קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אלמנת פנסיונר תקנון מבטחים: זוהי תביעתה של התובעת כנגד מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן - מבטחים או הנתבעת, לפי העניין) למתן פסק דין הצהרתי כי הינה ידועה בציבור של מר דן קלינג ז"ל (להלן - המנוח), וכפועל יוצא מכך היא זכאית לקצבת שאירים מהנתבעת. לציין, כי לא היה חולק בין הצדדים במקרה זה כי במישור העובדתי אכן התובעת והמנוח ניהלו "משק בית משותף", כהגדרת מונח זה בתקנון הנתבעת ובפסיקה, לצורך ההכרה בהיותם ידועים בציבור. גדר המחלוקת בין הצדדים נסוב על השאלה, שהיא משפטית בעיקרה, ועניינה בתנאי הנוסף שנקבע בתקנון קרן הפנסיה לפיו על "אלמנת פנסיונר" כהגדרת מונח זה בתקנון, שהחלה להתגורר עם הפנסיונר לאחר שהחל לקבל קיצבת זיקנה, להיות בגיל "קצבת זיקנה" כתנאי לקבלת קצבת שאירים. תנאי, אשר לית מאן דפליג שהתובעת אינה עונה עליו. משהתברר כי זו המחלוקת שבין הצדדים בתיק זה, צורף להליך גם הממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון במשרד האוצר (להלן - הממונה) כמשיב פורמלי בתביעה, על מנת שתישמע דעתו בטרם יוכרע בתיק זה. העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה: 1. מבטחים הינה חברה בע"מ המנהלת בין היתר קרן פנסיה במסלול פנסית יסוד וקרן פנסיה במסלול פנסיה מקיפה, מכח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) תשכ"ד-1964 (להלן - תקנות מס הכנסה). בנוסף, חלות עליה הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א -1981 (להלן - חוק הפיקוח), וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 (להלן - חוק הפיקוח על קופות גמל). 2. המנוח שנפטר ביום 17.12.08 היה עובד צים ובוטח בפנסיה מקיפה במבטחים החל מחודש ינואר 1963 ועד פרישתו לפנסיה בחודש נובמבר 1977. מעת פרישתו לפנסיה ועד לפטירתו קיבל המנוח קצבת זקנה ממבטחים אשר עמדה על סך של 6,568.83 ₪ נכון לחודש 12/08. 3. התובעת, ילידת 16.7.1951 וגילה במועד פטירתו של המנוח היה 57 שנים ו-5 חודשים. בחודש מרץ 91' עלתה התובעת לארץ עם שתי בנותיה, ובחודש ספטמבר 91' עברה להתגורר עם המנוח בדירה בשד' הנדיב 17 בחיפה שם התגוררו השניים במשך 17 שנים עד לפטירתו ביום 17.12.08. 4. כמבואר לעיל, לא היה חולק בין הצדדים, כי במשך התקופה של 17 שנים התקיימו בתובעת ובמנוח היסודות הנדרשים להכיר בהם כידועים בציבור, ואף לא היה חולק כי לאחר פטירת המנוח (ביום 18.3.09) הוכרה התובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי כידועה בציבור של המנוח לצורך גימלת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי . 5. יתרה מכך, לטענת התובעת, עוד בחייו התקשר המנוח אל הנתבעת על מנת לברר את זכויותיה לאחר מותו ואף ביקש לרשום את התובעת כיורשת שלו. לטענתה, המנוח נענה על ידי הנתבעת כי בהתאם לתקנון ולאור תקופת חייהם המשותפת אין ספק כי התובעת תהיה זכאית לקצבה. 6. מכל מקום, לאחר מותו של המנוח פנתה התובעת אל הנתבעת לקבלת קצבת שאירי המנוח אך בקשתה נדחתה מן הטעם שאינה עונה על תנאי התקנון שחל במועד זה, והיא הופנתה לבית הדין, ומכאן התביעה שבפנינו. 7. על מנת להעמיד דברים על דיוקם יצוין כי החל מיום 1.10.03 חל על קרנות הפנסיה שבהסדר, ובניהן הנתבעת, התקנון האחיד שפורסם מכח סעיף 78ט (א) לחוק הפיקוח (להלן - התקנון האחיד) ואשר על מהותו והרקע להתקנתו יידון להלן בהמשך. מכל מקום ולענייננו, הרי שבפרק א' לתקנון האחיד -הגדרות ופרשנות, כנוסחו במועד פרסומו, הוגדרה אלמנת פנסיונר, כדלקמן: "אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהיתה לבת זוגו לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). "בת זוג" הוגדרה כדלקמן: "בת זוג - אחת משתי אלה: (1) אשתו של מבוטח או פנסיונר; (2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת לכך. " על פי הגדרה זו וגם אם אין חולק כי התובעת התגוררה עם המנוח כבת זוגו לא היתה התובעת זכאית לקצבת שאירים בשל פטירת המנוח, שכן הפכה לידועה בציבור של המנוח לאחר חודש הזכאות הראשון של המנוח לקצבת זיקנה. דא עקא, שבשנת 2004 בעקבות משא ומתן שהתנהל בין המדינה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, אשר הסתיים בסיכום דברים שנחתם בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות הכללית, הוחלט על מספר שינויים לתקנון האחיד, ובכלל זה שינוי סעיף קטן 1 לעיל. בהמשך לכך, ביום 24.3.04 התקבל תיקון 12 לחוק הפיקוח, אשר עיגן את הסיכום בין הצדדים הנ"ל בסעיפים 78ט(6) ו- 78יד(א) ובהתאמה לכך אף תוקן סעיף זה לתקנון. לציין, כי במסגרת סיכום הדברים הנ"ל בדבר שינויים בתקנון האחיד ועל מנת לממן את השינויים בתקנון, אף הגדילה הממשלה את סכום הסיוע לקרנות הפנסיה שבהסדר בסכום של 5.3 מיליארד ₪. וכך, ובהמשך לתיקון החוק, תוקן התקנון האחיד, ובין יתר השינויים שונתה הגדרת "אלמנת פנסיונר" הנ"ל, כך שבמקום ההגדרה כמבואר לעיל, נקבע כדלקמן: "אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: 1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;" 2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). הואיל והמנוח נפטר ביום 17.12.08, הרי שאין חולק כי זהו נוסח התקנון שחל במועד פטירתו של המנוח. 8. כעולה מהנוסח המתוקן להגדרת "אלמנת פנסיונר", הרי שבניגוד למצב ששרר קודם לתיקון לפיו זכאותה של התובעת לקצבת שאירים בשל פטירת המנוח נשללה לחלוטין בשל העובדה שהפכה לבת זוגו של המנוח לאחר שהחל לקבל קצבת זיקנה מהנתבעת, הרי שעל פי התיקון הנ"ל הורחבה זכאותה של אלמנת פנסיונר לקצבת שאירים גם אם הפכה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר שהחל לקבל קצבת זיקנה, אך זאת בתנאים הנקובים באותו תיקון. ובענייננו, משלא היה חולק כי התובעת התגוררה עם המנוח במשך יותר משנתיים ממועד תחילת קבלת קצבת הזיקנה ועד לפטירתו, לכאורה קמה לה הזכאות להיכלל בהגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון המתוקן. דא עקא, שהואיל ובמועד פטירת המנוח לא הגיעה התובעת ל"גיל קצבת זיקנה" (63 שנים לאשה, נכון למועד פטירת המנוח), אין באותו תיקון כדי לסייע לתובעת, ומכאן תביעתה שבפנינו, במסגרתה היא תוקפת את חוקיותו של תנאי זה לתקנון המחייב את הגעת "אלמנת הפנסיונר" לגיל קצבת זיקנה, כתנאי לקבלת קצבת שאירים. 