דמי כלכלה לעובד זר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי כלכלה לעובד זר: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. מר גורגסקו מיחאי אמיליאן, עובד זר, מהגר עבודה שהועסק בישראל בעבודות בניין, הגיש תביעתו לבית הדין האזורי בתל אביב כנגד שבע מעסיקות שונות, ביניהן עוז פאוור בע"מ (להלן- "המעסיקה"), שהינה תאגיד מורשה להעסקת עובדים זרים בענף הבניין. במסגרת ההליכים הגיע המשיב (להלן גם- "העובד") לכלל הסכמה עם המעסיקות האחרות שכנגדן הגיש את תביעתו. פסק הדין מושא ערעור זה ניתן בהתייחס לתביעתו כנגד המעסיקה עוז פאוור בע"מ, אצלה עבד במשך תקופה קצרה, בת 3 חודשים בלבד, במהלך שנת 2006. בפסק דינו נדרש בית הדין לשאלה בדבר זכאותו של העובד לדמי כלכלה ולתמריץ אי היעדרות, בנוסף לשכר, כפי ששולם לו בפועל. בית הדין האזורי (השופטת אריאלה גילצר-כץ; עב 5959/06) קיבל את תביעתו של העובד, ופסק לו תמריץ אי-היעדרות ותוספת כלכלה על שני חלקיה - תוספת 2000 ויתרת דמי כלכלה. על כך הערעור שלפנינו, בו מבקשת המעסיקה לבטל את חיוביה על פי פסק הדין. 2. נקדים ונאמר, כי פסיקתנו כפי שתפורט להלן, נסמכת בין השאר על פסקי דין שניתנו בזמן האחרון על ידי בית דין זה בקשר לזכויות עובדים על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, שהוראותיו, כפי שהיו בתוקף במועדים הרלוונטיים, הורחבו בצו הרחבה [ראו ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים ובונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ (15.11.09), להלן- עניין התאחדות הקבלנים; ע"ע 629/08 אנדרה אנרה- פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ (6.9.10), להלן- עניין אנדרה אנרה; ע"ע 513/08 דיוניסיה בוגדן - סולל בונה בע"מ (30.12.201)ׂ להלן- עניין בוגדן]. בבחינת למעלה מן הדרוש נטעים, כי ביום 11.8.2010 נכנס לתוקפו הסכם קיבוצי חדש החל על ענף הבניין, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה החל מאותו מועד. למותר לציין, כי זכויותיו של העובד בנסיבות המקרה שלפנינו נבחנות על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים כפי שהיו בתוקף במועד העסקתו. בשים לב לנסיבות המקרה שלפנינו ולאור ההלכה הפסוקה, מצאנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו, וזאת כפי שיפורט להלן. התשתית העובדתית הרלוונטית 3. העובד הועסק על ידי המעסיקה בתקופה שמחודש ינואר 2006 ועד חודש מרץ 2006. העובד הוצב לעבודה אצל חברת הבניה מרום השרון. בחוזה העבודה שנחתם בין העובד לבין המעסיקה, נקבע כי משרה רגילה היא בת 186 שעות לחודש. שכרו של העובד נקבע ל-18.5 ש"ח לשעה עבור שעה רגילה. כמו כן נערך בהסכם העבודה חישוב השכר לעובד עבור 236 שעות עבודה. החברה הקבלנית מרום השרון שבחצריה הועסק העובד, העבירה אל המעסיקה דיווחי שעות, מהם עלה כי העובד עבד 236 שעות בכל אחד מ-3 חודשי עבודתו. בתלושי השכר מצוין כי שכרו של העובד שולם עבור 236 שעות. פסק הדין של בית הדין האזורי 4. כאמור, בפסק דינו נדרש בית הדין האזורי לשאלת זכאות העובד לתמריץ אי היעדרות ותוספת כלכלה, וזאת בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין. בית הדין קבע, כי הוראות ההסכם הקיבוצי חלות על הצדדים מכוח צו הרחבה שהרחיב את הוראותיו. בית הדין קיבל את תביעת