קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי חסות לשומר: 1. האם שולמו לתובע כספים כדמי חסות, כדי שלא ישבש את החפירות הארכיאולוגיות באתר ההרודיון התחתון, או שמא היה הוא שומר האתר שלא שולמו לו כל התשלומים שזכאי להם עובד? תחילתו של הסיפור הינה בחפירות הארכיאולוגיות שערך פרופ' אהוד נצר באתר ההרודיון. במהלך החפירות התגלו במקום ממצאים ארכיאולוגיים נדירים שלא יסולאו בפז. במהלך הדברים, נהרג פרופ' נצר עת נפל באתר, בשעה שעסק בחלום חייו - הגילויים הארכיאולוגיים שנמצאו באתר. לאחר פטירתו של פרופ' נצר תוקן ההליך והמשיך כנגד יורשתו-אשתו, שהייתה שותפתו הנאמנה. 2. לטענת התובע, שימש הוא כשומר אתר ההרודיון התחתון, שם נערכו החפירות, מיום 7/4/97 ועד פיטוריו ביום 9/3/08, כ- 11 שנים. לא שולמו לו פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ותשלום חלף הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעת, התובע טען שהוא המחזיק למעשה בשטח או בסמוך לו וכיוון שכך יש לו זכויות במקום. עם תחילת החפירות באתר ההרודיון התחתון (להלן: האתר) היו חבלות בחפירה. לא זו אף זו, עובדים מקומיים שנשכרו לעבוד אויימו וגורשו משטח האתר על ידי התובע. כדי לקנות "שקט תעשייתי" ולאפשר את החפירה, ולאור דרישתו של התובע שולמו לו דמי חסות. אלה שולמו בתדירות קבועה עם שינויים מסוימים. מדובר היה בדמי חסות לנוכח העובדה שלא ניתן היה להפעיל באתר את רשויות האכיפה בצורה המקובלת בישראל. 3. לפנינו העידו התובע, ומנגד הנתבעת, מר יעקב קלמן, מר רועי פורת, מר גדי יטבת ומר איליה בורדה. הוגש תצהיר של גב' רחל צ'יאצ'ני, אך זו לא נחקרה הואיל ונעדרה מישראל בעת הדיון. כן הוגש תצהיר של המנוח פרופ' אהוד נצר ז"ל. באשר לשני התצהירים האחרונים, הואיל והם לא נצרפו בכור החקירה הנגדית, אין מקום לענות בהם. מיד לאחר הדיון סיכומו הצדדים בעל-פה, ולהלן פסק הדין. הכרעה 4. נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה, ולקבל את גרסת ההגנה במלואה. עדותו של התובע לא עשתה עלינו רושם מהימן. לעומתה, עדויות עדי ההגנה עשו עלינו רושם מהימן. העדויות תומכות אחת בשניה, ומהם עולה תמונה אחת - התובע לא היה עובד ומה ששולם שולם כדמי חסות. 5. מעדויות העדים עולה כי התובע היה זה שהחזיק בשטח שסמוך לאתר, הלכה למעשה. החזקתו בשטח הקנתה לו, בעיניו, ומסתבר שאף בעיני החופרים באתר מעמד מיוחד. אמנם, הלכה למעשה, מדובר בשטח שהינו בשליטת מדינת ישראל והוא מוכרז כאתר של רשות הטבע והגנים הלאומים, וככל הנראה אף כאתר ארכיאולוגי. יחד עם זאת, המציאות בשטח הייתה שונה מהמקובל באתרים מעין אלה שנמצאים בתוך תחומי הקו הירוק. 6. מהראיות עולה כי המנוח שילם לתובע מכספו האישי (פרוט' עמ' 16 ש' 14, פרוט' עמ' 22 ש' 28-31) כדי לקנות "שקט תעשייתי", ולאפשר את החפירות במקום. אכן מדובר במציאות קשה, יחד עם זאת זו הייתה המציאות שאפשרה את החפירות. החפירות בוצעו מרביתם על ידי עובדים מקומיים, כאלה שבאו מהכפר הקרוב, שם היה התובע מנכבדי וגבירי הכפר עדות מר קלמן (פרוט' עמ' 24 ש' 4) . התובע היה עובד בבית ספר השייך לרש"פ. מעמד זה אפשר לו, כך עולה מהראיות (פרוט' עמ' 18 ש' 25-26), למנוע מעובדים עבודה במקום, או לדרוש מהם להפסיק לעבוד