קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים: 1. המבקשים הם יורשיו של המנוח, שהלך לעולמו ביום 15/9/10, כתוצאה מסרטן במיתרי הקול שהוא לקה בו במהלך עבודתו. מר חכים ז"ל ייקרא להלן: "המנוח". 2. מחלתו של המנוח הוכרה כתוצאה של פגיעה בעבודה, בפסק דין שניתן בבית דין זה, ביום 9/6/09, בתיק ב"ל 1523/02. 3. הבקשה שבפני היא להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים שדנה בעניינו של המנוח ביום 12/7/11. בטרם אדון בבקשה עצמה, אפרט חלק מהשתלשלות הדברים שקדמו לה, וכן את הליכי הדיון בבקשה עצמה. הרקע להגשת הבקשה והליכי הדיון בה 4. המנוח עבד כמורה וכמסגר, ולקה בצרידות. הוא פנה למשיב בבקשה להכיר בצרידותו כנובעת מתנאי עבודתו. בטופס התביעה ציין המנוח כי מועד הפגיעה במיתרי הקול היה יום 30/5/99. בהמשך הטופס, ציין המנוח כי ביום 8/12/99, הוא עבר ניתוח במיתרי הקול. פרטי שכרו של המנוח, שצויינו באותו טופס, התאימו למועד הפגיעה הנטען, כלומר - התייחסו לחודשים שמינואר ועד אפריל 1999. 5. המשיב דחה את התביעה האמורה. במכתב הדחיה של המשיב צויין כי "תאריך הפגיעה" היה יום 8/12/99 (הוא המועד שבו עבר המנוח את הניתוח ולא המועד שצויין בטופס התביעה כמועד הפגיעה"). כנגד דחיית תביעתו ך פנה המנוח לבית דין זה בתובענה שנדונה בתיק ב"ל 1523/02 שנזכר לעיל. כתב התביעה לא התייחס לשאלת מועד הפגיעה, אלא רק לענין עצם דחיית התביעה. 6. בשנת 2003, במהלך ההתדיינות בתובענתו האמורה של המנוח, התברר כי בינתיים לקה המנוח בסרטן במיתרי הקול. לאחר התדיינות ממושכת בתובענה, ניתן ביום 9/6/09 פסק דין שבו התקבלה תביעת המנוח והוצהר כי עקב תנאי עבודתו של המנוח, הוא לקה בצרידות ולאחר מכן - בהתפתחות של סרטן במיתר הקול הימני. פסק הדין לא התייחס לשאלת מועד הפגיעה. 7. לאחר פסק הדין האמור, שלח המשיב מכתב אל המנוח שבו צויין כי המשיב מכיר בו כמי שנפגע פגיעה בעבודה. במכתבו האמור של המשיב, שוב צויין כי מועד הפגיעה הוא יום 8/12/99. 8. המנוח, שמחלתו נמשכה, פנה למשיב בתביעה להכיר בו כנכה עבודה. ביום 12/11/09, קבעה ועדה רפואית, בדרג ראשון, את דרגות הנכות של המנוח. המועד הראשון של קביעת דרגת הנכות היה יום 9/12/99 (כלומר - למחרת המועד שהמשיב ראה אותו כ"תאריך הפגיעה"). המנוח ערר על החלטת הועדה הרפואית מהדרג הראשון. הועדה הרפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), התכנסה לדיון בערר ביום 12/7/10. ישיבתה של הועדה נערכה בלא נוכחותו של המנוח, אשר באותה עת כבר היה מאושפז במצב קשה מאד. הועדה קיבלה את הערר בנוגע לדרגות הנכות מעבודה של המנוח בתקופה מסויימת. אולם, גם הועדה קבעה שהמועד הראשון של הנכות, הוא יום 9/12/99. החלטתה של הועדה היתה רק בענייני דרגות נכות זמנית של המנוח. הנכות הזמנית האחרונה נקבעה על ידי הועדה לתקופה שעד יום 31/7/10. 