קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי אבטלה עבודה בחו''ל: 1. תביעתו של התובע לקבלת דמי אבטלה נדחתה על ידי הנתבע (להלן גם: "המוסד") בנימוק שלא מילא אחר האמור בסעיף 161(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה -1995 (להלן: "החוק") ולא צבר 300 ימי עבודה במהלך 540 הימים שקדמו למועד הגשת התביעה. 2. ואלו העובדות הנחוצות לבירור התובענה: א. התובע הועסק בארץ כעובד בעבודה מועדפת בשירותה של חברת חיים יעקב שירותי כח אדם בע"מ בתקופה שמיום 6.8.07 ועד 25.2.08. ב. התובע פוטר מעבודתו בחברה הואיל ולא הייתה אפשרות להמשיך ולהעסיקו (מכתב הפיטורים, נספח א' לכתב התביעה). ג. בחודש אפריל 2008 החל התובע לעבוד כמאבטח בקהילה היהודית בווינה, אוסטריה, עד למועד פיטוריו בחודש דצמבר 2008, אז שב לישראל. ד. משלא מצא עבודה חדשה, פנה התובע ביום 1.2.09 והתייצב בלשכת שירות התעסוקה כדי לדרוש עבודה. ה. ביום 16.4.09, משלא נמצאה עבורו עבודה, פנה התובע למוסד בתביעה לקבלת דמי אבטלה. ו. המוסד ביקש מהתובע להמציא לו מסמכים אחדים, ולאחר שהשלימם שיגר לו המוסד מכתב בו הודיע על דחיית התביעה בנימוק שלא צבר את מכסת הימים הנדרשת כתקופת אכשרה לצורך הזכאות לדמי האבטלה. 3. המחלוקת בין הצדדים המחלוקת בין הצדדים לא סבה על העובדות אלא על פרשנות משפטית הנוגעת לסעיף 18 לאמנה שנחתמה ביום 28.11.73 (ונכנסה לתוקפה ביום 1.12.74) בין מדינת ישראל לבין רפובליקת אוסטריה בנוגע לזכות לדמי אבטלה (ראו כ"א, כרך 25, עמ' 1, מיום 28/11/1973) (להלן: "האמנה"). סעיף 18 לאמנה עוסק בביטוח אבטלה למי שהועסק בשתי המדינות הללו, וזו לשונו: "(1) חלו על אדם פלוני זה אחר זה או לסירוגין הדינים של שני בעלי האמנה, יחוברו, לעניין רכישת התביעה לגמלאות במקרה של אבטלה, התקופות שיש להביאן בחשבון לפי הדינים של שני בעלי האמנה, במידה שאינן חופפות. (2) תנאי לתחולת סעיף קטן (1) הוא שהאדם הנוגע בדבר היה מועסק כעובד בתחום בעל האמנה שלפי דיניו הוא תובע את הגמלה, בסך הכל 26 שבועות, תוך שנים עשר החדשים לפני הגשת התביעה זולת אם הופסקה העסקתו ללא אשמת העובד. (3)..." אין מחלוקת שהתובע הגיש את התביעה למוסד ביום 16.4.09 ומכאן שבתקופה של שנים עשר החודשים שקדמו ליום זה (להלן: "התקופה הרלוונטית"), המצוינת בסעיף קטן 2 ומתחילה ביום 17.4.08, לא עבד התובע בארץ כלל ובוודאי שלא 26 שבועות. המחלוקת בין הצדדים ניטשת סביב שאלת פרשנותו של סעיף 18(2), וליתר דיוק בנוגע לתנאי השני המופיע בסיפא שלו : "זולת אם הופסקה העסקתו ללא אשמת התובע". התובע טען כי כל האמור בסעיף קטן 2 כפוף לכך שהתובע הפסיק את עבודתו מרצונו החופשי, אולם ככל שהופסקה עבודתו של התובע במי מבין המדינות שלא באשמתו, חל האמור בסעיף קטן 1 בלבד, ומשכך יכול התובע לצרף את תקופות עבודתו בשתי המדינות והוא זכאי לדמי אבטלה. המוסד טען מנגד כי על פי סעיף קטן 2 אם מבקש התובע דמי אבטלה בישראל, הוא חייב להיות מועסק בארץ 26 שבועות במהלך התקופה הרלוונטית אלא אם כן הופסקה עבודתו בארץ שלא באשמתו. ברם, התובע דידן כלל לא הועסק בשנה שקודם להגשת התביעה בארץ וממילא לא מתקיים התנאי שבסעיף 2 והוא לא זכאי לדמי אבטלה. 