במקום. התובע אף כפה העסקת אנשים מטעמו, כמו נגר ואחרים (פרוט' עמ' 10 ש' 15 ש' 29-30, ע' 11 ש' 30 עד ע' 12 ש' 4). בתחילת החפירות במקום נגרמו נזקים ובורות שנחפרו סיתמום בלילה. "נגרמו נזקים לחפירה. נדחפו אבנים לבורות החפירה" (פרוט' עמ' 24 ש' 17-18). התובע ביקש כספים כדי למנוע נזקים. לאחר ששולם לתובע הפסיקו הנזקים. הן מר יטבת, כמו גם מר בורדה העידו מפורשות על איומים שאיים התובע על עובדים מקומיים (פרוטוקול, עדותו של איליה, בין היתר בע' 10 ש' 15, ש' 24-30). איומים אלה הבריחו את אותם עובדים, ולמעשה חיבלו באפשרות להמשיך בחפירות (וראה דברים דומים בעדותו של מר גדי יטבת, ע' 13 ש' 1-4, וכן ש' 16-22). מר קלמן ומר פורת העידו כי התובע לחץ ואיים על המנוח גם כן. מדובר באיומים מסוג שונה. בעוד שהאיומים כלפי העובדים הפלסטינאיים (המקומיים) היו בנקיטת אלימות, הרי שהאיום על המנוח התבטא באפשרות להפסקת החפירות. החפירות היו לשד חייו של המנוח שביקש בכל דרך להמשיך בחפירות (פרוט' עמ' 25 ש' 8-5). 7. ב"כ התובע שאל ובצדק מדוע לא פנה המנוח לרשויות הביטחון. כפי שעולה מהראיות, הרי שרשויות הביטחון מיעטו להתערב במערכות היחסים שבין המקומיים, וממילא איומים על העובדים שביקש המנוח להעסיק באתר, לא טופלו על ידי רשויות הביטחון (פרוטוקול, ע' 11 ש' 27-31). יתר על כן, פניה לרשויות הביטחון והזמנת המעורבים לחקירה עשויה הייתה לסכן את חייהם של העובדים המקומיים שאף התנגדו לפניה לגורמי הביטחון (פרוט' עמ' 13 ש' 30-31). מנגד פניה כאמור, הייתה עלולה להביא לכך שרשויות הביטחון יפסיקו את החפירות במקום (ראה דבריו של מר פורת פרוט עמ' 18 ש' 17-7 עדות מר קלמן פרוט' עמ' 23 ש' 8-6, 13-12). מציאות זו מסבירה מדוע ביכר המנוח לשלם דמי חסות ולא פנה לרשויות הביטחון כדי להפסיק את האיומים. 8. אכן שוכנענו כי לא היה צורך בעבודתו של התובע כפי שהעיד מר קלמן. הלכה למעשה התובע לא עשה כל עבודה באתר - לא שמירה ולא ניקיון - כך העידו כל עדי ההגנה. (עדות מר בורדה פרוט' עמ' 11 ש' 4; עדות מר פורת פרוט' עמ' 15 ש' 19, עמ' 16 ש' 8; עדות מר קלמן פרוט' עמ' 20 ש' 16-15, עמ' 21 ש' 6, ש' 31-29). עדותם עשתה עלינו רושם מהימן כאמור. אף לא היה כל צורך בעבודת התובע. התובע הגיע מעת לעת לאתר כדי להראות נוכחות לנסות להפגין מעשה בעלות ואדנות שיצדיקו את מתן כספי החסות. התובע הגיע לאתר גם כדי לכפות העסקת עובדים מטעמו (פרוט' עמ' 17 ש' 17-14). בביקורים אלה אף טרח לאיים על עובדים מקומיים ולמעשה יצר אווירת הפחדה ואיום באשר לאפשרות להמשיך ולחפור. עבודה כמשמעותה לא נעשתה על ידו. יחד עם זאת, כדי לנסות להסביר חלק מהתשלומים שייתכן שחלקם באו מקופת החפירות, נכתב והוכן זכרון הדברים (נספח א' לתצהיר הנתבעת). לימים הוגדר התובע אף כעובד ניקיון, אף שלא היה בכך צורך. הצורך בעבודות ניקיון לא היה קיים הואיל ולא היו במקום, באתר ההרודיון התחתון, מטיילים, אלא החופרים בלבד. נציין כי התובע עובד כמורה או בתפקיד בכיר אחר בבית ספר מטעם הרשות הפלסטינאית (תצהיר קלמן ס' 13, וכן עדותו של התובע פרוט' עמ' 3 ש' 9). ברור כי עבודה זו במקביל מונעת ממנו את הנוכחות הנדרשת לפי זכרון הדברים. זכרון הדברים היה למעשה נייר ריק מתוכן, שרק נועד להיות