העובד על כל חלקיה. בית הדין קבע כי על פי הוראות חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 (להלן: חוק שכר מינימום), ישנה רשימה סגורה של תוספות אותן ניתן לכלול במסגרת שכר המינימום, והתוספות אותן תובע העובד אינן מנויות עליהן. מכאן, שהיה על המעסיקה לשלם לעובד תוספת כלכלה ותמריץ אי היעדרות בנוסף לשכר מינימום. עיון בתלושי השכר מעלה בבירור, כי השכר שהשתכר העובד אכן היה גבוה במעט משכר מינימום אלא שלא היה בו די כדי לשקף את המגיע לעובד בגין שתי התוספות, תמריץ אי היעדרות ותוספת כלכלה. יתרה מכך, שכרו החודשי של העובד שולם לו בגין למעלה מ-200 שעות עבודה חודשיות, כאשר על פי התוספת להסכם הקיבוצי מיום 1.8.04, חודש עבודה בענף הבנייה עומד על 181.86 שעות. בית הדין האזורי ציין, כי גם אם ניתן לפרש את לשונו של צו ההרחבה ככולל את התוספות בטבלאות השכר, הרי שפרשנות כזו סותרת את חוק שכר מינימום, ועל כן אין לאמצה. על כל פנים, משנמצא ששכר העובד שולם בחסר, באשר הוא הועסק מעבר למספר השעות המותרות בחודש לפי ההסכם הקיבוצי, הרי שגם מבלי להכריע בשאלה אם התוספות כלולות בטבלאות, נמצא, כי לעובד לא שולמו תוספת 2000 ותמריץ אי היעדרות. בית הדין הוסיף וקבע כי לא הוכח לפניו כי ניתנה לעובד כלכלה בעין. לאור כל אלה קיבל בית הדין את התביעה ופסק לזכות העובד תמריץ אי היעדרות, בסך 642.8 ש"ח בחודש, וכן תוספת דמי כלכלה על שני חלקיה - "תוספת 2000", בסך של 509.57 ש"ח לחודש, ו"יתרת דמי כלכלה", בסך 257.5 ש"ח לחודש. בסך הכל נפסקו לעובד 1,409.8 ש"ח עבור כל אחד משלושת החודשים בהם הועסק אצל המעסיקה. בנוסף, חייב בית הדין האזורי את המעסיקה בהוצאות שכ"ט עו"ד בשיעור של 2,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. ביום 27.3.08 דחה בית הדין האזורי את בקשת המעסיקה לעיכוב ביצוע פסק הדין, והשית עליה הוצאות שכ"ט עו"ד בשיעור של 1,500 ש"ח. הערעור עיקר הטענות שבערעור 5. לטענת המעסיקה, בבואו להכריע בסוגיה שנויה במחלוקת כמו פירוש ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, היה על בית הדין האזורי לצרף להליך את הצדדים להסכם הקיבוצי. בהתייחס לתוספת כלכלה ותמריץ אי היעדרות טענה המעסיקה, כי התוספות כלולות בטבלאות השכר על פי ההסכם הקיבוצי, ועל כן מילאה היא את חובתה כלפי העובד. המעסיקה טוענת כנגד מסקנת בית הדין האזורי, לפיה פירוש ההסכם ברוח זו סותר את הוראות חוק שכר מינימום. לטענתה, ההסכם מבהיר, כי בכל מקרה לא ישולם שכר הנמוך משכר מינימום לפי החוק. בעניין תמריץ אי היעדרות נטען, כי הזכאות לרכיב זה הינה לעובדים ששכרם משולם על פי טבלאות השכר, מה שלא מתקיים בעניינו של העובד. ויתרה מכך, נטען כי העובד לא הוכיח זכאותו לתמריץ, משום שלא הוכיח, כי לא נעדר מעבודתו. עוד נטען, כי "ביה"ד האזורי אף לא נדרש לסוגיה שהעלתה המערערת לפיה על פי הוראות משרד התמ"ת קיימת חובת תשלום לעובדים זרים של 236 שעות חודשיות גם אם לא עבד אותן בפועל, הוראות שיכול ומייתרות כליל את סוגיית מניינם של ימי ההיעדרות". בעניין דמי כלכלה טענה המעסיקה, כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה. כמו כן נטען, כי העובד לא הועסק על פי טבלאות השכר שבהסכם, ומשכך אינו זכאי לתוספת כלכלה. יתרה מכך, העובד לא הוכיח זכאותו ליתרת דמי כלכלה, שכן לא הוכיח, כי