4. הכרעה א. במחלוקת בין המוסד לתובע, סבורים אנו כי פרשנותו של התובע היא הסבירה והנכונה. ונטעים דברינו. מקריאת סעיף קטן 2 עולה כי כל קיומו של התנאי המופיע ברישא של הסעיף כפוף לסייג הכתוב בסיפא שלו. דהיינו, אם עבודתו של העובד הופסקה ב"אשמתו" (כך לשון האמנה, הביטוי המתאים יותר, לדעתנו, הנה "ביוזמתו"), יש מקום לבחון את העסקתו בתקופה הרלוונטית לצורך זכאותו לדמי אבטלה. ברם, אם הופסקה עבודתו של העובד שלא מרצונו, דהיינו על דרך פיטוריו, היינו: כבמקרה של התובע שלנו בכל אחת מהעבודות שביצע במהלך התקופה כולה - אין כלל קיום לסעיף קטן 2 ויש לבחון את זכאותו של התובע לדמי אבטלה ללא התנאי הראשון של 26 שבועות עבודה בתקופה הרלוונטית, אלא לאחר צירוף שתי התקופות בהן עבד. ב. המוסד ביקש, בטיעוניו, לייחס את הסייג השני המופיע בסעיף קטן 2 לסיום העסקתו של העובד בארץ, כך שלדידו על המבוטח התובע דמי אבטלה בארץ לעבוד 26 שבועות במהלך התקופה הרלוונטית אלא אם כן הופסקה עבודתו בארץ שלא באשמתו. ומה קורה אם הופסקה עבודתו מחוץ לארץ שלא באשמתו? - לכך לא ניתנת תשובה בתקנה. אליבא דפרשנות המוסד אם סיים את עבודתו בארץ שלא באשמתו, נדרש בכל זאת איזה שהוא פרק זמן, ייתכן ומצומצם יותר, שבו הוא נדרש לעבוד בישראל בתקופה הרלוונטית, אך התקנה איננה מתייחסת לפרט משמעותי ומהותי זה. מאידך גיסא ועל פי פרשנות התובע, התנאי של העסקה למשך 26 שבועות בתקופה הרלוונטית במדינה בה הוא מגיש את התביעה, מוגבל למקרים בהם הופסקה עבודת התובע ב"אשמתו". או אז ככל שלא השלים את תקופת האכשרה המיוחדת המוזכרת בתקנה, הוא אינו יכול ליהנות מצירוף תקופות האכשרה. אולם, אם הופסקה עבודתו שלא ב"אשמתו", חוזרת הוראת סעיף קטן 1 לחול ויש לצרף את תקופות העבודה ולבחון את זכאותו על פי "הדינים של שני בעלי האמנה" (סעיף קטן 1). באופן זה, כדי שתקום הזכאות לדמי אבטלה יש לבחון אם התמלאה תקופת האכשרה הנקובה בסעיף 161 לחוק, ללא כל קשר לשאלה היכן הסתיימה עבודתו. ג. עוד טען המוסד כי הואיל ובמקרה דידן עבד התובע בסיום העסקתו באוסטריה, הוא אינו יכול לתבוע כלל דמי אבטלה בארץ, שאם לא כן, ייתכן והוא יפסיק לעבוד באוסטריה ללא תקופת אכשרה בארץ ויהיה זכאי לקבל דמי אבטלה בישראל. לא ברור מדוע לטענת המוסד אין לקבל אפשרות זו לפי הוראות האמנה ומה חוסר ההיגיון שהוא מוצא בכך. אכן, בהתאם לפרשנות הלשונית של האמנה עובד שעבד בישראל פרק זמן לא מזכה ועבר לעבוד באוסטריה פרק זמן שאינו מזכה, שם הסתיימה עבודתו שלא באשמתו, יהנה מדמי אבטלה בישראל בגין צירוף התקופות בהן הועסק בזה אחר זה או לסירוגין, כלשון סעיף 18(1). על כך נוסיף, שמעיון בהוראות החוק כפי שהיו במועד חתימת האמנה (חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968) נמצא קושי להבין את התנאי המופיע בסעיף 18(1), אם נקבל את הפרשנות המצמצמת של המוסד לסייג המופיע בסיפא של סעיף 18(2). הפרק הדן בביטוח אבטלה הוסף לחוק במתכונתו הקודמת מתשכ"ח רק בשנת תשל"ב במסגרת תיקון מס' 7. הואיל והאמנה נחתמה בסמוך לאחר מועד התיקון לחוק, משמש נוסח זה כבסיס לאמור בה. בסעיף 127ד(א) לחוק הקודם נקבעה תקופה האכשרה כדלקמן: "(1) 180 ימים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה, תוך 360 הימים בתכוף לראשון לחודש שבו התחילה תקופת האבטלה (להלן - התאריך הקובע); היה שכרו של הזכאי מחושב על בסיס יומי (להלן בפרק זה - שכיר יום) דיו שישולמו דמי ביטוח אבטלה בעד 150 ימי עבודה תוך 360 הימים האמורים...". די לנו ברישא של הסעיף כדי ללמור שתקופת האכשרה הרגילה עמדה על חצי שנת עבודה מתוך פרק זמן של שנה. תרגום של 26 שבועות, שדורש סעיף 18(2), למספר של ימים מעלה כי מדובר 182 ימים מתוך 