קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה מחמת מעשה בית דין: לפנינו בקשתה של התעשייה האווירית לישראל בע"מ [להלן - "הנתבעת" או "המבקשת"], לדחות על הסף את התביעה שהגיש נגדה התובע, מר אמיר חרמוני [להלן - "התובע" או "המשיב"], וזאת -מחמת מעשה בית דין. לחלופין - מבוקש להורות על מחיקת התובענה על הסף בהיותה טורדנית וקנטרנית. תמצית הרקע העובדתי - התובע הועסק אצל הנתבעת כמהנדס תעשיה וניהול וכיהן בתפקידים שונים בה, החל מיום 1.3.76 ועד פיטוריו ביום 13.9.95. בגין פיטוריו הגיש התובע תביעה לבית דין זה בה טען לאי חוקיות הפיטורים, ותבע את ביטולם ואת השבתו לעבודה בנתבעת [עב' 3237/96 אמיר חרמוני נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח', להלן - "התביעה הראשונה"]. ביום 30.10.03 ניתן פסק דינו של בית דין זה [מותב בראשות כב' השופט מאיר נחתומי], אשר דחה את תביעתו של התובע לביטול פיטוריו ולהחזרתו לעבודה במבקשת, אך פסק לזכותו פיצוי כספי בגובה 18 משכורות בגין פיטורים שלא כדין. זאת - על אף שהתובע נמנע מלתבוע סעד כספי חלופי למקרה שתידחה תביעתו לאכיפת יחסי העבודה [נספח א' לבקשה, להלן - "פסק הדין האזורי"]. הצדדים הגישו ערעורים הדדיים על פסק הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה, אך זה הותיר את פסק הדין האזורי על כנו והערעורים נדחו [ע"ע 440/03; ע"ע 1126/04, בפני כב' סגנית הנשיא (כתוארה דאז) השופטת א' ברק, השופט ע' רבינוביץ' והשופטת (כתוארה דאז) נילי ארד], נספח ב' לבקשה, להלן - פסק הדין הארצי"]. על פסק הדין הארצי הגיש התובע עתירה לבג"ץ, ועתירתו נדחתה מן הטעם שלא נמצאה עילה להתערבותו של בית משפט זה [בג"ץ 1345/06 אמיר חרמוני נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 13.3.07, נספח ג' לבקשה, להלן - "פסק הדין בבג"ץ"]. בהמשך, פנה התובע ללשכת ההוצאה לפועל למימוש פסיקתא לביצוע פסק הדין האזורי [18 המשכורות שנפסקו לזכותו]. משהתברר למבקשת כי היא אינה מודעת לקיומה של הפסיקתא, הגישה המבקשת תביעה לביטולה [עב' 10861/06, בפני כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי]. בהחלטה מיום 11.2.08 התקבלה התביעה ובוטלה הפסיקתא, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות [נספח ד' לבקשה, להלן - "פסק הדין בביטול הפסיקתא"]. התובע ערער לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין בביטול הפסיקתא [ע"ע 206/08 אמיר חרמוני - התעשייה האוירית לישראל בע"מ], ובמסגרת הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכם לפיו ההליך יימחק והצדדים יפנו להליך גישור. במסגרת זו נקבע, כי נקודת המחלוקת בהליך הגישור תהא "המשכורת הקובעת לעניין חישוב הפיצוי שנפסק למערער [18 משכורות] בגין פיטוריו שלא כדין על ידי בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה". עוד הוסכם, כי כל צד יוכל להעלות בגישור טענות ותביעות נוספות מבלי שהדבר יחשב כחריגה ממסגרת הגישור", וכן כי "כל צד שומר לעצמו את כל טענותיו ותביעותיו כלפי הצד השני, ויהיה רשאי לנקוט כל צעד משפטי אם הליך הגישור לא יעלה יפה" [נספח ה' לבקשה, להלן - "הסכם הגישור"]. הליך הגישור בין הצדדים כשל, ולא הושג ביניהם כל הסדר. בתביעה דנן מבקש התובע לתבוע סעדים כספיים, כלכליים ונפשיים, בגין הנזקים הריאליים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מפיטוריו שלא כדין ומהשתלשלות העניינים המפורטת לעיל. במסגרת זו, טוען התובע, כי הפיצוי שנפסק לזכותו בפסק הדין האזורי בגובה 18 משכורות הינו פיצוי "בשיעור סמלי" בלבד, כלשונו, אשר