קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול תוספת תלויים בגין ביטוח אובדן כושר עבודה: 1. בתביעה שלפנינו, אשר תחילתה בבקשה למתן צו מניעה (שנדחתה על ידינו) נדרשנו להכריע בשאלה האם הקצבה ששולמה לתובע מחברת הביטוח מגדל הינה "הכנסה" כהגדרתה בפקודת מס הכנסה שאז בדין נהג הנתבע עת החליט לבטל את תוספת התלויים שששילם לתובע ועת דרש ממנו החזר עבור התשלומים שכבר הועברו לחשבונו, או שהקצבה מחברת הביטוח מגדל אינה "הכנסה", כאמור. 2. מאחר והמחלוקת שבין הצדדים התמקדה בשאלה משפטית, הם הסמיכו את בית הדין להכריע בתביעה על סמך סיכומים בכתב ועל סמך המסמכים שצורפו להם. 3. להלן העובדות הרלוונטיות לעניין, כפי שהן עולות מהחומר שהוצג לפנינו: א. התובע יליד 1953, מקבל קצבת נכות כללית. לתובע נקבעה דרגת אי כושר יציבה בשיעור של 25% החל מיום 01.06.91, ובעקבות בקשה לבדיקה מחדש נקבעה לו דרגת אי כושר יציבה של 60% החל מיום 22.05.92. ב. בעקבות בקשה נוספת מטעם התובע לבדיקה מחדש של דרגת אי הכושר להשתכר, החליט הנתבע להעלות את שיעור הנכות, ובהתאם נקבעה לו דרגת אי כושר קבועה בשיעור של 75% בתחולה מיום 01.03.08. ג. במהלך השנים, החל משנת 1991 ועד שנת 2009, קיבל התובע, בנוסף לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים. ד. בעקבות מצבו הרפואי בגינו הוכר כאמור כנכה בענף נכות כללית, התובע שהיה מבוטח בביטוח חיים שעשה לעצמו, חתם ביום 16.11.07 על "שטר קבלה ויתור ושחרור" בגינו קבל פיצוי כולל וסופי בסך של 395,000 ₪ עבור תגמולי ביטוח עבור אי כושר עבודה לתקופה שבין 01.11.01 ועד חודש 02/2019. מאותו סכום פיצוי נוכו הוצאות ושכ"ט עו"ד כך שבפועל התובע קיבל בגין תגמולי הביטוח סך של 258,755 ₪ (נספחים ד' ו - ה' לסיכומי התובע). ה. עקב תגמול הביטוח הנ"ל, החליט הנתבע לבטל את תשלום תוספת התלויים, ובהתאם גם נוצר לתובע חוב, בגין אותו תשלום, וזאת החל מיום 01.11.01. 4. לטענת התובע, הפיצוי אותו קיבל מחברת הביטוח בגין אובדן כושר העבודה אינו נכנס לגדר "הכנסה" לעניין סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח - משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), זאת מאחר ומדובר בתשלום חד פעמי, כאשר פסיקת בית הדין מתייחסת לתשלומים חודשיים שנמשכים על פני תקופה לא קצובה ואשר מועברים מדי חודש לנכים. לגישתו מדובר באנונה לתקופה קצובה ומוגדרת בת 18 שנים שאין חלים עליה תשלומי מסים, וזאת במובחן מאנונה לחיים שמסתיימת עם פטירתו של התובע ואשר חלים תשלומי מסים. לטענתו, התשלומים המועברים לנכים מטעם חברות הביטוח, הינם בגדר "אנונה" כהגדרתה בסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, שהינה תשלום קצוב החוזר ונשנה בצורה מחזורית ובעלת קביעות מסוימת. לחלופין נטען, כי נפלה טעות בחישוב גובה קצבת אי הכושר, באשר אין להביא בחשבון את סכומי ההוצאות שנכללו בתגמולי הביטוח. 