הוא "לן מחוץ למקום מגוריו לפי דרישת הקבלן". לטענת המעסיקה, הוקצו לעובד מגורים בסמיכות לאתרי העבודה, ויש לראות בהם את "מקום מגוריו". עוד נטען, כי בית הדין לא נתן דעתו לשינוי שחל בשיעור יתרת דמי כלכלה - אשר הועמדו על 139 ש"ח החל מיום 1.8.04. כמו כן נטען, כי עובדים זרים אינם זכאים לתמריץ אי היעדרות ו/או לדמי כלכלה, באשר זכויותיהם מפורטות בפרק 7 להסכם הקיבוצי, העוסק בזכויות עובדים זרים בענף הבניין. האמור בפרק זה ממצה את זכויותיהם של העובדים הזרים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי. עוד טוענת המעסיקה, כי שילמה לעובד תשלומי יתר בסך 717 ש"ח על חשבון הבראה ודמי חגים, אשר לא הגיעו לעובד באותה העת. עובדה זו לא נלקחה בחשבון על ידי בית הדין ולא נעשה כל קיזוז. המעסיקה מוסיפה וטוענת כנגד חיובה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת העובד. לטענתה, בסופו של יום נפסק לעובד סכום המהווה כאחוז וחצי מסכום התביעה המקורי. משכך, לא היה מקום לחייבה בהוצאות ושכ"ט, וודאי שלא בשיעור המגיע כדי 50% מן הסכום הפסוק. לבסוף קובלת המעסיקה על דחיית בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין, כמו גם על ההוצאות שהושתו עליה במסגרת זו. נטען, כי בהתחשב בהצהרת העובד, במסגרת בקשתו לפטור מאגרה, כי אין לו נכסים בישראל, כמו גם בהתחשב בהצעת המעסיקה, להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין, וכן לאור סיכויי הערעור, מן הדין היה לעכב את ביצוע פסק הדין. 6. לטענת העובד, דמי הכלכלה ותמריץ אי היעדרות אינם כלולים בטבלאות השכר. כמו כן, לפי טבלאות השכר כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי מיום 1.8.04, זכאי עובד בדרגה 1 לשכר בשיעור של 3,831 ש"ח לחודש, שהוא גבוה משמעותית משכר מינימום. משכך לא ייתכן, כי שכר המינימום כולל בתוכו את התוספות. העובד מוסיף עוד וטוען, כי מפסיקת בית דין זה עולה, כי הזכות לדמי כלכלה אינה זכות נלווית. עוד עולה מן הפסיקה, לעניין תמריץ אי היעדרות, כי הנטל על המעסיקה להוכיח, כי העובד נעדר מעבודתו. כמו כן נטען, כי טענת המעסיקה, כי שכרו של העובד לא שולם לו על פי הטבלאות, סותר את טענתה האחרת, כי התמריץ כלול בטבלאות. באשר ליתרת דמי כלכלה טוען העובד, כי תנאי המגורים במקום העבודה הינו תנאי לזכאות להוצאות אש"ל ולא לדמי כלכלה. יתרת דמי כלכלה תלויה בכך, שלא סופקה לעובד כלכלה בעין, זאת ותו לא. המעסיקה לא הוכיחה, כי סופקה לעובד כלכלה. באשר לפרק 7 להסכם הקיבוצי - לטענת העובד מדובר בהוראות ספציפיות לעניין תנאי העסקתם של עובדים זרים, והן מתווספות על כלל הזכויות המגיעות להם לפי ההסכם הקיבוצי בכללותו. כמו כן מוכחש, כי שכר העובד שולם ביתר, ולא היה מקום לקזז כל סכום מן הסכום שנפסק לזכותו. עוד טוען העובד, כי בדין חייב בית הדין האזורי את המעסיקה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, באשר המעסיקה גררה את העובד לדיון ארוך ומייגע במקום לסיימו בפשרה. דיון והכרעה 7. בערעור שלפנינו מוצבות לבירור והכרעה סוגיות שונות בקשר להוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, בנוגע לזכאותו של העובד לתמריץ אי היעדרות ולדמי כלכלה בגין תקופת עבודתו אצל המעסיקה. במסגרת כתב הערעור מטעם המעסיקה, כמו גם בסיכום טענותיה, נטען בהדגשה רבה, כי ראוי היה לקבל את עמדת התאחדות הקבלנים וההסתדרות הכללית החדשה (להלן- הארגונים) החתומים על ההסכם הקיבוצי בענף הבניין, בקשר לסוגיות שבמחלוקת. ואומנם, עמדות הארגונים בסוגיות השונות, כפי שהן עולות במסגרת הערעור שלפנינו, כבר הובאו לפני בית דין זה, ופסיקתנו בעניין התאחדות הקבלנים, הנסמכת גם על עמדות הארגונים, תנחה אותנו במידה רבה בהתייחסותנו לטענות שבערעור שלפנינו. 8. בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים עמדנו בהרחבה יתרה על תנאי הזכאות לשתי התוספות מושא הערעור. ודוק. אף אחד מן הארגונים לא העלה בשעתו טענה, כי אין העובדים הזרים זכאים לתוספות אלה, בהיות פרק 7 להסכם הקיבוצי ממצה את זכויותיהם על פי ההסכם. נדגיש, כי עניינו של פרק 7 בקביעת הוראות מיוחדות בנוגע להעסקת עובדים זרים, וזאת בנוסף על יתר הוראות ההסכם הקיבוצי, ולא במקומן. כך גם נקבע במפורש בסעיף 7.1.2 להסכם ובזו הלשון: הנה כי כן, אין ממש בטענת המעסיקה, לפיה לא קמה לעובד זכאות לתמריץ אי היעדרות ולדמי כלכלה, מן הטעם שהוראות ההסכם הקיבוצי בחלק זה שלו, אינן חלות עליו כעובד זר. 9. ראוי להבהיר, כי פסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים עסק בפרטי ההסכם הקיבוצי, כפי שהם קבועים בתוספת להסכם שנכנסה לתוקפה ביום 1.1.2000 (להלן- "הסכם 2000"). לפי המפורט בטור האמצעי שבטבלאות השכר בהסכם 2000 עמד שכרם של עובדים בעלי דרגה 1 על שכר מינימום (2,797.75 ש"ח לחודש). כמו כן, סכום יתרת דמי כלכלה עמד על 257.5 ש"ח. על תקופת העבודה מושא דיוננו, חודשים ינואר עד מרץ 2006, חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הקבועות בתוספת להסכם, שנחתמה ונכנסה לתוקפה ביום 1.8.2004 (להלן- "הסכם 2004"). על פי טבלאות השכר בהסכם 2004 (בסעיף 3 להסכם), עומד שכרם של העובדים בדרגה 1, על 3,831 ש"ח לחודש. בסעיף 2 להסכם נקבע, כי "חודש עבודה בענף הבניה פירושו 181.86 שעות". כמו כן, תוספת "יתרת דמי כלכלה" הועמדה בו על 139 ש"ח לחודש (סעיף 6 להסכם). 10. בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים נדונו בהרחבה יתרה תנאי הזכאות לתמריץ אי היעדרות ותוספת כלכלה. בין היתר, עמדנו שם על מהותה של תוספת כלכלה, הכוללת שני מרכיבים. המרכיב האחד הינו מה שמכונה "תוספת 2000", ואילו המרכיב השני הינו "יתרת דמי כלכלה". קבענו, כי הזכאות לשני מרכיבי התוספת צריכה להיבחן בנפרד, בהתייחס למאפיינים המיוחדים של כל אחד מהם. בשים לב לעיקרון זה, נתייחס בהמשך דברינו לטענתה הכללית של המעסיקה, בדבר היות תוספת דמי כלכלה זכות נלווית, ביחס לכל אחד משני חלקיה של התוספת, בנפרד. את הדיון בתנאי הזכאות לתוספות לפי ההסכם הקיבוצי, נחלק לשניים. תחילה נדון בתנאי הזכאות ליתרת דמי כלכלה ובמאפייניה, בשים לב להלכות כפי שנקבעו בפסיקה בקשר אליה. לאחר מכן נפנה לדון בטענות המתייחסות ל"תוספת 2000" ולתמריץ אי היעדרות. למען הנוחות ולאור הנפסק בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, נדון ב"תוספת 2000" ובתמריץ אי היעדרות, במאוחד. יתרת דמי כלכלה 11. בסעיף 6.1 להסכם 2004 נקבע, כי "דמי כלכלה לעובד יהיו בסך 139 ש"ח לחודש לעובד יומי... אם תינתן כלכלה בעין באתר העבודה, מתן הכלכלה בעין יבוא במקום תשלום דמי כלכלה". 