אין בו כדי להשיב, ולו באופן חלקי, את נזקיו האמיתיים בגין הפיטורים [סעיפים 21 ו- 34 לכתב התביעה דנן]. כנגד תביעה זו הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין, ולחלופין למחיקתה בהיותה טורדנית וקנטרנית - היא הבקשה שבפנינו. ואלה נימוקי הבקשה - בין התובע לנתבעת התנהלו במשך 13 שנים הליכים משפטיים רבים, אשר בסיומם נדחתה תביעתו של התובע להשבה לעבודה ונפסק לזכותו פיצוי כספי בגובה 18 משכורות בגין פיטוריו. בכך, מוצו ההליכים בגין עילת תביעתו של התובע בשל פיטוריו שלא כדין מהנתבעת. המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים הינה גובה המשכורת לחישוב הפיצוי שנפסק לזכות התובע בסך 18 משכורות, שכן פסק הדין האזורי לא הגדיר מה גובהה של "משכורת" לצורך החישוב האמור, והליך הגישור בין הצדדים בסוגיה זו לא צלח. על פי ההלכה, בעל דין מושתק מלהעלות את טענותיו בשנית כאשר היה לו יומו בבית המשפט; מוצתה ההתדיינות בעילות תביעתו; וההליך הוכרע בפסק דין חלוט. מאחורי כלל זה עומד הרעיון של סופיות הדיון, המיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. בתביעתו דנן, מעלה התובע עילות זהות לעילות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, ואשר נדונו והוכרעו בפסק דין חלוט. מדובר בניסיון לערוך מקצה שיפורים להליכים הקודמים בכימות כספי מופרך. יש לאבחן את מדיניות היד הקמוצה של בתי הדין לעבודה בסילוק על הסף של תביעות, ולקבוע כי במקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות בבירור את סילוק התובענה על הסף. זאת, בפרט כשעסקינן בטענת מעשה בית דין, ומשמדובר בתובע שהיה לו יומו בשלוש ערכאות משפטיות, ונפסק לזכותו פיצוי כספי העולה על המקובל, בגובה 18 משכורות. לחלופין - יש למחוק את התובענה על הסף בהיותה טורדנית, קנטרנית, חמדנית וחסרת תום לב, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. תגובות התובע לבקשה - הבקשה לא עומדת בכללי הדין, משאינה טוענת לחוסר עילה של התובע בכתב תביעתו, אלא לזהות עילות ומעשה מעשה בי דין, על בסיס עובדות וטענות שכלל לא עולות מכתב התביעה עצמו. במקרה דנן, מדובר בעילה ובסעד שלא נטענו בעבר על ידי התובע, לא בבית הדין האזורי לעבודה ולא בבית הדין הארצי, שהרי הסעד שדרש בעתירותיו השונות היה חזרה לעבודה בלבד. משלא קיבלו שתי הערכאות את הסעד שנתבקש על ידי התובע, פנה התובע לבג"ץ על מנת שיפעל להחזרתו לעבודה, או לחלופין שיפסוק לו סעד כספי הולם. משהכרעת בג"ץ היתה כי אין עילה להתערבותו בפסיקת בית הדין הארצי, נותרה לתובע רק האפשרות לפנות לבית הדין לעבודה בתביעה הכספית דנן, בגין הנזקים הריאליים שנגרמו לו. הנתבעת אף לא הרימה בבקשתה את נטל ההוכחה כנדרש ממנה, ולא הציגה אף לא עילה אחת שנתבעה על ידי התובע בעבר, ושכעת הוא עותר לקבלת סעד נוסף בגינה, שהינו סעד של פיצוי הולם. העוגן המשפטי העיקרי עליו מבוססת תביעתו של התובע הינו הסכם גישור בין הצדדים שהושג ביוזמת בית הדין הארצי במהלך דיון בפניו, ואשר במסגרתו הסכימו הצדדים, בין היתר, כי צד יוכל להעלות טענות ותביעות נוספות בגישור מבלי שהדבר ייחשב כחריגה ממסגרת הגישור, וכי כל צד שומר על כל טענותיו ויהיה רשאי לנקוט בגינן כל צעד משפטי, היה והליך הגישור ייכשל. בעקבות הסכם זה, אף אם היה מקום לטענת מעשה בית דין מצד הנתבעת, ממילא מנועה היא מלהעלותה לאור ההסכמה כי לתובע קיימת עילת תביעה חוקית. לפיכך, משכשל הסכם הגישור והנתבעת הוסיפה לפגוע בתובע והציעה לו סכום זעום כפיצוי, תביעתו לפיצוי ריאלי אינה בבחינת מעשה בית דין. כל זאת, בפרט לאור