קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה לקצבת שאירים: 1. לפנינו תביעתה של התובעת כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 28.1.08 הדוחה את תביעתה לקצבת שאירים כתוצאה מפטירת המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") מהטעם: "חיית בנפרד מהמנוח 3 שנים לפחות ב- 5 השנים האחרונות ובתוכן 12 החודשים שלפני הפטירה. בתקופה זו המנוח לא שילם מזונות ולא היה חייב במזונות על פי פסק דין". 2. התובעת והמנוח נישאו בשנת 1964. התובעת היתה בת 25 ואלה היו נישואיה הראשונים. למנוח היה בן מנישואים קודמים. המנוח נפטר ביום 8.10.07. התובעת והמנוח נותרו נשואים עד ליום הפטירה. בשנת 2001 עברה התובעת מביתם המשותף בהרצליה פיתוח. בשנים 2001 עד 2004 גרה התובעת בדירה שכורה ברעננה. משנת 2004 ועד היום גרה התובעת בדירה ברחוב בן יהודה הרשומה על שם המנוח. 3. בתצהיר מתארת התובעת את התרחשות הדברים: "אנוכי חייתי עם המנוח מאז שנת 1964 בביתנו המשותף בהרצליה פיתוח, עד שבשנת 2001 עברתי מתוך חשש לשלומי ללון בדירה אחרת כתוצאה ממעשי אלימות כלפי (שנבעו בין היתר ממצבו הרפואי ומצבי חוסר שליטה); עד לפטירתו של המנוח, שהיתי עימו במשך היום בביתנו המשותף וטיפלתי בו במסירות רבה ורק בלילות עברתי לישון בדירה האחרת. מצורפים בזה אישורים על הקשר שלי עם המנוח, הטיפול בו, ניהול הבית, ושהייתי עמו בבית המגורים עד לרגעיו האחרונים. אני חתמתי על חוזי שכירות לגבי דירה ברעננה, רח' הסחלב 9; בעלי המנוח חתם בעבורי על ערבות לשכר הדירה וכך עשה גם מר גיורא. את שכר הדירה בדירה בה לנתי עד לשנת 2004 מימן המנוח באמצעות השכר שנתן לי; משנת 2004 עברתי להתגורר בדירה ברח' בן יהודה 124 תל אביב, שרשומה על שם המנוח ואשר המנוח פינה למעני ואף שיפץ אותה. אני לא שילמתי דבר תמורת החזקת הדירה וזה היה חלק ממימון צרכי על ידי המנוח. במשך כל התקופה מימן המנוח את ההוצאות השוטפות שלי באמצעות שכר שהעניק לי בחברה הרשומה על שמו וכן באמצעות כספים מזומנים אותם העביר לי ע"י בנו, גיורא, וגם בעצמו; כל זאת עד יומו האחרון. גם את רכישת המכוניות בהן נהגתי ועשיתי שימוש, מימן המנוח בתקופה הנ"ל. למען הסר כל ספק אני מצהירה, היה לי סכום קטן כחסכון אישי ואלמלא הכספים והאמצעים הכלכליים שבעלי המנוח סיפק לי בשנים האחרונות, לא הייתי יכולה להתקיים אפילו חודש ימים." 4. מטעם התובעת העידה התובעת ומר גיורא (להלן: "גיורא"), בנו של המנוח מהנישואין הקודמים. 5. את אשר קרה בשנת 2001 תאר גיורא בחקירתו הנגדית: "ב- 2001 כאשר קרה מה שקרה, אז היה צריך להעביר כסף בנוסף כדי לשכור את אותה דירה, זה היה משבר רציני. ולמען האמת, מה שהיה אז במסגרת אותו משבר, מה שעמד על הפרק היתה אפשרות אפילו של גירושין, ואף אחד מאיתנו לא רצה שזה מה שיקרה, אבי בעצה אחת איתי, אנחנו פנינו אז לעו"ד ולנר, זה היה ברור שאחת הדרכים הנכונות היא שיהיה לורה מספיק כסף כמו שהיא צריכה וכמו שהיה לה לפני כן, וכמו שראוי שיהיה לה, וכך אכן קרה". (פרוטוקול עמ' 4 ש' 16 - 22). 