קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי שיבוץ לעבודה - זכאות למשכורת: פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של כב' הרשם אסף הראל מיום 4/3/2010 בתיק ש"ע 504-07-09, בו נדחתה תביעת המערער לתשלום שכר בגין שעות ההפסקה בהן לטענתו עמד לרשות המשיבה, וכן בגין הימים שלטענתו לא שובץ לעבודה. כמו-כן נדחתה טענת המערער כי שכרו צריך היה להיות משולם לו בערכי נטו, על-פי הסכמה עם המשיבה, ורק התביעה לתשלום פדיון חופשה נתקבלה על ידי כב' הרשם. המערער משיג על כל קביעות הרשם, לרבות פסיקת הוצאותיו בסך 200 ₪ בלבד, ולמעט הקביעה בעניין תשלום פדיון חופשה. ביום 19/1/11 התקיים דיון, במסגרתו נשמעו טיעוני הצדדים לעניין הערעור. במסגרת הדיון חזר המערער על טיעוניו כפי שמופיעים בכתב הערעור, ונציג המשיבה - מר גווילי יורם (להלן - מר גווילי) חזר על טיעוניו כפי שמופיעים בפני כב' הרשם הראל. העובדות הצריכות לערעור המערער הועסק במשיבה כנהג אוטובוס 6 חודשים, מיום 1/11/08 ועד ליום 31/5/09. המערער היה עובד במשכורת ושכרו שולם לו על-פי תלושי שכר שהנפיקה המשיבה. המשיבה ניהלה רישום שעות עבודתו בהתבסס על יומן עבודה שרשם המערער בכתב ידו. מתכונת העסקת המערער כללה לעיתים הפסקות בין נסיעות שביצע בבוקר לבין נסיעות שביצע אחר הצהריים, בגינן המשיבה לא שילמה שכר. אין מחלוקת כי למערער לא ניתנה כל הודעה על תנאי העסקתו, ולא נחתם בין הצדדים חוזה עבודה בכתב. יחד עם זאת, אין חולק שהוסכם בעל-פה בין הצדדים, כי המערער יועסק 6 ימים בשבוע, 8 שעות בימים א'- ה' ו- 6 שעות בימי ו', ובתמורה המערער יהא זכאי לשכר מינימום חודשי בסך 3,850 ₪. כעולה מיומני העבודה, היו מספר ימים בכל אחד מחודשי ההעסקה בהם המערער לא עבד (לרוב בימי שישי בשבוע), והסיבה לכך נעוצה, לגרסת המערער, בעובדה שהמשיבה לא שיבצה אותו לעבודה באותם ימים. המשיבה נהגה לרוב לנכות ימי היעדרות אלה משכר המערער; לעיתים אחרות ראתה המשיבה בימים אלו כימי חופשה, אז לא ניכתה אותם משכר המערער, אך הפחיתה את יתרת ימי החופשה העומדת לזכות המערער. דיון והכרעה תשלום שכר בערכי ברוטו או נטו אף שאין חולק כי הצדדים הסכימו על תשלום שכר מינימום, התגלעה ביניהם מחלוקת בשאלה אם הוסכם ביניהם כי שכר המערער ישולם בערכי נטו או ברוטו. כב' הרשם העדיף את גרסת נציג המשיבה לפיה הוסכם כי השכר ישולם בערכי ברוטו, ונימק את קביעתו בכך כי המערער, אשר נטל ההוכחה עליו, לא הוכיח כי היתה הסכמה מפורשת, ברורה וחד-משמעית, לסטות מהכלל לפיו השכר משולם בערכי ברוטו. לדידנו, די בכך שהמערער לא חלק על כך שסוכם עימו על תשלום שכר מינימום, כדי להצדיק דחיית תביעתו. שכר המינימום לו זכאי עובד על פי חוק מחושב לפי ערכי ברוטו וממנו המעסיק רשאי לנכות את הניכויים המחויבים לרשויות המס ולביטוח לאומי. טענתו של המערער כי הוסכם עם מר גווילי על שכר נטו נסתרה בעדותו של מר גווילי, אשר נמצאה אמינה על כב' הרשם, ואף תלושי השכר של המערער תמכו בגרסת המשיבה, לפיה השכר שולם בערכי ברוטו. קביעה עובדתית זו של הרשם מוצאת תימוכין אף בעדות המערער בפניו, אשר טען ש"מאחר ומדובר בשכר מינימום ההפרש בין הנטו לברוטו לא משמעותי" (עמ' 7 לפר' מיום 3.3.10, ש' 21). מעדות זו למדים כי המערער סבר שבשכר