9. ביום 13/7/10, שלח המשיב אל המנוח מכתב עם הודעה על החלטת הועדה. העתק המכתב הגיע אל ב"כ המבקשים ביום 15/7/10. במכתב נאמר כי ניתן לערער על החלטת הועדה, בהגשת ערעור לבית הדין, תוך 60 ימים מיום קבלת המכתב. נאמר גם כי המנוח יוזמן לבדיקה מחודשת "בתום תקופת הנכות הזמנית". 10. ב"כ המבקשים שלח למשיב מכתב מיום 15/7/10, עם בקשה לקבלת פרוטוקול הועדה. 11. באותה עת, כאמור, היה המנוח מאושפז במצב קשה מאד. באישור מביה"ח רמב"ם מיום 6/7/10, נאמר - בין השאר - כך: "הנ"ל סובל ממחלה סופנית, הישנות גדולה מאוד של סרטן הלרינקס שמערבת את כל עור הפנים וגורמת לכאבים חזקים מאוד. החולה מאושפז לצורך איזון כאבים במצב כללי קשה. מטופל במורפין ממושך דרך הוריד. יש לציין שהחולה לא מתאים לטיפול אונקולוגי, רק לטיפול סימפטומטי". מכאן, שכבר באותה עת היה המנוח במצב סופני, בלא תקוה להצלתו, וכל שנותר לעשות היה לנסות להקל במשהו על כאביו. מצב זה המשיך, כמובן, גם בחודש אוגוסט 2010, מועד שבו המנוח היה מאושפז כבר בבית החולים הסקוטי בנצרת. 12. במהלך חודש אוגוסט 2010, התברר לבני משפחתו של המנוח כי בשל העובדה שהכנסות המנוח ברבעון שקדם ליום 8/12/99 היו נמוכות מהכנסותיו ברבעון שקדם ליום 30/5/99, שווי קצבת הנכות מעבודה שהמנוח היה זכאי לקבל, כשמועד הפגיעה נחשב כיום 8/12/99, היה נמוך משווי קצבת הנכות מעבודה שהמנוח היה זכאי לקבל אילו מועד הפגיעה היה נחשב כיום 30/5/99, כפי שנכתב בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה. 13. במקביל, ביום 4/8/10, זימן המשיב את המנוח לדיון ביום 19/8/10, בפני ועדה רפואית. כפי הנראה, מדובר בזימון שנועד לקבוע את דרגת נכותו של המנוח בתקופה שמיום 1/8/10 ואילך, שכן - כאמור - הועדה קבעה את דרגת הנכות של המנוח, כזמנית בלבד, עד יום 31/7/10. המנוח, כמובן, לא היה יכול להתייצב בפני הועדה הרפואית שאליה הוזמן, מפאת מצבו הסופני, כאמור לעיל. 14. ביום 16/8/10, שלח ב"כ המבקשים מכתב אל המשיב, שבו הודיע להם כי המנוח לא יוכל להתייצב בפני הועדה הרפואית ביום 19/8/10. ב"כ המבקשים ביקש לקבל גם את פרוטוקול הועדה מיום 12/7/10 שטרם התקבל, למרות המכתב מיום 15/7/10 שנזכר לעיל. בנוסף, התייחס ב"כ המבקשים במכתבו אל הטעות שנפלה, לטענתו, במועד הפגיעה הנטענת. ב"כ המבקשים אזכר במכתבו את מועד הפגיעה שנרשם על ידי המנוח בטופס התביעה, הסביר כי המועד שהוכר על ידי המשיב היה דווקא מועד הניתוח, וביקש לתקן את הטעות בתאריך. 15. לטענת ב"כ המבקשים (שלא הוכחשה על ידי המשיב), בשיחה בעל פה עם מי מפקידי המשיב, ציין אותו פקיד כי בענין התאריך מדובר בענין טכני ולא תהיה בעיה לתקן את הטעות. 16. ביום 30/8/10, שב ב"כ המבקשים וביקש - טלפונית - את פרוטוקול הועדה מיום 12/7/10. רק אז הומצא לו הפרוטוקול המבוקש. 17. המנוח הלך לעולמו, כאמור, ביום 15/9/10. 