12. באשר למרכיב "יתרת דמי כלכלה", המהווה כאמור חלק מתוספת דמי כלכלה, נקבע בהסכם 2000, כי חלק זה של התוספת אינו כלול בשכר הפנסיוני; כי הוא בא לידי ביטוי בטור השמאלי בטבלאות השכר שבהסכם 2000, שכותרתו: "שכר כולל לרבות"; ומשתלם לעובד בהתקיים התנאים הקבועים בהסכם. קביעות אלה שבפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים חלות, בשינויים המחויבים, גם על הוראות הסכם 2004, בה נותרו על כנם תנאי הזכאות לתוספת ומאפייניה, ואך עודכנו שיעוריה . 13. בפסק הדין בעניין אנדרה אנרה קבענו, כי בהתקיים התנאים לפי ההסכם הקיבוצי לתשלום יתרת דמי כלכלה, וככל שהעובד לא קיבל מאת המעסיקה כלכלה בעין, "זכאי הוא על פי הוראות ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה לתשלום "יתרת דמי כלכלה", בשיעור הסכומים כמפורט בהסכם, בתור החזר הוצאות שהוצאו על ידו בפועל" [וראו גם בפסק הדין מפי השופט רבינוביץ' ע"ע 759/07 ראיקו יון- צבי לייט עבודות בניה בע"מ (4.7.2010)]. הוספנו וציינו עוד בעניין אנדרה אנרה, כי "לעניין זה דומה הזכות ל"יתרת דמי כלכלה", שעניינה החזר הוצאות כלכלה שהיו לעובד במקום עבודה שאינו מספק כלכלה בעין, לזכות העובד לדמי נסיעות, שאף היא מתייחסת במהותה להחזר הוצאות, וככזו, אין היא פוקעת עם סיומם של יחסי עובד מעביד (ראו דב"ע נא/3-134 יעקב סלוצקי - י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ פד"ע כג 293) ". אשר על כן, לא מצאנו ממש בטענת המעסיקה בדבר היותה של יתרת דמי כלכלה זכות נלווית. 14. שאלת תנאי הזכאות לתוספת "יתרת דמי כלכלה" על פי ההסכם הקיבוצי נדונה על ידינו בפירוט רב בפסק הדין בעניין בוגדן. במסגרת הדיון באותו עניין התבקשה עמדת הארגונים, הצדדים להסכם הקיבוצי בענף הבניין, בנוגע לתנאי הזכאות. עמדת הארגונים התבקשה, בין היתר, לאור טענת החברה המעסיקה שם, בדומה לטענת המעסיקה בענייננו, כי לא התקיימו בעובד תנאי הזכאות, באשר לא הוכח, כי הוא "לן מחוץ למקום מגוריו לפי דרישת הקבלן". טענה זו, בעניין בוגדן כמו גם בענייננו, נסמכת, על פני הדברים, על הנוסח המשולב של ההסכמים הקיבוציים בענף הבניין כפי שפורסם בשעתו באוגדן "הסכמים קיבוציים" בעריכת משה פסטרנק (נוסח הפרסום כפי שהיה עובר לעדכון האחרון להסכם, משנת 2010). מנוסח ההסכם כפי שפורסם שם עולה לכאורה, כי הזכאות ליתרת דמי כלכלה מותנית בין השאר בכך, שמדובר בעובדים "העובדים מחוץ למקום מגוריהם והלנים שם לפי דרישת הקבלן ואינם חוזרים מידי יום לביתם...". למקרא ההסכמים הקיבוציים עצמם, ראשון הסכם 2000, ואחריו הסכם 2004, ובהשוואה לנוסח המשולב כפי שהופיע בשעתו באוגדן בעריכת פסטרנק, התעורר הצורך לקבל את עמדת הארגונים כאמור. 15. בעמדת הארגונים שהוגשה במסגרת הדיון בעניין בוגדן הובהר, כי הזכאות ל"יתרת דמי כלכלה", כפי שנקבעה בהסכם 2000 ובהסכם 2004, מותנית בשני תנאים מצטברים: האחד, עבודה בפועל, והשני אי מתן כלכלה בעין על ידי המעסיק באתר העבודה. הארגונים הבהירו בעמדתם, כי הדרישה לעניין לינת העובד מחוץ למקום מגוריו, איננה תנאי מתנאי הזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה. תנאי זה עניינו ב"תוספת אש"ל", שהיא תוספת אחרת. הרקע לזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה, כמו גם ההבחנה בינה לבין תוספת אש"ל, פורטו בהרחבה בעמדת הארגונים, שעיקרים ממנה הוצגו בפסק הדין בעניין בוגדן, ואין לנו אלא להפנות לאמור שם (ראו בסעיפים 18-13 לפסק הדין). 