9. להשלמת התמונה יצוין, כי קודם להחלת התקנון האחיד, חלו על מבטחים תקנות קרן הפנסיה (להלן- התקנות). בכל הנוגע לזכאות לקצבת שארים, נקבע בפרק ו' סעיף 31(א) לתקנות, כדלקמן: "מת הזכאי לקבלת פנסית זיקנה והשאיר אחריו אלמנה שהיתה אשתו לפחות שנתים לפני פטירתו, או שילדה לו ילד, תקבל האלמנה פנסיה לכל ימי חייה, בשיעור השווה ל 60% שהיה מקבל בעלה, אילולא נפטר" בפרק א לתקנות הוגדרה אלמנה כ: "אלמנה" - פירושו - אשת חבר או פנסיונר שנפטר וגרה עמו בעת פטירתו " ואילו אשה הוגדרה כ: "אשה" - פירושו - אשת חבר או פנסיונר או מי שבית משפט מוסמך יצהיר עליה כידועה בציבור כאשתו". במילים אחרות, קודם להתקנת התקנון האחיד, לא חלה כל מגבלת גיל על זכאותה של "אלמנת פנסיונר" לקצבת שאירים, למעט הדרישה לכך שהתגוררה עם הפנסיונר לפחות שנתים לפני פטירתו, באופן שאילו התקנות היו חלות על הצדדים במועד פטירתו של המנוח, זכאית היתה התובעת לקצבת שאירים. אי לכך, במסגרת הליך זה שבפנינו תוקפת התובעת את התנאי הנקוב בסעיף קטן 2 להגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון האחיד כפי שתוקן, באשר לשיטתה תנאי זה, המתנה את זכאותה לקצבת שאירים בהגעתה לגיל 63, הוא תנאי מפלה מחמת גיל, ואף אינו מקיים את התכלית הסוציאלית שביסוד קרנות הפנסיה. אי לכך, עותרת התובעת לכך שבית הדין יורה על ביטולו של התנאי ויורה על זכאותה לקצבת שאירים בגין המנוח, או לחילופין, כי בית הדין יורה למדינה ו/או לנתבעת ליזום הליך של תיקון התקנון בעניין זה. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובעת 10. וכך, לטענת התובעת בסיכומיה, את מרבית חייה מאז עלייתה ארצה היא חיה במחיצת המנוח אשר דאג לכל מחסורה והשניים התקיימו מקצבת הזיקנה של המנוח אשר הבטיחה להם רמת חיים מכובדת. עד לכניסת התקנון האחיד לתוקף, הובטחה לתובעת קצבת שאירים לאחר מותו של המנוח והמנוח והתובעת הסתמכו על כך. בעקבות כניסת התקנון האחיד לתוקף ופטירת המנוח, הורע מצבה של התובעת לאין ערוך, כאשר נותרה כמעט בחוסר כל, למעט קצבת השאירים מהמוסד לביטוח לאומי. יתרה מכך, בשל מצבה הבריאותי וגילה היא מסוגלת לעבוד לעבוד באופן חלקי בלבד. 11. לטענתה, התיקון לתקנון אינו עומד בכללי מנהל תקין, שכן בתיקון התקנון לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, לא הובהרה מטרת השינוי והשפעתו על המבוטחים ולא הוצג כל נוסח מפורט ממנו ניתן להבין את שינוי מעגל הזכויות, עת מחד המעגל הורחב ומאידך הוא הוגבל רק לאלמנה שהגיעה לגיל קצבת זקנה. לעניין זה מפנה התובעת לאשר נפסק בע"ע 600026/97 מבטחים - מרק פיורסט, בדבר אופן תיקון תקנון ושינוי בזכויות המבוטחים. לטענתה, בנסיבות אלו מנהל תקין מחייב שקילת השיקולים מחדש ועל כן יש לקבל את התביעה ולמצער לחייב את הנתבעת/הממונה לשקול מחדש את תיקון התקנון. 12. מאידך, וככל שיקבע כי נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, טוענת התובעת כי הוראה זו לתקנון היא הוראה המפלה בין אלמנה לאלמנה, מחמת גילה. לטענתה, בקביעת הזכאות לקצבה לא ניתן להסתמך רק על המצב לאחר מותו של המבוטח, אלא יש לקחת בחשבון גם את הנסיבות בעת חייו של המבוטח והסתמכות המבוטח ובת זוגו על הוראות התקנון שחלו בתקופת חייהם המשותפים, בפרט ומיוחד כך עת בתקופת חייהם המשותפים של המנוח והתובעת, התובעת היתה זכאית, לאור תקנות מבטחים לפנסית שאירים, כאשר המנוח והתובעת הסתמכו על כך, ועל כן התיקון פוגע גם באינטרס ההסתמכות של התובעת והמנוח. 13. עוד טוענת התובעת כי אין בתקנון כל התייחסות לתקופת מעבר לגבי גמלאים ושאירים שהיו זכאים בתקופת התקנות הקודמות לקצבה, אך אינם זכאים לה לאחר כניסת התקנון האחיד לתוקף. וכך, למרות שבחקיקה נקבעו הוראות מעבר לגבי גיל היציאה לפנסיה, לא נקבעו בתקנון האחיד כל הוראות מעבר לגבי אלמנות פנסיונרים, דוגמת התובעת. 14. מכל מקום טוענת התובעת כי התקנה שבנדון, עומדת בסתירה לסעיפים 78ח ו- 78ט' לחוק הפיקוח בהם נקבע כי אין להפלות בין עמיתי הקרן, הואיל ואי שקילת האמור לעיל, אף היא בגדר הפליה על רקע גיל. כך לשיטתה, הוראה זו לתקנון אף מפלה בין זכויותיהם של העמיתים עצמם לבחור להם בנות זוג בכל גיל, שכן באופן פטרנליסטי קובע התקנון למעשה עם איזו בת זוג על המבוטח להתחבר על מנת שתזכה בקצבת שארים. 15. לטענתה, מטרת התוכנית הכלכלית אמורה היתה לטפל בגירעון האקטוארי אך בשום שלב לא היה זה ממטרותיה לשלול זכויות מתוך אפליה על רקע גיל ובענייננו שלילת זכויותיה של התובעת על רקע היותה "צעירה מדי" בשעת מותו של המנוח. לטענת התובעת, המדובר בענייננו באפליה שאינה מידתית, ולעניין זה סומכת היא טענותיה על האמור בע"א 7654/06 עדה רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברת אגד בע"מ (להלן - עניין רוזנשטראוך) בו נקבע כי במקרים מסוימים נוצרה על פי התקנון פגיעה לא מידתית שבסופו של דבר משמעותה גם אפליה. לטענתה, המקרה שבנדון הינו מקרה "קצה" כפי שהוגדר בעניין רוזנשטראוך הנ"ל, בו נוצרה פגיעה שאינה מידתית, אינה הגיונית ומפלה בין "אלמנה מבוגרת" ל"אלמנה צעירה". 16. מוסיפה התובעת וטוענתה כי סעיף זה לתקנון האחיד אף אינו עולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית של התקנון, כפי שנקבעה לא אחת בפסיקה כתכלית סוציאלית שנועדה לקדם הדדיות ושוויון ולהגן על השאיר מפני מחסור כלכלי שנוצר עקב מותו של המפרנס, ובענייננו כמבואר לעיל מצבה הכלכלי של התובע הורע בצורה קיצונית. יתרה מכך, לטענתה אף עיקרון השוויון נפגע כתוצאה מאותו תיקון, שכן המנוח ומעבידו שילמו כספים לקופת הפנסיה במשך שנים רבות, אך בת זוגו לחיים לא זכאית לקצבת שאירים משום שהאריך ימים עד לאחר כניסת התקנון האחיד לתוקף, לעומת מבוטח אחר במצב דומה שלא האריך ימים עד לכניסת התקנון האחיד לתוקף ובת זוגו שגילה ונסיבותיה זהים לתובעת היתה זכאית לקצבת שאירים, במובחן מן התובעת. 17. לטענת התובעת, יש לדחות את טענת הנתבעות לפיה קבלת התביעה תפגע באיזון האקטוארי של הקרנות. לטענתה, הנתבעת לא מפרסמת את מספר התביעות שנדחות או את אלה שמתקבלות, וכך אם מספר התביעות קטן הרי שאין בהן כדי להשפיע על שאר המבוטחים, מאידך אם קיימות הרבה תביעות מסוג זה שבנדון שנדחות, היא הנותנת כי מדובר בפגיעה במספר רב של אלמנות, דבר המחייב לכשעצמו חשיבה מערכתית חדשה. יתרה מכך, לטענתה, הנתבעת אינה יכולה להתלות בטענת הגרעון האקטוארי שלה הואיל וזה נגרם לא רק כתוצאה מהשינוי בתוחלת החיים אלא גם מניהול לא נכון של הקרן ומטעם זה בדיוק נקבע שיש צורך בפיקוח על קרנות הפנסיה, כאשר לטענתה ניהול יעיל של הקרן לא יביא בהכרח למחסור גם אם תתקבל תביעתה. 18. לטענת התובעת, תוקפו של התקנון מותנה בכך שהוראותיו תעלנה בקנה אחד עם תקנות הציבור ועם קיום ערכי היסוד של השיטה, ואילו נוסח זה של התקנון נוגד את תקנת הציבור, ודוק, תקנת הציבור הוא מושג שעל בית הדין לקבוע את תוכנו בהתאם לשינויים בחברה. 