיו כ"שווי ערך", אולם תוך חיובו, כתנאי לקבלת תעודת פיזיותרפיסט, בבחינות ממשלתיות בפיזיותרפיה (נספח יא' לתשובה). עובדות אלו שהעותר נמנע מהבאתן במסגרת העתירה פועלות אפוא לחובתו, ועולות בקנה אחד עם עמדת המשיבה, הכל כפי שיבואר להלן. 7. נפנה לגופו של עניין. מדוע סבור העותר שיש לפטור אותו, חרף השתלשלות העניינים המלאה שקדמה להגשת העתירה, מחובת הבחינה? בעניין זה מבוססת למעשה טענתו שבעתירה על נימוק אחד בלבד, והוא סעיף 58(ד) לחוק. סעיף זה קובע, כי: "(ד) מי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל כי עסק במקצוע בריאות בישראל ערב יום התחילה, ומתקיימים בו כל התנאים הקבועים בסעיף 8, למעט הכשרה מעשית ובחינות שנקבעו לפי סעיף 8(3), זכאי לקבל תעודה זמנית במקצוע בריאות, שתוקפה יוגבל ל-18 חודשים מיום התחילה (בסעיף קטן זה - תעודה זמנית); השר רשאי להאריך, בצו, את התקופה האמורה בסעיף קטן זה בשנה אחת נוספת ..." אלא שהוראת מעבר זו שבסעיף 58(ד), עניינה מתן תעודה זמנית לתקופה קצובה. כעולה מכתב התשובה, תקופה זו חלפה. ב"כ העותר טען לפניי אמנם כי מדיניות המשיב היא ליתן תעודה קבועה גם על-פי סעיף זה של מעבר לאחר מספר תעודות זמניות. אולם, לכך לא בא ביטוי בעתירה עצמה ולא הובא כל תיעוד המבסס זאת. ב"כ המשיבים טען לפניי כי חוזר הוא על עמדתו, לפיה המדובר בתעודה זמנית שאין עניינה לכאן (עמ' 6 ש' 19 לפרוטוקול). לא נסתרה אפוא עמדת המשיבים, לפיה אין בהוראה זו כדי לבסס מתן תעודה קבועה בלא עמידה בבחינה. 8. מכאן להוראת המעבר שבסעיף 58(ה) לחוק. לטענת ב"כ המשיבים, וכעולה גם מהתכתובות שקדמו להגשת העתירה, זו ההוראה הרלבנטית לעניינו של העותר. הוראת המעבר האמורה מאפשרת הענקת תעודה תוך הסתפקות ב"השכלה מתאימה" (כלומר, ללא הכרח בתואר אקדמי ראשון בפזיותרפיה) ובניסיון מקצועי "בהיקף ניכר", אולם זאת בכפוף לתנאי נוסף של עמידה ב"בחינה מיוחדת" (ראו עוד, עת"מ (י-ם) 41061-06-11 אפרתי נ' מדינת ישראל (6.10.2011)). המשמעות היא, שלפי הוראת חוק זו חייב העותר בבחינה כתנאי לקבלת תעודה. ויודגש, כי גם לפי המצב העובדתי והמשפטי שקדם למהלך בו נקט אל מול המשיב לאחר החוק ותיקונו, חויב העותר ממילא בחובת הבחינה. הוראה זו שבסעיף 58(ה) לחוק, אינה יכולה אפוא לבסס את טענתו של העותר לפטור מחובת הבחינה. 9. בעיקרי הטיעון ובמיוחד בדיון בעל-פה שנערך לפניי, העלה ב"כ העותר טענה חדשה שלא הופיעה בעתירה - ודאי שלא במפורש - היא הטענה לפיה יש לפטור את העותר מחובת הבחינה לפי סעיפים 58(ג)(2) ו-(3) לחוק. המדובר לפי הנטען, בהוראות מעבר שמאפשרות לפטור מחובת בחינה מי שעסק במקצוע מספר שנים (כדוגמת העותר) ושיש לו השכלה מספקת. נטען, כי מדובר בהוראות מעבר שהוספו על מנת למנוע פגיעה בהחלת החוק וההוראות ה"איסוריות" שבו, על מי שהיה בעל ניסיון והשכלה מתאימים קודם לכן - ועל-כן נמצא מקום לפטור אותו מבחינה. כזה הוא, לפי הנטען, דין העותר. ודוקו: אליבא דעותר, דורשים אמנם סעיפים אלו (כמו גם סעיף 58(ד) הנזכר), תואר אקדמי ראשון בפיזיותרפיה (שאין חולק שאין לעותר). אולם, לפי הנטען, נוכח החלטת הוועדה המייעצת הנזכרת לעיל, הכיר המשיב 2 בכך שלימודיו של העותר בחו"ל שקולים למעשה ללימודי הפיזיותרפיה בארץ ועל כן חלות עליו הוראות המעבר האמורות. כך בכלל וכך בפרט, אם נוכח הפגיעה בחופש העיסוק בעצם החוק, אם נוכח ניסיונו רב השנים, אם נוכח ההיתר שניתן לו - ובוטל. 