5. ביום 14.06.11 הודיע ב"כ הנתבע, כי הנתבע החליט להיעתר לבקשת התובע, לפיה אין לקחת בחשבון את סכום ההוצאות הכלולים בתגמולי הביטוח בדבר ייחוס ההכנסה, ועל כן התעדכנו סכומי ההכנסות לפי סך של 1,244 ש"ח במקום סך של 1,899 ש"ח, ובהתאם נוצר זכוי על סך של 23,203 ש"ח שקוזז מהחוב, כך שהתובע נותר חייב סך של 50,458 ש"ח. במקביל, במסגרת סיכומיו, עמד הנתבע על עמדתו, לפיה הגמלה ששולמה לתובע מכוח פוליסת הביטוח הינה הכנסה כמשמעה בסעיף 2(10) לפקודת מס הכנסה, ועל כן בדין הוחלט לבטל את תוספת התלויים ובהתאם גם נוצר לתובע חוב למפרע בגין אותו תשלום, וזאת חרף הטענה שהתובע קיבל את התגמול בתשלום אחד ולא בתשלומים חודשיים, באשר גם על אותו תשלום מוטל מס בשיעורים מותאמים, ובמקרהו של התובע הסכום לא הגיע לתקרה שבגינה יש לנכות מס הכנסה. העובדה שהתובע בחר להוון את הקצבה שלו מחברת הביטוח אינה רלוונטית ואינה סותרת את העובדה כי המדובר בקצבה ששולמה בגין התקופה משנת 2001 ועד שנת 2019. לחילופין נטען, כי תכליתו של סעיף 202(א)(3) לחוק הינה שהמבוטח לא יקבל כפל הכנסה, ועל כן נקבע באותו סעיף שמבוטח אשר קצבת נכותו עולה על גובה קצבה חודשית מלאה, ויש לו הכנסה שלא מעסק, משלח יד או עבודה, ינוכה אותו סכום מהקצבה המתקבלת מהמל"ל. דיון והכרעה 6. סעיף 202 לחוק, שעניינו ניכוי הכנסות מקצבה, קבע, נכון למועד הרלוונטי לתביעה (תיקון מס' 60 לחוק, ס"ח 1877 התשס"ג - 2002 עמ' 101), כדלקמן: "(א) בסעיף זה, "הקצבה הקובעת" - סכום השווה לקצבה חודשית מלאה, ואם שולמה לנכה קצבה חודשית נוספת, סכום השווה לקצבה חודשית מלאה בצירוף הקצבה החודשית הנוספת. (ב) עלתה קצבה של נכה על הקצבה הקובעת (לעודף זה ייקרא בחוק זה - יתרת הקצבה), ינהגו כך: (1) כל הכנסה שהיתה לו לא תנוכה מסכום השווה לקצבה הקובעת; (2) היתה לו הכנסה חודשית לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה בסכום העולה על 40% מהשכר הממוצע, ינוכו מיתרת הקצבה 60% מההכנסה העודפת; (3) היתה לו הכנסה חודשית שלא לפי סעיף 2 (1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה, תנוכה הכנסה זו מיתרת הקצבה". סעיף 195 לחוק (תיקון מס' 60), שהינו סעיף ההגדרות לפרק ט' - ביטוח נכות, מגדיר "הכנסה" לצורך אותו פרק, כדלקמן: "הכנסה" - הכנסה שהשר קבע באישור ועדת העבודה והרווחה ומתאריך שקבע, וכל זמן שלא קבע כאמור - "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, הכל למעט קצבת ילדים לפי פרק ד', ולמעט הענקות מכוח סעיף 40 (ב1)(2) לחוק חיילים משוחררים". סעיף 195 לחוק בתיקונו האחרון (תיקון מס' 109), מגדיר "הכנסה מעבודה או ממשלח יד", כ"הכנסה חודשית, בפועל, לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה". מכוח סמכותו לפי סעיף 195, התקין השר את תקנות הביטוח הלאומי (הגדרת הכנסת נכה), התשל"ו-1975, אשר תקנה 1 שבהן קובעת: "הכנסה" - לענין הגדרת הכנסה שבסעיף 127כא לחוק, היא הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, למעט הכנסה הפטורה מתשלום דמי ביטוח לפי סעיף350(א)(1) 168(א)(1) לחוק ולפי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי-ביטוח), תשכ"ו-1966, וכן הטבות מכוח סעיף 9 לחוק והענקות לפי סעיף 