ההלכה הפסוקה בדבר הפעלת הסעד של מחיקה על הסף ביד קמוצה ובמשורה, לא כל שכן בבתי הדין לעבודה, והכלל לפיו לעולם יעדיפו בתי המשפט את בירור התובענה גופה על פני מחיקתה על הסף, אף אם סיכויי התובע קלושים אך יש סיכוי כלשהו שיצליח בתביעתו. באשר לטענות הנתבעת בנוגע להשתלשלות העניינים, יובהר - הסעד היחידי שתבע התובע בתביעתו הראשונה היה השבה לעבודה, ללא כל התייחסות לפיצוי כספי. פסיקת הפיצוי הכספי על ידי בית הדין האזורי נעשתה מבלי שנערך דיון מעמיק בעניין, ואף שיעור הפיצוי נקבע באופן שרירותי ["ח"י משכורות"]. בעתירתו לבג"ץ טען התובע כי לא ניתן להענישו על מחדלם של בתי הדין אשר עיכבו את הטיפול בתביעתו משך כעשור, ולמנוע ממנו בשל כך סעד של חזרה לעבודה. לחלופין, בהתייחסו לפיצוי הכספי שנפסק לו דרש התובע, כי ייקבע תשלום הולם תוך חישוב ריאלי של הפיצויים, עוגמת הנפש והוצאות המשפט. בתגובתה לבג"ץ טענה הנתבעת כי במידה והתובע מבקש להגדיל את הפיצוי הכספי שנפסק לו, עליו לתבוע סעד כספי זה בבית הדין האזורי ולא בבג"ץ. בתביעתו זו פעל התובע בדיוק כפי שטענה הנתבעת בפני בג"ץ. תשובת הנתבעת לתגובתו של התובע - פרשנותו של התובע להסכם הגישור שנערך בבית הדין הארצי הינה המצאה חדשה, חסרת כל יסוד. תוצאת ההליכים המשפטיים בבית הדן האזורי, הארצי ובבג"ץ בעניינו של התובע היתה כי הוא אינו זכאי לסעד של חזרה לעבודה בנתבעת, אלא לפיצוי כספי בגובה 18 משכורות. השאלה היחידה שנותרה במחלוקת הינה, מהו השווי הכספי של פיצוי זה, מאחר והערכאות הקודמות לא הגדירו מה גובהה של "משכורת" לצורך חישוב גובה הפיצוי. לכן, כל יתר פעולותיו המשפטיות של התובע התמקדו בסוגיה יחידה זו שנותרה במחלוקת, וכך גם ההליך בבית הדין הארצי לעבודה במסגרתו נחתם הסכם הגישור בין הצדדים. אין חולק, כי במסגרת הדיון בארצי ידע התובע והסכים, כי המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים הינה גובה "המשכורת" לעניין גובה הפיצוי, ולכן גם הוסכם בין הצדדים כי זו תהא נקודת המחלוקת [סעיף 5.7(1) להסכם הגישור שהושג בבית הדין הארצי ביום 22.12.08 וקיבל תוקף של פסק דין - נספח ה' לבקשה]. אף על פי כן, בחוסר תום לב קיצוני מבקש התובע לקרוא לתוך ההסכם שהושג, יש מאין, דברים שלא נכתבו ואשר לאף אחד מהצדדים לא היתה כוונה לכלול בו. פרשנותו של התובע אינה מתקבלת על הדעת ואין לקבלה. דרישתו של התובע להוצאות משפטיות ועוגמת נפש נדונה והוכרעה כבר בעבר - פסיקת הוצאות משפט ו/או אי פסיקת הוצאות המשפט במסגרת כל ההליכים המשפטיים הקודמים, וכן הפיצוי שנפסק לתובע בגובה 18 משכורות על ידי בית הדין הארצי, ממצים את זכותו של התובע לתבוע פיצוי בגין הוצאות משפט ועוגמת נפש, בבחינת מעשה בית דין. התייחסות הצדדים לתחולת תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 ["תביעת מלוא הסעד ופיצול סעדים"] בנסיבות המקרה דנן - בהחלטה מיום 30.1.11 נתבקשו הצדדים להגיש התייחסותם לתחולת תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 [להלן - "תקנות בית הדין לעבודה"], בנסיבות המקרה דנן, משזו לא הובאה בבקשה ובתגובות לה. ביום 30.3.11 הגיש התובע את התייחסותו כאמור, בה טען, בתמצית, כדלקמן: אין מדובר במעשה בית דין, שכן הסעד הכספי נפסק לזכות התובע אגב אורחא, במסגרת תביעה לאכיפת יחסי עבודה. לתובע לא היה יומו בבית הדין באשר לסכום הפיצוי הריאלי המגיע לו. על פי הפסיקה, יש להחזיר את עניינו של עובד שלא זכה לסעד של אכיפת יחסי עבודה לבית הדין הארצי על מנת לקבוע את הפיצויים המגיעים לו; אין מדובר בעילה זהה לתביעה שהגיש התובע לאכיפת יחסי