מינימום, בשל היותו שכר במדרגה הנמוכה ביותר, אין הפרש משמעותי בין הברוטו לנטו, אך אין בכך כדי להעיד שמלכתחילה הוסכם על תשלום השכר בערכי נטו. לבסוף יוער, כי טענה זו של המערער לא עלתה במכתב ההתפטרות ששלח למשיבה, אלא לראשונה במסגרת תביעתו. ראוי לציין כי קיים טעם לפגם בכך שהמשיבה לא קיימה אחר חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002. לו הייתה עושה כן היתה חוסכת את הצורך בהליך בסוגיה זו בפנינו, אך אין בכך לשנות מהתוצאה אליה הגענו לעיל. משכך אנו מאשרים את קביעת כב' הרשם בעניין זה. זכאות המערער לשכר בשעות ההפסקה אף בעניין זה, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת כב' הרשם, וזאת משקביעתו מנומקת היטב ומבוססת על טיעוני הצדדים והראיות שבתיק. כב' הרשם ביסס את החלטתו לפיה המערער לא עמד לרשות המשיבה בשעות ההפסקה, בין היתר, על הממצאים הבאים: כב' הרשם העדיף את עדותו של מר גווילי, לפיה המשיבה מבצעת נסיעות קבועות ומתוכננות מראש עבור לקוחות קבועים כגון משרד הביטחון ובתי ספר, בשונה מתחנת מוניות הנדרשת לבצע נסיעות מזדמנות ובלתי מתוכננות; בשעות ההפסקה המערער היה חופשי לשהות בעיר מגוריו - חדרה - ולעסוק בענייניו הפרטיים, והוא לא נדרש לבצע מטלות כלשהן עבור המשיבה; במניין שעות העבודה הובא בחשבון הזמן שנדרש למערער להגיע ליעד המוצא בנסיעות אחר הצהריים, כך שזמן זה לא נגרע משעות ההפסקה; המערער הקפיד לנהל יומן עבודה בכתב ידו, והמשיבה חישבה את שעות עבודתו בהתאם לרשום בו, כאשר המערער רשם כל מטלה שביצע עבור המשיבה בשעות ההפסקה ושעות אלו נכללו בשעות העבודה (כך לדוגמא ביום 20.1.09 שם נרשם כי המערער שהה במוסך עד גמר הטיפול ושעות אלו נמנו על ידי המשיבה כשעות עבודה). כב' הרשם התייחס לטיעוני הצדדים ולחומר שעמד בפניו, נתן להם את המשקל הראוי והגיע למסקנתו, כי בנסיבות העניין המערער לא עמד לרשות המשיבה בשעות ההפסקה, ומשכך אין המדובר בשעות עבודה שהמערער זכאי לשכר בגינן. מסקנתו זו של כב' הרשם מקובלת עלינו. מתכונת עבודת המערער לא מנעה ממנו לנצל את זמנו הפנוי בהפסקות כראות עיניו, ומשכך אנו מאשרים את קביעת כב' הרשם אף בעניין זה. זכאות המערער לשכר בגין ימים בהם לא עבד המערער משיג על החלטת כב' הרשם, הדוחה את תביעתו להפרשי שכר בגין הימים בהם לדידו, הוא לא שובץ לעבודה והמשיבה ניכתה משכרו בהתאם. בעניין זה מצאתי כי הצדק עם המערער, ואבאר את הטעמים לכך. כב' הרשם קבע כי המערער אינו זכאי לשכר עבור ימים בהם לא עבד ולכן בדין נוכו ימים אלו משכרו החודשי. בסוגיה זו אין דעתנו כדעתו של כב' הרשם. הלכה היא, כי מעסיק מחויב לספק לעובדו, עבודה בהתאם להיקף המשרה שהוסכם עימו. הימנעות מעסיק משיבוץ עובד לעבודה, עת העובד העמיד עצמו לרשות העבודה, מזכה את העובד בתשלום שכר בגין אי עבודה באותם ימים במהלכם הוא לא שובץ לעבודה. וראה: "דין הוא כי עובד זכאי לשכרו עם היותו מוכן ומזומן למלאכה בתקופת השכירות, ולאו דווקא משעבד בפועל" (דב"ע תשן/3-32 קונפורטי - התאגדות לתרבות גופנית "הפועל", פדע כא 494, 498) מכאן, שמעסיק המסכם עם עובד על מסגרת עבודה בת 6 ימים, ואין חולק כי זה המקרה שלפנינו, אינו רשאי לקזז מהעובד שכר יום עבודה, אלא אם הוכיח שסיפק לעובד עבודה באותו יום והוא סירב