10. אין בידי לקבל טענות אלה. יצוין תחילה כי בהילך טיעון מעין זה, יש פגם דיוני, שכן המדובר בטענה שלא הופיעה בעתירה, ודאי שלא במפורש, על כל המשתמע מכך. מעבר לכך, סבירה בעיניי בהקשר זה עמדת המשיבים כפי שהובעה בתשובות שקדמו לעתירה (נספחים ט"ו ו - י"ז) בכתב התשובה וגם בהסברים בעל-פה שבאו בדיון שהיה לפניי, לפיה באמירה שבמכתב מיום 19.8.2009 שנשלח לעותר בו נכתב שהוועדה המייעצת הכירה בלימודיו כ"שווי ערך" ללימודי פיזיותרפיה בישראל, הכוונה הייתה שלימודיו עונים לתנאי של הוכחת "השכלה מתאימה" לפי סעיף 58(ה) לחוק, כאשר במקביל יחויב העותר בבחינה. לשון אחר, אין מדובר בהכרה בתואר שלמד העותר כתואר אקדמי בפיזיותרפיה בישראל לכל דבר ועניין, אלא רק בהכרה בהשכלתו של העותר לצורך האפשרות לגשת לבחינה לשם קבלת התעודה בהתאם להוראת המעבר שבסעיף 58(ה) הנ"ל. 11. עמדה זו של המשיבים עולה בקנה אחד עם פרוטוקול הוועדה המייעצת מיום 6.8.2009, אשר עליה התבסס אותו מכתב מיום 19.8.2009 ושעליו מתבסס העותר. כך נכתב באותו פרוטוקול בעניינו של העותר: "למד שיקום גופני באוקראינה. עבד בארץ בפיזיותרפיה, בבית אילדן. בקשתו לתעודה נדונה בעבר ונדחתה. עבר קורסים שונים במהלך השנים האחרונות. הלימודים שסיים בקייב הם לתואר שני שהוכר בארץ ע"י משרד החינוך כתואר ראשון. הלימודים הם שווי ערך, בהיקף דומה ותכנים דומים לנדרש, עסק במקצוע. עבר הכשרה מעשית מקובלת ועבד בארץ; זכאי לגשת לבחינה. אינו זקוק להשלמות" [ההדגשות אינן במקור - י.מ]. מפרוטוקול הוועדה, שעל בסיסו הוצא המכתב הנ"ל, כאמור, לא ניתן להבין כי לימודיו של העותר באוקראינה שקולים לתואר ראשון בפזיותרפיה בישראל. מהפרוטוקול עולה כי לימודיו של העותר הם כנדרש לשם הגשתו לבחינה. 12. יש לציין עוד, כי האמירה הנ"ל במכתב המשיבים מיום 19.8.2009 עליה משליך העותר את יהבו, באה על רקע פנייתו של העותר למשיב 2 מיום 1.3.2009, שבמסגרתה כתב העותר "על פי החוק החדש, אינני זכאי לגשת לבחינה לקבלת הכרה במעמד. אני מעוניין להגיש את הבקשה כחריגה על מנת שאוכל לגשת למבחן ובהתאם להצלחתי בו אמשיך לעבוד בתחום" (נספח ט' לתשובה). כלומר, העותר עצמו לא ביקש להכיר בתואר אותו החזיק כשווה ערך לתואר אקדמי ישראלי בפזיותרפיה, אלא ביקש שיאפשרו לו לגשת לבחינה. בהקשר זה יש לקרוא את תשובת המשיבים ועל רקע האמור בפרוטוקול הנ"ל של הוועדה המייעצת. 13. יצוין, כי אי ההכרה בלימודיו של העותר במלואם כשקולים לתואר בפיזיותרפיה לצורך קבלת תעודה ללא בחינה עולה בקנה אחד עם עמדתם המקצועית של המשיבים מלכתחילה. לעניין זה תימוכין בפרוטוקול הוועדה המייעצת בעניינו של העותר (מיום 3.3.2002) שצורף לכתב התשובה (נספח ג'). כעולה ממנו, נתקיים כבר אז דיון בין גורמי המקצוע לעניין בקשת העותר להכיר בלימודי השיקום הגופני שלמד עובר למועד בו נחקק החוק. אולם, הוועדה המקצועית, לאחר שבחנה את לימודי העותר, הגיעה למסקנה לפיה מרכיב השיקום בלימודים והפיזיותרפיה היה קטן יחסית ועל-כן הבקשה סורבה. המדובר בסופו של יום בעמדה מקצועית של משיב 2 לפיה אין שקילות בין לימודי העותר לתואר הנלמד בפיזיותרפיה (ובישראל) באופן