18. ביום 4/1/11, שלח המשיב מכתב אל ב"כ המבקשים, שבו התייחס - לראשונה בכתב - לענין מועד הפגיעה של המנוח. במכתבו, כתב פקיד התביעות, כך: "בהמשך למכתבך מיום 16.08.2010 ובהמשך לבירור נסיבות תיקון תאריך הפגיעה בתיק מרשך המנוח מר וליד חכים ז"ל, אציין כי אין מקום לתיקון תאריך הפגיעה ליום 30.05.99 מהנימוקים הבאים: מדובר במחלה שהוכרה כפגיעה בעבודה, וכי ועדה רפואית קבעה את מועד תחולתה לרבות ועדה רפואית לעררים. לתביעה לא צורפה תעודה רפואית של אי כושר לעבודה בסמוך למועד הנקוב בפנייתך. הרי במקרה וכן, תחולת הנכות היתה נקבעת מתום דמי הפגיעה. במקרה שלפנינו ובעקבות ההכרה במחלה כפגיעה בעבודה, ועדה רפואית ורק ועדה רפואית מוסמכת על פי חוק לקבוע את שיעור הנכות ומועד התחולה. משלא הוגש ערר על התחולה שנקבעה, הרי קביעת הועדה הרפואית מחייבת. על כן, שאלת הזכאות לגמלה ובהתחשב בזכאות שהיתה למנוח מכוח נכות כללית ועוד, נבדקת על בסיס המועד שנקבע ע"י הועדה הרפואית להלן 08.12.1999 אדאג לעדכנכם בהתאם ובהקדם.". 19. בעקבות עמדתו זו של המשיב, הגיש ב"כ המבקשים, ביום 23/2/11, בקשה לתיק ב"ל 1523/02 הנ"ל, שבו עתר לתקן את פסק הדין בכך שייקבע בו כי מועד הפגיעה היה ביום 30/5/99. המשיב הודיע כי הוא מתנגד לבקשה, מאחר שאין מדובר בבקשה לתיקון פסק דין, אלא בנסיון לתקיפת החלטת הועדה, לאחר שחלף המועד להגשת הערעור עליה. בהחלטתי מיום 21/3/11, קבעתי כך: "1. בהעדר הסכמה, איני מוסמך לערוך תיקון בפסק דין כפי שהתבקש על ידי יורשי התובע המנוח. לפיכך, עלי לדחות את הבקשה ואני דוחה אותה. 2. אף אם הייתי סבור שאני מוסמך לתקן את פסק הדין, הרי שלא הייתי מתקן אותו כמבוקש על ידי יורשי המנוח. לא היה מקום לקבוע בפסק הדין את 'תאריך התאונה' למועד כלשהו, מאחר שאין מדובר על ארוע תאונתי מסויים אלא על התפתחות של צרידות ושל שאת ממאירה בשל תנאי העבודה כפי שהיו במהלך שנות עבודתו של התובע. בנסיבות אלה, ברור שפסק הדין לא היה יכול לקבוע מועד ספציפי כ'תאריך התאונה'. 3. 'תאריך התאונה' שהנתבע מתייחס אליו לצורך עריכת חישובים בנסיבות של התפתחות מחלה בגין תנאי העבודה, נקבע על ידי הנתבע כקביעה טכנית-פורמאלית. אין באמור בהחלטה זו או בפסק הדין כדי לחסום את יורשי המנוח מנקיטת דרך כלשהי לשם תקיפת החלטת הנתבע (או החלטת ועדה רפואית לעררים) בענין מה שהנתבע (או הועדה) ראו כ'תאריך התאונה'.". 20. סמוך לאחר ההחלטה האמורה, ביום 3/4/11, הגישו המבקשים ערעור על החלטת הועדה בתיק 1943-04-11 (המתייחס לענין תאריך הפגיעה בלבד), וכן את הבקשה שבפני, שבה עתרו, כאמור, להאריך להם את המועד להגשת הערעור. 21. המשיב הודיע כי הוא מתנגד להארכת המועד, ולפיכך - קבעתי את הבקשה לדיון ביום 24/5/11. בעת הדיון, טען ב"כ המשיב כנגד קבלת הבקשה. בהחלטתי מאותו יום המלצתי למשיב לשנות את עמדתו, ולהסכים לכך שהערעור יידון לגופו של ענין. במקביל, ציינתי בהחלטה שאף שככלל בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת ערעורים שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977 (שתיקראנה להלן: "תקנות המועדים"), הרי שלעתים המשיב מפעיל את שיקול דעתו ומסכים להארכות מועדים. שיקול דעתו של המשיב בעניינים אלה, לדעתי, נתון לביקורת שיפוטית של בית הדין. מעמדתו של המשיב כפי שהובעה עד למתן ההחלטה, לא היה ניתן לדעת מה השיקולים שהמשיב שקל כשהחליט שלא להסכים לבקשה, ועל כן - חייבתי את המשיב להגיש הודעה ובה פירוט של השיקולים האמורים. 