19. מבלי לגרוע מטענותיה הנ"ל טוענת התובעת כי לחילופין, יש לתת את הדעת לרצון המנוח על פי עקרון כבוד המת וכבוד האדם. המנוח הראה את כוונתו לזכות את התובעת בקצבת שארים הן בצוואתו והן בכל עניין במהלך חייו. 20. ובאשר לסעד המבוקש טוענת התובעת כי בית הדין מוסמך לבקר שיפוטית את תוקפו של התקנון ואף להורות על בטלות הוראה מפלה בו, כפי שנעשה לא אחת, ולעניין זה מפנה תובעת למספר מקרים בהם התערב בית הדין בנוסח התקנון עת דובר באפליה פסולה על רקע מין או זכאות לקצבת שאירים גם למי שלא חיו תחת קורת גג אחד, וקוראת לבית הדין להיות החלוץ לפני המחנה בעניין המסויים שבנדון. לטענתה התקנון איננו נורמת על ולראיה, זמן קצר לאחר פרסום התקנון הוא תוקן והוספה לו ההוראה שבנדון, ללמדך כי בנוסח המקורי נדרשו שינויים ולשיטתה, נדרשים עוד שינויים לאור המבואר לעיל בסיכומיה. 21. ובאשר לפסק הדין בתיק ק"ג 3523/06 (אזורי חיפה) זינגר נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ואח' (ניתן ביום 10.1.10) עליו מסתמכות הנתבעות טוענת התובעת, כי אין בו כדי לשנות הואיל ומדובר בפסק דין של בית דין אזורי ועל כן אין הפסיקה בו מחייבת את בית הדין בהליך זה. אף לגופו של עניין טוענת התובעת כי אין להקיש מפס"ד זה לענייננו לאור הנסיבות השונות, עת באותו עניין דובר על אשה שחיה עם בן זוגה תקופה קצרה ואילו בתביעה שבנדון מדובר על זוג שחי יחד 17 שנה. יתרה מזאת, לטענתה, דווקא מהאמור בפסק דין זה עולה כי יש אפשרות לתקן את התקנון. טענות מבטחים 22. מנגד לטענת מבטחים, התקנון האחיד הוא חוזה מחייב בין הקרן למבוטחיה. לתקנון קרן הפנסיה יש מעמד על לפי הוראות הדין והפסיקה, כאשר זכויות וחובות עמיתי הקרן נקבעים אך ורק בתקנון, כאשר על פי הוראות הדין והפסיקה הנתבעת חייבת לפעול אך ורק על פי תקנונה. התובעת אינה עומדת בתנאי התקנון על מנת להכיר בה כאלמנת פנסיונר, ועל כן מנועה מבטחים מלהעניק לה כל זכות שאינה קבועה בתקנונה, שכן הענקה לאחד שלא בהתאם להוראות התקנון באה בהכרח על חשבון שאר המבוטחים. 23. מוסיפה מבטחים וטוענת כי את ההוראה נשוא דיוננו יש להבין גם על בסיס הרקע שהוביל להתקנת התקנון האחיד, אשר בא בעקבות הגרעונות האקטואריים העמוקים אליהן נקלעו קרנות הפנסיה הותיקות, עד כדי חוסר יכולת לעמוד בהתחייבויותיהן בכלל כלפי העמיתים. לדבריה, התקנון האחיד הותקן כחלק מתכנית הבראה כוללת שמטרתה להביא את הקרנות הותיקות הגירעוניות לאיזון אקטוארי שיאפשר להן לשלם קצבאות לעמיתיהן, וזאת באמצעות הזרמת כספי ממשלה ושינוי במערך הזכויות והחובות של העמיתים. 24. לטענת מבטחים, בדוננו בהוראה זו בתקנון, יש לזכור כי מלכתחילה על פי הוראות התקנון האחיד כפי שהותקנו בשנת 2003, כלל לא הוכרה זכאותה של אלמנת פנסיונר לקצבת שאירים. לטענת מבטחים, תכליתה הסוציאלית של קצבת שאירים היא להעניק קצבה לבת הזוג של המבוטח שגרה איתו בתקופה שעבד לפרנסתו וחסך לקצבה, ועל כן מלכתחילה לא הוכרה זכאותה של אלמנת פנסיונר שהכירה את המבוטח רק לאחר שהפך לפנסיונר, לגמלת שאירים. יתרה מכך, הענקת זכויות למי שהפכו לבני זוג לאחר פרישתו של המבוטח לפנסיה, פירושה הגדלת ההיקף הביטוחי באופן רטרואקטיבי, דבר שעומד בניגוד לעקרונות ביטוחיים בסיסיים ואינו עולה בקנה אחד עם שמירה על איזון אקטוארי. 25. בעקבות מו"מ שנוהל עם ההסתדרות ובעקבות הזרמת כספים נוספת לקרנות, התקבלו מספר שינויים לתקנון האחיד וביניהם, הוספת ההוראה לפיה גם אלמנת פנסיונר תהיה זכאית לקצבת שאירים, אך זאת בתנאי שגרה עימו שנתיים לפחות לפני פטירתו וכי הגיע לגיל פרישה. על כן המדובר בענייננו בחריג לכלל לפיו אלמנת פנסיונר לא תהיה זכאית לקצבת שאירים, שעניינו בהרחבת זכויותיהן של אלמנות פנסיונרים דוגמת התובעת, ולא להיפך. 26. חריג זה הוסף כאמור לאחר מו"מ שנוהל עם ההסתדרות ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים. ביסוד הדרישה של הגעה לגיל הפרישה עומדת החזקה כי תלותה של אלמנה שהגיעה לגיל פרישה, יצאה ממעגל העבודה ואינה יכולה המשיך לצבור זכויות פנסיוניות, גדולה יותר במנוח ובקיצבה ששולמה לו ערב פטירתו מאשר תלותה במנוח של מי שטרם הגיעה לגיל פרישה ויכולה להמשיך לצבור זכויות, ועל כן נקבע אותו חריג לכלל, שכאמור תכליתו היתה להרחיב את זכויותיהן של אלו שתלויות יותר במנוח. לטענתה, לא כל יחס שונה הינו אפליה פסולה והוראת הסעיף אינן סותרות את סעיף 78ט(ב)(1) לחוק הביטוח. המדובר איפוא לדבריה בהבחנה לגיטימית ורלוונטית, שאינה עולה כדי הפליה ואף אם תאמר שבפגיעה בזכויות עסקינן, הרי שמדובר בפגיעה מידתית ועניינית ולמטרה ראויה, מה גם שבהינתן כי המדובר בחריג לכלל, אין מקום להרחבתו מעבר לקבוע בתקנון. בעניינה של התובעת המסוימת שבנדון, מוסיפה מבטחים וטוענת, כי בכל תקנון פנסיה, יש נקודות "חיתוך", הקובעות את גבול הזכאות ולעולם ניתן יהיה לשאול מדוע הזכאות נחתכה דווקא בגבול זה מנקודת המבט של הפרט התובע, אך לא זו השאלה הרלוונטית, אלא מהות ההוראה, אשר כמבואר לעיל הותקנה כדין ומשיקולים ענייניים. מכל מקום מדגישה מבטחים, כי חציית הגבול יכולה להביא לסחרור של הענקת זכויות נוספות ופריצת המסגרת של התקנון האחיד והאיזון האקטוארי שהוא נועד להבטיח. 27. לטענת מבטחים, טענות דוגמת אלו שבפנינו, כבר נבחנו ונדחו על ידי בית דין זה (מותב בראשות כב' הש' ורבנר) בק"ג 3523/06 (אזורי חיפה) זינגר נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ואח' (ניתן ביום 10.1.10), ויש להחיל דין זהה על ענייננו. 28. מכל מקום טוענת מבטחים, כי הענקת קצבה כמבוקש על ידי התובעת במקרה זה, בניגוד להוראות המפורשות של התקנון, אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות עליהן מבוססת פעילותה של הקרן, נוגדת את החקיקה, ופועלת תחת מנגנון האיזון האקטוארי של קרנות הפנסיה. אי לכך, טוענת מבטחים שככל שתתקבל טענת האפליה המועלית על ידי התובעת (והמוכחשת על ידיה), פירוש הדבר הוא תיקון התקנון ודרישה זו אין להפנות אליה, אלא אל המפקח על הביטוח על פי פרק ז'1 לחוק הפיקוח, אשר רק הוא באישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת, יכול להורות על שינוי התקנון. משכך, וככל שבכוונת התובעת לתקוף את התקנון ולהביא לביטול ההוראות הרלוונטיות, מבטחים אינה צד נכון לתביעה זו. 29. מוסיפה מבטחים ביחס לטענות נוספות של התובעת כי: - אין יסוד לטענת ההסתמכות שהעלתה התובעת, שכן בשורה של פסקי דין נקבע זה מכבר כי הזכאות לגמלה נקבעת במועד קרות האירוע המזכה ואין רלוונטיות להוראות קודמות שחלו עד לאירוע המזכה. - אין מקום להשוואה שעושה התובעת בין ענייננו לבין פרשת רוזנשטראוך, שם דן בית המשפט העליון, ב"מקרה קצה" חריג ביותר בנסיבות חריגות ביותר, שלא כמו בענייננו. מכל מקום בבג"ץ 3406/08 מנחם חבה נ' משרד האוצר - הממונה על הביטוח (ניתן ביום 30.11.09), הדגיש בית המשפט העליון כי עניין רוזנשטראוך הוא מקרה קצה בו, בכל מקרה הזכות המהותית התגבשה זמן רב לפני כניסת התקנון החדש לתוקף. 