האם אי חזרה לעבודה לאחר השעיה מהווה התפטרות ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי חזרה לעבודה לאחר השעיה: רקע כללי 1. מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע לאחר תום תקופת השעייתו מעבודתו בנתבעת בהתאם לסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן: "החוק") ומה הם הסעדים להם זכאי התובע ככל שתתקבל טענתו ביחס לנסיבות סיום עבודתו - אלה הן השאלות שהובאו לפתחנו. 2. התובע הועסק בנתבעת החל מיום 1.5.80 ועד ליום 9.7.03 בתפקיד מפקח דת וכשרות ארצית במשרד העבודה והרווחה (להלן: "המשרד") (ראה - סעיף 2 לתצהיר התובע ונספח ב' הימנו). 3. ביום 5.5.97 נשלחה לתובע הודעה על השעייתו מן העבודה במשרד על-ידי נציב שרות המדינה בתוקף מיום 5.5.97. זאת, לאחר שהנציב קיבל לידיו דיווח על חשדות שיוחסו לתובע שעניינם - קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים וכן שיבוש הליכי משפט. במכתב ההשעיה הוסיף הנציב וכתב כי לנוכח המעשים החמורים שיוחסו לתובע הוא מחליט להשעותו מתפקידו בשרות המדינה עד לגמר ההליכים הפלילים והמשמעתיים (ראה - נספח ה' לתצהיר התובע). 4. אין חולק כי במהלך תקופת ההשעיה, למעט ששת חודשי עבודתו הראשונים, שולם לתובע שכרו המלא. 5. סמוך לאחר תחילת ההשעיה והחל מחודש 9/98 החל התובע להתגורר בצ'כיה. ממועד זה החל לפקוד את הארץ מעת לעת לרגל אירועים ספציפיים, ובכלל אלה: ניסיון לעשות "שלום בית" עם אשתו (ממנה התגרש בסופו של יום), השתתפות בחתונות ילדיו ולבסוף גרושיו מאשתו. בשלהי שנת 2001 נישא התובע בשנית בצ'כיה. במהלך שהותו בחו"ל התגורר התובע לדבריו ב"חור נידח, קהילה קטנטונת שממוקמת בצ'כיה ונקראית אוסטרבה". החל מחודש 8/02 החל להתגורר בעיר פראג (ראה - עמ' 9 לפרוטוקול ש' 17-20, עמ' 10 ש' 20-23; נספח י"ב לתצהיר התובע, מסמך 2, חוו"ד פסיכיאטרית באמצע העמוד). 6. ביום 8.5.02 הוגש כתב אישום כנגד התובע וכנגד נאשם נוסף - מר בנימין בן-זכאי בר-זוהר (להלן: "האחר") בבית משפט השלום בת"א (ת.פ. 3500/02) (להלן: "כתב האישום"). בכתב האישום נכללו 4 אישומים, לפיהם יוחסו לתובע ביצוען של מספר עבירות בחודשים אוקטובר-דצמבר שנת 1996. כן נכתב בו, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, במסגרת פעילותו הציבורית כמפקח ארצי לעניני דת וכשרות במשרד העבודה והרווחה (להלן: "המשרד") וכן כרב בית הכנסת של כפר שמריהו, פנו אל התובע מועמדים לגיור וביקשו את עזרתו בזירוז הליכי הגיור, לפי הנטען. החל מחודש 10/96 או בסמוך לכך התובע וה"אחר" - אשר שימש כטוען רבני בבית-הדין הרבני ורב אזורי במועצה האזורית מטה יהודה - קשרו קשר לקבל כספים מהמעוניינים בגיור בתמורה לפעולתם אצל עובדי בית-הדין הרבני וזאת לשם קיצור משך ההמתנה הכרוכה בהליכי הגיור. לנוכח האמור, הואשם התובע ב-4 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ותיווך לשוחד, עבירות לפי סעיפים 499(1) ו-295 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ואילו ה"אחר" הואשם ב-4 עבירות אלה ובנוסף בעבירה של תיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה ונסיון לקבלת דבר במרמה, עבירות על סעיפים 295, 415 ו-415 ביחד עם סעיף 32 לחוק העונשין; קרי - עבירות מסוג פשע שתקופת ההתיישנות המתייחסת אליהן הינה בת 10 שנים. 7. אין חולק כי התובע - על אף שידע במקום מושבו בצ'כיה על הגשת כתב האישום עוד בסמוך להגשתו - לא מצא לנכון לשוב ולישראל ולהתיצב לפתח משפטו בבית המשפט השלום בת"א. מהחלטה שניתנה בהליך זה ביום 14.4.03, כפי שהוצגה לבית-הדין, עולה כי המאשימה הודיעה לבית המשפט על הקושי באיתור התובע והבאתו לדין ולאור זאת אף הודיעה על חזרתה מארבעת האישומים שיוחסו לתובע ולאחר. שעניינם קשירת קשר ותווך לשוחד. נוכח הודעת המאשימה כאמור נמחק חלקו של כתב האישום המתיחס לתובע ולאחר ואילו נגד האחר נותר אישום אחד. זאת על-פי החלטה מיום 14.4.03. 8. התובע נימק בפנינו את אי התיצבותו להליך הפלילי שהתקיים בעניינו - זאת כאמור על אף שעודכן לדבריו בהתקדמות ההליך הפלילי על-ידי ה"אחר" אשר לדבריו "ייצג אותו" בהליך. את נימוקיו של התובע לאי התיצבותו מצאנו לנכון לצטט כלשונם, לנוכח חשיבותם להכרעה בסוגיות שבפנינו: "לשאלת בית דין - מדוע לא התיצבת להליך הפלילי שהתקיים? ת.   קיבלתי התקפת לב... ישבתי שבועיים על לא עוול בכפי במעצר באבו-כביר. זה לא דבר נחמד. לאחר כחודש וחצי של 'רציחות' חוזרות ונשנות על ידי כל אמצעי התקשורת, חברי, חברתי וכו' קיבלתי התקף לב שכמעט גרם למותי. ניצלתי בנס. זה היה בערב פסח 97'. אח"כ השתילו לי סטנד. לא הייתי במצב טוב. אמרו לי שמגישים מחר כתב אישום, אבל לא הוגש כתב אישום. בעצת רופאי נסעתי לחור נידח, קהילה קטנטונת שממוקמת בצ'כיה ונקראת אוסטרבה ל-11 יום, לעזור לאותה קהילה בתפילות. זה היה טוב לי לצאת מהלחץ והחלטתי להשאר שם. זה יותר רגוע בשבילי לתקופה בלתי מוגבלת. לשאלת בית דין - ידעת על הגשת כתב אישום ב- 6.5.02? ת.   לא קיבלתי זימון ולא ידעתי על זה. היתה לי כתובת בארץ ולא הגיע לשם שום דבר. היה ידוע לי שהוגש כתב אישום אבל הייתי במצב שלא רציתי לחטוף התקפת לב נוספת וגם ידעתי שאין כלום בכתב האישום. לשאלת בית דין - מדוע בכל זאת, למרות שידעת על הגשת כתב האישום, לא התיצבת להליכים ולא פנית לפרקליטות ומסרת כתובת במקום שבו ניתן יהיה לאתר אותך על מנת שניתן יהיה לקיים הליכים משפטיים כמקובל ביחס לגבי כל אדם אחר שמוגש כנגדו כתב אישום? ת.   