22. ביום 29/5/11, הגיש המשיב הודעה כאמור. על פי הודעתו, שיקוליו של המשיב היו אלה: א. המועד להגשת הערעור על פי התקנות חלף זה מכבר (בהודעתו המקורית, התייחס המשיב, בטעות לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ולא לתקנות המועדים, אך לאחר מכן תיקן את הודעתו המקורית והתייחס לתקנות המועדים). בעת שהמשיב החליט להתנגד להארכת המועד לא היה בפניו מידע שהצדיק סטיה מההוראות הברורות של התקנות. ב. "המערער" (המשיב התכוון, כפי הנראה, למנוח, אך התייחס אליו בהודעתו כאל "מערער"), היה מיוצג ולא הוכח שהיתה מניעה להגיש לפחות ערר פורמאלי. "המערער" הגיש תביעה לבית הדין, ולא ניתן להתייחס אליה כערר שהוגש כדין, מאחר שגם היא הוגשה באיחור. (נראה שבמונח "תביעה" התייחס המשיב לבקשה שהגיש ב"כ המבקשים, ביום 23/2/11, לתקן את פסק הדין בתיק ב"ל 1523/02). ג. ברורים שנעשו עם הסניף אינם יכולים להצדיק את הארכת המועד שנקבע בתקנות. 23. ביום 14/6/11, הודיע המשיב, לצערי, כי הוא אינו מקבל את המלצתי להסכים להתדיין לגופו של הערעור, אלא עומד על דעתו שנכון להתנגד לבקשה להארכת המועד. על כן - נוצר הצורך להחליט בבקשת המבקשים לגופה. סקירת המצב המשפטי ובחינת שיקוליו של המשיב 24. לצערי, המצב המשפטי הנוכחי הוא כזה שלפיו בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת תובענות או ערעורים על החלטות שונות הניתנות בעניינם של מבוטחים. (ראו בענין זה, בין השאר, את האמור בפסקי הדין הבאים: דב"ע לו/0-11 בר-אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 340, דב"ע מא/9-98 זיסרמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב 237, דב"ע מח/0-104 סבאג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 127 וכן דב"ע נה/0-28 אייזנשטיין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 421). מצב זה אינו מניח את הדעת, גם על פי דעתו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע את ההלכה הפסוקה ובית הדין הארצי כבר המליץ בפני המחוקק לשנותו. יתרה מכך, בית הדין הארצי לעבודה אף קבע כי יש מקום לשקול מחדש את ההלכה הפסוקה, נוכח העדר שינוי חקיקתי בענין (ראו: עב"ל 31/98 סולן - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע לד 481)). ענין נוסף שיש להביא בחשבון מבחינת הדין הרצוי, מצוי בעובדה שכבר לפני שנים רבות, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי מצפים מהמוסד, שהינו גוף ממלכתי (ועוד כזה הפועל בתחום הבטחון