המצדיק פטור מבחינה. בעמדה מקצועית זו לא מצאתי מקום להתערב - מה גם שלמעשה העותר לא הביא נתונים שיש בהם כדי לערער עמדה זו, לבד מטענתו הנסמכת כל כולה על נוסח המכתב הנ"ל מיום 19.8.2009, אליה נדרשתי בהרחבה לעיל. 14. אכן, מובן הוא, כי בפרשנות המונחים שנקבעו בהוראות המעבר ובחוק כולו, יש ליתן משקל לחופש העיסוק תוך צמצום הפגיעה בעוסקים שפעלו קודם לחוק מזה ותוך הבטחת תכלית החוק מזה (ראו פרשת אפרתי, לעיל). תכלית החוק כאמור היא הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות "כדי להבטיח רמה הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור" (סעיף 1 לחוק שכותרתו "מטרה"). מכאן גם ההבחנה שבחוק - עליה מתבססים המשיבים בתגובתם לטענת העותר - בין מי שסיים את לימודיו במקצוע בריאות בישראל לבין מי שלא עשה כן (ראו סעיפים 58(ג)(1) ו-(2) לחוק; ראו עוד, הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון-שינוי הוראות המעבר); התשס"ט-2009, 1627/18/2), כמו גם ההגדרה ל"תואר אקדמי" (בתוספת הראשונה)). לעותר אין תואר אקדמי בפיזיותרפיה. לימודיו הוכרו כ"שווי ערך" לתואר אקדמי בארץ, לצורך זכותו וחובתו לעבור בחינה, כתנאי לקבלת תעודה. בנסיבות המקרה, מקובלת עליי אפוא טענת המשיבים, לפיה אין העותר נכנס בגדר סעיפים 58(ד) וכן 58(ג)(2) ו-(3) לחוק, שכן התואר האקדמי שבידיו אינו תואר בפיזיותרפיה. סבירה היא אפוא עמדת המשיב לפיה אין לפרש בנסיבות המקרה את החוק כך שהעותר יהיה פטור מבחינה כאילו למד תואר בפיזיותרפיה, וניתן לקבל את עמדת המשיבים לפיה האמור במכתב מיום 19.8.2009 עליו מבוססת העתירה כולה הוא שלימודיו מספיקים לשם הוכחת השכלה מתאימה וידע, כמשמעם בסעיף 58(ה) לחוק - כלומר תוך חובת בחינה. 15. לא למותר לציין, כי מנגון הסדרת העיסוק שבחוק הניח מלכתחילה כי יהיו מצבים בהם תהא "השכלה מתאימה" וגם ניסיון קודם ובכל זאת החוק, חרף הפגיעה שבו בחופש העיסוק - חל. בכך עוסק בעיקר סעיף 58(ה) לחוק הנ"ל, לפיו על מבקש התעודה לעבור בחינה מיוחדת. לפי עמדת המשיבים, דין זה חל, כאמור, גם על העותר. יודגש עוד, כי במכתב הפטור שקיבל העותר (ביום 30.5.2010) נרשם במופרש כי "ביום 16.3.10 אושר בכנסת תיקון לחוק ... במסגרת תיקון זה השתנו הוראות המעבר ... על פי התיקון לחוק, בוגרי הארץ במקצועות הנ"ל אשר עומדים בכל דרישות החוק מלבד בחינה ... יהיו פטורים מהבחינה הממשלתית המקצועית ויהיו זכאים לתעודה במקצוע הבריאות בלא בחינה ..." (ההדגשה שלי - י. מ.). כאמור, על יסוד זה טענו המשיבים לפניי, כי הפטור שניתן לעותר - בטעות ניתן, שכן הוא לא למד בארץ ולא את המקצוע הספציפי (פיזיותרפיה). עמדה זו, לפיה מדובר בטעות, עולה גם בקנה אחד עם האמור במכתבו של ב"כ העותר מיום 6.5.2010 בו נכתב כי לעותר תואר ראשון בפזיותרפיה (נספח יד' לתשובה) על אף שכאמור התואר בו מחזיק העותר הוא בייעוץ ושיקום גופני. כפי שטענו המשיבים, ייתכן שזהו מקור הטעות. כך או כך, ומבלי צורך לקבוע מסמרות בשאלת הגורם לטעות, הרי שהעותר לא חלק למעשה על סמכותם של המשיבים בדין לתקן טעות מעין זו, שעניינה הסדרת פעילות במקצוע בריאות, על כל המשתמע מכך לעניין חובת העמידה בתנאי השכלה וניסיון רלבנטיים. אשר לשיקול הדעת בהחלטת הביטול, הרי שזה הופעל כדין בנסיבות המקרה, נוכח העובדה שהעותר אינו בוגר תואר אקדמי במקצוע הפיזיותרפיה בארץ, וההכרה שניתנה לו על-ידי הוועדה המקצועית, עליה נסמכת העתירה כולה - היא לצורך זכותו של העותר להיבחן גרידא. שיקול הדעת כלל גם הסדר הדרגתי במסגרתו יוכל העותר להמשיך ולהחזיק בתעודה פרק זמן נוסף במהלכו התאפשר לו לגשת פעמיים לבחינה. 