16. בשים לב לאמור, אין לקבל את טענת המעסיקה, לפיה העובד לא הוכיח זכאותו ליתרת דמי כלכלה, באשר לא הוכיח, כי הוא לן מחוץ לביתו לפי דרישתה. כפי שהובהר, וכך גם פסקנו בעניין בוגדן, תנאי זה מתייחס לתוספת אש"ל, שהיא תוספת אחרת, ואינו מהווה תנאי לזכאות לתוספת יתרת דמי כלכלה. לענייננו, זכאותו של העובד ליתרת דמי כלכלה תלויה בהתקיים בו התנאים שבהסכם הקיבוצי לתשלום התוספת, דהיינו עבודה בפועל ואי קבלת כלכלה בעין במקום העבודה. לטענת העובד, לא סופקה לו כלכלה בעין באתר העבודה, והמעסיקה איננה חולקת על טענה זו. אשר על כן, אנו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בחלק זה שלו וקובעים, כי העובד זכאי לתוספת יתרת דמי כלכלה. 17. באשר לסכום הזכאות, מצאנו, כי יש ממש בטענת המעסיקה, כי הסכום כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי אינו עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם הקיבוצי החל על תקופת ההעסקה. בית הדין האזורי פסק לעובד יתרת דמי כלכלה לפי חישוב של 257.5 ש"ח לכל אחד מחודשי עבודתו, בעוד שלפי הסכם 2004, עומדת יתרת דמי כלכלה לחודש עבודה על 139 ש"ח. בקשר לכך ראוי לעמוד על שינויים שחלו עם המעבר מהסכם 2000 להסכם 2004. מתברר, כי אותו חלק מיתרת דמי הכלכלה, שהופחת בהסכם 2004, הוכלל בטבלאות השכר. עמדנו על כך בפסק הדין בעניין בוגדן, ואלה הדברים: "ויובהר, בהסכם 2004 הופחת שיעור תוספת יתרת דמי כלכלה, כשבמקביל לכך, חלקה האחר של "יתרת דמי כלכלה" הוסף למסגרת השכר הפנסיוני כפי שנקבע בטבלאות השכר. עמדו על כך באי כוח הארגונים בנייר העמדה שהגישו בציינם: "בהסכם 2004 הורחב פעם נוספת בסיס השכר הפנסיוני על חשבון חלק מיתרת דמי כלכלה וחלק מקצובת הביגוד. נקבע כי לשכר לצורך הפרשות פנסיוניות תתווסף, תוספת בסך 175 ש"ח המורכבת מסך 150 ש"ח של תוספת יתרת דמי הכלכלה ועוד 25 ש"ח מרכיב הביגוד ("תוספת 2004"). יתרת דמי הכלכלה - הנותרת, לאחר העברת חלק ממנה לשכר הפנסיוני הינה בסך 139 ש"ח לחודש (סעיף 6.1 להסכם 2004)" (סעיפים 20-21 לעמדה. ההדגשות במקור). ואומנם, שכרו של עובד בדרגה 1 לפי הטבלאות בהסכם 2004 הועמד על סך של 3,831 ש"ח. בנסיבות אלה, בבואנו לערוך את חישוב הסכום המגיע לעובד בגין יתרת דמי כלכלה, אין להתעלם משיעור השכר כפי ששולם לו בפועל, לעומת השכר כפי שנקבע בטבלאות..." (סעיף 27 לפסק הדין בעניין בוגדן). 18. בשים לב לכל האמור זכאי העובד לסך של 417 ש"ח תוספת יתרת דמי כלכלה עבור תקופת עבודתו בחודשים ינואר עד מרץ 2006. תמריץ אי היעדרות ו"תוספת 2000" 19. בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים נקבע, כי תמריץ אי היעדרות ו"תוספת 2000", המהווה חלק מ"דמי כלכלה", הינם חלק מטבלאות השכר, כפי שמפורט בהסכם הקיבוצי שנכנס לתוקפו ביום 1.1.2000, והם כלולים בטור האמצעי שבטבלאות. כפועל יוצא מכך נקבע, כי העובדים אינם זכאים לתשלום תמריץ אי היעדרות ו"תוספת 2000" בנוסף לשכר כפי שהוא קבוע בטבלאות השכר שבהסכם, וכך לרבות העובדים בעלי דרגת השכר 1. על הטעמים לכך עמדנו שם בפירוט ובאריכות, ואין לנו אלא להפנות לנפסק שם. יובהר, כי לעניין זה אין רלוונטיות לשאלה, אם שכרו של העובד תאם בדיוק את השכר המגיע לו