עבודה, שכן עניינה של התביעה דנן בעילה הנזיקית של פיצוי כספי הולם בגין נישולו ממקום עבודתו של כדין, והנזקים הכלכליים והנפשיים שנגרמו לו כתוצאה מכך; ביום 2.5.11 הגישה הנתבעת את התייחסותה בה טענה, בתמצית, כדלקמן: התובע לא קיים את החלטת בית הדין בה נדרש לסכם טיעוניו בנוגע לתחולת תקנה 26 בלבד, והפך את התייחסותו למקצה שיפורים לבקשה; תקנה 26 אינה חלה בנסיבות המקרה דנן -הסעד המבוקש כבר נפסק לזכות התובע בתביעתו הקודמת, ומשכך אין תחולה לתקנה 26, הגם שמדובר בעילת תביעה זהה לעילת התביעה הקודמת [פיטורי התובע שלא כדין]; שלוש הערכאות - ביה"ד האזורי, ביה"ד הארצי ובג"ץ - קבעו כי מחדלו של התובע שלא תבע סעד כספי חלופי בתביעתו הראשונה לא יעמוד לו לרועץ, ותיקנו את מחדליו באמצעות פיצוי כספי. בית הדין הארצי קבע בפסק דינו בבירור כי פסיקת הפיצויי כללה גם פיצוי בגין נזק של ממון, שחושב על דרך אומדנא, בבחינת שיקול דייינים; עד מועד הגשת התביעה דנן אימץ התובע את קביעת הערכאות השונות לגבי גובה הפיצוי שנפסק לזכותו, כאילו מהווה חלק מתביעתו המקורית. התובע אף ניסה לערער על גובה הפיצוי ונדחה, וכן פנה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לממשו; מטעמי זהירות, אף אם ייקבע כי חלה תקנה 26, אזי אין מקום ליתן היתר לפיצול סעדים על פי התנאים הקבועים בתקנה עצמה, ובכלל זה - אי עמידת התובע במועד להגשת בקשה לפיצול סעדים [משזו כלל לא הוגשה], ואי עמידתה של בקשה כזו, אף אם היתה מוגשת, בתנאי תקנת משנה ג', מאחר ומדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, שלא הוגשה בתום לב, ואשר קיימים שיקולים רבים המצדיקים את דחייתה, ובכללם ריבוי הליכים שניהל התובע ומיצוי זכות הגישה לערכאות. דיון והכרעה כלל מעשה בית דין - תקנה 45(1) לתקנות בית הדין לעבודה קובעת, כי בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מחמת 'מעשה בית דין'. המלומדת נ' זלצמן עמדה בספרה על הגדרתו ומהותו של כלל מעשה בית- דין [res judicata], כדלקמן: "כלל מעשה בית- דין [res judicata] מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבית המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק- הדין. משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנוֹ, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. תכונת המוחלטות המוענקת לפסק הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, חוסמת בכך את הדרך לפני הצדדים לבירור האמת ולעיתים אף עשויה לגרום להנצחת טעויות; אך שיקולים שבתקנת-הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים משפטיים. על כן, אף אין בודקים אם צדק השופט בהחלטתו, ואין טעות בפסק הדין מספקת לבעל הדין היתר להשתחרר מכבלי מעשה בית דין. כוחו של המעשה השיפוטי, כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שנדון" או ב"שאלה שנדונה" בפסק הדין." [נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, תשנ"א- 1991), בעמ' 3-4] על פי הפסיקה, מורכב הכלל בדבר מעשה בית דין משני כללי משנה עיקריים [ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, בעמ' 586]: האחד, מקום בו נדונה תביעה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק שוב לתביעה נוספת בין אותם צדדים וחליפיהם, אם זו מבוססת על עילת תביעה זהה. כלל זה ידוע בכינויו "השתק עילה"; השני, מקום בו במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה בו במפורש או מכללא, יהיו בעלי הדין וחליפיהם משותקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות. כלל