אמרתי שאני לא אשם. היה לי 'שותף לפשע' ואותו שותף ייצג אותי. אני הייתי בחו"ל ונסיתי להתאושש מכל ההלם שבו אני נמצא, מבחינה בריאותית ומצבי הנפשי. לא חשבתי, גם כשנודע לי על הגשת כתב האישום נגדי, שאני צריך לאסוף כסף שאין לי ולחזור לישראל על מנת להתגונן על דבר שבו איני אשם. הייתי בן 51 וחגגתי באבו-כביר. כתב האישום הוגש בלשון רבים - כל הסעיפים התיחסו לשני נאשמים. הנאשם השני, הוא היה שם ועשה את כל המלחמות של הקדם משפט, הוא עשה את העבודה בשבילי. אפילו הוא אמר לי - למה לא באת, היינו גומרים את זה צ'יק צ'ק. הייתי במצב שלא יכולתי לבוא. נודע לי על הגשת כתב האישום בערך בתקופה שהוא הוגש. היום, הכל הרי פתוח. כל השגרירים הכירו אותי אישית. לא התחבאתי." (ראה - עמ' 10 לפרוטוקול ש' 15-23; עמ' 11 ש' 1-18) 9. עולה אפוא כי התובע נהנה בתקופת השעייתו משכר מלא ששולם לו על-ידי המדינה, אך בה בעת ביכר באופן פאסיבי ומודע להביא להכשלת ההליך הפלילי שננקט כנגדו וכנגד ה"אחר". 10. ביום 9.7.03, בעקבות מחיקתו של כתב האישום, נשלח לבת משפחתו של התובע בישראל, מכתב שנערך על-ידי סגן נציב שרות המדינה (משמעת) מר יורם צ'יקובניק, במסגרתו הודע לתובע על הפסקת ההשעיה. במכתב זה כתב סגן הנציב לאמור: "1. בתאריך 11.6.03 הודיעה פרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי) לפיה אין בכוונת הפרקליטות להחליט בשלב זה בשאלת חידוש ההליכים הפלילים שהופסקו, בגין העדרך מהארץ, בכתב האישום שהוגש נגדך בתיק פ. 3500/02. 2. לאור האמור ונוכח כך שהחקירה הפלילית אשר בעקבותיה הוגש כתב האישום הנ"ל, שימשה בסיס להשעייתך מהעבודה בהוראת נציב שרות המדינה מיום 9.5.97, הורה נציב שרות המדינה על הפסקת ההשעיה. 3. למען הסר ספק מובהר כי עם חזרתך ארצה תבחן מחדש אפשרות לחידוש ההליכים הפלילים ו/או הליכים משמעתיים הקשורים בתיק." (ראה נספח ט' לתצהיר התובע) התובע לא חלק על קבלת המכתב כאמור במקום מושבו בחו"ל. 11. ביום 13.7.03 נשלח לתובע מכתב נוסף מרכז המשמעת במשרד, מר קובי שלם. גם מכתב זה נמסר לתובע באמצעות קרובת משפחתו בארץ, גב' רות דושינסקי. במסגרת המכתב כאמור התבקש התובע לשוב לעבודה תוך 30 יום (מיום 9.7.03). כן נכתב שם, כי אי התיצבותו לעבודה עד ליום 9.8.03 דינה כדין התפטרות (ראה - נספח י' לתצהיר התובע). אין חולק כי התובע - אשר קיבל גם מכתב זה - לא שב לעבודתו במועד שננקב בו ואף לא במועד סמוך לכך. במסגרת תצהירו נימק התובע את אי חזרתו עם תום תקופת ההשעייה בנימוקים רפואיים ובאופן הבא: "בשלב זה שהיתי בחו"ל, לאחר שחליתי במחלת לב קשה במהלך שנות השעייתי ואף נאלצתי לצאת את הארץ עקב הבושה והחרם שהפכו מנת חלקי מאז הושעיתי מתפקידי על לא עוול בכפי." (ראה - סע' 22 לתצהיר התובע). התובע הוסיף וציין בתצהירו כי הוא יידע את הנתבעת בדבר אי יכולתו להתיצב לעבודה עם תום תקופת ההשעיה "ו/או" אי יכולתו להתיצב בפני ועדה רפואית עקב מצבו הבריאותי הקשה, כאשר לדבריו הוא המציא לנתבעת בזמן אמת את כל ה"אישורים הרפואיים" הנדרשים, אולם זו האחרונה בחרה להתעלם מפניותיו ומהמסמכים שהציג (ראה - סע' 24 לתצהיר התובע). 12. התובע צרף לתצהירו ולתמיכת טענותיו מספר מסמכים רפואיים אותם המציא, לטענתו, בזמנו לנתבעת. עיון במסמכים אלה אינו מלמד כלל ועיקר על אי מסוגלותו של התובע להתיצב בפני ועדה רפואית על-פי דרישתה של הנתבעת. ועדה אשר היא המוסמכת עפ"י סעיף 33.23 לתקשי"ר לקבוע את כשירותו הרפואית לחזור לעבודתו. בשל חשיבות הדברים להכרעה בסוגיות שבפנינו נתיחס באופן מפורט למסמכים רפואיים אלה, כדלקמן: א. התובע הציג מסמך רפואי מיום 19.4.97 מהמרכז הרפואי "רבין" אשר כל שנכתב הוא כי הוא (התובע) אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לחולי לב בתאריך 18.4.97 (נספח י"א לתצהיר התובע). ב. התובע הציג בפני בית-הדין מסמך נוסף הנושא תאריך 17.7.03, אשר נכתב על-ידי פרופ' מיכאל וינגרטן מומחה ברפואת משפחה, בו נכתב כי התובע היה בטיפולו (של פרופ' וינגרטן) כרופא משפחה משך שנים רבות וכי הוא (התובע) שמר עימו על קשר טלפוני מאז תחילת שהייתו בחו"ל. כן נכתב שם כי לאחרונה התייעץ התובע עם מומחה לרפואה פנימית בעיר פראג אשר שלח אל ד"ר וינגרטן דו"ח רפואי מפורט ממנו עולה כי התובע אינו כשיר לחזור לעבודה סדירה. במסגרת מכתבו כאמור ציטט פרופ' וינגרטן את סיכום דבריו של המומחה כאמור: "אדם בעל גורמי סיכון קשים לטרשת עורקים מואצת (סיפור משפחתי של טרשת עורקים בגיל צעיר, עישון) עם סיפור של אוטם חריף בשריר הלב בעבר וכעת סובל מסימנים קשים של מחלת לב איסכמית (תסמונת תעוקתית דרגה 3) ומוגבל בפעילות היומיום. הטיפול והמעקב חייבים להיות מכוונים להורדת הסיכון לאוטם חוזר." (ראה - מסמך 1 לנספח י"ב לתצהיר התובע) ג. בנוסף הציג התובע בפני בית-הדין דו"ח שנערך על-ידי פסיכיאטר בפראג מיום 2.12.03, במסגרתו נכתב, בין היתר, כי התובע סובל מדכאון תגובתי מתמשך הגובל לעיתים באפיזודות של דכאון מלא, עם התקפות חרדה ומחשבות אובדניות ונדודי שינה (ראה - מסמך 2 לנספח י"ב לתצהיר התובע). ד. כמו כן, הציג התובע תעודות מחלה שנערכו אף הן על-ידי פרופ' וינגרטן - על יסוד דברי התובע בטלפון וללא בדיקתו, כדלקמן: תעודה מיום 25.9.03 בה נכתב כי התובע סובל מאנגינה פקטוריס וכי הוא (התובע) אינו מסוגל לעבוד החל מיום 10.10.03 ועד ליום 9.11.03 וזאת "לפי הצהרת החולה [התובע] בטלפון מחו"ל". אישור מחלה נוסף הנושא תאריך 29.10.03 ובו נכתב שוב כי התובע סובל מאנגינה פקטוריס וכי הוא אינו מסוגל לעבוד מיום 10.11.03 ועד 9.12.03. גם תעודה זו נרשמה "לפי הצהרת החולה השוהה בחו"ל". באישור הראשון מבין השניים נכתב כי הוא אינו בתוקף בעבור מוסדות משפטיים וצבאיים (ראה - מסמכים 3-4 לנספח י"ב לתצהיר התובע). ה. בנוסף, הציג התובע מסמך רפואי שאינו נושא תאריך ואף לא חתימה של עורכו, בו נכתב כי הוא נבדק במרכז הרפואי "יוניקאר" ב- 10.3.04. במסמך זה פורטו תוצאותיהן של בדיקות שונות שנערכו לכאורה לתובע ושל ההיסטוריה הרפואית שלו (ראה - מסמך 5 לנספח י"ב לתצהיר התובע). 