לבצעה. הדיון להלן יתמקד בימי השישי, מכיוון שבגינם בוצע עיקר הניכוי משכר המערער. יחד עם זאת, בחודש 12/08 קיים רישום ביומן המערער "לא שובצתי לעבודה", בימים רביעי-שישי, בתאריכים 24-26.12.09. האמור להלן חל אף ימים אלו, בהעדר אבחנה מהותית. המשיבה לא הוכיחה שסיפקה למערער עבודה בימי השישי וכי שכרו בגינם קוזז מהשכר החודשי שסוכם עימו, בשל מחדליו לבצע את העבודה שסופקה לו, כפי שיפורט להלן. נציג המשיבה אמנם טען, בניגוד לטענת המערער, שזו היתה דרישתו של המערער לא לעבוד בימי שישי, אך טענה זו לא הוכחה. ההיפך הוא הנכון - מפרוטוקול הדיון עולה כי המערער השמיע בהליך בפני הרשם הקלטה בה הוא מברר עם סדרן העבודה האם הוא משובץ ליום השישי, והדבר סותר את טענת המשיבה כי סירב לעבוד ביום שישי (פרו' מיום 3.3.11, עמ' 8, ש' 25 ואילך). בחינת יומני העבודה מלמדת כי המערער אכן עבד בחלק מהימים שחלו בימי שישי ואף זה אינו עומד בקנה אחד עם גרסת המשיבה. בחקירתו הנגדית של נציג המשיבה בפני הרשם, הוא נשאל על ידי המערער: "האם הנתבעת עדיין מתעקשת וטוענת שהתובע הוא זה שביקש לא לעבוד באותם ימים הרשומים ביומן העבודה בכתב ידו של התובע שלא שובצתי לעבודה שעבורם לא שילמה התובעת שכר?" ותשובתו היתה כזו: "על הימים שהתובע לא עבד הוא לא זכאי לשכר." (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 3.3.10, ש' 21-24). תשובה זו של נציג המשיבה אינה מלמדת כי המערער הוא זה שדרש מהמשיבה לא לשבצו לעבודה בימי שישי. מסקנה זו עולה גם מדברי נציג המשיבה בדיון שהתקיים בערעור, כדלקמן: "אם הוא נדרש לעבוד ביום שישי ועבד בפועל הוא היה מקבל על זה כסף. אם היינו מתקשרים אליו ביום שהוא לא היה משובץ לעבודה ומבקשים ממנו לבוא לעבוד והוא היה אומר שהוא לא יכול הייתי עובר לנהג אחר. היו גם מקרים שהתקשרנו למערער והוא לא יכול לצאת לעבוד ולא כעסנו או נזפנו אלא עברנו לנהג הבא..." (עמ' 3, ש' 15-19, ההדגשה לא במקור). מטענתו זו של מר גווילי אנו למדים, כי לא בכל ימי השישי שובץ המערער לעבודה.מאידך, המשיבה לא הצביעה על מקרה קונקרטי, המעיד על סירוב המערער לעבוד בימי שישי. טעם נוסף ועיקרי למסקנתנו, כי המערער לא שובץ לעבודה על ידי המשיבה, נעוץ בעובדה כי המערער ניהל בזמן אמת יומן עבודה ידני ומפורט המתעד את כל שעות וימי עבודתו, אותו הוא מסר למשיבה מדי חודש לשם ריכוז שעות עבודתו. עיון ביומן מפורט זה מלמד, כי המערער הבחין ברישומיו בזמן אמת בין הימים בהם הוא שהה בחופשה על-פי בחירתו (למשל בימים 6.1.06 ו- 31.3.09) ולגביהם רשם ביומן "חופש", לבין שאר הימים בהם הוא לא שובץ לעבודה ורשם ביומן "לא שובצתי לעבודה" (למשל בימים 22.5.09, 17.4.09, 14.4.09, 7.4.09, 3.4.09, 13.3.09, 6.3.09, 24-26.12.08). המערער אף תיעד ביומנו את ימי שהייתו בתקופת מחלה (מיום 6.5.09 עד 15.5.09), את ימי החג שחלו באותה תקופה וכיו"ב. משמדובר ברישום אותנטי עליו אף הסתמכה המשיבה, יש לקבל את טענת המערער כי הוא עמד לרשות המשיבה בימי שישי, והמחדל בשיבוצו בימים אלו לעבודה רובץ לפתחה של המשיבה, אשר התחייבה להעסיקו 6 ימים בשבוע בתמורה לתשלום שכר מינימום ולא עשתה כך בפועל. משכך, על המשיבה היה לשאת בשכר המערער בגין כל הימים בהם הוא לא שובץ לעבודתו, והניכוי משכרו