זה מכונה, בין השאר, "השתק פלוגתא". בענייננו, מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי הן בתביעתו הראשונה של התובע [עב' 3237/96], והן בתביעתו דנן, עסקינן בעילת תביעה זהה - היא פיטוריו של התובע שלא כדין [סעיף 2(ג) לפסק הדין האזורי; סעיף 30 לכתב התביעה דנן]. לפיכך, כלל המשנה הרלוונטי במקרה דנן הינו הכלל בדבר "השתק עילה", עליו נכתב בספרה של כב' המלומדת זלצמן, כדלקמן: "מכוח כלל השתק-העילה, מונע פסק דין שניתן בתובענה אחת התדיינות נוספת בין בעלי הדין לא רק בפלוגתאות שנידונו בפועל והוכרעו בפסק הדין, אלא גם בטענות, נימוקים או תיאוריות שכלל לא הועלו לדיון במסגרת ההתדיינות הראשונה, ובלבד שבאותה עילת תביעה מדובר בכל אחת מן ההתדיינויות. במילים אחרות, תובע שזכה בפסק דין או שתביעתו נדחתה אינו יכול לחזור ולתבוע את הנתבעת בגין אותה עילה בטענות משפטיות או בנימוקים עובדתיים חדשים, שלא העלה בהתדיינות הראשונה. בין שזכה התובע בפסק הדין ובין שתביעתו נדחתה, בכל מקרה מוצתה עילת התביעה בפסק הדין ונעלמה. מכוחו של פסק הדין הוקם והוצב מחסום דיוני לפני תביעה נוספת שמגיש התובע נגד הנתבעת בגין אותה עילה. המושג עילת תביעה הוא איפוא מושג-המפתח להפעלתו של כלל ההשתק. "עילת התביעה" היא שקובעת את גבולות חלותו של הכלל במקרה הקונקרטי. אם מצא בית המשפט שהעילות בכל אחת מן התובענות זהות, מושתק התובע מלתבוע שוב, בין שהוא תובע סעד שונה, בין שהוא תובע חלק מסעד שלא תבע, ובין שהוא מבקש אותו סעד בטענה עובדתית חדשה או בעזרת תיאוריה משפטית שלא העמיד בתובענה הראשונה." [נ' זלצמן, שם, בעמ' 46] בענייננו, התובע הגיש תביעה לביטול פיטוריו ולאכיפת יחסי העבודה משפוטר, לטענתו, שלא כדין, אך נמנע מלתבוע סעד חלופי של פיצויים בגין פיטורים אלה והנזקים שנגרמו לו בגינם, למקרה שתידחה תביעתו לאכיפת יחסי עבודה. אף על פי כן, בפסק הדין האזורי קבע מותב בראשות כב' השופט נחתומי, כי הגם שהתובע פוטר מעבודתו בנתבעת שלא כדין, אזי "אין זה צודק, ואלי אף אינו בר ביצוע- מעשית, לכפות על הנתבעת להחזיר את התובע לעבודתו" [סעיף 22 לפסק הדין האזורי], וכי הסעד הראוי בנסיבות העניין איננו אכיפה אלא פיצויים. לפיכך, ועל אף שסעד של פיצויים לא נתבע, כאמור, על ידי התובע, פסק ביה"ד האזורי לזכות התובע פיצויים בגובה 18 משכורות, כדלקמן: "הלכה פסוקה היא, כי הפיצוי המרבי עבור פיטורים שלא כדין מגיע לכדי סכום השווה לשכר של שנה אחת. רק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר (ר' דב"ע לז/3-5 סלאמן סלאמן נ' ההסתדרות, עבודה ארצי כרך י (2), 202).... בבואנו לפסוק את סכום הפיצויים לתובע עלינו להביא בכלל חשבון את התנהגותו של התובע שהיוותה את העילה לפיטוריו. משכך, כפי שיש להתחשב בהתנהגות הפסולה של ועדת הבירור כלפי התובע, כך יש גם להתחשב בהתנהגותו הפסולה של התובע. אכן, ראינו לנכון להתייחס בפסיקת סכום הפיצוי לוויתקו של התובע, אשר השקיע 19.5 שנות עבודה בנתבעת בתפקידים שונים, כמו גם לעובדה שעל אף שלתובע נותרו עדיין שנים רבות של עבודה עד לגיל הפרישה, אין עסקינן בבחור בעלומיו, אלא באדם בעל משפחה אשר צריך לדאוג לפרנסתו ולפרנסת משפחתו.