13. כפי האמור, בכל המסמכים שפורטו לעיל אין למצוא תימוכין לטענה, לפיה - התובע לא היה כשיר להתיצב בפני ועדה רפואית. זאת, ככל שסבר כי מצבו הרפואי אינו מאפשר חזרה לעבודה סדירה עם תום תקופת ההשעיה. 14. בהתאם לכך ונוכח טענות התובע באשר למצבו הרפואי, פנתה מנהלת אגף משאבי אנוש במשרד, הגב' תמר סלימן ל"נציג" שמינה התובע בארץ, מר יהושע גורא במכתב מיום 14.8.03, שנכתב בהמשך לפנייתו של סגן נציב שרות המדינה (משמעת) מיום 12.8.03, לפיו - על התובע להתיצב בפני ועדה רפואית. במכתבה הנ"ל הוסיפה הנתבעת וכתבה כי ככל שהתובע לא יתייצב בפני הוועדה ייבחן המשך העסקתו בנתבעת (ראה - נספח ב' לתצהיר הגב' מיכל תא-שמע). אין חולק כי בהמשך הדברים נשלחה לתובע הזמנה לוועדה רפואית שאמורה היתה להתקיים ביום 8.9.03 (נ/4). אך התובע לא התיצב בפני ועדה זו. 15. משהתובע לא התיצב בפני ועדה רפואית כאמור, החליטה הנתבעת לחדול מתשלום שכרו. מאז קבלת ההחלטה כאמור החל התובע להמטיר מכתבים על הנתבעת. חלקם באמצעות נציגיו בארץ שמענם שימש כמען למשלוח מכתבים לתובע: 16. ביום 31.8.03 - לאחר שהתובע זומן להתיצב בפני וועדה רפואית, אך טרם לכינוס הוועדה ביום 8.9.03 - פנה התובע ליועצת המשפטית של המשרד, עו"ד בתיה ברטמן, באמצעות נציגו, מר יהושע גורא במכתב, לאמור: "בתאריך 9.5.97 הושעה מר מיכאל דושינסקי מעבודתו במשרדכם על-ידי מנכ"ל המשרד ואז בתאריך 9.2.03 הוא קיבל פניה מהמשרד לשוב ולהתיצב לעבודה וזאת עד ליום 10.8.03. לצערו של מר דושינסקי הוא חלה, ואף אושפז עקב מחלתו, ונבצר ממנו לחזור לעבודה. אישורי מחלה הועברו למשרדכם כנדרש. לכן הוא רואה את מכתבכם אליו מיום 14.8.03 בו הודעתם לו על הפסקת תשלום שכרו כמשולל כל תוקף חוקי באשר ההודעה נוגדת את תקשי"ר עובדי המדינה. לאור זאת אבקשכם לבטל את הודעתכם הנ"ל ולהמשיך ולשלם לו את שכרו כדין." (ראה - נספח י"ג לתצהיר התובע. ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור). 17. ביום 12.9.03 שלח התובע מכתב לגב' סלימן בנוגע לאי התיצבותו לבדיקה בפני הוועדה הרפואית. במכתבו זה כתב התובע כי הוא לא הופיע לועדה הרפואית מאחר שהוא "מרותק" לביתו עקב הוראות רופאיו וכן הוסיף כי: "העובדה הנ"ל המבוססת על חופשת מחלה שניתנה לי על ידי ד"ר מ' הברדה וע"י פרופ' מ. ויינגרטן הובאה לידיעתך ע"י מיופה כוחי הנ"ל לפני זמן רב". זה המקום להזכיר כי במסמכים הרפואים שהציג בפנינו התובע כאמור לעיל לא מצאנו תימוכין לטענה לפיה התובע נדרש להיות מרותק לביתו או לטענה לפיה נבצר ממנו להופיע בפני וועדה רפואית מטעמים רפואיים (ראה - נספח י"ג לתצהיר התובע). 18. ביום 12.9.03 פנה התובע שוב למנהלת אגף משאבי אנוש במשרד העבודה והרווחה, הגב' סלימן בנושא אי תשלום שכרו בעבור חודש 8/03. במכתבו כאמור כתב התובע כך: "1. כפי שנתברר לי אתמול, לא קיבלתי אלא חלק מזערי ממשכורת חודש 8/03, כנראה רק עד ל-9 בו. 2. אינני מבין מדוע לא קיבלתי את שכרי המלא המגיע לי בדין וזאת למרות שהאישורים הרפואיים על חופשת מחלה הועברו אליך על ידי נציגי ומיופה כוחי מר יהושע גורה לפני ה-9/8 שנה זו. ... 5. בהזדמנות זו אני מצרף את מכתבי אליך מלפני חודשיים, ט"ו בתמוז ש"ז, שהתעכבתי מלשולחו עד עתה, כי חשבתי שנציגיי מר יהושע גורא ומר אהרון יעקובוביץ יצליחו להביא לסיום עבודתי במשרד הרווחה בדיון ישיר עימך. 6. אקווה כי תתעשתו שם ותוציאוני לפרישה מוקדמת בהקדם..." (ראה - נספח י"ג לתצהיר התובע) למכתבו זה צירף התובע מכתב נוסף אותו כתב לדבריו עוד ביום 15.7.03 ואשר אותו עיכב לדבריו. במכתבן כאמור כתב התובע לאמור: "לפי מצבי הרפואי... ולפי הוראת רופאיי נראה שחזרתי לעבודה סדירה אינה אפשרית... לפיכך נאלץ אני עתה לבקשכם להוציאני לפרישה מוקדמת אך בתנאי פנסיה מקסימליים עם הפיצויים המרביים" (ראה - נספח י"ג לתצהיר התובע) 19. ביום 4.11.03 שלח התובע עוד מכתב לגב' תמי סלימן, מנהלת אגף משאבי אנוש במשרד. במכתב זה חזר התובע והתיחס לאי תשלום משכורתו בעבור החודשים 8-10/03, ואף הוסיף כי לטעמו הוא זכאי לשכר מאחר ששלח אל הגב' סלימן מסמכים על חופשת מחלה באמצעות נציגיו וזאת עוד טרם ל-9.8.03 (ראה - נספח י"ג לתצהיר התובע). 20. ביום 17.11.03 נשלח לתובע מכתב מאת מנהלת אגף משאבי אנוש במשרד העבודה והרווחה, בו נכתב כי נוכח אי התייצבותו של התובע במקום העבודה והמנעותו מלהתייצב בפני הוועדה הרפואית, הונחה המשרד על-ידי נציבות שרות המדינה להפסיק את תשלום שכרו (ראה - נספח ג' לתצהיר הגב' תא-שמע). 21. בהמשך לדברים וביום 14.12.03 כתבה מנהלת אגף משאבי אנוש מכתב נוסף לתובע שכותרתו: "סיום עבודתך" לאמור: "נציבות שרות המדינה במכתבה מ-20.11.03 קבעה כי בנסיבות המיוחדות בהן נמענת מלהופיע בפני ועדה רפואית אליה זומנת לבחינת מצבך הרפואי, ומאחר ולא ניתן לאשש מסמכיך הרפואיים ואת מידת נכונותם, ומאחר והעדרותך אינה מאושרת, יש לראותך כמתפטר וזאת בהתאם לסעיף 82.122 שבתקשי"ר. לאור האמור לעיל, הינך נראה כמי שהקפיא את זכויותיו לגמלאות ביום 8.9.03 וזאת בהתאם לסעיף 17א לחוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התשי"ל - 1970. השכר ששולם לך מיום 10.7.02 ועד ליום 9.8.03 (עם תום ההשעיה) שולם לך בטעות ועליך להחזיר הכספים, מנהל תחום המשכורת יפרט את השכר ששולם לך ועליך להחזירו." (ראה - נספח ד' לתצהיר הגב' תא-שמע) 22. ביום 3.2.04 ובתגובה למכתבה של הנתבעת כאמור, פנה התובע אל הגב' סלימן, הפעם באמצעות ב"כ עו"ד שירית קדם-שלו. בפנייה זו נכתב כי אי התיצבותו לעבודה נבעה ממחלת לב וממצב רפואי אשר מנע ממנו לעבוד וכי הוא יהיה מוכן לשקול הגעה להסדר על פיו יקבל את כל זכויותיו המגיעות לו על פי הדין (ראה - נספח י"ד לתצהיר התובע). 