40(ב1) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949" סע' 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) קובע לגבי הסעיפים הרלבנטיים לעניינינו, כי: "מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם שנצמחה, שהופקה, או שנתקבלה בישראל ממקורות אלה: (1) עסק ומשלח יד - השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח יד שעסקו בו תקופת זמן כלשהי, או מעיסקה או מעסק אקראי בעלי אופי מסחרי; (2) (א) השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזרת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו; .... (5) גימלאות; קיצבה, מלוג או אנונה; .... (8) השתכרות או רווח שמקורם בחקלאות, בעבודת אדמה, בייעור או בגידולי קרקע, לרבות שוויה של תוצרת המתקבלת בשל השימוש בהון, בנכס, בזרעים או בחיות- בית לצרכי מקורות ההכנסה האמורים בפסקה זו, ולרבות חלק ברווחים המתקבלים מן השימוש כאמור; ... (10) השתכרות או רווח מכל מקור אחר שאינו כלול בפסקאות (1) עד (9), אך לא הוצא מהם בפירוש ולא ניתן עליו פטור בפקודה זו או בכל דין אחר". 7. בענייננו, גדר המחלוקת בין הצדדים, נסב כאמור סביב השאלה, האם התגמול שקיבל התובע מכוח פוליסת הביטוח, הינה בגדר הכנסה חודשית במובן סעיף 202(א)(3) לחוק. סעיף זה מתייחס להכנסה חודשית לפי 2 (1) או (2) או (8) לפקודה. מדובר בסעיף שיורי המתייחס לכל שאר ההכנסות שאינן מעסק או משלח יד, עבודה או חקלאות. אין חולק כמובן שהתגמול אותו קיבל התובע מכוח פוליסת הביטוח לא נחשב כהכנסה חודשית "לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה". סעיפים אלו דנים כאמור בהכנסה מעסק, משלח יד, עבודה או חקלאות. השאלה היא, אם כן, האם התגמול שקיבל התובע מכוח פוליסת הביטוח הינו בגדר "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 2(5) ו/או 2(10) לפקודת מס הכנסה? השאלה הנוגעת לראיית התשלומים החודשיים שמקבל מבוטח מחברת הביטוח מכוח הפוליסה כ"אנונה", עלתה בעב"ל 65/96 אמיר מנקר - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע לו 349), שם נדרש בית הדין לבחינת אותה שאלה, ובנתחו לסוגיה, השיב לה בחיוב: "עולה, שיש לראות בתשלומים שמקבל המערער מחברת ביטוח "אריה" תשלומי אנונה לחיים (להבדיל מתשלומי אנונה לתקופה קצובה), ומשיש לראות באנונה לחיים כ"הכנסה" מכוח סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], הרי שבדין הביא המשיב הכנסה זו בחשבון על-פי סעיף 202 לחוק". שאלה דומה נוספת נדונה בעב"ל 124/98 המוסד לביטוח לאומי - סלאח חסן (פד"ע לה 97), שם לא קיבל ביץ הדין את טענת המשיב (התובע), לפיה הסכומים שהתקבלו לידיו בגין פוליסת ביטוח מנהלים אינם נכללים בגדר סעיף 202 לחוק, באשר הם אינם מהווים הכנסה אלא רווח הון, וזאת לאור תכלית החוק אשר נועד להבטיח כי המבוטח לא יקבל כפל הכנסה, ועל כן יש לנקות מההפרש בין הקצבה המשולמת לקצבה הקובעת, הכנסה שלא מעבודה או ממשלח יד: "נשוב אל הוראתו של סעיף 202(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי. תכליתו של הסעיף היא שנכה, אשר קיצבת הנכות