קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי כוננות מאבטח: התובע עבד אצל הנתבעת כמאבטח מיום 23.6.03 עד להתפטרותו ביום 31.12.07. התובע הועסק על ידי הנתבעת בביצוע שמירה ואבטחה (כולל סיורים) במזרח ירושלים על פי חוזה בין משרד הבינוי והשיכון לבין הנתבעת. החוזים בין הנתבעת לבין משרד הבינוי והשיכון, על פיהם נתנה הנתבעת שירותי אבטחה ושמירה למשרד השיכון, נחתמו בעקבות זכיית הנתבעת במכרזים של משרד השיכון בשנים 1998, 2003 ו-2007. חוזים אלה קובעים הוראות מפורטות בעניין תנאי העבודה שהנתבעת תעסיק על פיהם עובדים. מכתבי הטענות בתיק עולה מחלוקת בשאלה אם חוזים אלה הם חוזים לטובת צד שלישי ובהתאמה - האם התובע זכאי לתבוע זכויות מכוחם, אם לאו? ביום 13.5.08 הגיש התובע תביעה זו לסעדים הבאים: פדיון חופשה, הפרשות לקרן פנסיה, הפרשי שכר עבודה, דמי חגים, הפרשי דמי כוננות, דמי נסיעות, דמי הבראה, החזרי קנסות, תשלום שכר בגין ימי ירי, תשלום בגין קרב מגע, תוספת ותר, תוספת כלכלה, פיצויי פיטורים ותשלום עבור ימי קורס. בהליך התקיים דיון מוקדם והוגשו תצהירים והתיק נקבע להוכחות ליום 7.2.10. בפתח הדיון להוכחות, ביום 7.2.10, הודיעה ב"כ הנתבעת כהאי לישנא: "אבקש לציין שהנתבעת, מבלי להודות בשום חבות ו/או טענה, משלמת לתובע את הסכומים הבאים: תשלום הפרשי גמל בסך 11,226.26 ₪. הפרשי שכר בסך 46,209.28 ₪; הפרשי הבראה בסך 3,971.89 ₪; חופשה בסך 8,075.02 ₪; הפרשי חג בסך 5,711.35 ₪; הפרשי וותק בסך 2,319 ₪; נסיעות סך 3,225.60 ₪; הפרשי רבע שעה בסך 7,454.16 ₪; הפרשי ימי ירי בסך 8,143.20 ₪; הפרשי קרב מגע בסך 3,257.28 ₪; הפרשי קורס בסך 3,132 ₪. בנוסף הפרשי פיקדון ציוד בסך 275 ₪. סה"כ ברוטו: 102,736.36 ₪. בנוסף פיצויי פיטורים אנו נשלם לתובע את הסכום אותו הוא דרש - 22,748.62 ₪, בכפוף להעברת טופס 161א' חתום על ידו, וכן אישור ממס הכנסה על הסכום הזה, שהוא פטור". בדיון שהתקיים ביום 6.6.10 הגיעו הצדדים להסכמה "שיינתן פסק דין חלקי בגין הרכיבים ששולמו כמפורט בהודעת ב"כ הנתבעת לפרוטוקול מיום 7.2.10 ..ואשר תואמים את נפסח א' לכתב התביעה במדויק. כל צד שומר על טענותיו לעניין ריבית והצמדה או הלנה". בהמשך הודיעו הצדדים כי שולמו לתובע סכומים בגין פיצויי פיטורים, והוסכם כי אף הם ייכללו בפסק הדין החלקי שביקשו. בהתאם להסכמת הצדדים ניתן ביום 6.6.10 פסק דין חלקי להצהרות הצדדים. אין מחלוקת שעילות התביעה שנותרו להכרעה לאחר מתן פסק הדין החלקי, הן אלה: א. תביעת התובע להפרשי דמי כוננות. ב. תביעת התובע להפרשי תוספת וותק. ג. תביעת התובע לדמי כלכלה/אש"ל. ד. תביעתו לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 7.2.10, עמ' 5, שורות 17-20). דמי כוננות העובדות הנוגעות לתביעת התובע לדמי כוננות הן כמפורט להלן: בסידורי העבודה של הנתבעת נכללו "כוננים". תפקידו של כונן היה להיות זמין להקפצה למקרה ששומר או מאבטח ששובץ למשמרת לא יגיע באופן מפתיע למשמרתו (עדות עדת הנתבעת