23. ביום 19.2.04 שלח התובע, באמצעות ב"כ עו"ד קדם-שלו, מכתב לסגן נציב שרות המדינה (משמעת), בו צוין כי כתוצאה ממחלת לב קשה וממצבו הרפואי אין באפשרותו לחזור לעבודה. התובע שב וטען כי עקב מצבו הרפואי הקשה הוא מרותק לביתו ולא היה באפשרותו להתיצב בפני וועדה רפואית. במכתבו זה הלין התובע על ההפסקה בתשלום שכרו וכן ציין כי בשלב זה הוא אינו שולל את האפשרות לשקול את ההצעה לפרישה מוקדמת בכפוף לתנאי הפרישה שיוצעו לו (ראה - נספח י"ד לתצהיר התובע). גם למכתב זה לא צורפו מסמכים רפואיים התומכים בטענה כי מצבו הרפואי של התובע אינו מאפשר התיצבות בפני וועדה רפואית. 24. ביום 18.7.04 הגיש התובע תביעה לבית דין זה במסגרתה עתר, בין היתר, לתשלום שכר עבודה בגין התקופה שהחל מחודש 8/03 ועד למועד הגשת התביעה ולפיצויי הלנה בגינו, לתשלום זכויות נלוות שנשללו ממנו בתקופת ההשעיה, לתשלום פיצויי פיטורים ולפיצויי הלנה בגינם, למימוש הזכות לתשלום בעבור חלף גמלה ומענק פרישה בהתאם לחוק שרות המדינה (גמלאות). כמו כן, עתר התובע לדמי הודעה מוקדמת ולפדיון ימי מחלה והוצאות רפואיות. בכתב התביעה כאמור הוסיף התובע וטען כי עבודתו הופסקה שלא כדין ביום 9.8.03 וכי הפסקה זו דינה כדין פיטורים לכל דבר וענין. 25. לאחר הגשת התביעה התנהלו בין ב"כ הצדדים מגעים בנסיון לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי בית הדין. במסגרת הליכים אלה וביום 12.4.05 כתב ב"כ הנתבעת, עו"ד יובל כהן, לב"כ התובע, עו"ד קדם-שלו, מכתב תחת הכותרת: "לצרכי פשרה בלבד", לאמור: "לצרכי סיום התיק ברצוני להבהיר כי בפני מרשך עומדות האפשרויות הבאות: לחזור לשרות באופן מיידי (כך ויתכן ותקופת ההשעיה תלקח בחשבון לצורך חישוב גובה הגמלה) ואז להתיצב בפני ועדה רפואית. להצהיר שאינו עובד וגמלתו תשולם לו מיום הגיעו לגיל 62. ללא ההצהרה כאמור תשולם לו גמלתו מגיל 67." (ראה - נספח ט"ז לתצהיר התובע) ב"כ התובע מצידה לא התיחסה כלל לאפשרות של חזרת התובע לעבודה בנתבעת, כפי שצוין במכתבו של ב"כ הנתבעת, עו"ד יובל כהן, כאשר ביום 14.4.05 הודיעו הצדדים כי הם מנהלים מו"מ על מנת לבחון את סיום המחלוקת בהסכמה וכן ככל שהדבר לא יעלה יפה, אזי תוגש הודעה על סיום המו"מ וכן כתב תביעה מתוקן ומכומת. 26. משלא הגיעו הצדדים להסכמה כאמור, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 30.4.06 הוגש ביום 15.5.06 כתב תביעה מתוקן ומכומת, במסגרתו עתר התובע לתשלום שכר עבודה החל מחודש 8/03 ועד ליום הפיטורים בתוספת פיצוי הלנה בגינו, לתשלום פדיון ימי מחלה, מענק יובל, הפרשות בגין תשלום שכר, מימוש גמלה ומענק פרישה. כמו כן, עתר לסעד המורה על החזרתו לאלתר למשרה בה כיהן טרם להשעייתו תוך תשלום כל זכויותיו עד ליום 16.6.05. לחילופין, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים בצרוף פיצוי הלנה בגינם ולתשלום דמי הודעה מוקדמת. דא עקא, שגם הפעם בחר התובע לדבר בשני קולות: הקול האחד באמצעות ב"כ עו"ד קדם-שלו, שעמדה תחילה על הסדר שיביא לפרישה מוקדמת של התובע ומשהדבר לא צלח הגישה את כתב התביעה המתוקן כאמור ואילו הקול השני באמצעות מעשיו של התובע, אשר התייצב ביום 16.6.05, ללא התראה או תאום, במקום עבודתו לשעבר במשרד ודרש מהנתבעת להעמיד לרשותו "עמדת עבודה" (ראה - נספח י"ז לתצהיר התובע). משכך, עוד באותו יום נשלח לתובע מזכר מטעם הנתבעת, לפיו הוא (התובע) אינו רשאי לחזור לעבודה. 27. במקביל לאירוע "ההתייצבות" כאמור המשיך התובע להגיש לבית-הדין באמצעות ב"כ בקשות אורכה בהסכמה בהן נטען שוב ושוב כי הצדדים מנהלים ביניהם מו"מ בניסיון לסיים את ההליך (ראה - בקשה מיום 16.7.05; החלטה מיום 24.8.05; החלטה מיום 16.8.05). באף אחת מן הבקשות שהוגשו בסמוך לאירוע ההתייצבות לא איזכר התובע את האירוע כאמור ולא טען דבר לענין נפקותו המשפטית כאילו מדובר בקיבול "הצעתו" של ב"כ הנתבעת עו"ד כהן במכתבו מיום 12.4.05 לחזור לעבודה. זה המקום להוסיף כי גם בכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע לא נטען כי אירוע התייצבותו במשרד ביום 16.6.05 הווה "קיבול" של הצעתו של עו"ד כהן להחזירו לעבודה. 28. ביום 14.9.06 סמוך לתום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ביחס לעבירות שיוחסו לתובע מושא כתב האישום - זאת בהנחה שכתב אישום שנמחק אינו מהווה "אירוע מנתק" בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי - פנה התובע באמצעות בא-כוחו לפרקליטות מחוז ת"א בבקשה לסגירת התיק הפלילי בעניינו. בפנייתו טען, בין היתר, התובע כי הוא "היגר" מן הארץ לצ'כיה בשנת 1998 וכי לא קיבל "הודעה כדין" על הגשת כתב האישום ומשכך לא התייצב לפתיחת משפטו. התובע הוסיף וציין בפנייתו כי הוא מעוניין שכתב האישום בעניינו יוגש מחדש, דבר שיביא לדבריו לבירור האמת. כמו כן, הוסיף וכתב כי הוא מתחייב להתייצב למשפטו ומשוכנע כי בתום ההליך חפותו תצא לאור. עם זאת, בסיפא למכתבו ציין כי ככל שהפרקליטות סבורה כי אין מקום להגשת כתב האישום מחדש, הרי שהוא דורש כי התיק נגדו יסגר על אתר מחוסר אשמה (ראה - נספח ח4 לתצהיר התובע). 29. בחודש 12/06 (למעלה מ-10 שנים לאחר מועד ביצוען הנטען של העבירות שיוחסו לתובע) הודיעה הפרקליטות על גניזת התיק הפלילי מחוסר ראיות מספיקות. עמדת הפרקליטות היתה כי בחומר המצוי בתיקים לא נמצאה הצדקה לגניזתם מחוסר אשמה. ביום 19.6.07 הגיש התובע ערר על החלטת הפרקליטות לסגור את התיק בעניינו בשל העדר ראיות מספיקות ודרש את סגירתו בשל חוסר אשמה. עם זאת, במסגרת עררו הודה בתיווך בין מועמדים לגיור לבין ה"אחר", אשר שימש כטוען רבני שייצג מועמדים לגיור בפני בית הדין הרבני, וכן הודה כי הוא (התובע) נפגש עם המועמדים וגבה מהם כספים בעבור שכר טרחתו של ה"אחר". זאת, תוך שהוא מעביר את שכר הטרחה ל"אחר" ומשאיר בידו עמלת תיווך. כל זאת, שעה שהוא (התובע) משמש כזכור כעובד מדינה במשרד. עם זאת טען כי אין אסמכתא לכך כי הוא (התובע) ו/או ה"אחר" נתנו שוחד או הבטיחו שוחד לגורם כזה או אחר. לכן, לשיטתו, מטעמים אלה בדיוק חזרה בה הפרקליטות מכתב האישום אשר הוגש כנגד ה"אחר" ובשלב מאוחר יותר אף הסכימה כי ה"אחר" יזוכה זיכוי מוחלט מן העבירות שיוחסו לו. אי לכך טען כי יש להחיל דין דומה גם עליו. למותר לציין, כי התובע הצניע במסגרת עררו את תרומתו הנדיבה למחיקת כתב האישום גם כנגד ה"אחר" באופן שהוביל, בסופו של יום, לזיכויו של ה"אחר". במאמר מוסגר יובהר - כי הנסיבות לזיכויו של ה"אחר" היו נעוצות בהסכמה שניתנה לפנים משורת הדין על-ידי הפרקליטות במסגרת הליכי ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בת"א, אשר קבע כי נוכח מחיקת כתב האישום נגד ה"אחר" - כפועל יוצא מאי איתורו של התובע - אין מקום לזיכוי ויש להסתפק במחיקה של כתב האישום בלבד (ראה - נספח ח' לתצהיר התובע). 