30. אי לכך לטענת מבטחים יש לדחות את תביעתה של התובעת שבנדון, הן לעניין הסעד הראשי המבוקש על ידיה, והן לעניין הסעד החלופי כמבוקש על ידה. טענות הממונה 31. הממונה חוזר על עיקרי טענות הנתבעת ותומך בעמדת הנתבעת לפיה אין מקום להתערבות בית הדין בהוראות התקנון האחיד ואף אין מקום לחרוג מהוראותיו בנדון. 32. מוסיף הממונה על טענות הנתבעת, כי בת זוגו של פנסיונר זכאית לקצבת שארים לכל ימי חייה, כך שדמי הגמולים שהועברו על ידי המבוטח בתקופת היותו עובד פעיל נועדו בין היתר לכסות התחייבות זו. מתן כיסוי ביטוחי לבני זוג חדשים שהפכו לבני זוג לאחר צאת המבוטח לפנסיה משמעותה למעשה הגדלת היקף הכיסוי הביטוחי באופן רטרואקטיבי, דבר שעומד בניוגד גמור לעקרונות ביטוח בסיסיים. לאור עקרון הערבות ההדדית ובהינתן כי לקרן פנסיה אין מקורות הכנסה מעבר לדמי הגמולים, הרי שתשלום קצבאות לבני זוג חדשים כאמור, יבוא בהכרח על חשבון זכויותיהם של מבוטחים אחרים של קרן הפנסיה. מטעם זה בין היתר, בקרנות הפנסיה החדשות שהוקמו החל משנת 1995, אין לאלמנת פנסיונר, היינו מי שהפכה לבת זוגו של המובטח לאחר שהפך לפנסיונר, כל זכות לקצבת שאירים. ועל כן, ההוראה בתקנון האחיד שבנדון, מהווה הרחבה של זכויות אלמנת פנסיונר לא רק ביחס לנוסח התקנון המקורי, אלא גם ביחס לזכויותיה על פי תקנוני הקרנות החדשות, ואשר היא כשלעצמה מהווה איזון בין עקרונות האיזון האקטוארי לעיל לבין התכלית הסוציאלית שביסוד תשלום קצבת שאירים. 33. מוסיף הממונה וטוען כי אין מקום להתערבות בית הדין בהוראות התקנון, שכן לעולם תתעורר השאלה, היכן יש למתוח את קו הגבול, עת עסקינן בזמנים, משקולות ומידות. לא ניתן ליצור מצב בו הגדרות התקנון יענו על צרכי כל המבוטחים והשאירים באשר הם, ועל כן אין מקום להתערבות במקרה זה בהתייחס לתובעת המסוימת שבנדון. מכל מקום לטענת הממונה, דין טענת התובעת לקיומה של אפליה פסולה להידחות. לטענתו, בדרך כלל האפליה היא על רקע אפלית קבוצת הגיל המבוגרת יותר ולא זה המקרה שבפנינו. שנית, כלל הוא שאין זכאות לקצבת שאירים למי שהפך לבן זוגו של הפנסיונר לאחר שפרש לפנסיה וההוראה שבנדון, אך מרחיבה את מעגל הזכאיות. 34. לחילופין, טוען הממונה כי אפילו יימצא כי קיימת אפליה (טענה המוכחשת על ידו), הרי שאין מקום להורות על ביטול ההוראה שבתקנון, אלא לכל היותר להורות לגורמים המוסמכים לתקן את התקנון. 35. לסיום, טוען הממונה כי אין מקום לגזירה השווה שמבקשת התובעת ללמוד מפרשת רוזנשטראוך לענייננו ומפנה לשורה של פסקי דין בהם דחו בית הדין האזורי ואף בית הדין הארצי את הנסיון להסתמך על פסק דין זה. דיון והכרעה 36. בטרם נדרש לטענות התובעת לגופן, מן הראוי להקדים מספר מילים בכל הנוגע לטיבו ומעמדו המיוחד של תקנון קרן פנסיה בכלל. וכך, בע"ע 540/05 שאווה - אוניברסיטת תל- אביב (פסה"ד מיום 19/1/06) סיכם בית הדין הארצי לעבודה, את מאפייניו המיוחדים של תקנון קרן פנסיה צוברת, כפי שבוטאו בפסיקתו, באלו המילים: "הגורמים המייחדים את פעולותיה של קרן הגימלאות הם "שוויוניות", הדדיות ו"המטרה הסוציאלית". תקנון קרן הפנסיה הוא ההסכם המחייב שבין הקרן לבין כל אחד מהחברים. לא מדובר בחוזה אינדיבידואלי המתאים עצמו לדרישותיו של כל אחד מן החברים אלא בהסכם אחד שהוא למעשה הסכם בין החברים לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין הקרן. מדובר בהסכם המשקלל את כלל האינטרסים של החברים. לכן אין להיטיב עם חבר אחד על חשבון החברים האחרים וכן יש לבחון את זכאות החבר או מוטביו על פי הוראות התקנון (ראו לדוגמא: ע"ע 629/97 אליאב ואח' - קרן מקפת, פד"ע לו 721; ע"ע 1341/01 רפפורט - "מבטחים", פד"ע לח 630; ע"ע 1407/01 פידלמן - "מבטחים" (ניתן ביום 17.10.2004))." ובדומה לכך נפסק בבג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ''ד ס(4) 411 כדלקמן: "התקנון הוא מסמך היסוד של האגודה והוא לאגודה מעין-חוקה. נקבעים בו מדיניות האגודה, סמכויות האגודה, זכויות החברים וחובותיהם ועוד כיוצא באלו הוראות נורמטיביות המסדירות את פעילותה של האגודה. כן רואים בו בתקנון חוזה בין החברים לבין עצמם ובין החברים לבין האגודה... מעמד-על נועד לו לתקנון בחיי האגודה, והוא מכשיר מרכזי להגשמת תכליותיה של קרן הפנסיה." כפעל יוצא מכך, הלכה פסוקה היא כי אין קרן הפנסיה רשאית להעניק גמלה החורגת מתקנותיה שכן "חסד" לאחד - הוא על חשבון האחר [ראה: דב"ע מב/7-1 גזית - נציב שירות המדינה, פד"ע י"ג 397 בעמ' 404], ועל כן נקבע בפסיקה כי על קרן הפנסיה ומבוטחיה לפעול אך ורק בהתאם לאמור בתקנותיה [ראה: ע"ע 600026/97 מבטחים - מרק פיורסט, (פסה"ד מיום 22/10/03)]. 37. יתרה מכך, וטרם נבוא לדון בטענות הצדדים זה בכה וזה בכה בכל הנוגע לטיבה של ההוראה מתוך התקנון האחיד נשוא דיוננו, שומה עלינו להידרש תחילה לרקע שהוביל להתקנת התקנון האחיד והתכלית שביסודו. וכך, לאורך שנות פעילותן התקשו קרנות הפנסיה הותיקות לשמור על איזון אקטוארי בין מקורות המימון שלהן להתחייבויות הכספיות שנטלו על עצמן כלפי העמיתים על פי תנאי תוכניות הפנסיה ונוצר פער שלילי בין מקורות המימון (לרבות דמי גמולים העתידים להשתלם מעמיתים קיימים) ובין ההתחייבויות הכספיות (הקיימות והעתידיות לגבי העמיתים הקיימים). גירעון אקטוארי זה שאליו נקלעו קרנות הפנסיה הותיקות איים על יכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן והצריך התערבות ממשלתית כבר בשנות השבעים וכן בשנות השמונים של המאה הקודמת, אך הצעדים שננקטו אז לא הביאו לתוצאות המקוות ולפיכך החליטה הממשלה ביום 29.3.1995 לסגור את קרנות הפנסיה הותיקות באופן שלא תתאפשר עוד קבלת עמיתים חדשים לקרנות אלה, ודוק, להערכת משרד האוצר עמד הגירעון האקטוארי של קרנות הפנסיה הותיקות ערב סגירתן מפני עמיתים חדשים על כ-31 מיליארד ש"ח. אי לכך, החל מיום 1.1.1995 פועלות, קרנות הפנסיה הותיקות, דוגמת הנתבעת בענייננו כקרנות סגורות והצטרפות העובדים לתוכניות הפנסיה מאותו מועד ואילך היא כעמיתים בקרנות הפנסיה החדשות, אשר מתוקף החלטת הממשלה מקנות לעמיתיהן תנאים פחותים מאלה המוקנים לעמיתים בקרנות