רנית בן קימון, פרוטוקול דיון מיום 6.6.10, עמ' 10, שורות 20-22). עובד שהוגדר כ"כונן" למשמרת מסויימת היה חייב לשהות בקרבת מקום העבודה למשך כל זמן המשמרת (תצהיר התובע, סעיף 18). החל מיום 1.7.03 החלה הנתבעת לשלם לתובע דמי כוננות בסך 1.65 ₪ לשעה עבור כל שעת עבודה שהתובע ביצע בפועל (תצהיר התובע, סעיף 18(ג) שלא נסתר, סעיף 17 לכתב ההגנה בו אישרה הנתבעת תשלום "כוננות" לתובע). מסקנה זו גם נתמכת במוצג ת/2 ממנו עולה שסך 1.65 ₪ נכלל ב"שכר לחישוב תוספת שבת", ועדת הנתבעת אף אישרה זאת בעדותה (עמ' 7, שורות 4-10). התובע טוען כי החל מחודש 7/06 הנתבעת הפחיתה את תוספת הכוננות ב-30 אגורות לכל שעת עבודה במקביל לעליית שכר המינימום באותו מועד באותו שיעור. כאשר שכר המינימום עלה פעם נוספת ב-67 אגורות, החל מ-1.4.07, הפחיתה הנתבעת את תוספת הכוננות ב-70 אגורות. טענת התובע בדבר הפחתת שיעורי דמי הכוננות במקביל להעלאת שכר המינימום - מקובלת עלינו כעניין שבעובדה מכיוון שהטענה פורטה ופורשה הן בכתב התביעה והן בתצהיר התובע ואילו הנתבעת בכתב הגנתה לא הכחישה טענה זו אלא בהכחשה כללית ובתצהירה של גב' בן קימון הטענה לא הוכחשה הטענה כלל. לטענת הנתבעת, דין התביעה לדמי כוננות להידחות הואיל ואין כל מקור משפטי לחיוב, לא בחוק, לא בהסכם הקיבוצי הכללי הענפי או בכל מקום אחר. לטענת הנתבעת, היא כללה מיוזמתה תשלום בעד כוננות בשכר העובדים, אף שלא נדרשה לעשות כן. בנסיבות אלה, התובע זכאי להפרשי דמי כוננות בסך 30 אגורות לכל שעת עבודה בה עבד בתקופה שבין 7/06 ל-31/07 ולהפרשי דמי כוננות בסך 70 אגורות לכל שעת עבודה בה עבד החל מיום 1.4.07 ואילך. הנימוק לכך הוא שגם אם אין מקור הסכמי ספציפי לתשלום דמי הכוננות, כטענת הנתבעת, הרי שבהפחתת דמי הכוננות במקביל לעלייה בשיעור שכר המינימום, הפרה הנתבעת את חוזה העבודה האישי עם התובע. כידוע, למעביד אין כוח משפטי לשנות באופן חד צדדי תניות בחוזה עבודה אישי ובהפחתת שיעורי הכוננות במקביל לעליית שכר המינימום, התיימרה הנתבעת לשנות באופן חד צדדי את חוזה העבודה האישי של התובע. תביעת התובע לא כומתה בהתאם לעובדות להן הוא טען. התובע תבע הפרשי דמי כוננות בשיעור של שתי משמרות בנות 8 שעות בחודש. הנתבעת טענה כי התובע שובץ ככונן לכל היותר פעם בחמישה שבועות. התובע לא הוכיח את גרסתו בעניין כמות הכוננויות שביצע, אך ממילא הפרשי דמי הכוננות להם הוא זכאי אינם צריכים להיות מחושבים על פי החישוב שהוא ביצע, אלא על פי האמור בסעיף 16 לעיל. התובע לא הוכיח את שיעור הפרשי דמי הכוננות לו הוא זכאי בהתאם לסעיף 16 לעיל. לפיכך החלטנו ליתן בידו סעד הצהרתי בדבר זכאותו להפרשי דמי כוננות כאמור בסעיף 16 לפסק דין זה לעיל, בתקווה שלא יהיה צורך בהתדיינות נוספת למימוש זכאותו. תוספת אש"ל תביעת התובע להפרשי תוספת אש"ל בהתבסס על סעיף כד 1 של ההסכם הקיבוצי. הוראה זו קובעת: "המעביד ישתתף בסך של 60 ל"י לחודש, בהוצאות העובד ברכישת פנקסי מזון במזנון במקום