לאחר ששקלנו את כלל הנסיבות כאמור לעיל, הגענו למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון יהא זה נכון וראוי לפסוק לתובע פיצויי בגובה 18 (בסימן ח"י בהן...) משכורות, אשר יחושבו לפי משכורתו האחרונה, בגין פיטוריו של התובע שלא כדין מהנתבעת." [סעיפים 25-27 לפסק הדין האזורי] מתגובת התובע לבקשה עולה, למעשה, הטענה, כי מאחר וסעד הפיצויים לא נתבע על ידו, ונפסק ביוזמת בית הדין, הרי שלא ניתנה לו האפשרות להוכיח בפני בית הדין את הנזקים הריאליים שנגרמו לו כתוצאה מפיטוריו, ולא ניתן לו יומו להוכיח את זכאותו לסעדים הכספיים והיקפם. נקדים ונאמר, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים; כתבי הטענות השונים שהוגשו על ידם בהליכים שהתנהלו בפני הערכאות השונות; והכרעותיהן של הערכאות השונות בעניינו של התובע, אזי אין בידינו לקבל טענה זו. ונבאר - בהודעת הערעור שהגיש התובע על פסק הדין האזורי התייחס לפסיקת הפיצוי הכספי ושיעורו, וטען כדלקמן: "3.4. הימנעותו של בית הדין קמא הנכבד מדיון במניעי הפיטורין "תחמה" למעשה את מסגרת הסעדים הכספיים בשיעורים נמוכים לאין ערוך "משווי" של סעד האכיפה או תמורתו הכספים. 3.5. הואיל ובית הדין הנכבד קמא ציין בין נימוקי סירובו להחזיר את המערער לעבודה את העובדה שחלפו 8 שנים ממועד הפסקת עבודתו, חמורה עוד יותר התעלמותו מבירור הטענות שביחס למניעי הפיטורין אשר משקל הסעד בגינן - לו ניתן היה - גדול ביותר דווקא נוכח השנים הרבות שחלפו. ... 17. משהחליט בי"ד קמא הנכבד למנוע מהמערער סעד של חזרה לעבודה וקבע לו פיצוי כספי, טעה בפסקו למערער פיצוי נמוך ביותר - שווי 18 משכורות בלבד, לעומת שמונה שנות הפסד שכר עבודה שכבר נמנעו ממנו מיום פיטוריו, שכרו עד גיל הפנסיה, פגיעה משמעותית בגובה הפנסיה וכן פיצוי בגין נזקים נפשיים לו ולקרובים אליו בשיעורים מופלגים." [הודעת הערעור מטעם התובע, נספח ג' לכתב התביעה. ההדגשה במקור] הנתבעת הגישה אף היא, כאמור, ערעור על פסק הדין האזורי, וטענה במסגרתו, בין היתר, כנגד חיובה "לשלם למשיב פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בכלל ובפרט למרות שסעד כספי לא נכלל בתביעתו של המשיב, למרות שלא התקיים דיון בעניין בביה"ד דלמטה ולמרות שלא היה למערערת יומה בביה"ד הנכבד דלמטה בעניין זה." לחלופין, ערערה הנתבעת על גובה הפיצוי שנפסק לזכות התובע, בטענה כי נפסק באופן בלתי מבואר [סעיף 1.ב להודעת הערעור מטעם הנתבעת, נספח ד' לכתב התביעה, וראה גם סעיפים 15-24]. הנה כי כן, התובע טען בערעורו לבית הדין הארצי כי הפיצוי הכספי שנפסק לזכותו אינו משקף את הנזקים הריאליים שנגרמו לו עקב פיטוריו, והנתבעת אף התייחסה בבירור להיעדר האפשרות להוכיח את גובהם של הנזקים הכספיים, והעובדה כי לא ניתן לצדדים יומם בבית הדין בעניין זה. בהתאם, התייחס בית הדין הארצי לסוגיית הפיצויים והיעדר הטיעון בנושא בפסק דינו, בקובעו כדלקמן [מפאת חשיבות הדברים לענייננו, נביאם במלואם]: "אין להקפיד עם מר חרמוני על כך שנמנע מלתבוע סעד חלופי של פיצויים. במקרה זה, הקפדה עם מחדלו של מר חרמוני הייתה מביאה לתוצאה בלתי צודקת בעליל. גם הוועדה העליונה הבינה שאם אין מחזירים אותו לעבודה, יש לפסוק לו פיצויים מוגדלים. הדברים מתבקשים, הגיוניים, וכל תוצאה אחרת היא בלתי סבירה ובלתי צודקת. יש לציין, כ בדרך זו בקירוב הלך בית דין זה בפסק דין בונה. אכן העדר טיעון בנושא הפיצויים עלול להקשות על פסיקתם המדויקת, אך בית דין זה יכול להסתייע בתקדימים לגבי גובהם של פיצויים בשל פיטורים שלא כדין המצויים לרוב בפסיקתנו. אין ספק שפיטורים שלא כדין גורמים נזק ממון למי שמקור פרנסתו הקבוע נגדע. יהיו מקרים לא נדירים שפסיקת הממון לא תהא דווקא חישובית לכל פרטיה אלא הערכתית שומתית בבחינת שוּדָא דְדָיָינֵי - שיקול דעת הדיינים גם ללא הוכחה של נזק, כך גם נעשה במקרה זה על ידי בית הדין האזורי. נראה, כי לאור נסיבות העניין ולאחר שקלול כל הגורמים פסיקה זו מאוזנת היא, ואין בה קמיצת יד מחד ולא פזרנות