הפנסיה הותיקות [ראה לעניין זה: סקירתו של בית המשפט העליון בבג"ץ  2911/05 משה אלחנתי נ' שר האוצר - מר בנימין נתניהו פסה"ד מיום 15/6/08)]. אלא שבכך לא היה סגי בכל הנוגע לקרנות הותיקות, שעה שהלכה למעשה ועובר להתקנת התקנון האחיד, עמדו חלק ניכר מקרנות הפנסיה הותיקות בפני גרעונות אקטוארים משמעותיים עד כדי קריסה באופן שלא היה בידיהן לעמוד כלל בהתחייבויותיהן לעמיתיהן, מקל וחומר שהתחייבויותיהן לעתיד. אי לכך, ובעקבות התערבות הממשלה בדרך של הזרמת סכומים ניכרים לקרנות לצורך הבראתן, תוקן בשנת 2003 במסגרת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), תשס"ג-2003, חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן - חוק הפיקוח), והוסף לו פרק ז1 (סעיפים 78א - 78יט), שכותרתו "קרנות פנסיה ותיקות - מינוי מנהל מיוחד, תכניות הבראה וסיוע ממשלתי". סעיף 78 א לחוק שדן במטרת התיקון, קובע: "מטרתו של פרק זה לטפל בגירעון האקטוארי של קרנות הפנסיה הוותיקות, כדי להביאן לאיזון אקטוארי באמצעות שינויים בזכויות ובחובות של העמיתים ומתן סיוע ממשלתי שיאפשר להן לשלם קצבאות לעמיתיהן, והכל בהתחשב ביכולתו של משק המדינה ותוך יצירת אחידות במערך הזכויות" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). וראה לעניין זה גם דברי ההסבר לפרק ז'1 לחוק הפיקוח (הצ"ח הממשלה 25, כ"ח בניסן תשס"ג, 30.4.03), כדלקמן: "משמעות הדברים היא שקרנות הפנסיה הוותיקות אינן מסוגלות בכלל לקיים את כלל התחייבויותיהן לעמיתיהן ... ... מוצע כי המפקח יכין לכל הקרנות שעליהן חל פרק זה, תקנון אחיד שיקבע את הזכויות והחובות של העמיתים באופן שיביא את הקרנות לאיזון אקטוארי ולכך שנכסיהן, יחד עם הסיוע הממשלתי, יאפשרו תשלום הקצבאות לעמיתים". אי לכך, בסעיף 78ט (א) לחוק, הוטל על המפקח כהגדרתו בחוק, להתקין תקנון אחיד לכל הקרנות, כדלקמן: "המפקח יכין תקנון אחיד לכל הקרנות הוותיקות שמונה להם מנהל מיוחד, במטרה להביאן לאיזון אקטוארי ולכך שיוכלו לשלם קצבאות לעמיתיהן, בשים לב לסיוע הממשלתי שיינתן לפי הוראת סימן ה' וליצירת אחידות במערך הזכויות". ובסעיף 78ט (ב) לחוק נקבע כי התקנון האחיד יוכן, בין היתר, על פי עקרונות והוראות אלה: "(1) לא תהיה הפליה בין עמיתים בקרן; (2) כללי חישוב זכויות העמיתים יהיו אחידים לכל הקרנות הוותיקות שמונה להן מנהל מיוחד, וייקבעו באופן ברור ובלתי תלוי בהפעלת שיקול דעת של הקרן או של כל גורם אחר; . ." על פי סעיף 78 י' לחוק נקבע כי החל ביום שיקבע המפקח, יחליף התקנון האחיד את התקנון שנהג בכל אחת מהקרנות הוותיקות שמונה להן מנהל מיוחד, וכי: "הוראות התקנון האחיד יחולו על אף האמור בכל הסכם או הסדר אחר". ואמנם, מכח סמכותו שבחוק התקין המפקח את התקנון האחיד לקרנות הפנסיה הותיקות הגרעוניות (להלן- התקנון האחיד), אשר הוחל על הקרנות הותיקות החל מיום 1/10/03, ובכלל זה גם על מבטחים. בהתאמה להוראות החוק, קובעים סעיפים קטנים 82 (א) ו-(ב) לתקנון האחיד, כי: "א. תחילתן של הוראות תקנון זה במועד הקובע. ב. מי שחודש הזכאות הראשון שלו לקצבה מהקרן הוא החודש הקובע או חודש מאוחר יותר יחול לגביו הוראות התקנון כפי שיהיו מזמן לזמן, והן בלבד." 38. ודוק, הוראות החוק והתקנון האחיד משתלבות בהוראות חקיקה נוספות שדנות במעמדו של תקנון קרן הפנסיה . כך, תקנה 41 כו לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) התשכ"ד-1964 קובעת לעניין מעמדו של התקנון: "(א) זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה; לענין זה, "זכויות העמיתים"- לרבות הגדרת הזכאים והזכאיות, שיטת חישוב השכר הקובע, שיטת הצמדת הקיצבה, רכיבי שכר הנכללים בבסיס הקיצבה ומועד תשלום הקיצבה. (ב) קופת גמל לקיצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם. (ג) קופת גמל לקיצבה לא תקבל על עצמה התחייבויות חדשות לענין זכויות העמיתים בקופה, אלא בהתאם ליכולתה לעמוד בהן, לפי חישוב אקטוארי, אשר יישמר בקופה ויוצג לממונה, על פי דרישתו." כאשר סעיף 16 (ג) לחוק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005, אשר חוקק בשנת 2005 קובע: "בכפוף להוראת סעף קטן (ב), זכויות וחובות עמיתים בקופת גמל לא ייקבעו אלא בתקנונה, וחברה מנהלת לא תקנה לעמיתי קופת גמל זכויות ולא תטיל עליהם חובות, שלא בהתאם לתקנונה." 39. ניתן איפוא לסכם עד כאן כי בניגוד לסברת התובעת, לתקנון קרן פנסיה בכלל, יש מעמד על שתכליתו להגשים את מטרותיה של קרן הפנסיה, ככזו. ובאשר לתקנון האחיד נשוא דיוננו, הרי מלכתחילה תכלית התקנתו, כחלק מתכנית הבראה כוללת, היתה להביא את הקרנות הותיקות הגירעוניות לאיזון אקטוארי שיאפשר להן לשלם קצבאות לעמיתיהן. לא זו אף אלא שכמבואר לעיל במפורש בהוראות החוק, האיזון האקטורי יושג הן באמצעות הזרמת כספים לקופות והן באמצעות שינויים במערך הזכויות והחובות של המבוטחים. מכל מקום, ובניגוד לסברת התובעת, תנאי למימושה של תכלית זו ולהבטחת איזון אקטוארי, כפי שנקבע במפורש בדברי החקיקה שליוו את התקנת התקנון האחיד, היה שקרנות הפנסיה תיפעלנה רק על פי תקנוניהן ולא תענקנה זכויות מעבר לקבוע בתקנוניהן, ודוק, זאת אף אם שולם עבורן. בשולי הדברים נזכיר כי תנאי זה מצא את ביטויו גם בפסיקה שקדמה להתקנת התקנון האחיד כנזכר לעיל בפתח דברינו, וזאת בהיותו תנאי בלתו אין להגשמת עקרונות השיטה הפנסיונית בכלל. 40. עד כאן לגבי הכלל, ומן הכלל לענייננו. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את טרוניותיה וטענותיה של התובעת לגבי השינוי "לרעה" שחל בזכויותיה בעקבות התקנת התקנון האחיד ואת טענת ההסתמכות שהעלתה, ונבאר. הלכה פסוקה מימים ימימה שאין מהרהרים אחריה עוד קובעת כי זכויות העמית בקרנות הפנסיה מתגבשות על פי תקנון הקרן שהיה בתוקף בעת הפרישה, היינו ביום שבו מתגבשת הזכות לגמלה [ראה: דב"ע שנ/3-60 עמיקם ברקן ואח' - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כב 258; בג"צ 7691/95 שגיא ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נב(5) 577; ע"ע 600013/96 אברהם ליבוביץ - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, ]. בענייננו, זכויותיה של התובעת לגמלאות התגבשו במועד פטירת המנוח - 17.12.08. במועד זה חלו על הנתבעת הוראות התקנון האחיד, ועל כן זכויותיה של התובעת נקבעות אך ורק על פי התקנון האחיד, ואין הנתבעת רשאית להעניק לתובעת זכויות שאינן קבועות בו, גם אם היתה חפצה לעשות כן. טענותיה של התובעת בכל הנוגע להסתמכותה והסתמכות המנוח על הוראות תקנות מבטחים שחלו על הצדדים במשך חייהם, גם אם שובות הן את הלב, הרי שאין להם כל יסוד משפטי, בהינתן שלא התובעת ולא המנוח, לא יכלו לבסס כל הסתמכות משפטית על זכויות המעוגנות בתקנון כלשהו, כל עוד לא התרחש אירוע המזכה את התובעת בגימלה, ובענייננו פטירת המנוח, שאו אז רק הוראות התקנון החלות במועד זה קובעות את מערך הזכויות של המבוטחים ושאיריהם. משכך הם פני הדברים לאשורם, ברי כי אין לשעות לטענת ההסתמכות שהעלתה התובעת, כמו גם לטענתה בדבר השינוי "לרעה" שחל בזכויותיה, ביחס לתקנון ההסטורי שחל עוד בטרם אירע האירוע המזכה, המקנה לה זכויות. 