הסוציאלי), שלא להעלות טענות התיישנות, לפחות לא בכל מקרה ובכל מצב. בעב"ל 75/99 פריזט - המוסד לביטוח לאומי, נדון עניינה של מבוטחת אשר עתרה לבית הדין לשם קבלת גמלה, לאחר שחלפה תקופת השיהוי וחלפה גם תקופת ההתיישנות. בפסק דינו, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענות הנתבע בענין השיהוי ובענין ההתיישנות, ואמר: "המוסד לביטוח לאומי נועד, ככל גוף ציבורי, לשרת את הציבור. כאשר אין ספק שהמערערת זכאית לגמלה, עליו לשלמה לה.". אמנם, בעניינם של המבקשים כאן, לא ניתן לקבוע ש"אין ספק" שהם צודקים בערעורם, אך ניתן לקבוע בבירור שלא יהיה זה צודק שתימנע מהם האפשרות לברר אם הם צודקים, בטענות של התיישנות. 25. כפי שציינתי כבר לעיל, יש מקרים לא מעטים שבהם מחליט המשיב שלא לעמוד על טענות התיישנות. אין מדובר רק על מקרים שבהם בהתאם לקריטריונים שהמשיב גיבש לעצמו הוא אינו טוען כלל טענת התיישנות, אלא מדובר על מקרים שבהם, על פי אותם קריטריונים, המשיב טוען להתיישנות ומנתגד להתדיין בערעור או בתובענה לגופם, אך לאחר מכן, חוזר בו ומסכים לבירור מעין זה. חשוב להדגיש, איני בא בטרוניה עם המשיב על כך שהוא אינו עקבי בעמדתו וחוזר בו מטענות התיישנות. אדרבא; כל אימת שהמשיב חוזר בו מעמידתו על טענת התיישנות, אני משבח אותו. כך, לדעתי, ראוי שהמשיב ינהג. אולם, עצם העובדה שיש מקרים שבהם המשיב מחליט תחילה לטעון טענת התיישנות ולאחר מכן חוזר בו, מלמדת שהמשיב מפעיל את שיקול דעתו, ומחליט על פי מה שמתברר לו לגבי הנסיבות של כל מקרה. אכן, זו אמורה להיות דרכו של המשיב; לשקול היטב את הנסיבות ולהחליט אם לעמוד על טענות פרוצדורליות של התיישנות או אם להסכים לבירור הערעורים או התובענות לגופם. 26. אולם, מעצם העובדה שהמשיב מפעיל את שיקול דעתו, נלמדת התוצאה ששיקול דעת זה - כפוף לביקורת שיפוטית של בית הדין. כל החלטה של המשיב, בענייני זכויות מבוטחים, אשר מצריכה הפעלת שיקול דעת - כפופה לפיקוח של בית הדין על אופן הפעלת שיקול הדעת. הדבר מתחייב גם כדי לדאוג לכך שההחלטות לא תתקבלנה בדרך שרירותית או מפלה, לדאוג לכך שההחלטות לא תהיינה בלתי סבירות ושלא תהיה בהן פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. 27. שיקול דעתו של המשיב, בעת שהחליט להתנגד לכך שיתקיים דיון לגופו של הערעור שהגישו המבקשים, הובע בהודעת המשיב שהוגשה ביום 29/5/11, כאמור בסעיף 22 לעיל. לדעתי, מהאופן שבו תיאר המשיב את השיקולים שהוא הביא בחשבון, ניתן לראות ששיקוליו היו פגומים. המשיב, כזכור, ציין שלא היה בפניו מידע שהצדיק סטיה מהמועדים שנקבעו בתקנות המועדים. ההודעה על החלטת הועדה הומצאה ביום 15/7/10. המועד להגשת הערעור על פי תקנות המועדים, הוא תוך 60 ימים מאותו יום, כלומר - עד יום 13/9/10. באותו זמן היה המנוח - כאמור לעיל - מאושפז במצב סופני, כשהטיפול בו נועד רק במטרה לנסות להקל במשהו על כאביו. מצב זה נמשך עד פטירתו של המנוח