העבודה. העובד יהיה זכאי להשתתתפות בשיעור כזה, אם צבר 26 ימי עבודה באותו החודש. צבר פחות ימי עבודה, יהיה זכאי לשיעור השתתפות יחסית. מוסכם עוד בין הצדדים, כי שעור זה עשוי להשתנות יחסית למחירי המצרכים החל מיום 1.4.73. במידה ויחולו שינויים במחירי המצרכים. השעור המדוייק יקבע ע"י הצדדים ביום 1.4.73, או סמוך לאחר תאריך זה ככל האפשר. כמו כן סוכם, שעובד יקבל שתיה - תה או קפה, באופן חופשי - שיסופק ע"י צד ב'". אין מחלוקת כי הנתבעת סיפקה לתובע מים חמים, קומקום, סוכר, קפה ותה (עדות התובע, פרוטוקול דיון מיום 7.2.10, עמ' 7, שורות 18-19). לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לתובע כל תשלום שהוא על חשבון אש"ל במשך כל תקופת עבודתו. לטענת הנתבעת, אין היא חייבת בתשלום כלשהוא בגין אש"ל הן בשל כך שהזכות לאש"ל היא זכות נלוית וככזו היא פוקעת בתום יחסי העבודה והן בשל כך שלזכות האמורה אין כל ערך כלכלי, הואיל ומדובר בתשלום בלירות שמעולם לא עודכן לשקלים. בתמיכה לעמדתה מפנה הנתבעת לפרסום של ההסתדרות הכללית ממנו עולה כי מטרת חתימת ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה בחודש 11/08 היתה, בין היתר, לעגן את זכויות העובדים בענף לאחר שההסכם הענפי האחרון שנחתם ב-1972 איבד למעשה את תוקפו . לעניין זה נאמר בפרסום כי "נקובים חלק מהערכים בצו ההרחבה הישן בלירות והם איבדו למעשה את משמעותם". במחלוקת זו, עמדתנו היא כעמדת הנתבעת, אך לא מטעמיה. כותרת סעיף כד' להסכם הקיבוצי היא "אש"ל - לעובדי אבטחה". בהתאם לכך, הזכות לאש"ל יוחדה לעובדי אבטחה. בסעיף א' להסכם הקיבוצי מצויה הגדרה של "עובד אבטחה". ההגדרה קובעת לאמר: "עובד כאמור לעיל, אשר מועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם: שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזרי קציני בטחון, עורך חפושים על גופו של אדם בנמלים בינלאומיים, מפעיל מתקן תת-לחץ, איש בטחון סומי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין)". התובע לא טען ולא הוכיח כי הוא עסק באחד התפקידים הכלולים בהגדרת "עובד אבטחה", ועל כן אין הוא זכאי לאש"ל לפי סעיף כד' להסכם הקיבוצי. תוספת וותק תביעת התובע להפרשי תוספת וותק, מעבר לסך 2,319.06 ₪ ששולם לו ביום 7.2.10, מבוססת על הוראות סעיף טו של ההסכם הקיבוצי המיוחד בין האיגוד הארצי של העובדים בשמירה לבין הנתבעת לשנים 72-73 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). סעיף טו להסכם הקיבוצי קובע לאמר: "צד ב' ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשעור 20 אגורות ליום לכל שנת עבודה עד למכסימום של 2 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשעור של 8 ל"י לחודש בעד כל שנת עבודה עד ל מכסימום של 80 ל"י לאחר 10 שנים עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי. חישוב שנות הותק הוא מיום 1.1.59 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך הנ"ל". תביעת התובע מבוססת על