41. הוא הדין, גם בכל בנוגע לטענות התובעת, העוברות כחוט השני לאורך כל סיכומיה, בדבר השוואת מצבה ומצב המנוח למצבם של מבוטחים אחרים. לעניין זה, יש להבין כי שיטת הפנסיה הצוברת בכלל איננה בגדר תכנית ביטוח פרטית, אלא היא מבוססת על עקרון ההדדיות והשוויון, שמעניק זכויות לכלל העמיתים ושאיריהם, ללא קשר לסכומי הביטוח ששילמו בהכרח. על מאפיין זה עמד בית הדין הארצי לעבודה בשורה של פסקי דין ויפים לענייננו דברים שנאמרו בין היתר בעניין ע"ע 629/97 משה אליאב - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו', 721 בקשר עם שיטת הפנסיה הצוברת בכלל, כדלקמן: "העקרונות המנחים של השיטה הם עיקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי שיתופי, שאושיותיו עקרון השוויון ועקרון הביטוח הדינמי והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה, תוך התחשבות בטובת כלל חברי הקרן. הקרנות החברתיות נחשבות ל'נאמן' בתחום הביטחון הסוציאלי, במובן זה שעליהם לנהוג בכספי העמיתים לטובתם לאמור, הקרן גובה כספים במטרה לממן תוכנית פנסיה שיתופית לטובת כלל עמיתיה והיא איננה ביטוח מסחרי המיועד לבטח את הפרט." 42. משכך הם פני הדברים, ברי כי אין לבחון את הוראות התקנון מנקודת המבט של המבוטח הבודד או שאיריו, כי אם מתוך ראיה רחבה של השפעת הוראות התקנון על כלל המבוטחים, לאור תכליתו והמטרות שהוא נועד להגשים. אכן, התובעת היטיבה בסיכומיה ליתן דוגמאות אינספור למצבה הספציפי המיוחד לעומת מצבן של אלמנות גמלאים אחרים בנסיבות אחרות או בגילאים אחרים, אך דוגמאות אלו אינן רלוונטיות כלל ועיקר בדוננו בתוכן הוראותיו של תקנון קרן פנסיה. כך, לשם הדוגמא מלינה התובעת על כך שמצבה שלה גרוע לאין ערוך ממצבן של נשות גמלאים אחרים אשר לא האריכו חיים עד להתקנת התקנון האחיד, אך נעלם מעיניה כי באותה מידה, אילו האריך המנוח חיים עד שהיא היתה מגיעה לגיל הפרישה, מן הסתם היתה זכאית, על פי הוראות התקנון האחיד נשוא תביעתה, לגמלת שאירים, וזאת בשונה מאלמנה בעלת נתונים זהים לשלה, שבן זוגה נפטר חודש לפני שהגיעה לגיל פרישת זיקנה. באותה מידה אילו הכירה התובעת את המנוח חודש לפני פרישתו לגימלאות, היתה התובעת זכאית, על פי הוראות התקנון האחיד נשוא תביעתה, לגימלת שאירים, בעוד שאלמנה בעלת נתונים זהים לשלה, שהכירה את בן זוגה חודש לאחר פרישתו לא היתה זכאית לגמלת שאירים, וכן הלאה, ניתן להביא דוגמאות פרטניות אינספור, בהן האחד "יזכה" והשני - לא, בשל קונסטלציה של נסיבות פרטניות המתייחסות לאותו מבוטח או אותו שאיר. אי לכך, אין מקום לבחון אם הוראה מסוימת בתקנון קרן פנסיה היא הוראה מפלה, מן הטעם שפלוני לא יזכה בה בזכות מסוימת, אלא רק מקום שהתקנון קובע הוראה שהיא מפלה, בלתי מידתית או בלתי סבירה כלפי ציבור כולל ובלתי מסוים, יש מקום להידרש לבחינת תוקפה של אותה הוראה. כך לשם הדוגמא, אילו קבע תקנון קרן פנסיה הוראה המכוונת כלפי כלל הציבור ולפיה אנשים מג'נדר מסוים, יהיו זכאים לזכויות מופחתות ביחס לאנשים מג'נדר אחר או להיפך, ניתן היה לומר כי הוראה זו היא הוראה מפלה על רקע מין ובלתי סבירה מתוך תוכה. ואמנם, כאשר עמדה סוגיה זו למבחן בקשר לתקנה 35 לתקנות מבטחים הקודמות, אשר אבחנה בין זכויות אלמנים לזכויות אלמנות באופן גורף, לא היסס בית הדין הארצי לקבוע כי מדובר בהוראה הנגועה באפליה פסולה בין אלמנים לאלמנות וחייב את המחוקק ואת מתקין התקנות לקבוע הסדר שוויוני על פי העקרונות שפורטו בפסה"ד [ראה: ע"ע 1407/01 פידלמן - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ פד"ע מ 112]. 42. אי לכך, אין לנו אלא לדחות אף את כל טענותיה של התובעת המתייחסות לפגיעה בזכויותיה או אף להפליה על רקע גיל, ככל שהן מבוססות על נסיבותיה הספציפיות. הנכון הוא כי בבואנו לבחון האם ההוראה בתקנון האחיד נשוא דיוננו, היא הוראה מפלה או בלתי מידתית, שומה עלינו לבחון את אותה הוראה מנקודת המבט של כלל ציבור המבוטחים ושאיריהם, מתוך תוכנו של התקנון, ותוך בחינת תכליתו והמטרות שהוא נועד להגשים. 43. משכך הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון האם ההוראה נשוא דיוננו, היא הוראה מפלה או בלתי מידתית, אך זאת מנקודת המבט של כלל ציבור המבוטחים ושאיריהם, מתוך תוכנו של התקנון, תכליתו והמטרות שהוא נועד להגשים. וכך, בדוננו בסיפא לחלופה השנייה להגדרת אלמנה נשוא דיוננו, שומה עלינו לזכור כי פיסקה זו הוספה לתקנון האחיד, לאחר שעל פי הוראות התקנון האחיד המקורי, הוגבלה הזכות לקצבת שאירים מלכתחילה רק לבנות הזוג של עובדים פעילים שנפטרו ולא לבנות הזוג של פנסיונרים. ודוק, כך הוא הדין בתקנוני קרנות הפנסיה החדשות, החלות על כל מי שהצטרף לקרן פנסיה שמשנת 1995 או שאריו. כפי שבואר לעיל, התובעת ולעניין זה אף כל מבוטח, גמלאי או שאיר אחר, לא יכולים להסתמך על הוראות תקנות מבטחים שקדמו למועד קרות האירוע המזכה, ומכאן שנקודת המוצא לבדיקת חוקיות התנאי כפי שתוקן בתקנון האחיד היא ההגדרה המקורית של אלמנה, אשר כאמור הרחיבה ביחס לקרנות הפנסיה הותיקות, את מעגל הזכאים על ידי הוספת הזכות לקצבת שאירים גם לאלמנה שהחלה לחיות עם המבוטח לאחר שיצא לפנסית זיקנה. במילים אחרות, השאלה העומדת למבחן בענייננו היא האם בהרחבת מעגל הזכאים כפי שנעשה בענייננו, פעלו מתקיני התקנון כדין, או שמא כטענת התובעת, פעלו באופן בלתי סביר, בלתי מידתי או מפלה. 44. בכל הנוגע לטענת האפליה שהעלתה התובעת, הרי שהפליה פסולה אינה אלא צדו השני של המטבע בדוננו בעיקרון השוויון, אשר על מהותו, נפסק: "עיקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה, כי אז לפנינו הפליה". [ראה: ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל ואח', פד"י כ"ה (1), עמ' 5]. בבג"צ  2911/05 משה אלחנתי נ' שר האוצר - מר בנימין נתניהו, (פסה"ד מיום 15/6/08), נפסק בהקשר לכך: "אכן, לא כל יחס שונה עולה כדי אפליה פסולה. אפליה כזו קיימת מקום שבו נעשית הבחנה בין אנשים או מצבים בלא שיש לכך הצדקה עניינית. לעומת זאת ייתכנו מקרים שבהם יצדיקו טעמים ענייניים את ההבחנה ואת השוני." יתרה מכך, בדוננו בעקרון השוויון בהקשר לקרנות הפנסיה, יש לזכור כי בהינתן שמדובר ב"כיס" אחד ממנו מקבלים כלל המבוטחים באותה קרן את גמלאותיהם, הפליה מוצאת את ביטויה גם בכך שזיכוי עמית אחד מתוך הכלל, בתשלומי פנסיה החורגים מההלכות הגימלאות, פוגעת בעקרון השוויון. 