לפי טבלאות השכר שבהסכם או היה גבוה מכך. 20. כאמור, פסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים עסק בפרטי הסכם 2000, בו עמד שכרם של העובדים בדרגה 1, על פי הטבלאות, על שכר מינימום. בפסק הדין נקבע, כי תמריץ אי היעדרות ותוספת 2000 כלולים בשכרם של העובדים בדרגה 1, אף על פי ששכר זה עמד על שכר מינימום. בפסק הדין נדון היחס שבין הוראות ההסכם לבין הוראות חוק שכר מינימום, והמסקנה כפי שהגענו אליה שם הייתה, כי פירוש זה של הוראות ההסכם אינו סותר את הוראות חוק שכר מינימום. נמצא כי פסיקת בית הדין האזורי לעניין זה, אינה עולה בקנה אחד עם הנפסק בעניין התאחדות הקבלנים (שהיא פסיקה מאוחרת יותר). ויודגש: בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים עמדנו על כך, שתוספת 2000 ותמריץ אי היעדרות כלולים בשכר הנקוב בטבלאות, ולא בשכר המינימום דווקא. על תקופת העבודה מושא דיוננו חל, כאמור, הסכם 2004, בו עומד שכרם של העובדים בדרגה 1, על 3,831 ש"ח לחודש. משהועלה שכרם של העובדים בדרגה 1 לפי הטבלאות, הרי שהתוספות כלולות בשכר המעודכן בטבלאות ולא בשכר המינימום. לאור הקבוע בהסכם הקיבוצי ובהתאם לנפסק בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, אין העובד זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות ו"תוספת 2000" מעבר לשכר על פי טבלאות השכר. ככל שהשכר ששולם לעובד נמוך מן הקבוע בטבלאות, עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בחישוב המגיע לעובד בגין תוספות אלה, כך ששכרו של העובד יושלם לשיעור השכר כפי שנקבע בטבלאות. 21. באשר לטענת המעסיקה בדבר היותה של תוספת דמי כלכלה בבחינת זכות נלווית, הרי שגם בהתייחס לחלק "תוספת 2000" מתוך תוספת הכלכלה, דין הטענה להידחות. משקבענו, כי זוהי תוספת קבועה לשכר, המהווה חלק מטבלאות השכר כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי, ודאי שאין היא בבחינת זכות נלווית. 22. כאמור, המעסיקה מוסיפה וטוענת, ובשפה רפה למדי, כי בית הדין האזורי לא נדרש לסוגיה שהיא העלתה לפניו, לפיה "על פי הוראות משרד התמ"ת קיימת חובת תשלום לעובדים זרים של 236 שעות חודשיות גם אם לא עבד אותן בפועל, הוראות שיכול ומייתרות כליל את סוגיית מניינם של ימי ההיעדרות". בטענה זו כפי שהועלתה על ידי המעסיקה, רב הסתום מן הנגלה. המעסיקה אינה מבהירה באיזה אופן יש בהוראת הנוהל הנטענת, שאף לא צורפה, כדי להשליך על הסוגיה מושא הדיון. כמו כן, לפי העולה מן המסמכים שבתיק ולא הוכח אחרת, העובד השלים 236 שעות עבודה מדי חודש, ואין עדות לכך שנעדר מן העבודה. הסכומים הרלוונטיים 23. נמצאנו למדים, ואין על כך מחלוקת, כי שכרו של העובד חושב ושולם שלא בהתבסס על המפורט בטבלאות השכר שבהסכם 2004, כי אם על פי הסכם ההעסקה שנחתם בינו לבין המעסיקה. משכך יש לבדוק, בראש ובראשונה, האם השכר ששולם בפועל לעובד, אינו נמוך מטבלאות השכר, כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי. 24. כאמור, בהסכם 2004 עודכנו טבלאות השכר, כך שעובדים בדרגה 1 זכאים לשכר חודשי בסך 3,831 ש"ח עבור 181.86 שעות עבודה חודשיות (לפי הקבוע בטבלאות, ללא תוספת יתרת דמי כלכלה). לפי העולה מ-3 תלושי השכר המתייחסים לתקופת עבודתו הקצרה של העובד, שכרו עבור 181.86 שעות עמד על סך של 3364.41 ש"ח (לפי 