שיעור תוספת הותק המשולם ל"עובדי אבטחה", אך כאמור, התובע לא היה בגדר "עובד אבטחה" כמשמעותו בהסכם הקיבוצי. התובע לא הוכיח את תביעתו לפי שיעור תוספת הותק המשולמת, על פי ההסכם הקיבוצי לעובדים שאינם עובדי אבטחה, ולא הוכיח כי סך 2,319.96 ₪ שהנתבעת שילמה לו בגין הפרשי וותק אינם מסלקים את חובה כלפיו ברכיב זה. לפיכך נדחית תביעת התובע להפרשי תוספת וותק. התביעה לפיצויי הלנת שכר על הסכומים ששולמו לו ביום 7.2.10 ולחילופין - לתשלום הפרשי הצדמה וריבית עליהם התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצויי הלנה על הסכומים ששולמו לו ביום 7.2.10. לטענת התובע, ביצוע התשלום של רוב רכיבי התביעה על ידי הנתבעת ביום 7.2.10 מהווה הודאה של הנתבעת בזכאותו של התובע לאותם תשלומים, ובהעדר הסבר לאי תשלום אותם סכומים במועדים שנועדו לתשלומם, או לחילופין בסמוך לאחר הגשת תביעת התובע, יש להטיל על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנה על אותם סכומים, ולחלופין - לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית עליהם, מאחר שהסכומים ששולמו היו נומינליים, על פי ערכם הנקוב של הרכיבים כפי שפורטו בכתב התביעה. הנתבעת מכחישה את זכאותו של התובע לפיצויי הלנה וטענה כי הסכימה לשלם לתובע את הסכומים שתבע לפנים משורת הדין ומבלי להתחשב בהתיישנות של חלק מהרכיבים, וזאת על מנת לייעל את הדיון בתיק. פיצויי הלנה משתלמים, על פי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, על "שכר מולן", שהינו "שכר עבודה שלא שולם במועדו". לפיכך, יש לדחות את התביעה לפיצויי הלנת שכר על כל הסכומים ששולמו לתובע שאינם "שכר עבודה", וכן על כל הסכומים שהם בגדר "שכר עבודה" אך אינם "שכר מולן" משום שלא נקבע מועד לתשלומם. בכלל זה יש לדחות את התביעה לפיצויי הלנה על "הפרשי חופש" (שהינם למעשה "פדיון חופשה" שאינו בגדר "שכר עבודה - דב"ע לה/1-3 אליהו יהודה נ. מדינת ישראל, פד"ע ו 228). כן יש לדחות את התביעה לפיצויי הלנה על "הפרשי גמל", שכן הפרשים אלה אינם בגדר "סכום שמעביד חייב לקופת גמל" לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר, אלא פיצוי בגין הפרשה בחסר. לעניין זה נפסק שהזכות לתבוע פיצויי הלנה לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר נתונה אך לקופת הגמל ולא לעובד (דב"ע נו/62-5, נו/62-7 תע"ש - תעשיות ישראל בע"מ נ. קרן השתלמות למהנדסים, פד"ע לא 449). כן יש לדחות את התביעה לפיצויי הלנה על הפרשי דמי הבראה (שכן אין מועד מוגדר לתשלום דמי הבראה), וכן את התביעה לפיצויי הלנה על הפרשי דמי נסיעות (שאינם שכר עבודה אלא החזר הוצאות) ועל דמי חגים (שאינם "שכר עבודה" הואיל ואינם תשלום בעד עבודה אלא בעד אי-עבודה) ועל החזר פקדון. הרכיבים האחרים (דהיינו - הפרשי שכר, הפרשי רבע שעה, הפרשי ימי ירי, הפרשי קרב מגע והפרשי קורס), הם בגדר "שכר עבודה, שכן הם "תשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו" כאמור בסעיף 1 לחוק