45. ובענייננו, בדוננו ב"מטרה הנדונה", אשר בהקשר לה יש לנהוג יחס שווה אל בני אדם, שלא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה, הרי שכמבואר לעיל, מטרת התקנת התקנון האחיד היתה מלכתחילה למנוע מצב שבו ציבור גדול של מבוטחים היה ניצב בפני שוקת שבורה, בהגיעו לגיל פרישה, עקב חוסר יכולתן של הקרנות לשלם גמלאות מפאת הגרעון האקטוארי, בו היו שרויות. בנסיבות אלו, לא היה מנוס אלא לקבוע הוראות שיבטיחו את האיזון האקטוארי של הקרנות, באמצעות הטלת פיקוח על הקרנות, הזרמת כספי ממשלה ואף צמצום הזכאות לקיצבה, והכל במטרה להבטיח את יכולתן של הקרנות לשלם למבוטחיהן קצבאות לעת זקנה. 46. עד כאן לגבי המטרה הנדונה, אשר בהקשר לה יש לנהוג יחס שווה אל בני אדם, שלא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה, ובאשר לשאלה האם קיימים הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה, בין אלמנות שחיו עם המבוטח בתקופה בה חסך לקצבה ו"השתתפו במאמץ" להבטיח את זכויות הפרישה של המבוטח ושלהן עצמן, לבין אלמנות שהפכו לבנות זוגו של המבוטח לאחר שכבר פרש לפנסיה והוא "קוטף" את פירות ההשקעה הפנסיונית - נראה כי אין מנוס אלא לקבוע כי בהקשר למטרה הנדונה כהגדרתה לעיל, יש שוני מהותי בין שתי קבוצות האלמנות הנ"ל, המצדיק לנהוג כלפיהן ביחס שונה והכל על מנת להגשים את אותה מטרה שלשמה מלכתחילה הותקן התקנון האחיד. אי לכך, כאשר נדרש המחוקק ועמו מתקין התקנון האחיד, לצמצם בזכויות המבוטחים, על מנת להגשים את אותה מטרה נדונה - אין לומר כי האבחנה שהבחין בין שתי קבוצות הלמנות הנ"ל לאפליה תחשב היא. לא זו אף זו. יש לזכור כי בענייננו ובמובחן מהקרנות החדשות שמלכתחילה הוקמו על סמך עקרונות של איזון אקטוארי, הורחבה זכותן של אותן אלמנות שהפכו לבנות זוג של המבוטח, באון שאלמנות שהגיעו בעצמן לגיל פרישה, כן זכאיות לקבל קצבת שאירים, ועניין זה מביא אותנו כאמור לעיל, לשאלה הבאה שהיא הרלוונטית לדיוננו, היינו האם התנאי המרחיב הנוסף שנקבע - הוא בלתי סביר, מפלה או בלתי מידתי. לאור המבואר לעיל באשר למטרה הנדונה והשוני בין שתי קבוצות האלמנות הרלוונטי לאותה מטרה, הוראה המרחיבה את זכאותן של אותן אלמנות מתוך הקבוצה שהגיעו לגיל פרישה וכפעל יוצא מכך יצאו ממעגל העבודה - לא רק שהיא סבירה ומידתית, אלא שאף מגלמת בתוכה שיקולים סוציאליים ענייניים, הבאים להגן על החלש (גם אם על חשבון העמיתים האחרים) בנסיבות בהן כבר אין הוא יכול לדאוג לענייניו, ולהבטיח לו קצבת שאיר לעת מצוא. 47. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שבבחינת הוראות התקנון, כפי שנדרש לעשות, היינו באספקלריה של כלל ציבור המבוטחים ושאיריהם, מתוך תוכנו של התקנון, ובהינתן תכליתו והמטרות שהוא נועד להגשים - לא רק שלא נפל מתום בסעיף מתוקן זה לתקנון, אלא שכמבואר לעיל הוא מגלם בחובו עקרונות של צדק סוציאלי והוראותיו משקפות שיקולים ענייניים ומידתיים ולמטרה ראויה, תוך שמירה על עקרונות של הדדיות ושוויון. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את טענות התובעת בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהוראה זו לתקנון. ליבנו אינו גס בנסיבותיה האישיות של התובעת כמתואר על ידיה, אלא שלעניין זה יש לזכור שכמבואר לעיל, ממילא לא היה כל יסוד להסתמכות התובעת על הוראות התקנון שהיה בתוקף, בטרם אירע האירוע המזכה אותה בקצבה, ומשאירע אותו אירוע מזכה, היא לא עמדה בתנאי התקנון שהיה ועודנו בתוקף, ואשר כמבואר לעיל לא מצאנו בהן מתום. הנכון הוא שקובלנתה של התובעת מכוונת בעיקרה אל "קו הגבול" שמתח התקנון באבחנה בין אלמנות באותה קבוצה, בין אלו שהגיעו לגיל פרישה לבין אלו שטרם הגיעו לגיל פרישה וככלל, יכולות לעשות לפרנסתן, אך בכך אין כדי להפוך את הוראת התקנון לבלתי מידתית, שכן כל אימת שנקבע גבול כלשהו, יכול ותתעורר השאלה מדוע נקבע הגבול כפי שנקבע ולא אחרת וכי כל מקום בו נקבע קו גבול יהיה מי שיטען כי השארתו מעבר לאותו קו גבול הינה שרירותית, אך זוהי המטרה של קביעת קו גבול ליצור חיץ בין מקרים הנופלים בין צידו האחד של אותו קו לאלו שנמצאים בצידו האחר. יפים לעניין זה דברים שנאמרו ע"י בית המשפט העליון בבג"צ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (פסה"ד מיום 1/4/107), כדלקמן: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. זאת, על אף שיכול אני בהחלט להבין את התסכול שנגרם לעותרת. אכן, בכל מקום בו נקבעים גבולות ותחומין - יהיה זה גבול גיאוגרפי, משקל או זמן - תמיד יהיו שימצאו עצמם מחוץ לתחום. זהו קושי אינהרנטי שאנו מחויבים להכיר בו ולהשלים עמו. בית משפט זה כבר נדרש בעבר לסוגיה דומה, בעתירה שהגיש קיבוץ יחיעם, המצוי כ-10 קילומטרים דרומית לגבול שבין ישראל ולבנון, להיכלל ברשימת יישובי קו העימות, שכללה את כלל הישובים המצויים עד מרחק של 9 קילומטרים מהגבול. בדחותו את העתירה, כתב השופט מ' חשין:   "בהצבתו של גבול להבדיל בין לבין, לעולם עשויה שתתעורר שאלה מדוע זה נקבע הגבול כפי שנקבע - כך ולא אחרת. קושי זה קושי מובנה הוא בכל נושא שעניינו זמנים, מישקלות ומידות. כך הוא באשר להתיישנות, כך הוא באשר לגיל וכך הוא באשר למישקל. לו נקבעה אמת מידה של עשרה ק"מ כי אז היו מעלים שאלה וטרוניה יישובי האחד-עשר ק"מ, ולו נקבע גבול של שמונה ק"מ, כי אז היו באים בטרוניה יישובי התשעה ק"מ" (בג"ץ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל, ניתן ביום 7.2.00)". והוא הדין אף בענייננו, שכן לו נקבע כי הזכאות היא למי שהגיעה לגיל של 5 שנים לפני גיל פרישה מן הסתם היה בכך כדי לספק את התובעת, אך היה זה מעורר טענות מצד מי שהגיעה לגיל של 5 שנים וחודש לפני גיל פרישה וכן הלאה לבלי קץ. 48. סיכומם של דברים עד כה. לאור כל המבואר לעיל, אין לנו אלא לדחות את הסעדים כמבוקש על ידי התובעת להצהיר על בטלות הוראה זו לתקנון או אף לחייב את מתקיני התקנון לשקול שינויו בכל הנוגע להוראה זו. אלא שמוסיפה התובעת וטוענת, כי אף אם כך הם פני הדברים, הרי שיש לקבוע בעניינה, כפי שנקבע בע"א 7654/06 עדה רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד כי מדובר במקרה קצה, שבו נוצר מצב בו הפגיעה היא אינה מידתית ובסופו של דבר משמעה גם הפליה. לטענת התובעת במקרה המיוחד שלה, בו עלתה לארץ בגפה עם שתי בנות וחצי שנה לאחר שעלתה לארץ כבר עברה לגור עם המנוח וגרה עמו שנים רבות (17 במספר) ולמעשה כל שנות חייה בארץ היתה תלויה בו לכלכלתה ולא התפרנסה כאן בכוחות עצמה עד למותו, כאשר לאחר מותו, לדבריה, אינה יכולה להתפרנס מחמת מצב בריאותה, ומלבד קצבת המ.