6. גיורא נחקר על התמיכה הכלכלית בתובעת והבהיר כי התובעת קיבלה כל חודש שכר מהחברה שהיא בבעלות משפחתית. מדובר בחברה שמשכירה נכסים. בהתאם להודעת התובעת נ/1 לחברה בית ברחוב מקוה ישראל 14 ומשרד בבית כלל. גיורא הבהיר כי מדובר ב- 6-7 דיירים, כאשר התובעת מפקידה שיקים והולכת לפעמים לבקר דיירים. עבור עזרה זו היא מקבלת שכר של 5,000 ₪ וכך זה נמשך שנים רבות ועד היום. כאשר התובעת עברה לרעננה הופרדו חשבונות הבנק באופן שהמשכורת נכנסה לחשבון שלה ולפני כן המשכורת נבלעה בחשבון הבית. גיורא העיד בתצהירו כי לאחר שהתובעת עברה לרעננה העביר לתובעת כספים מאביו מדי חודש לצורך קיום וזאת נוסף לשכר שאותו קיבלה מהמנוח. סך כל הכספים שהועברו לתובעת הגיע לכ- 10,000 ₪ בחודש. המנוח וגיורא היו ערבים להתחייבויות התובעת על פי השכירות של הדירה ברעננה. גיורא נשאל האם היה שינוי בהעברת הכספים כאשר עברה התובעת לדירה בבן יהודה והשיב: "למעשה מה שהיה נשאר לה יותר כסף חופשי כי הסכום נשאר אותו סכום, לא היה צריך לשלם שכר דירה ששולם ברעננה, ולא היה צריך לשלם את אותם תשלומים, והכסף נשאר אותו כסף. המשכורת ועוד כספים נוספים, סדר גודל של 10,000 ₪ בחודש עד 12,000 ₪. זה לא היה סכום קבוע. ואם היא היתה כספים מיוחדים אם היא נסעה לחו"ל היא קיבלה. כל כסף שהיא היתה צריכה אבא שלי היה אומר לי והייתי מעביר לה או באמצעות החברה או בדרך אחרת. לשאלתך הייתי נותן לה גם כסף במזומן, כך אבא שלי ביקש וכך נעשה". (פרוטוקול עמ' 5 ש' 1 - 8). 7. על סדר יומם של התובעת והמנוח החל משנת 2001 ועד לפטירת המנוח העיד גיורא: "עד 2001 הם היו באותו בית וניהלו משק בית משותף. אני חושב שגם אחרי כן הם ניהלו משק בית משותף, היא בישלה לו בצהריים, אכלה איתו ביחד". (פרוטוקול עמ' 4 ש' 13 - 15). התובעת העידה כי המשיכה לטפל במנוח לאחר שעברה לרעננה, נסעה איתו לרופאים ולבדיקות כמעט כל יום וגם עשתה קניות, אבל בלילה פחדה להיות איתו. התובעת נשאלה האם ניהלה משק בית גם בדירות ברעננה ובבן יהודה והשיבה: "כל היום הייתי באיזה שהוא מקום בדרך, לא ניהלתי במקומות האחרים משק בית. לשאלת בית הדין, הייתי מנקה פעם בשבוע, שבועיים, מכבסת. לפעמים בישלתי שם, והייתי לוקחת את האוכל בשבילו, הוא ביקש אוכל מסויים והייתי מביאה. לחגים בישלתי והייתי לוקחת לשם". (פרוטוקול עמ' 9 ש' 10 - 13). 8. הנתבע ביקש לבחון שוב את עמדתו אך מאחר והודיע כי הוא עומד על הדחיה הוגשו סיכומיו תחילה. הנתבע טוען כי התובעת היתה נפרדת. העובדה כי נסעה עמו לסידורים אינה שוללת את הנפרדות. אין לראות בשכר תחליף למזונות, אין לקבל כי מדובר בתשלום פיקטיבי שכן משמעות הדבר הינה פיקציה מול רשויות המס. הדירה בבן יהודה הינה רכוש משותף ולפיכך אינה יכולה לשמש תחליף למזונות. יש לתת משקל להודעה לחוקר בה אמרה התובעת כי אינה מקבלת כל תמיכה וכי מימנה את כל הוצאותיה. גם אם קיבלה התובעת מפעם לפעם כספים לנסיעות לחו"ל או לרכישת מכונית אין מדובר בנשיאה למעשה במזונות בצורה עקבית. 