קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה לדמי פגיעה: 1. ביום 11/5/08, נפגע התובע בתאונת עבודה בכך שבמהלך עיסוקו במשלח ידו כקבלן שיפוצים, בעת שנשא משקל כבד, הוא נפגע בכתפו הימנית. המחלוקת בתובענה שבפנינו היא בשאלה אם התובע זכאי לדמי פגיעה בגין אותה תאונה, בעד התקופה שלגביה ניתנו לו תעודות אי-כושר (תקופה המגיעה לתקופה המרבית לדמי פגיעה). 2. במכתבו, מיום 25/8/09, הודיע הנתבע לתובע על הכרתו בכך שהתובע אכן נפגע, פגיעה בעבודה, ביום 11/5/08, אך הוא דוחה את התביעה לתשלום דמי פגיעה מאחר שהתובע הצהיר כי במשך כל הימים הוא הסיע את העובדים שלו, הלוף וחזור, לעבודה וממנה. 3. התובענה שבפנינו הוגשה כנגד דחיית התביעה לתשלום דמי פגיעה. 4. התיק טופל תחילה על ידי המזכיר המשפטי במחלקת המנ"ת. על פי "החלטה" שניתנה על ידיו, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית. לאחר מכן, נקבע התיק לישיבת הוכחות (שאותה קיימנו בלא נציג המעבידים שהוזמן ולא בא). בתחילת ישיבת ההוכחות הודיעה ב"כ הנתבע שאין בכוונתה לחקור את התובע על תצהירו. לאחר מכן, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה. 5. את העובדות אנו קובעים על סמך תצהירו של התובע ועל סמך הודעתו לחוקר הנתבע. אלה העובדות 6. התובע הוא תושב איכסאל, והוא עוסק בענף הבנין מאז שנת 1982. 7. תחילה עבד התובע כעובד שכיר. משנת 1999, החל התובע לעסוק בענף כעובד עצמאי, קבלן לעבודות שיפוצים. 8. התובע נהג להעסיק מספר פועלים (2-4) בהתאם לצרכי העבודות שהוא קיבל על עצמו לבצע. 9. התובע היה זה שהסיע את הפועלים לאתרי העבודה, ובחזרה משם. בנוסף לכך, במהלך יום העבודה - הוא גם עבד עמם עבודות פיזיות. 10. ביום 11/5/08, ביצע התובע עבודות בניין במעלות. בסביבות השעה 10:30, הרים התובע בבת אחת 4 אריזות של אריחי קרמיקה, וסחב אותם למרחק של 10 צעדים בערך. מיד לאחר שהתובע הניח את האריזות הוא חש כאבים בכתף הימנית שהלכו והתעצמו. 11. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי ובהמשך אובחן כמי שסובל מקרע בכתף, והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. רופאו של התובע אישר לו כי בשל מצבו עקב הפגיעה מיום 11/5/08, היה התובע בלתי כשיר לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, לתקופה שמיום 12/8/08 ועד יום 16/8/08 (תקופה העולה על התקופה המרבית לדמי פגיעה). 12. במהלך התקופה שלגביה אושר לתובע כי הוא מחוסר כושר עבודה, המשיך התובע להסיע את הפועלים כפי שהיה רגיל לעשות כשעבד. לעיתים לאחר שהביא אותם בבוקר לעבודה באתרי הבניין הוא היה נשאר שעה או שעתיים באתר, ולעתים לא עשה כך. לאחר מכן, התובע שב לביתו, ולקראת סיום יום העבודה, התובע שב לאתר העבודה והסיע את הפועלים בחזרה משם לבתיהם. בכל התקופה האמורה - התובע לא עבד עבודה פיזית כלל. 13. בחלק מהתקופה האמורה, עבר התובע טיפולי פיזיותרפיה, כך שהוא לא היה יכול להסיע את הפועלים. בימים אלה - הפועלים לא הגיעו לעבודה. המחלוקת בין הצדדים 14. לטענת התובע, הוא זכאי לדמי פגיעה עבור התקופה בה היה באי כושר לעבוד, מכיוון שלא עבד אולם הנתבע טען כי יש לראות את התובע כמי שעבד בתקופת אי הכושר בגלל שהמשיך להסיע את הפועלים בתקופה זו. גורל התובענה 15. סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק), קובע את הזכאות לדמי פגיעה כך: "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה." מכאן, שאחד התנאים לזכאות לדמי פגיעה לפי סעיף 92(א) לחוק, הוא התנאי שהמבוטח "לא עסק למעשה בכל עבודה", בתקופה שבעדה משולמים לו דמי פגיעה. 16. בעניינו של התובע, הרי שמהעובדות שנקבעו לעיל עולה כי אף שבדרך כלל הוא עסק גם בעבודה פיזית הרי שבתקופה שלגביה אושר כי הוא מחוסר כושר לעבוד - הוא לא עבד בעבודה פיזית כלשהי. עם זאת, אנו סבורים שאין מקום לקבוע שהתובע "לא עסק למעשה בכל עבודה", שכן - כאמור - הוא עסק בהסעת עובדיו. הסעה זו היתה חלק מיום העבודה הרגיל של התובע, גכם בתקופה שקדמה לתאונה. לכן, למעשה, עסק התובע בחלק מעיסוקו הרגיל במשלח ידו, עיסוק שכלל - בין השאר - את פעולות ההסעה של העובדים. האמור בפסקה הקודמת אינו מתייחס למועדים שבהם התובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה. במועדים אלה - התובע אכן, לא עסק למעשה בכל עבודה. 