18.5*181.86). משכך, על פני הדברים, שולם שכרו בחסר לעומת הקבוע בטבלאות שבהסכם הקיבוצי (ללא יתרת דמי כלכלה), וזאת בסך של 466.59 ש"ח לכל אחד מחודשי העבודה, ובסך הכל, בהתייחס ל-3 חודשי העסקה, שכרו לעומת הנקבע בטבלאות (ללא תוספת יתרת דמי כלכלה), שולם בחסר בשיעור של 1,399.7 ש"ח. 25. בית הדין האזורי פסק לעובד סך של 4,229.8 ש"ח עבור תמריץ אי היעדרות ותוספת דמי כלכלה, ובהתייחס לשני רכיביה. כבר עמדנו על כך, כי בבסיס פסיקתו, שקדמה לפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים, עמדו קביעות שאינן עולות בקנה אחד עם הנפסק שם בקשר לתנאי הזכאות לתוספות השונות, כמו גם עם שיעורה של תוספת יתרת דמי כלכלה. נמצאנו למדים, כי למען יושלם שכרו של העובד על פי טבלאות השכר, הוא זכאי לסך של 1,399.7 ש"ח. אך אם יושלם שכרו כאמור, ניתן לראות את שכרו ככולל תוספת 2000 ותמריץ אי היעדרות. לכך יש להוסיף את המגיע לו בגין יתרת דמי כלכלה בסך של 417 ש"ח. אשר על כן, בסך הכל מגיע לעובד על פי הוראות ההסכם הקיבוצי סך של 1,816.7 ש"ח. משנפסק לזכותו סך של 4,229.8 ש"ח, נמצא, שנפסק לו ביתר סכום של 2,413 ש"ח. 26. הנה כי כן, לעובד נפסק ביתר סך של 2,413 ש"ח. ככל ששולם לידיו הסכום על פי פסיקת בית הדין האזורי, עליו להשיב למעסיקה את הסכום אותו קיבל ביתר, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.06 (המועד כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי), ועד ליום התשלום בפועל. 27. באשר לטענת המעסיקה לקיזוז סכומים ששילמה ביתר בגין דמי הבראה ודמי חגים - טענה זו נטענה לפנינו בעלמא, ולא מצאנו לה בסיס בכלל החומר שהוגש לפנינו. ערעור המעסיקה לעניין הוצאות שכ"ט עו"ד 28. בטענות המעסיקה כנגד שיעור הוצאות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בשיעור בהם חויבה לא מצאנו ממש. כלל נקוט בידינו, כי עניינים אלה נתונים לשקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולעתים רחוקות בלבד יתערב בית דין זה בפסיקתה. לא מצאנו כי מקרה זה הוא מן המקרים המצדיקים סטייה מן הכלל האמור. ומשכך, דין הערעור בחלק זה להידחות. ערעור המעסיקה לעניין בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין 29. משנדחתה בקשת המעסיקה לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, הייתה הדרך פתוחה בפניה להגיש בקשתה לעיכוב ביצוע בבית דין זה. כך, בהתאם להוראת תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלה בבית הדין לעבודה מכוח הוראת תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. משנמנעה המעסיקה, מטעמים השמורים עימה, לנקוט בדרך זו, לא מצאנו מקום להיכנס לעובי הקורה לשאלת עיכוב ביצועו של פסק הדין. כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי לחייב את המעסיקה בהוצאות שכ"ט עו"ד בקשר לבקשתה לעיכוב ביצוע. 30. סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו, לפי המפורט לעיל. כאמור, לעובד נפסק ביתר סך של 2,413 ש"ח. ככל שהסכום שנפסק שולם לידיו, עליו להשיב למעסיקה את הסכום שנפסק לו ביתר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.06 (המועד כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי), ועד ליום התשלום בפועל. בשים לב לתוצאה - כל צד ישא בהוצאותיו בערעור. עובדים זריםדמי כלכלה