30. ביום 27.5.08 השיבה המדינה לבקשת התובע לשנות את עילת הסגירה של התיק הפלילי בעניינו, בציינה כך: "הריני להודיעך כי המשנה לפרקליט המדינה לענינים פליליים, מר יהושע למברגר, בחן את פנייתך את התשתית הראייתית הקיימת בתיק ואת מכלול השתלשלות הענינים בפרשה נושא הבקשה, והחליט, לפנים משורת הדין, לקבל את הבקשה ולהורות על שינוי עילת הסגירה בתיק שנפתח נגד מרשך מחוסר אשמה. יודגש, כי הענות לבקשה הינה כאמור לפנים משורת הדין, ומטעמים הנוגעים להשתלשלות הכוללת בתיק שבנדון, במיוחד זו שהביאה, בסופו של יום, לזיכויו של הנאשם הנוסף בכתב האישום שהוגש נגד מרשך." (ראה נספח ח1 לתצהיר התובע) 31. לאחר הדברים הללו, ביום 5.4.09 עתר התובע פעם נוספת לתיקון כתב התביעה, אשר בעקבותיו הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 16.6.09, כאשר בהתאם להחלטה מיום 5.11.09 הוגש כתב תביעה מתוקן בשלישית. במסגרת כתב התביעה המתוקן השלישי במספר חלה תפנית בטיעוניו של התובע: הפעם טען התובע לראשונה כי יש לראות במכתבו מיום 12.4.05 של ב"כ הנתבעת דאז, עו"ד יובל כהן - "הצעה" לשוב לעבודה וכי הוא (התובע) "קיבל" הצעה זו ביום 16.6.05 על דרך התיצבותו לעבודה במשרד. כן טען כי הנתבעת הפרה את ההסכמה כאמור עת שדרשה ממנו לעזוב את מקום העבודה. אי לכך, עתר התובע לתשלום הפרשי שכר החל מחודש 8/03 ועד ליום הפיטורים או "ההפרה" כאמור, שחלה לדבריו ביום 16.6.05 (קרי - בגין 22.5 חודשים). בנוסף עתר לפדיון דמי מחלה, למענק יובל, לתשלום מענק פרישה ולקביעת שיעור גמלה בסך כולל של 64%. לחילופין עתר לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, לפיצוי בגין עוגמת נפש ועוד ועוד. טענות התובע 32. במסגרת סיכומיו צמצם התובע את עילות התביעה כנגד הנתבעת לביטול הפיטורים ולהשבתו לעבודה. לחילופין עתר לתשלום פיצוי פיטורים מכח סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 וכן לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בנוסף עתר לתשלום מלוא שכרו בתקופת ההשעיה בהתאם לסעיפים 53 ו-55 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963. כמו כן, עתר לתשלום פיצוי בגין אי קידום בדרגות וותק עפ"י סעיף 46.362 לתקשי"ר, וכן לסעד הקובע כי דרגתו הקובעת לפנסיה צריכה להיות 40+ ולחילופין - 40. כן, עתר התובע לתשלום החוב הכספי שקוזז לטענתו שלא כדין בגין שכר חודש 7/03. הכרעה נקדים ונציין כבר כאן כי לטעמנו יש לדחות את התביעה על כל רכיביה וזאת מהטעמים שיפורטו להלן, תוך התיחסות לטענותיו של התובע. 33. את עיקר טענותיו ביחס לסעדים הנתבעים השתית התובע על הטענה לפיה - הוא פוטר מהנתבעת שלא כדין ובניגוד להוראות התקשי"ר. בהקשר זה טוען התובע שלוש טענות עיקריות: א. הטענה הראשונה שבפי התובע היתה כי לא ניתן לראות בהיעדרותו מהמשרד לאחר תום תקופת ההשעיה התפטרות. ב. הטענה השניה שבפי התובע היתה - כי הנתבעת הפרה מספר רב של הוראות התקשי"ר המתייחסות לעובד שנעדר מעבודתו ולעובד אשר חזר לעבודה לאחר תקופת היעדרות. ג. הטענה השלישית שבפי התובע היתה כי הנתבעת הפרה את ה"הסכם" שנכרת לטענתו בעקבות "הצעתו" של עו"ד כהן במכתבו מיום 12.4.05, שהתקבלה ע"י התובע על דרך ההתנהגות בעצם ההתייצבות במשרד ביום 16.6.05. להלן נתיחס לטענות אלה כסדרן, תוך דחייתן אחת לאחת: האם התפטר התובע או שמא פוטר 34. מההתכתבויות שניהל התובע עם הנתבעת לאחר תום תקופת ההשעיה - כמפורט לעיל - עולה כי התובע חזר והבהיר כי אין בכוונתו לשוב לעבודה סדירה. זאת, תוך שהוא מייחל להגעה להסדר כספי שיניח את דעתו חלף שיבה לעבודה. התובע נימק את עמדתו כאמור; קרי - את סירובו לחזור לעבודה סדירה החל מחודש 7/03 ועד לחודש 6/05, בסיבות רפואיות המצדיקות את ההיעדרות. דא עקא, שסיבות כאמור לא הוכחו כלל ועיקר: התובע אמנם הציג בפני בית-הדין מסמכים רפואים שונים, אלא שאיש מעורכיהם לא זומן ליתן עדות בבית-הדין במטרה לתמוך בגרסתו באשר למצבו הרפואי בתקופה הרלבנטית לתביעה. למעלה מן הצורך יאמר - כי הראיות שהוצגו לבית הדין במהלך שמיעת ההוכחות - בכל הנוגע לעיסוקיו של התובע כמדריך טיולים ומרצה לעת מצוא, אף הן אינן מתישבות עם טענתו ביחס למצבו הרפואי הקשה כפי שהיה לדבריו, עד ליום 16.6.05 עת התיצב לפתע במקום עבודתו במשרד (ראה - נספחים י"א-י"ב לתצהיר התובע). 35. יתרה מזו, אף לו סברנו כי המסמכים הרפואיים שהציג התובע אכן מהימנים הם וכי הם שיקפו נכונה את מצבו הרפואי של התובע - וכאמור לא זו היא דעתנו - הרי שלא היה בכך כדי להועיל לו. שכן, כידוע בהתאם לסעיף 33.23 לתקשי"ר, עובד הטוען כי נבצר ממנו לשוב לעבודתו מסיבות רפואיות חייב להתייצב בפני ועדה רפואית מוסמכת שתפקידה לבחון את כשירותו להמשיך ולעבוד בשרות המדינה. זאת, ככל שהוא נדרש לעשות כן. עובדה זו הובהרה היטב לתובע, אשר נדרש שוב ושוב ע"י הנתבעת להתיצב לבדיקתה של ועדה רפואית, אלא שהתובע מסיבותיו, אותן יכולים אנו רק לשער, ביכר שלא לעשות כן ולהשאר במקום מושבו בניכר. זאת ואף זאת, אף לו סברנו כי המסמכים הרפואיים שהציג התובע תקפים הם ומשקפים נאמנה את מצבו הרפואי - וכאמור לא כך הם פני הדברים לטעמינו - הרי שאין למצוא בהם כל רמז לכך שמצבו הרפואי של התובע לא איפשר לו לעמוד לבדיקתה של ועדה רפואית. 