רבה במיוחד מאידך. לא נעלם מאיתנו שהמדובר בפיצוי כספי כולל של קצת למעלה משלוש משכורות לכל שנת עבודה. אולם המדובר בפיטורים שלא כדין של עובד קבוע וותיק בגיל מתקדם בשעה שמדובר למעשה במעידה ראשונה. אכן, הפיצויים שפסקה הוועדה העליונה היו בשיעור הפיצויים שניתנו לעובד הפורש בתוכנית הבראה, אולם, כאמור, במקרה הזה עסקינן בפיטורים שלא כדין המצדיקים פיצוי גבוה יותר, כפי שנפסק לזכותו על ידי בית הדין האזורי. אשר על כן, הגענו לכלל מסקנה כי יש להותיר את פסיקתו של בית הדין האזורי על כנה. יוטעם, כי פסיקתנו במקרה זה מוגבלת לנסיבותיו בלבד." [סעיפים 37-39 לפסק הדין הארצי, ההדגשה הוספה] בית הדין הארצי לעבודה נתן, אם כן, דעתו, לכך כי נמנע מהצדדים להביא ראיות ולקיים דיון בשאלת גובה הפיצוי הכספי, וקבע בבירור כי במקרים מסוימים אפשר שפסיקת הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין תהא הערכתית- שומתית בלבד, בהתבסס על ידיעת דיינים והלכות הפסיקה, להבדיל מפסיקה חישובית לכל פרטיה. לא זו אף זו - התובע עתר, כאמור, לבג"ץ כנגד פסק הדין הארצי, וביקש בעתירתו כי יוצאו, בין היתר, הצווים הבאים: "... 8. צו על תנאי המכוון אל משיב 1 המורה לו ליתן טעם ולנמק מדוע לא תיקן את החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה ולא הכריז כי הפיצוי הכספי שנפסק לעותר נמוך מדי ובעיקר בהשוואה לפיצוי אותו היה מקבל לו אך פוטר בהליך פיטורין רגיל כפורשים אחרים מעבודה במשיבה 2. כל זאת בעוד, בניגוד לכל אלה, היו פיטוריו בלתי חוקיים לדעת כל חברי הרכבו של משיב 1. 9. צו על תנאי המכוון אל משיב 1 והמורה לו ליתן טעם ולנמק מדוע לא ישיב את תיק התביעה המקורי של העותר אל בית הדין האזורי על מנת שזה יקבע מהו היקף הנזק האמיתי אשר נגרם לעותר ולחייב את משיבה 1 לשאת באותו נזק, במידה ואינה מחזירה את העותר לעבודה בשירותיה. ... 13. צו על תנאי המכוון אל משיבה 2, המורה לה לבוא, ליתן טעם ולנמק מדוע לא פיצתה את העותר בפיצוי כספי נאות - והרעה את מצבו - בקביעת פיצוייו - בהשוואה לפיצוי אותו היה מקבל לו אך פוטר בהליך פיטורין רגיל כפורשים אחרים מעבודה במשיבה 2. כל זאת בעוד, בניגוד לכל אלה, ביו פיטוריו בלתי חוקיים לדעת כל חברי הרכבו של משיב 1." [עתירת התובע לבג"ץ, נספח ו' לכתב התביעה, ובהרחבה בסעיפים 84-112 לעתירה] הנה כי כן, אף בעתירתו לבג"ץ עתר התובע כנגד הסעדים הכספיים שנפסקו לזכותו, ועתירתו נדחתה, כאמור, משלא נמצאה עילה להתערבות בג"ץ, ופסק הדין הארצי הותר על כנו. כללו של דבר - פסיקת בית הדין הדין האזורי בשאלת הפיצוי הכספי לתובע, אשר נדונה והוכרעה גם על ידי ערכאת הערעור, מקימה מחסום דיוני לפני בעלי הדין, בבחינת מעשה בית דין, המונע התדיינות נוספת ביניהם בנושא זה, והמצדיק את דחיית התובענה דנן על הסף. אין מקום לטענה כי יש להבחין בין תביעת התובע לנזקים ממוניים, לבין פסיקת בית הדין האזורי לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני. בית הדין הארצי התייחס, כאמור, לנושא הפיצויים וקבע מפורשות כי גם פסיקת נזק ממוני לא חייבת להיות חישובית דווקא, אלא הערכתית בלבד, בהסתמך, בין השאר, על תקדימים המצויים בפסיקתנו. בהקשר זה, מביאים אנו בחשבון, כמצוטט לעיל, כי תכונת המוחלטות המוענקת לפסק הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, ובכך חוסמת בפני הצדדים את הדרך לבירור סוגיית הפיצוי גופא. כלל סופיות הדיון ושיקולים שבתקנת-הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים משפטיים, ומשמצאנו כי מוצתה העילה, וכי מדובר בעילת תביעה זהה, די בכך