16. טענה נוספת של העותר - היא הטענה לפיה חרף כל האמור לעיל, הדין בעניינו של העותר שונה הוא. כך, נוכח העובדה שהודע לו על קבלת התעודה והוא הסתמך על מצג זה במשך שנה ומחצה. בטענת ההסתמכות של העותר אין ממש. זאת, משעה שלבד מהעובדה שניתנה לו תעודה לתקופה מסוימת, לא הראה העותר כי בעצם ההחלטה ה"מיטיבה" שבוטלה - יש משום הסתמכות שהביאה את העותר לנקוט בצעד שלא היה נוקט אחרת. יודגש, כי רק בטיעון לפניי בעל-פה טען העותר כי למד לבחינה הקודמת (אליה לבסוף לא ניגש) ולקח קורס הכנה. אולם, טענה מפורטת זו להסתמכות בפועל, לא באה בעתירה (ואפילו לא בעיקרי הטיעון, למעט טענה כללית ל"הסתמכות"); היא לא נתמכה בתצהיר ולא הובאו לה כל אסמכתאות. אף לגופה אין בה כדי לשנות את המסקנה שכן משמעות החלטת המשיב היא העמדת העותר בעמדה בה היה - כלומר החיוב בבחינה. 17. לבסוף, המשיבים לא חלקו על כך שלא נערך לעותר שימוע בעל-פה. אלא שלשיטתם, פנה ב"כ העותר במכתב ארוך ומפורט והוא קיבל תשובה מפורטת. אוסיף ואציין, כי אפילו נפל פגם בעניין זה, של שימוע בדיעבד ולא מלכתחילה, הרי שטענות העותר הובאו ונדונו לפניי בהרחבה, כאמור לעיל, ולא מצאתי טענה שלא הובאה בפני הרשות ואשר בשל כך יש מקום לקבוע כי ההחלטה בנדון צריכה להתבטל, ולו מטעם זה בלבד. ההיפך הוא הנכון: כמוסבר לעיל, רק במהלך הדיון שלפניי נטענו טענות חדשות שאפילו לא הופיעו בעתירה, לעניין תחולת סעיפים 58(ג)(2) ו-(3) לחוק, וכן טענת ההסתמכות - אלא שכמובהר אין בהם כדי להקים עילה להתערבות בנסיבות המקרה במעשה הרשות. 18. התוצאה היא אפוא, כי דין העתירה בכל הקשור בטענת העותר נגד חיובו בבחינה ועצם ביטול התעודה שהייתה לו, להידחות. יחד עם זאת, יוזכר כי החלטת המשיב מיום 16.5.2011 כללה גם קביעה לפיה "כדי שלא לפגוע ברצף עבודתך, לפנים משורת הדין הוחלט שלא לבטל את התעודה לעת הזו ולהשאירה בתוקף שנה ולאפשר לך לגשת במשך תקופה זו לבחינה פעמיים". בהמשך לכך, במהלך הדיון שנערך לפניי הועלתה האפשרות לפיה יתאפשר לעותר לגשת למועד נוסף (שלישי) של בחינה תוך הותרת התעודה שבידיו בתוקף בהתאם. כך, בייחוד נוכח העובדה שהעותר הודיע שאין בכוונתו וביכולתו לגשת לבחינה שהתקיימה ביום 15.11.2011 (יום לאחר הדיון בעתירה) ובשים לב למכלול נסיבות העניין וטעותה של הרשות. הוספת האפשרות למועד נוסף (שלישי) זה, תוך הותרת התעודה בתוקף, ראויה ומידתית היא בנסיבות העניין בייחוד שעה שכאמור העתירה עצמה התבררה יום לפני מועד הבחינה הראשון אליה לא ניגש העותר. בהמשך לכך, אני מורה בזאת כחלק מפסק דיני זה כי התעודה שבידי העותר לא תבוטל - כפי ההחלטה מיום 16.5.2011 - למשך שני מועדי בחינה עתידיים מיום פסק דין זה - להם יתאפשר לעותר לגשת תוך שהתעודה עודנה בתוקף. 19. בנסיבות העניין, ונוכח טעותה של הרשות שפורטה לעיל ועליה לא חלקה, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות. מסמכיםפיזיותרפיה