36. יתרה מזו, לטעמינו, מן המסמכים הרפואיים שהציג התובע עולה שלא לומר זועק חוסר מהימנות התומך במסקנה כי לא היה כל יסוד לטענות התובע ביחס למצבו הרפואי שלא איפשר לטענתו לחזור לעבודה סדירה. זאת, מעבר לקביעתנו לפיה הגורם היחיד שהיה מוסמך לקבוע מצב זה לא היה רופא המשפחה של התובע בישראל או רופאיו בחו"ל, אלא וועדה רפואית מוסמכת על-פי הוראות הדין. בהקשר זה מוצאים אנו לחזור ולציין את העובדה כי חלק מן המסמכים הרפואיים שהציג התובע נערכו ללא בדיקת התובע ועל יסוד דבריו בשיחה טלפונית שניהל התובע מחו"ל עם רופא המשפחה בישראל. 37. אנו סבורים כי הצגת עמדה חד משמעית ומפורשת לפיה - אין בכוונת התובע לשוב לעבודתו, תוך הסתמכות על טעמים רפואיים שאין בהם דבר ותוך המנעות עקבית מתמשכת ובלתי מוצדקת לעמוד בפני ועדה רפואית - די בה ללמד על כוונה מפורשת של התובע להביא להפסקת יחסי העבודה. בהקשר זה מוצאים אנו להעיר כי אכן צודק התובע בטענתו כי אמירתו של המעסיק כי הוא רואה את העובד כמתפטר אין די בה ללמד כשלעצמה על התפטרות וכי על מנת להסיק על מעשה התפטרות כאמור יש להצביע על כוונה של העובד להתפטר (ראה - דב"ע נח/3-122 טאהה זבון נ' נפתלי מוצניק, פד"ע כט 228 (להלן: "ענין מוצניק")). בהתאם לכך, נכונים אנו לקבל את עמדת התובע לפיה הודעת הנתבעת מיום 13.7.03 - בה נכתב כי אי התיצבותו לעבודה עד ליום 9.8.03 דינה כהתפטרות - אינה מלמדת כשלעצמה על ניתוק יחסי העבודה. זאת, להבדיל מהתנהגות הצדדים בהמשך ומההתכתבויות שניהלו ביניהם ובכלל אלה - דרישתה של הנתבעת מחד להעמיד את התובע לבדיקה של ועדה רפואית לצורך הכרעה בשאלת המשך היחסים שבין הצדדים וסירובו העיקש של התובע מאידך לעמוד לבדיקתה של ועדה כזו ללא הצדקה. משמע - סבורים אנו כי הגורם שהביא לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים היה נעוץ בהתנהלות התובע מאז תום תקופת ההשעייה ואילך ולא בזו של הנתבעת. כאשר סוף המעשה, קרי - התנהלותו המתמשכת של התובע, מעידה על כוונת ההתפטרות בראשיתו. 38. בהקשר זה מוצאים אנו להבהיר כי הפסיקה המאוזכרת לעיל בענין מוצניק, אותה מקובל להרבות ולצטט במחוזותינו, אין משמעה כי לצורך הוכחת מעשה התפטרות יש להתחקות אחר צפונות ליבו הנסתרות של העובד - צפונות לב אשר לעיתים מונעים על-ידי מניעים סותרים ומורכבים - אלא, אחר האופן בו מתפרשת התנהגותו של העובד בעיניו של האדם הסביר הבוחן את הדברים באמות מידה של הגינות, תום לב ודרך מקובלת. לשון אחרת - סבורים אנו כי על הכוונה של המעביד לסיים את יחסי העבודה בפיטורים או לחילופין על הכוונה של העובד לסיים את יחסי העבודה בהתפטרות יש להסיק על יסוד מבחנים אובייקטיביים דרך משקפיו של האדם סביר, המעריך את כוונת הצדדים על יסוד אמות מידה מקובלות, לרבות שיקולים של תום לב. 39. לא למותר להוסיף כי לאחרונה אף ניכרת מגמה בפסיקה לביצורן של אמות המידה האובייקטיביות לצורך ההתחקות אחר כוונת הצדדים כאמור וזאת, בין היתר, על-ידי יישום גובר והולך של שיקולי מדיניות ושיקולים של צפיות ותום לב לשם הכרעה בשאלה - האם ראוי ומוצדק לייחס למעביד כוונה לפטר או לחילופין ליחס לעובד כוונה להתפטר. דוגמא לכך ניתן למצוא בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה ע"ע 137/08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ, ניתן ביום 22.8.10; ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא ואח' נ' יוסי שוורץ, ניתן ביום 13.2.11. לפיכך ניתן לסכם ולומר כי ממכלול הנסיבות ובכלל אלה - סירובו של התובע לחזור לעבודה ללא הצדקה עולה כי התובע ביטא כוונה מפורשת שלא השתמעה לשתי פנים להפסיק ולספק לנתבעת את שרותיו כעובד. 40. כסרח עודף יאמר - כי קשה להשתחרר מן הרושם - לאור הרקע הכולל האופף את המקרה וכמפורט בהרחבה בפתיח - כי סירובו של התובע לשוב לעבודתו תוך התלות בטענות סרק רפואיות ותוך סירוב עיקש לעמוד בפני ועדה רפואית, נעוץ בחששו מכך שחזרתו לישראל בסמוך לאחר תום תקופת ההשעיה תוביל להגשת כתב אישום כנגדו בשנית. זאת, כפי שנכתב לתובע במכתבה של הנציבות מיום 9.7.03 המודיע לו על סיום השעייתו. 41. אשר למקבץ הטענות השני, שבפי התובע, אלה שעניינן - הפרה של הוראות בתקשי"ר המתיחסות לעובד הנעדר מעבודתו, יאמר כך: א. התובע טען כי הנתבעת הפרה את הוראת סעיף 44.121 לתקשי"ר, המתיחסת לעובד הנעדר מהעבודה ללא רשות תקופה ממושכת ומתפטר על-ידי כך מהשרות. הוראה בה נכתב כך: "האחראי חייב לשלוח לעובד, כאמור לעיל [הנעדר ללא רשות תקופה ממושכת], אזהרה בכתב תוך התקופה האמורה או עם סיומה או בסמוך לכך, המפנה את תשומת ליבו של העובד להוראות פסקה 44.120 [הקובעת כי עובד הנעדר ללא רשות תקופה ממושכת מתפטר ע"י כך מן השרות] רק לאחר משלוח האזהרה במכתב רשום ינקוט האחראי בהליכים הנחוצים המנויים בפסקאות 44.122 עד 44.125, בהתאם לתגובתו או אי תגובתו של העובד הנעדר." טענה זו אינה נראית לנו ונסביר: תכליתה של הוראה זו הינה להסיר אי בהירות אפשרית ביחס למשמעות שיש לייחס להעדרותו של עובד לתקופה ממושכת ולטעם שהביא להעדרות זו. מטעם זה אין הוראה זו חלה על התובע, אשר בנוסף להעדרותו הממושכת אף הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אין לו כל כוונה לשוב לעבודה בנתבעת. זאת, תוך התלות בטענות סרק רפואיות אותן סירב להעמיד לבחינתה של ועדה רפואית מוסמכת כפי דרישת הנתבעת. ב. התובע טען כי הנתבעת הפרה את סעיף 44.122 לתקשי"ר, המתיחס אף הוא לעובד המתפטר בהתאם לסעיף 44.120 לתקשי"ר. הוראה זו קובעת כי בנסיבות אלה: "על האחראי לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי לברר אם העובד מתכוון לחזור לעבודה ומה סיבת היעדרו. כל עוד נמשכים מאמצים אלה אין למלא את המשרה במינוי סופי ואם יש צורך להעסיק עובד במקום העובד הנעדר, יש להסתפק במינוי בפועל או בהעסקת ממלא מקום. רק אם, תוך זמן סביר, מתברר למשרד שאין בדעת העובד לחזור לעבודתו, והמשרד חושב שיש למלא את המשרה במינוי סופי, רשאי הוא להתחיל בהליך לשם כך. בדומה לסעיף 44.121, אף תכליתו של סעיף זה הינה למנוע מצב של אי בהירות ביחס להעדרות ממושכת ללא היתר של העובד, בין משום שנבצר ממנו לנמק ולהצדיק את ההעדרות ובין משום שאין הוא מבין את משמעותה כמעשה התפטרות. דא עקא, שכפי שפורט לעיל סעיף זה אינו נוגע לענייננו ולנסיבות בהן העובד (התובע) הבהיר כי אין בכוונתו למלא את חלקו בחוזה העבודה ולשוב ולעבודתו. ג. התובע טען כי הנתבעת הפרה את סעיף 44.123 לתקשי"ר הקובע לאמור: "התיצב העובד לעבודה לאחר תקופה ממושכת של העדרות כנ"ל וטען כי נעדר מן העבודה מסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן, ואף לא יכול היה להודיע לאחראי על העדרו מסיבות כנ"ל, וקיבל האחראי את טענתו, יתקבל העובד בחזרה לעבודה והתפטרותו לפי פסקה 44.121 תראה כמבוטלת. נתמנה עובד אחר בדרך מינוי בפועל או הועסק עובד זמני במקום העבודה הנעדר לפי פסקה 44.122, ינקוט האחראי צעדים לסיום המינוי בפועל או לפיטורי העובד הזמני, הכל לפי המקרה. נתקבל עובד חדש בדרך מינוי סופי במקום העובד שנעדר ואינה קיימת עוד בתקן משרה מתאימה לעובד שנתקבל חזרה לעבודה, ינקוט האחראי צעדים לפיטורי העובד שנתקבל במקומו או עובד אחר, כדי לפנות משרה מתאימה לעובד המוחזר." 42. נראה כי לאור דברינו לעיל, נשמטת מאליה הקרקע גם תחת טענה זו. עם זאת ולמעלה מן הצורך, נציין כי אף לו סברנו כי סעיפים 44.123 ו-44.124 לתקשי"ר חלים בעניינו של התובע וכי הנתבעת היתה מחויבת ליישמם ביחס אליו - וכאמור לא זו היא דעתנו - הרי שלא היה מקום להעניק לתובע כל סעד בגין הפרת סעיפים אלה. שכן, כפי שקבענו המסקנה הסבירה היחידה אליה יכול היה להגיע האחראי על התובע - או לחילופין, ועדת הבירור במקרה של חילוקי דעות - היתה כי היעדרות התובע היתה מסיבות שהיו בשליטתו המלאה. נסיבות אשר יתכן ויש ליחסן לניסיון לחמוק מאימת הדין. 43. אשר לטענה השלישית שבפי התובע, לפיה - הנתבעת הפרה את ההסכם שנכרת לטענתו בעקבות קבלת הצעתו של עו"ד כהן מיום 12.4.05 לחזור לעבודה וזאת בדרך של התייצבות במשרד, יאמר - כי גם טענה זו אינה נראית לנו. זאת מהטעם שההצעה המיוחסת לעו"ד כהן לא היתה אלא חלק מהליך מו"מ שהתנהל בין ב"כ הצדדים לצורך גיבוש הסדר פשרה - מו"מ שלא צלח ולא השתכלל להסכם מחייב. זאת, כעולה גם מהודעות משותפות שהגישו הצדדים לבית-הדין במהלך אותה תקופה כמפורט לעיל. בהקשר זה מכוונים אנו להודעות שהגישו הצדדים לבית-הדין בהסכמה לצורך קבלת ארכה לניהול מו"מ ולסיום המחלוקת בפשרה, לרבות הודעה מיום 14.7.05 שהוגשה על-ידי ב"כ התובע, כחודש לאחר "התייצבות" התובע לעבודה במשרד, בלא שנטען בה דבר ביחס ל"הסכם" שנכרת כביכול בין הצדדים באופן לו טוען התובע כיום (ראה - סעיף 21 לתצהיר מר כהן המשלים ונספח ג' שם; כן ראה - הודעת ב"כ התובע מיום 11.10.05, נספח ד' לתצהיר מר כהן המשלים). 44. זאת ואף זאת, מעדות מר כהן בפנינו (שלא נסתרה) עולה - כי לאחר ובעקבות כתיבת המכתב מיום 12.4.05 - מכתב עליו משליך התובע יהבו - לא נשקל כלל נושא חזרתו של התובע לעבודה על-ידי ב"כ דאז, עו"ד קדם-שלו, וזאת במסגרת ההליכים שנוהלו לצורך סיום התביעה מחוץ לכתלי בית-הדין. הליכים בהם התמקדה ב"כ התובע באפשרות של פרישת התובע לפנסיה מוקדמת ובה בלבד (ראה - סעיף 5-6 לתצהיר מר כהן המשלים וכן סע' 15-17, 23, 26 לתצהיר הנ"ל). עדותו של מר כהן בענין זה לא נסתרה, משהתובע לא מצא לנכון להעיד מטעמו את מי שניהלה מטעמו מו"מ מול עו"ד כהן. עדות זו של עו"ד כהן אף נתמכת במכלול הראיות ובתוכן המסמך שכתב, על גביו נרשם כי הוא נכתב "מבלי לפגוע בזכויות ולצרכי פשרה בלבד". מר כהן הוסיף והעיד - ואף דבריו אלה לא נסתרו - כי במסגרת המו"מ שניהל עם ב"כ התובע הועלו מספר אפשרויות וכי במידה והתובע היה מסכים לאחת מהן, היה צורך לשקול אותה מול הגורמים הרלבנטיים במשרד ובנציבות שרות המדינה ולקבל את אישורם. משמע - מעדות מר כהן עולה למעשה כי הוא לא היה מוסמך להתחייב בשם הנתבעת על השבתו של התובע לעבודה וכי ככל שהתובע היה מעוניין באפשרות זו, הרי שנדרש היה לקבל אישור סופי של הגורמים המוסמכים. דבר שהיה ברור ונהיר אף לב"כ התובע (ראה - סע' 5, 11 לתצהיר מר כהן). הלכה פסוקה היא כי על מנת שהבטחה שלטונית - גם אם נניח שהיתה כזו - תחייב את המדינה, עליה לעמוד במספר תנאים מצטברים ובכלל אלה סמכותו ויכולתו של נותן ההבטחה להבטיח ולקיים את ההבטחה (ראה - בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפורשיין בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673)). תנאים שלא התקיימו במקרה דנן. 45. יתר על כן, ביום 28.2.06 - זמן ניכר לאחר כתיבתו מכתבו של עו"ד יובל כהן מיום 12.4.05 - הגיש התובע לבית-הדין בקשה לתיקון כתב התביעה בצירוף כתב תביעה מתוקן. בכתב תביעה זה לא טען התובע ולו ברמז לקיומה של הסכמה בין הצדדים, לפיה - הוא היה רשאי לשוב לעבודתו. משכך, אף לא נתבע כל סעד על יסוד "הסכמה" נטענת זו. כך אף לא נטען דבר לעניין זה בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 16.6.09. טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת כתב תביעה מתוקן שהגיש התובע ביום 15.11.09 (כ-4 שנים לאחר ההסכמה הנטענת) (ראה - סעיף 4.1.4-4.1.7 לכתב התביעה המתוקן השלישי). אז טען לראשונה - בלא שצירף כל אסמכתא רפואית לכך - כי ביום 16.6.05 משחל שיפור במצבו הבריאותי, הוא התיצב לעבודתו אצל הנתבעת על-פי הצעתה ובכך ביטא "קיבול" של ההצעה. משמע - מהתנהלותו של התובע אין להסיק על-פי אמות מידה אובייקטיביות על גמירות דעת של מי מהצדדים כי אכן התגבשה ביניהם הסכמה, לפיה - התובע יהיה רשאי לחזור לעבודתו (לענין קביעת אומד הדעת על יסוד מבחנים אובייקטיביים ראה - ע"א 8320/09 אלי אלחדד נ' מרדכי שמיר, ניתן ביום 29.3.11; ע"א 5511/06 יעקב (ג'קי) אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ, ניתן ביום 10.12.08). בהתאם לכך, נעדר מכתבו של מר כהן אף את יסוד המסוימות, בין היתר, בשים לב לכך שאין מפורט בו מה יהיו מעמדו ותנאי עבודתו של התובע עם שובו לעבודה וכיצד אם בכלל יתייחסו הצדדים לתקופת ההשעיה וכן לתקופה שבאה בעקבותיה, במהלכה התובע לא עבד בנתבעת ולא קיבל ממנה שכר. 46. לבסוף יאמר, כי אף לו סברנו כי מכתבו של עו"ד כהן, כמו גם התייצבותו של התובע לעבודה ביום 16.6.05, מהווים הסכמה לקשירת יחסי עבודה, הרי שאין ללמוד מכך את שמבקש התובע ללמדנו ביחס לתוכן ההסכמה; דהיינו - הסכמה להעסקה רציפה מתחילת העסקתו בנתבעת, וזאת גם לאחר שהתובע התפטר מעבודתו. 47. לסיכום סוגיה זו יאמר - כי מתקשים אנו שלא להביע מורת רוח מדרך התנהלותו של התובע, הנוהג כמי ש"פוסח בין שתי הסעיפים" ודובר בשני קולות. זאת, על מנת שיוכל בבוא העת להסתמך על-פי בחירתו על כל אחד מהם כפי הנוח לו. כך עשה התובע שעה שמחד נמנע מלחזור לעבודה מטעמים רפואיים, אך בה בעת טען להמשך קיומם של יחסי עובד ומעביד על יסוד טענות רפואיות שאין בהן דבר. כך עשה התובע גם באשר להליכי המו"מ שנוהלו בין הצדדים, שעה שמחד הביע עמדה מפורשת באמצעות באת כוחו כי הוא מעוניין בהסדר כספי ובפרישה מוקדמת בלבד ומאידך ובה בעת טען ל"קיבול בהתנהגות" של ההצעה לחזור לעבודה. זכאות התובע להפרשי שכר ולהפרשי גמלה בנוסף לסעדים שפורטו לעיל; קרי - להשבה לעבודה ולחילופין לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, עתר התובע כאמור לתשלום סכומים כספיים שונים. להלן נתייחס ליתר רכיבי התביעה כדלקמן: 48. זכאות התובע לתשלום הפרשי שכר בגין 6 חודשי ההשעיה הראשונים על-פי סעיף 55 לחוק שרות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק המשמעת") אין חולק כי במהלך ששת חודשי ההשעיה הראשונים שולם לתובע שכר חלקי בגובה מחצית ממשכורתו הקובעת וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 49(א) לחוק המשמעת. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום שכר מלא בגין תקופה זו וזאת בהסתמך על סעיף 55(א) לחוק המשמעת הקובע לאמור: "חזר עובד מושעה לעבודה לאחר שהופסקו ההליכים נגדו, תשולם לו משכורתו לתקופת ההשעיה שלא שולמה לו על-פי סעיף 49; חזר לעבודה לאחר שנציב השירות ביטל את ההשעיה ולא הופסקו ההליכים נגדו תשולם לו משכורתו כאמור זולת אם החליט הנציב אחרת." אנו סבורים כי נוכח לשון הסעיף ותכליתו יש לדחות רכיב תביעה זה וזאת מן הטעם שהתובע לא חזר לעבודתו עם תום תקופת ההשעיה, אלא התפטר ממנה. 49. זכאות התובע לקידום בדרגות וותק במהלך תקופת ההשעיה התובע טען כי הוא היה זכאי לקידום בוותק ובדרגות במהלך תקופת העבודה ובהקשר זה הסתמך על הוראת סעיף 46.362 לתקשי"ר הקובעת לאמור: "עובד מושעה, שההליכים הפליליים ו/או המשמעתיים נגדו הסתיימו, בין בזיכוי ובין עקב הפסקת ההליכים והוחזר לשרות, תחשב תקופת השעייתו כתקופת שרות לכל דבר, לרבות כל הזכויות התלויות בוותק כגון: תשלום תוספת וותק, קידום בדרגה, תוספת שהייה בדרגה, שיעור מכסת ימי חופשת מנוחה, קצובת הבראה ונופש. לעובד תוחזרנה זכויותיו למפרע מיום השעייתו." התובע טען כי יש לפרש את התנאי "הוחזר לשרות" בצורה רחבה; דהיינו - כתנאי שאינו טומן בחובו דרישה לחזרה בפועל לשרות וכי די לצורך קיום התנאי בעצם ביטולה של ההשעיה. התובע הוסיף וטען בהקשר זה כי פרשנות אחרת ומצרה, לפיה - נדרשת חזרה בפועל, שוללת זכויות מעובד שהשעייתו אמנם הסתיימה אך מסיבות שונות שאינן תלויות בו מחליט שלא לחזור לעבודה. 50. דעתנו שונה היא, ונסביר: תכליתה של ההוראה הנ"ל הינה למנוע פגיעה בזכויותיו של עובד שההליכים כנגדו הסתיימו בלא שנמצא כל רבב בהתנהלותו. משכך, נוטים אנו להסכים עם התובע כי הדיבר "הוחזר לשרות" אינו מחייב פרשנות מצמצמת שעניינה - חזרה בפועל לשרות: כך למשל, במקרה של אי חזרה עקב מחלה או נסיבות אישיות מצערות אחרות. עם זאת, מנגד אין בידינו להסכים עם טענת התובע, לפיה - יש לפרש תנאי זה של "הוחזר לשרות" באופן גורף על דרך ההרחבה כמתיחס לכל מקרה בו בוטלה ההשעיה. במיוחד נכון הדבר ביחס לנסיבות המקרה של התובע. שעה שהסיבה המסתברת היחידה לאי חזרתו לשרות קשורה לנסיונו למנוע את מיצוי ההליכים הפליליים בעניינו. בנסיבות אלה, אין לומר כי הפרשנות המרחיבה לה טוען התובע אכן תואמת את תכליתו של סעיף 46.362 לתקשי"ר. משכך, אנו דוחים אף רכיב תביעה זה. 51. קיזוז תשלום שכר חודש 7/03 התובע עתר לתשלום שכר עבודה בגין התקופה שמתום ההשעיה ועד ליום 9.8.03. אנו סבורים כי יש לדחות רכיב תביעה זה משהתובע לא הצביע על מקור חוקי או הסכמי המזכה אותו בשכר בגין תקופה שבמהלכה לא עבד לאחר תום תקופת ההשעיה. סוף דבר 52. לאור כל שנכתב לעיל, הרי שאנו דוחים את תביעתו של התובע על כל עתירותיה. 53. כידוע, הכלל הוא כי אין לחייב גמלאי בתשלום הוצאות. עם זאת ובמקרה דנן, סבורים אנו כי יש מקום לחרוג מכלל זה וזאת נוכח התנהלותו של התובע כמפורט לעיל וכן נוכח אופן ניהול ההליכים כפי שפרטנו בהרחבה, ובכלל זאת העלאת טענות סותרות, "זיגזוג" בין טענות והכברה שלא לצורך בטענות וסעדים שאף התובע ראה בהם, בסופו של יום, כמיותרים. אי לכך, יש לחייב את התובע לשאת לפחות בחלק מההוצאות שגרם בהתנהלותו ומשכך אנו מחייבים אותו בתשלום הוצאות בסך של 30,000 ₪ לתשלום תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. חזרה לעבודההשעיה