כדי לדחות את התובענה מכוח תקנה 45(1) לתקנות בית הדין לעבודה. התייחסות לתקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה בדבר פיצול סעדים - תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה, שעניינה "תביעת מלוא הסעד ופיצול סעדים" [להלן - "תקנה 26"], כמו גם תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, המקבילה לה, מהוות חריג לכלל בדבר 'השתק- עילה', שכן מאפשרות למנוע מראש את חלותו של כלל ההשתק על ידי השגת היתר לפיצול הסעדים מבית המשפט שלפניו הוגשה התובענה הראשונה [נ' זלצמן, שם, בעמ' 112, סעיף 8]. בענייננו, מתעוררת השאלה בדבר עצם תחולת תקנה 26 בנסיבות המקרה דנן, שכן הסעד הנתבע כיום על ידי התובע [פיצוי כספי בגין פיטוריו שלא כדין] כבר נפסק לזכותו בעבר [בשיעור נמוך יותר], במסגרת פסק הדין האזורי שאושר על ידי בית הדין הארצי, וזאת - להבדיל מסעד שלא נתבע ולא נפסק על ידי ערכאה קודמת, ועתה היה מבקש התובע לתובעו. לטעמנו, משמצאנו כי פסק הדין האזורי ופסק הדין הארצי מהווים מעשה בית דין, לרבות בשאלת הפיצוי הכספי, ומשקבענו כי התובע מיצה את עילת התביעה בדבר פיטוריו שלא כדין והסעדים הנובעים ממנה, אזי אין מקום לתקנה 26 בענייננו. אלא שגם לו סברנו, כטענת התובע, שמדובר בסעד שונה שלא נתבע, הרי שמדובר בסעד הנובע מעילה שנתבעה, ולפיכך אין התובע זכאי לתובעו ללא היתר לפיצול הסעד. משנמנע התובע מלבקש היתר לפיצול סעדים כאמור, וזאת - על אף ההסדר המיטיב הקבוע בתקנה 26 בדבר מועד הגשת הבקשה לפיצול סעדים [ע"ע 1115/02 אליהו כהן ואח' - עיריית ירושלים (לא פורסם), ניתן ביום 9.12.03], וחרף ההזדמנות שניתנה לו לטעון פרטנית לעניין זה בהחלטת בית הדין מיום 30.1.11, אזי אין התובע רשאי להגיש תביעה חדשה בגין סעד זה. מובהר, כי אין בקביעה זו כדי להביע עמדה בדבר תוצאותיה של בקשה כזו לו היתה מוגשת. הסכמת הצדדים במסגרת הליך הגישור - לטענת התובע, העוגן העיקרי עליו מבוססת תביעתו דנן הינו הסכם הגישור שהושג בין הצדדים במסגרת דיון בפני בית הדין הארצי [להלן: "הסכם הגישור"], לפיו כל צד רשאי להעלות טענות ותביעות נוספות במסגרת ההליך, וכן שומר על כל טענותיו, ויהיה רשאי לנקוט בגינן כל צעד משפטי היה והליך הגישור ייכשל. משכך, טוען התובע, הרי שאף אם היה מקום לטענת מעשה בית דין מצד הנתבעת, ממילא מנועה היא מלהעלותה לאור הסכמתה כי קיימת לתובע עילת תביעה חוקית. לאחר שעיינו בהסכם הגישור, אין בידינו לקבל טענה זו. הסכמת הצדדים להעלות טענות ותביעות במסגרת הליך הגישור אינה מקימה הסכמה להעלאת תביעה נוספת שכבר הוכרעה בהליך שיפוטי חדש. בשולי הדברים נוסיף עוד, כי אף לא מצאנו אסמכתא לטענת התובע כי בתשובת הנתבעת לעתירה לבג"ץ טענה כי ככל שהתובע מבקש להגדיל את הפיצוי הכספי שנפסק לו עליו לתבוע סעד כספי זה בבית הדין האזורי ולא בבג"ץ, ונהפוך הוא - בסעיף 92 לתשובתה לעתירה ציינה הנתבעת מפורשות כי: "בעניינו של העותר פסק לו בית הדין האזורי לעבודה סעד כספי בגין הפגם שמצא שנפל בהליך פיטוריו. ממילא, אין עוד מקום לשוב ולידון כיום בנושא זה בבית הדין האזורי בכלל ולאחר שבית הדין הארצי הכריע בו פעם נוספת - בפרט." [תשובת הנתבעת לעתירה לבג"ץ, נספח ז' לכתב התביעה] סיכום - אשר על כן, הבקשה מתקבלת, והתובענה דנן נדחית על הסף מחמת מעשה בית דין. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 3,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום שתומצא לו ההחלטה. הצדדים רשאים להגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הארצי תוך 30 יום. מעשה בית דין