360 יום (12 חודשים). קרי: קיימת התאמה מוחלטת כמעט בין התקופה המזכה בישראל נכון למועד חתימת האמנה לבין פרק הזמן הנדרש באמנה כתנאי לאפשרות צירוף התקופות. אם אכן נכונה פרשנותו של המוסד, הרי שנפקותה הינה כי אין כל חידוש באמנה, שהרי עיקר החידוש בה הוא היכולת לצרף תקופות עבודה שונות, שבמשותף תיצברנה לתקופת אכשרה מזכה. ברם, אם התנאי לאפשרות צירוף התקופות הוא שהזכאי עבד בארץ וסיים את העסקתו בה לאחר שצבר את תקופת האכשרה שמקנה לו ממילא את הזכאות לקבלת דמי אבטלה - מה צורך לו כלל בצירוף התקופות בהן הועסק באוסטריה?! מדוע מהווה זה תנאי ל"צירוף תקופות"? מאידך גיסא, אם נקבל את פרשנות התובע, הרי שככל שהפסקת העבודה של המבוטח הייתה בגינו - מורה האמנה כי הוא יצטרך לעמוד במלוא תקופת האכשרה שדורש החוק והוא לא יוכל ליהנות מצירוף התקופות, המהווה את החידוש המיוחד באמנה. ד. לאור זאת ניתן לומר כי במקרה מושא התביעה עבד התובע בשתי תקופות העבודה מעל 300 הימים הדרושים על פי סעיף 161(א) לחוק ומשכך הוא זכאי לקבלת דמי אבטלה, ודין התביעה להתקבל. ה. עוד נוסיף ונאמר כי הפרשנות התכליתית למתן דמי אבטלה מובילה אף היא למסקנה כי דין התביעה להתקבל. בהקשר זה אמר בית הדין הארצי את הדברים הבאים היפים אף לענייננו: "העבודה לפני תקופת האבטלה, היא המקנה את הזכות לדמי אבטלה, לכן, למשל, מי שלא עבד כלל, אינו זכאי לדמי אבטלה. באמור מגולם הרעיון הערכי של חינוך לעבודה, הקובע, שאין זכאות לדמי אבטלה אלא אם עבד המובטל קודם לתקופת האבטלה את תקופת העבודה המינימאלית הנדרשת. מן האמור נובעת הכרחיות הקשר וסמיכות הזמנים המתחייבים, בין תקופת האבטלה לתקופת העבודה שקדמה לה" (עב"ל (ארצי) 1393/01 המוסד לביטוח לאומי - חגית כהן (ניתן ביום 02.12.03)). ועוד: "ביטוח אבטלה מיועד לתמוך כלכלית בעובד המובטל מאונס, במשך פרק זמן סביר, וזאת עד שימצא מקום עבודה חדש במסגרת משלח ידו, התואם את מיומנויותיו'. לאמור, גמלת אבטלה הנה פונקציה של שלושה: עבודה, הכנסה ואבטלה. כך, שעובד שפוטר שלא על דעתו, או עובד שהתפטר בנסיבות המצדיקות זאת, ימצא זכאי לתשלום דמי אבטלה לתקופת ביניים עד אשר ימצא מקום עבודה חלופי שיהיה מקור פרנסה. הווה אומר, שרק מי שעבד בעבר וחדל ואיבד את מקור פרנסתו, קנה זכות לדמי אבטלה, ובלבד שהתקיימו יתר התנאים לזכאות לגמלה" (עב"ל (ארצי) 20227/95 זוהרה קדם-המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10.7.2003)). (וראו גם עב"ל (ארצי) 20182/97 המוסד לביטוח לאומי - יוסף צבי גרוסקופף, פד"ע לד 97)). תכלית החתימה על האמנה, שעוסקת במספר סוגים של גמלאות, היא מתן אפשרות לאדם שחי בשתי המדינות ליהנות מקצבאות המגיעות לו בשל צירוף התקופות בהן הוא שוהה בכל אחת מהמדינות החתומות על האמנה. האמנה קובעת כי עובד שהועסק בשתי המדינות זכאי ליהנות מדמי אבטלה, לאחר שעבד, סיים את עבודתו ולא מצא עבודה חלופית. האמנה מסייגת זכות זו למי שהחליט מרצונו הטוב שלא להמשיך את העסקתו, אז היא מחייבת אותו בתקופת אכשרה במדינה בה הוא מגיש את תביעתו, אולם ככל שהוא פוטר מעבודתו ואיבד את מקור פרנסתו בעל כורחו, יש מקום לפרשנות תכליתית המעניקה לו את הזכות ליהנות מצירוף התקופות כפי שסעיף 18(1) לתקנה מאפשר. 5. לאור כל האמור לעיל דין התביעה להתקבל. מאחר והתובע היה מיוצג מטעם הסיוע המשפטי - לא יינתן צו להוצאות. 6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. עבודה בחו"לדמי אבטלה