שלו עולה על גובה קיצבה חודשית מלאה, ויש לו הכנסה חודשית שלא מעסק, משלח יד או עבודה (בהם דנים סעיפים 2(1) ו2-(2) לפקודת מס הכנסה), ינוכה סכום זה מהקיצבה אותה הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, באם התמלאו יתר תנאי הסעיף. תכליתו של הסעיף היא שמבוטח לא יקבל כפל הכנסה. מהי מהותם של התשלומים שמקבל המשיב מחברת הביטוח? האם התשלומים מחברת הביטוח הם כאלה שיש לנכותם על-פי תכליתו של סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי? בדוננו בתמלוגים שהמשיב מקבל מחברת הביטוח אנו דנים בתשלום לפי סעיף 2(5) לפקודה שעניינו קיצבה, מלוג או אנונה. אנונה הוא תשלום המשתלם במחזוריות קבועה מכוח פוליסת ביטוח או הסכם. כותב ד"ר א' נמדר בספרו דיני מסים [מס הכנסה] [2] "בעסקת אנונה מוותר למעשה מקבל האנונה על הקרן תמורת התשלומים העתיים, שהינם פרות ההשקעה המשתלמים במשך כל ימי חייו של הנישום. באנונה קיים מרכיב של סיכון מצד הנישום - שהרי התשלומים יכולים להיות גבוהים או נמוכים מהקרן שאותה שילם למבטח. ...מלבד מספר מקרים בהם קיים פטור או הנחה ממס על הכנסות מאנונה -הכנסות אלה נחשבות להכנסת פרות רגילה החייבת במס. המס מוטל על הכנסה מאנונה למרות העובדה כי מרכיב גדול מהתשלומים באים מהקרן ששילם הנישום ולא מרווחים שוטפים שנבעו מאותה קרן" (בעמ' 190-189). תכליתו של סעיף 202(א)(3) היא לנכות כל הכנסה עתית המשתלמת למשיב מהקיצבה שהוא מקבל. בענייננו מקבל המשיב הכנסה קבועה מביטוח מנהלים. דומה הדבר לניכוי מהקיצבה של תשלומים שמקבל מבוטח כפנסיה. אלו כאלו הם הכנסה חודשית שסעיף 202 קובע שיש לנכותם מהקיצבה. בענייננו עוד מתעצמת תכליתו של הסעיף משמדובר בתשלום המשתלם למשיב מחברת הביטוח בגין אותה נכות בגינה משלם המערער את הקיצבה למשיב". באותו עניין קבע בית הדין הארצי, כי יש לנכות את ההכנסה מכוח הפוליסה מקצבתו של המבוטח. לטענת ב"כ התובע, הפסיקה הנ"ל מתייחסת רק למקרים שבהם למבוטחים השתלמו תשלומים חודשיים שנמשכים על פני תקופה לא קצובה ואשר מועברים מדי חודש, וזאת בשונה מעניינו של התובע שבו חברת הביטוח העבירה לו תשלום חד פעמי בגין תקופה מוגדרת, כשבהקשר זה הפנה לפרשנות "אנונה" שבסעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, לעניין האבחנה בין אנונה לתקופה לא קצובה שחלים עליה תשלומי מסים ובין אנונה קצובה שחלים עליה תשלומי מסים. אין בידינו לקבל לקבל טענה זו. ראשית, מדובר לדעתנו בטענה המתעלמת מתכלית החוק, שהרי אין חולק כי התובע קיבל תגמולי ביטוח בעבור תשלומים חודשיים המחושבים לתקופה שמשנת 2001 ועד שנת 2019, והעובדה שהתובע בחר להתפשר עם חברת הביטוח, ובהתאם להוון את קצבתו החודשית ולקבל תשלום אחד בעבור אותם החודשים אינה משנה את מהות התגמול, וכפי שטען ב"כ הנתבע, שבקבלת טענה זו יש כדי לרוקן את החוק מתוכנו, באשר החוק נועד להבטיח כי המבוטח לא יקבל כפל הכנסה. התובע טוען למעשה, כי במידה ולא היה בוחר לקבל את התגמול בתשלום אחד אלא בתשלומים חודשיים, אזי אכן היה מוצדק במקרה זה להביא בחשבון את התגמול החודשי בחישוב