כסות, לדמי החסות ששולמו למעשה. התובע אף אחז ונופף במסמך (ת/1) שנכתב על ידי המנוח וצורף לתצהירו, ובו נרשם: "לכל המעוניין כי התובע הינו שומר החפירות בהרודיון מטעמו של המנוח". עניין זה הוסבר על ידי מר קלמן, שמסר שאכן נעשה הדבר על ידי המנוח, כאשר המטרה הייתה לאפשר לתובע לצאת ולבוא באתר, מבלי שייעצר על ידי הצבא (פרוט' עמ' 20 ש' 16-15). התובע פרס את חסותו על האתר, וייתכן שבשל כך לא התאנו לו אחרים (פרוט' עמ' 20 ש' 16-15). אין מדובר בתשלום עבור עבודה. מדובר בתשלום דמי חסות. המסמך ת/1 כמו גם תאומו ת/2 נועדו לרצות את התובע, ולתת הסבר שיניח את הדעת, לכספים ששולמו לתובע שלא כדין (פרוט' עמ' 21 ש' 30-31, פרוט' עמ' 23 ש' 4-1). דברים דומים מסרה גם גב' נצר (פרוט' עמ' 27 ש' 29-24, עמ' 28 ש' 4-1). 9. שוכנענו מעדותו של מר קלמן, כמו גם עדותה של הגב' דבורה נצר-הנתבעת, כי המנוח ומר קלמן היו נתונים לאיומים ולחצים מצד התובע, והושפעו מהם (פרוט' עמ' 20 ש' 27-32). לחצים אלה כאמור התבטאו, בין היתר, בהתנהגות התובע כלפי עובדים פלסטינאים שהועסקו באתר, וכך גם בדבריו של התובע כלפי מר קלמן וכלפי המנוח (פרוט' עמ' 21 ש' 6-9). התובע הביא מעת לעת להפסקת עבודה של החופרים, התובע הכתיב איזה פועלים להעסיק. מר קלמן והמנוח ביקשו להעסיק עובד אחד מכל חמולה מהכפר הסמוך, כדי לשתף את בני הכפר ולהביא לרווחתם. התובע כפה עליהם להעסיק יותר עובדים מבני משפחתו דווקא, כעולה מעדותו של מר קלמן (פרוט' עמ' 22 ש' 11-17 עמ' 25 ש' 16-14). התובע כפה על עובדים מסוימים לעזוב את האתר, ואיומיו הביאו לכך שאלה לא שבו לעבוד עוד כעולה מעדות מר גדי יטבת ביחס לעדל (פרוט' עמ' 13 ש' 16-22 עמ' 14 ש' 17-24; תצהיר קלמן, ס' 12). לאחר איומיו נאלצו עובדים מסוימים ללכת מרחק רב מסביב, כדי לא לעבור בסמוך לשטחים בהם שלט התובע (פרוט' עמ' 12 ש' 4-1). מהראיות אף עולה שבין המקומיים במקום פרצו סכסוכים, שהביאו למלחמת חמולות, כאשר בחלקם אף היה שימוש בנשק חם (פרוט' עמ' 18 ש' 29-31, עמ' 19 ש' 2-1, עמ' 23 ש' 10). מדובר אפוא במציאות מורכבת, שאין אנו רגילים לה במקומותינו. על רקע מציאות זו, ניתן להבין את התשלומים ששולמו לתובע, שהיה "האיש החזק" בכפר, כדמי חסות. 10. לחציו של התובע לא פסקו, ורעבונו לא בא לידי שובע. הגיעו מים עד נפש כפי שהעיד מר פורת (פרוט' עמ' 18 ש' 31-27), והמנוח ומר קלמן שהיה אחראי על החפירה, החליטו להפסיק את התשלומים. ככל הנראה, אותה עת או בסמוך לכך, הייתה כוונה לעבור לחלק אחר של ההר שמרוחק יותר מהשטחים עליהם שלט התובע למעשה (פרוטוקול ע' 20 ש' 32, עמ' 22 ש' 2-1). ריחוק זה אפשר למנוח ולמר קלמן להודיע לתובע על הפסקת התשלומים וההתנתקות ממנו. כאמור, לא היה התובע עובד וממילא לא היה בהפסקת התשלום משום פיטורים. סוף דבר 11. כאמור, קיבלנו את גרסת הנתבעת ועדיה, ואנו קובעים כי התובע לא הועסק כעובד על ידי המנוח. התשלומים ששולמו לו לא היו שכר עבודה אלא דמי חסות. ממילא לא זכאי התובע לזכויותיו של עובד אותם תבע בתובענה זו. התביעה נדחית אפוא. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ תוך 30 יום מיום שיימסר לו פסק הדין. ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום. דמי חסותשומרים