9. סיכומי התובעת הוגשו כשנה לאחר הנתבע וזאת מחמת תקלה. התובעת טוענת כי לא ארע נתק או פירוד למעט לינה בדירה אחרת וכי הצדדים המשיכו לקיים משק בית משותף. התובעת צירפה אישורים לתצהירים התומכים בגרסתה. כורח המציאות ולא בחירה הביאו את התובעת שלא ללון עם המנוח תחת קורת גג אחת. המנוח נשא למעשה במזונותיה בפועל באמצעות מדור, רכב, נסיעות לחו"ל וכלכלה. אין לקבל את טענת הנתבע כי הדירה בבן יהודה הינה רכוש משותף וזאת בהעדר החלטה שיפוטית, בהיותה רשומה על שם המנוח בהיות הדירה מתנה שקיבל המנוח ובכך שמכל מקום מחצית הדירה היתה שייכת למנוח. 10. ההכרעה - סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע: " "אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו להוציא - (1) ... (2) מי שהיתה בחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חדשים שלפני פטירת המנוח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החדשים שלפני פטירתו;..." הסימן העיקרי לקיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא הפסקת המגורים המשותפים באופן מלא או חלקי. יחד עם זאת יש לבחון האם הפירוד נעשה מרצון או שאינו תלוי ברצון הצדדים: "יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר פירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה, יכול ובני הזוג לא יחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר לדוגמא בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה באונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג." (דב"ע נב/0-69 אביבה ליאון נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 458). 11. לטעמנו הוכיח המוסד במקרה זה כי התובעת היתה נפרדת מהמנוח החל משנת 2001. התובעת עצמה ראתה כך את המצב ביניהם ובתביעה שהגישה לקצבת שאירים ב- 13.11.07 רשמה בכתב ידה כי היא חיה בנפרד מהמנוח. בתביעה נוספת לקצבת שאירים מיום 13.12.07 שונה המידע ונרשם כי אינה חיה בנפרד. התובעת לא נתנה הסבר סביר לשינוי. התובעת מסרה בהודעה לחוקר מיום 27.1.08, היא נ/1, כי עד שנת 2000 גרו ביחד בהרצליה ומשנת 2000 היא נפרדה ועברה לגור ברחוב בן יהודה אולם טיפלה בו לאור מצבו הרפואי. בתצהיר טענה כי עד לפטירתו, שהתה עם המנוח במשך כל שעות היום ורק בלילות עברה לישון בדירה האחרת. לא קיבלנו גרסה זו. בהודעתה היא מבהירה כי החל משנת 2000 חיו בנפרד תוך ניהול משק בית בנפרד כאשר המנוח טופל על ידי פיליפינית ואף ידוע לה כי היתה לו חברה שחלק מהתקופה חיה איתו. אין בכך כדי לשלול את העובדה כי למרות הפירוד המשיכה התובעת לדאוג למנוח, לבקרו, לערוך קניות ואף לבשל לו מדי פעם תבשילים שאהב, אך אין באלה כדי לאיין את הפירוד הפיזי במגורים נפרדים ובניהול משקי בית נפרדים. אין מדובר רק בשינה נפרדת בלילה. הראיה הטובה לכך הינה כי עם הפרידה פתחה התובעת חשבון בנק נפרד לצורך ניהול משק הבית הנפרד שלה. 12. התובעת ממשיכה וטוענת כי הפרידה נכפתה עליה בשל אירוע אלימות שהיה בשנת 2001. מוכנים אנו לקבל