הגנת השכר. לגבי "הפרשי ימי ירי", "הפרשי קרב מגע" ו"הפרשי קורס", הוסכם בין הנתבעת לבין משרד השיכון כי הנתבעת תשלם לעובדיה שכר מלא בגין ימים אלה (סעיף 12 לתצהיר התובע, שלא נסתר), ועל כן מדובר בתשלום שהינו "שכר עבודה" שלא שולם במועדו. לגבי תשלומים שהם "שכר מולן", מוטל על הנתבעת להוכיח כי קמה סמכותו של בית הדין לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר להפחית את פיצויי ההלנה. הנתבעת טענה כי החליטה לשלם את הסכומים שנתבעו לגבי רכיבי התביעה בגינם שילמה לתובע סכומים שונים ביום 7.2.10 לא בשל כך שהיא מודה בזכאותו של התובע לתשלומים אלה אלא כדי לייעל את הדיון בתיק. טענה זו אינה מקובלת עלינו ועל פניה אין בה ממש, ומקובלים עלינו טענות התובע בסיכומיו כי הנתבעת אינה חברה למטרת מתן צדקה לעובדיה ואין להבין את נכונותה של הנתבעת לשלם את הסכומים הנתבעים אלא כהודאה בזכאותו של התובע לאותם סכומים. לעניין "הפרשי רבע שעה", עולה מתצהירה של גב' בן קימון שלא היתה מחלוקת לגבי טענת התובע לפיה הוא נדרש להתייצב למשמרת רבע שעה לפני תחילתה. טענת הנתבעת כי בזמן האמור התובע לא נדרש לבצע עבודה מעמידה מחלוקת בעניין זכאות התובע לתשלומים אלה אך בדוחק, שכן לא היתה מחלוקת כי ברבע השעה שלפני המשמרת התובע נכח במקום העבודה ועמד לרשות העבודה. לפיכך נפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר בשיעור 50% ריבית שנתית (ללא ריבית דריבית) על סכום ההפרש ששולם מיום 1.1.08. סך ההפרש ששולם הינו בגובה 7,454.16 ₪, ובהתחשב בתקופה שחלפה מיום 1.1.08 עד למועד פסק הדין, פיצויי ההלנה יעמדו על 150% מן הסכום הנ"ל ובסך הכל 11,181.24 ₪. לגבי יתר הסכומים שהנתבעת שילמה לתובע שהם בגדר "שכר מולן" (הפרשי שכר, הפרשי ירי וקרב מגע, הפרשי קורס), טענה הנתבעת כי החוזה בינה לבין משרד השיכון אינו בגדר חוזה לטובת צד שלישי. טענה זו, הגם שאינה מקובלת עלינו, מקימה מחלוקת שיש בה ממש, ועל כן נפחית את פיצויי ההלנה ברכיבים אלה ונעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. בהתאם לכך, מן הסך הכולל של התשלומים ששולמו לתובע ביום 7.2.10 (בסך 102,736.36 ₪) נפחית את הסך ששולם עבור הפרשי רבע שעה (בסך 7,454.16 ₪), ועל ההפרש (בסך 95,282 ₪) נפסוק לתובע הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.08. סוף דבר התביעות להפרשי דמי וותק ולהפרשי אש"ל - נדחות. אנו מצהירים כי התובע זכאי להפרשי דמי כוננות בסך 30 אגורות לכל שעת עבודה בה עבד בתקופה שבין 7/06 ל-31/07 ולהפרשי דמי כוננות בסך 70 אגורות לכל שעת עבודה בה עבד החל מיום 1.4.07 ואילך. להפרשים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעת תשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בגין "הפרשי רבע שעה" בסך 11,181.24 ₪. הנתבעת תשלם הפרשי הצמדה וריבית המתווספים על הסכום 95,282 ₪, מיום 1.1.08 ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ענף השמירהכוננותעובד אבטחה (מאבטח)