17. מכאן, שהזכאות לדמי פגיעה לפי סעיף 92(א) לחוק, יכולה להיות לתובע רק לימים שבהם הוא היה בטיפולים פיזיותרפיים מתוך התקופה המרבית לדמי פגיעה (שנמשכה עד יום 11/8/08, בהתאם לאמור בסעיף 92(ב) לחוק). 18. בסעיף 102 לחוק, נקבעה הוראה המאפשרת תשלום דמי פגיעה מופחתים, למרות האמור בסעיף 92(א) לחוק. כך נקבע בס"ק (א) ו-(ב) לסעיף 102 לחוק: "(א) על אף הוראות סעיף 92, ישלם המוסד דמי פגיעה מופחתים לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי-כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה. (ב) דמי פגיעה מופחתים ליום יהיו שווים למכפלה של החלק השמיני מדמי הפגיעה ליום ... במספר שעות אי-הכושר שנקבע באישור רפואי שנתן מי שהוסמך לתת אישור כאמור לפי פרק זה (להלן - שעות אי-הכושר) ובלבד שהעובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר.". כלומר, גם מבוטח שלמעשה עסק בעבודה כלשהי בזמן תקופת אי-הכושר שאושרה לו, עשוי להיות זכאי לדמי פגיעה כלשהם, למרות הוראת סעיף 92(א) לחוק, אם הוא צמצם את מספר שעות העבודה שלו בשל אי-כושר חלקי לעבודה. בענייננו, משהתובע עסק בתקופת אי-הכושר שאושרה לו, רק בפעולת ההסעות (מאיכסאל למעלות ובחזרה, פעמיים ביום), ברור שעיסוק זה היה מצומצם יותר גם במשך הזמן שהוא נמשך, יחסית לעיסוק הרגיל של התובע אשר כלל - בנוסף לענין ההסעות - גם את העבודה הפיזית במשך כל יום העבודה. על כן, לכאורה, נראה שהתובע היה זכאי לדמי פגיעה מופחתים בהתאם לסעיף 102(א) לחוק. אולם, כדי שהנתבע יוכל לחשב את דמי הפגיעה המופחתים שהתובע אולי זכאי להם, ולשלם לו את דמי הפגיעה, הרי שבהתאם לסעיף 102(ב) לחוק, היה צורך שאישורי אי-הכושר של התובע יכללו את מספר השעות שלגביהן הם מתייחסים. בלא ציון מספר שעות אי-הכושר, אין אפשרות לערוך את החישוב האמור בסעיף 102(ב) לחוק. 19. תעודות אי-הכושר שניתנו לתובע אינן מתייחסות לשעות כלשהן, אלא עוסקות באי-כושר מוחלט. לדעתנו, אם התובע ימציא לנתבע תעודות בדבר אי-כושר חלקי (לגבי הימים שבהם התובע לא היה בטיפולי פיזיותרפיה), הוא יהיה זכאי לתשלום דמי פגיעה מופחתים, על פי האמור בסעיף 102 לחוק. לסיכום 20. אנו מקבלים חלקית את התביעה ומצהירים כאמור להלן: א. התובע זכאי לדמי פגיעה, על פי האמור בסעיף 92(א) לחוק, בגין כל אחד מהימים שבהם היה התובע בטיפולי פיזיותרפיה, בתקופה שמתום "תקופת הזכאות הראשונה", בהתאם לסעיף 94(ב)(2) לחוק, כלומר - מיום 24/5/08 ועד יום 11/8/08. ככל שהתובע יציג לנתבע אישור על טיפולי פיזיותרפיה בימים מסויימים בתוך התקופה האמורה, הוא יהיה זכאי לדמי פגיעה בגין אותם ימים. ב. בגין כל אחד מהימים שבין יום 24/5/08 ועד יום 11/8/08 שלגביהם התובע לא יציג לנתבע אישורים על כך שהוא עבר בהם טיפולי פיזיותרפיה, יהיה התובע זכאי לדמי פגיעה מופחתים, אם הוא ימציא לנתבע אישורי אי-כושר המעידים על כושר חלקי לעבוד ביום עבודה חלקי, בהתאם להוראת סעיף 102 לחוק. ג. כדי שלא להשאיר את הענין תלוי ועומד לתקופה בלתי מוגבלת, אנו מורים כי הנתבע יהיה חייב לשלם דמי פגיעה על פי ס"ק א' ו/או ב' לעיל, בתנאי שהתובע ימציא לו את האישורים המתאימים עד יום 15/8/11. ד. במקום הזכות לדמי פגיעה על פי האמור בס"ק א' ו-ב' לעיל, זכאי התובע, כמובן, לבקש כי ועדה רפואית תקבע אם בתקופה שמיום 12/5/08 ועד יום 11/5/08, היתה לתובע נכות זמנית מעבודה (ומומלץ לבא כחו לשקול אם אין זה ראוי לנהוג כך). 21. בשל התוצאה ותוך שאנו מביאים בחשבון שקבלת התביעה היא רק לגבי חלק קטן מהתביעה (הימים שבהם התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה), אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,160 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/8/11, אם לא ישולם לפני כן. 22. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה , בבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דמי פגיעהתאונת עבודה