כי היה אירוע טראומתי אשר הביא את התובעת להחלטתה ואף גיורא לא הכחיש זאת, אלא שלא הוכח שמדובר בפירוד מאונס שכן לא הוכח כי נעשה ניסיון לטיפול בעניין אלא כל שטופל הוא ההשלכות הכלכליות שנובעות מהפרידה. התובעת עצמה העידה כי לאחר האירוע ולאחר הפרידה היתה למנוח חברה שחיה איתו. כך שאין בטענה לאירוע חד פעמי כדי להורות על כך שמדובר בפרידה מאונס שנכפתה על הצדדים במשך כשש שנים. 13. יחד עם זאת ועל אף הפירוד, הוכיחה התובעת כי המנוח נשא למעשה במזונותיה, לפיכך יש לקבל את התביעה. קיבלנו את עדותו של גיורא אשר מתיישבת עם הנסיבות כי התובעת קיבלה כל חודש כספים מעבר למשכורת בסך כולל של בין 10,000 ₪ ל- 12,000 ₪. העובדה כי אין מדובר בסכום קבוע אינה מאיינת את העובדה כי מדובר בתשלום שבה להקנות לתובעת יציבות כלכלית ולפיכך יש לראות בו כתשלום מזונות לצורך סעיף 238 הנ"ל. גם גיורא העיד כי לאחר התייעצות עם עו"ד הבין המנוח כי יש לדאוג כי לתובעת יהיה מספיק כסף כמו שהיא צריכה וכמו שהיה לה לפני כן. העובדה כי מדובר בכספים בסדר גודל הנדון נלמדת מן העובדה כי התובעת עברה לגור בתחילה ברעננה בדירה שכורה. על פי חוזה השכירות מדובר בשכר דירה של 750 דולר. בשנים הרלבנטיות שכר הדירה נע בין 4 ₪ לדולר לבין סכום המתקרב ל- 5 ₪, ודהיינו - מדובר בסכום הנע בין 3,000 ₪ ל- 3,750 ₪. לתובעת לא היו כל מקורות הכנסה מלבד 5,000 ₪ אשר קיבלה כשכר בגין עזרתה בחברה המשפחתית. אין חולק כי התובעת נזקקה לסכומים מעבר לכך כאשר הוכח כי התובעת השתמשה ברכב פרטי וניהלה משק בית נפרד בביתה ברעננה. הנתבע לא הוכיח מקור הכנסה אחר ולפיכך אנו מקבלים בעניין זה את עדותו של גיורא. משזו מסקנתנו מתייתר הדיון האם ה- 5,000 ₪ הינם בבחינת שכר עבודה או מזונות, שכן מלבד סכום זה קיבלה התובעת כל חודש סכומים ניכרים נוספים. 14. ערים אנו לדברי התובעת בהודעה: "אני מציינת כי המנוח לא תמך בי כלל מאז שעזבתי את הבית ואני מממנת את כל הוצאותי ללא עזרתו או מתן מזונות ממנו או תמיכה כלשהיא". בעדותה טענה כי למונח תמיכה בגרמנית יש משמעות של תמיכה פיזית ואילו לגבי הוצאות, הבן העביר לה כמעט כל חודש כסף מזומן לצורך הוצאות. מדובר לדבריה בכסף מזומן שחלקו עבור הוצאות לא שוטפות כמו מכונית וטיולים, וחלקם עבור הוצאות למנוח. לא קיבלנו את הסברה של התובעת לפיה הבינה את המילה תמיכה כתמיכה פיזית. למרות זאת ולמרות המשקל שאנו מייחסים להודעה על פני גרסה מאוחרת העדפנו את הגרסאות בתצהירים אשר מתיישבות עם הסבירות לאור רמת החיים שתוארה על ידי התובעת ולא נסתרה. התובעת עשתה עלינו רושם של אישה גאה ולפיכך הצהירה כי המנוח לא תמך בה. אמנם התובעת לא קיבלה סכומים שהוגדרו כמזונות אך כל הוצאותיה שולמו במזומן על ידי המנוח, באמצעות גיורא, ושוכנענו כי מדובר בסכומים העולים באלפי ₪ כל חודש על 5,000 ₪ אותם נהגה לקבל בטרם הפרידה. 15. סוף דבר התובעת הוכיחה כי הינה בגדר "אלמנה" ולפיכך זכאית לקצבת שאירים. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום. קצבת שארים