גמלת הנכות הכללית, אולם אנו סבורים שלא לכך התכוון המחוקק ולא כך פרשה הפסיקה את כוונתו. שנית, מקובלת עלינו טענת הנתבע כי ניתן לייחס פרשנות שונה למושגים זהים כאשר הללו מצויים בחוקים שונים, וזאת על פי תכלית החקיקה של כל חוק (ראה לעניין זה את שנפסק בעב"ל 21/99 יצהר עמינדב ושולמית - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 1), ועל כן לא מצאנו טעם לאבחנה אליה הפנה ב"כ התובע ככל שהדבר נוגע לפירוש המושג "אנונה" שבפקודת מס הכנסה. ההגדרות בפקודה באשר למשמעותו של תשלום זה, אינן רלוונטיות לענייננו. שלישית, לאור תכליתו של סעיף 202(א)(3) לחוק בדבר ניכוי כל הכנסה המשתלמת למבוטח מהקצבה שהוא מקבל, הרי שאין משמעות, לשאלה האם ההכנסה בה מדובר חייבת במס או לא, כל שכן ואותה הכנסה משולמת בשל מצבו הרפואי של התובע, מצב אשר בגינו מקבל את קיצבת הנכות הכללית. חרף זאת, עולה לכאורה, כעקרון, שתשלום קצבת אובדן כושר עבודה אינה פטורה ממס, וזאת בכפוף לשיעור תגמולי הביטוח המשולמים (ראה לעניין זה נספח ו' לסיכומי התובע - אישור מטעם מס הכנסה בדבר קביעת שיעור הניכוי מתשלום קצבת אובדן כושר עבודה לשנת 2007). על כן, מקובלים עלינו, גם בעניין זה טענות ב"כ הנתבע, לפיהם ניתן אף לראות בתגמולי הביטוח שקיבל התובע כהכנסה לפי סעיף 2(10) לפקודת מס הכנסה, על אף שלא נוכו מהם מס הכנסה, זאת ומאחר וסכומי תגמולי הביטוח לא הגיעו לתקרה שבגינה יש לנכות מס הכנסה. 8. למותר לציין כי עקרונות הניכוי שנקבעו בסעיף 202 לחוק תוקנו במספר תיקונים, כאשר התיקון האחרון (תיקון מס' 109 תשס"ח מס' 2169), חידד דווקא את עניין ניכוי כל הכנסה שאינה "מעבודה או ממשלח יד" מעודף הקיצבה (המכונה כאמור "יתרת הקיצבה"). התיקון האמור בא על רקע הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 101) (קידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה), התשס"ז - 2007. בדברי ההסבר לאותה הצעת חוק נאמרו בין היתר הדברים הבאים: "הואיל והשתכרות בפועל משפיעה על גובה קצבת הנכות, אין עוד צורך במנגנון הקיים של הפחתת הכנסת עבודה מהקצב - ומוצע לבטל. ההוראה היחידה הנדרשת לעניין זה, היא ההוראה בפסקה (3) המתייחסת להכנסות שאינן מעבודה (ההדגשה אינה במקור, א.י)". 9. לסיכום נוכח האמור לעיל ובשים לב לטענות הנתבע וחרף טענות התובע, סבורים אנו כי ישום הוראות החוק והתקנות, יחד עם ההלכה הפסוקה שאוזכרו וצוטטו לעיל, מחייבים את המסקנה לפיה בדין הכליל הנתבע את תגמולי הביטוח אותם קיבל התובע בגין אובדן כושר עבודה בחישוב גמלת הנכות הכללית המשולמת לו, ובהתאם, בדין נהג עת החליט לבטל את תוספת התלויים ועת דרש מהתובע החזר עבור התשלומים שכבר הועברו לרשותו (זאת כמובן בשים לב לתיקון החוב כפי שהדבר הוסבר בהודעת הנתבע מיום 14/6/11. 10. סוף דבר - התביעה נדחית. מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. 11. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושליים וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. קצבת תלוייםביטוח אובדן כושר עבודהאובדן כושר עבודה