ל.ל והכנסה מועטה מעבודה לפי יכולתה אין לה כל אפשרות קיום - יש לקבוע כי מדובר במקרה קצה המצדיק שלא להחיל עליה, כמו בפרשת רוזנשטראוך הנ"ל את הוראת התקנון שבנדון מפאת היותה בלתי מידתית ומפלה. שקלנו בכובד ראש את טענותיה אלו של התובעת, אך אין בידינו לקבלן, ונבאר טעמינו להלן. בענייננו נראה כי אין המשל דומה לנמשל, ובמה דברים אמורים? בעניין רוזנשטראוך הנ"ל נדון עניינה של המערערת, בת 86, אשר היתה נשואה למנוח במשך 40 שנה ואף המשיכה להתגורר עמו כעשר שנים לאחר שפרש לגמלאות מאגד ואז נפרדו וחיו בנפרד עד מותו של המנוח בשנת 2005 הגם שלא התגרשו מעולם וקיימו ביניהם הליכי בוררות לצורך חלוקת הרכוש והליך משפטי בעקבות כך. באותו מקרה, הגיע כב' הש' רובינשטיין למסקנה, כי על אף ההוראה בתקנון האחיד לפיה על בני הזוג להתגורר בשנתיים האחרונות ביחד, המדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות ביותר העולות כדי "מקרה קצה", שהצדק מחייב לקבוע בו כי אין להחיל על המערערת את אותה הוראה בתקנון. דא עקא, שבמובחן מענייננו, באותו מקרה מלכתחילה הגיע כב' הש' רובינשטיין למסקנה, בדרך של פרשנות מרחיבה, כי על פי הסיפא לתקנה נשוא דיוננו, הקובעת כי: "לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום  מזונותיה של בת הזוג לפי פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת", ניתן לראות בפסק הבוררות ביחד עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינם של המערערת והמנוח כפסיקה אחת של ערכאה שיפוטית מוסמכת וכי בקביעה של אותן ערכאות לפיה המערערת זכאית לקצבה במסגרת המזונות יש לראות בבחינת פסיקת מזונות כהגדרתן בסיפא לתקנה. אי לכך קבע כב' הש' רובינשטיין באותו מקרה, כי אף על דרך פרשנות הוראות התקנון, יש להכיר בזכאותה של המערערת לקצבת שאירים. לא זו אף זו, אלא שהרציונאל עליו ביסס כב' הש' רובינשטיין את פסיקתו שבנדון, נסמך על גילה המבוגר של המערערת שם, אשר בהתנכרות לו ראה משום חוסר צדק משווע כלפי הקשישים שמחייב הענקת הזכות לאותה מערערת. לא כך הם פני הדברים בענייננו, עת מדובר בתובעת שאפילו לא הגיעה לגיל פרישה, ושעה שאף לא ניתן להחיל על עניינה פרשנות מרחיבה ככל שתהיה שיהא בה כדי להכניסה לגדר הוראות התקנון. לא למותר יהיה לציין בשולי הדברים, כי לאור הרציונאל שעמד ביסוד התקנת הוראות התקנון כמבואר לעיל - ברי כי המערערת בעניין רוזנשטראוך, אכן עונה על רציונאל זה, בהיותה מי שחיה עם המנוח במשך 40 שנה בתקופה שלפני שיצא לפנסיה. מכל מקום, וכפי שהובא, גם על ידי כב' השופט רובינשטיין עצמו באותו מקרה: "יש להיזהר מקביעה גורפת וסיווג מקרים קרובים אחרים, שאינם מובהקים כמו המקרה דנא, ושאין לי ידיעה על מספריהם (אף כי קשה להניח שהם גדולים מאוד), והפתרונות לעשיית צדק לגביהם מסורים בידי המומחים לדבר." ואמנם, מאז אותו פסק דין, נדחו תביעות ועתירות של תובעים שביקשו להתבסס על אותה הלכה, הן על ידי בית המשפט העליון והן על ידי בית הדין הארצי לעבודה [ראה: בג"צ 3406/08 מנחם חבה נ' משרד האוצר - הממונה על הביטוח (פסה"ד מיום 30/11/09), ע"ע 496/09 ורדה בר-און - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (פסה"ד מיום 1/7/10)]. הוא הדין אף בענייננו, שעם כל ההבנה לליבה של התובעת - אין המדובר בעניינה באותו "מקרה קצה" אליו התייחס בית המשפט העליון בפרשת רוזנשראוך, לא מבחינת הנסיבות הספציפיות של התובעת ואף לא מבחינת מהות החריג עליו דובר בפרשת רוזנשטראוך. 49. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, לא רק שאין בידינו להיענות לסעד המבוקש על ידי התובעת להצהיר על בטלות הוראה זו לתקנון או לחייב את מתקיני התקנון לשקול שינויו בכל הנוגע להוראה זו, אלא שאף אין בידינו לקבוע כי חרף אותה הוראה, יש לקבוע כי התובעת עונה על הגדרת ידועה בציבור של המנוח. 50. משזו התוצאה אליה הגענו, התייתר מניה וביה הצורך לדון בשאר טענותיה של התובעת, אך להשלמת התמונה נוסיף, אך זאת- בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה היה זה רצונו של המנוח להעניק לה קצבת שאירים ויש לכבדו - הרי שלעניין זה כבר נקבע כי אין בן הזוג המנוח יכול להעניק לבת זוגו, זכות אשר אין היא זכאית לה מכוח תקנון קרן הפנסיה [ראה: ע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח', פ"ד נד(5) 493; ע"ע 496/09 ורדה בר-און - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (פסה"ד מיום 1/7/10)] ועל כן אין לנו אלא לדחות את טענתה זו של התובעת. באשר לטענת התובעת כי לא הוצג כל נוסח מפורט ממנו ניתן להבין את שינוי מעגל הזכויות, עת מחד המעגל הורחב ומאידך הוא הוגבל רק לאלמנה שהגיעה לגיל קצבת זקנה - הרי שאין להשוות בין הנסיבות שנדונו בע"ע 600026/97 מבטחים - מרק פיורסט, בכל הנוגע לתיקון תקנון קרן הפנסיה כפי שנעשה באותו מקרה, לבין אופן התקנה התקנון האחיד, על יסוד הוראות חוק שפורסמו ועברו הליכי חקיקה, כאשר בכל מקרה, ההוראה נשוא המחלוקת בתיק זה, יסודה במו"מ ממושך עם ההסתדרות שאף הוא מצא את ביטויו בין היתר בהוראות החוק והצמעת החוק שקדמה לו. באשר לטענת התובעת כי אין בתקנון כל התייחסות לתקופת מעבר לגבי גמלאים ושאירים שהיו זכאים בתקופת התקנות הקודמות לקצבה, אך אינם זכאים לה לאחר כניסת התקנון האחיד לתוקף - נזכיר כי כאמור בדיני פנסיה, זכויות המבוטח נחתכות בהתאם להוראות התקנון שהיה בתוקף במועד האירוע המזכה, כך שאין כל יסוד להסתמכות על הוראות קודמות וכפעל יוצא מכך, אין יסוד לדרישה להוראות מעבר. באשר לטענות התובעת כי קבלת תביעתה לא תפגע באיזון האקטואר של הקרן - הרי שכמבואר לעיל, הבעיה אינה נעוצה בתביעתה הספציפית של התובעץ שבין אם תתקבל ובין אם תדחה, היא כשלעצמה לא תשפיע על מאזן הקרן, אלא בכך שאם תתקבל תביעתה המסוימת של התובעת, הרי שיש לנהוג בהתאם לגבי כל שאר השאירים, דבר שהוא עצמו יפגע באיזון האקטוארי של הקרן. 51. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, משאין בידינו להיענות לאף לא אחד מן הסעדים כמבוקש על ידי התובעת - אין לנו אלא לדחות את התביעה. כמקובל לגבי תביעות למימוש זכות פנסיונית, בפרט ובמיוחד ת עסקינן במחלוקת משפטית - איננו עושים צו להוצאות. פנסיהמסמכיםפנסיונריםאלמנות / אלמניםמבטחים (פנסיה)