החודשי בוצע שלא כדין. המשיבה לא הבחינה בין הימים בהם המערער שהה בחופשה לבין הימים בהם הוא לא שובץ לעבודה, ובכל חודש נהגה המשיבה בשיטת הניכוי מהשכר ו/או בתשלום השכר כימי חופש תוך הקטנת יתרת הימים העומדת לזכות המערער. כך, בחודש 03/09 על-פי רישומי המערער הוא לא שובץ לעבודה פעמיים בחודש בימי שישי (6.3.09 ו- 13.3.09) ואילו ביום 31.3.09 (יום ג' בשבוע) הוא שהה ביום חופש. ברם, בתלוש השכר ניכתה המשיבה משכרו החודשי של המערער שכר בגין יום אחד, ושילמה לו בעד יומיים חופש. כך נהגה המשיבה בכל חודש כראות עיניה, מבלי שניתן כל הסבר להתנהלותה. לפיכך, נכרוך אף אנו את הדיון בסוגיית החופשה ובסוגיית הקיזוז של ימי עבודה. מעיון בתלושי השכר עולה, כי לאורך תקופת ההעסקה ניכתה המשיבה בגין ימים בהם לא עבד המערער, סכום מצטבר בסך 2,094 ₪ ברוטו, סכום שעליה להשיבו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 15.2.09, מחצית תקופת העבודה, ועד למועד התשלום בפועל. איננו מוצאים לנכון לחייב את המשיבה בפיצויי הלנת שכר, וזאת לאור המחלוקת הכנה שהתגלעה בין הצדדים. בהתאם לתקופת העסקתו במשיבה ולנוכח עבודתו 6 ימים בשבוע, המערער היה זכאי ל- 7 ימי חופשה, מתוכם אין חולק שניצל יומיים בתשלום בתאריכים 6.1.09 ו- 31.3.09, כך שלזכותו עמדו 5 ימים נוספים, עבורם הוא זכאי לפדיון חופשה בסך של 770 ₪ ברוטו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.09. משפסק כב' הרשם לזכות המערער פדיון חופשה בסך 924 ₪ (עבור 6 ימי חופשה) הרי, שהסך של 154 ₪ ברוטו יקוזז מיתרת זכויות המערער כפי שנקבע לעיל. צירוף קביעת הרשם אשר נותרה על כנה, לפיה אין לראות בימי היעדרות מעבודה בגין העדר שיבוץ משום ימי חופש וכן הקביעה בפסק דין זה, לפיה אסור היה למשיבה לקזז משכר המערער ימי היעדרות שנעדר בגין העדר שיבוץ, מוביל למסקנה שעל המשיבה לשלם למערער הן פדיון בגין ימי החופשה שלא ניצל (5 ימים) והן עבור ימי ההיעדרות אותם קיזזה משכרו, וכך פסקנו. בשולי הדברים ומעבר לצריך נוכח שנפסק לעיל, מצאנו לנכון להעיר כי אף אם היתה המשיבה רשאית לקזז מהמערער את שכרו בגין ימי השישי, יכולה היתה לקזז לכל היותר 3 שעות עבודה ולא יום עבודה מלא, כפי שעשתה, שכן לאחר שקוצר שבוע העבודה ל-43 שעות, וככל שהמערער עבד בימים א'-ה' 8 שעות ביום, יום העבודה השישי הינו בן 3 שעות בלבד. סוף דבר הערעור מתקבל באופן חלקי כלהלן: כאמור בסע' 20-21 לעיל, על המשיבה להשיב למערער את הסכומים שנוכו משכרו שלא כדין, בסך 1,940 ₪ ברוטו (2,094 בניכוי 154 ₪ שנפסקו לזכות המערער ביתר) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.2.09 ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה נוסף על הסכום שנפסק לזכות המערער על ידי כב' הרשם. איננו מוצאים לנכון להתערב בסכום ההוצאות שנפסקו על ידי כב' הרשם, אולם משנתקבל הערעור בחלקו האחד ונדחה בחלקו האחר, אנו פוסקים למערער הוצאות נוספות בסך 1,000 ₪. כל הסכומים הנ"ל ישולמו למערער תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למשיבה, אחרת ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. הצדדים זכאים לפנות בבקשת רשות ערעור, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיאה. אי שיבוץ בעבודה