ביום 15/9/10. כלומר - בכל התקופה שבה היה ניתן להגיש ערעור במועד על פי תקנות המועדים, המנוח היה על ערש דווי. המידע על מצבו של המנוח באותה עת, היה בפני המשיב, ולמרות זאת, טוען המשיב כי לא היה בפניו מידע שהצדיק סטיה מהמועד הנקוב בתקנות המועדים. אם זה אינו חוסר סבירות קיצוני בשיקול הדעת - איני יודע חוסר סבירות קיצוני מהו. ייתכן שבשל כך היה נוח למשיב להתייחס אל המנוח, כאילו הוא "המערער". המשיב, כפי הנראה, בעת שהפעיל את שיקול דעתו, כלל לא הפנים את העובדה שמדובר ב"מערער" שכבר אינו יכול לערער ושגם במועד להגשת הערעור על פי תקנות המועדים, לא היה יכול לעשות דבר מה, בשל מצבו הקריטי באותה עת. כשכך מפעיל המשיב את שיקול דעתו, נראה כי הדבר מצדיק התערבות שיפוטית באותו שיקול דעת. 28. אכן נכון שחלף עוד זמן מאז פטירתו של המנוח, עד להגשת הערעור. אך לדעתי בענין משך זמן זה יש להביא בחשבון את הנתונים הבאים (והמשיב - לפי הודעתו מיום 29/5/11 - לא הביאם בחשבון): א. בא כחו של המנוח (שהפך לאחר מכן לבא כחם של המבקשים), לא היה יכול לפעול בעצמו בשם המנוח לאחר שהמנוח כבר הלך לעולמו. תוקף יפוי הכח שהמנוח מסר לו - פג עם פטירת המנוח (ראו סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). ב. מטבע הדברים, עם פטירתו של המנוח ובתקופה הסמוכה לאחר מכן, לא היו המבקשים פנויים רגשית להתעסק דווקא בהגשת ערעור על החלטת הועדה. יש להביא בחשבון שנדרש זמן סביר לשם התאוששותם עד שהם יתחילו לעסוק בעניינים כספיים של המנוח. ג. כזכור, ב"כ המבקשים שלח עוד ביום 16/8/10 את מכתבו למשיב, שבו הועלתה טענה בענין מועד הפגיעה. לטענתו (שלא הוכחשה על ידי המשיב), פקיד התביעות של המשיב מסר לו בעל פה כי ענין מועד הפגיעה הוא ענין טכני, שלא תהיה בעיה לתקן אותו. אם אכן כך היה - אזי היה לב"כ המבקשים יסוד סביר להמתנתו עד למועד שבו המשיב ידאג לתקן את אותו תיקון "טכני" בענין מועד הפגיעה. (אזכיר בענין זה כי כל הערעור שהמבקשים מעוניינים שיידון, נוגע למועד הפגיעה בלבד. אין המבקשים מלינים על שיעור דרגות הנכות שנקבעו למנוח, אלא רק על מועד הפגיעה. על כן, אם אכן פקיד התביעות מסר לב"כ המבקשים (ובהעדר הכחשה של המשיב, אין לי סיבה לפקפק במהימנות טענה זו של ב"כ המבקשים) כי המשיב ידאג לתיקון תאריך הפגיעה, לא היתה לב"כ המבקשים באותה עת סיבה להמליץ למבקשים להגיש ערעור על החלטת הועדה. ד. בסופו של דבר, המשיב הגיב בכתב על ענין תאריך הפגיעה, במכתבו של פקיד התביעות מיום 4/1/11. לדעתי, רק החל מאותו מועד נכון היה לצפות שב"כ המבקשים ימליץ להם לפעול כנגד עמדתו של המשיב. על כן, אם תקנות המועדים קובעות 60 ימים להגשת ערעור, הרי שבנסיבות ענייניהם של המנוח ושל המבקשים, נכון היה למנות את תקופת 60 הימים, החל מהמועד שבו מכתב פקיד התביעות מיום 4/1/11, התקבל אצל ב"כ המבקשים. ה. אכן, זמן לא רב לאחר מכן, ביום 23/2/11, פנה ב"כ המבקשים בבקשה בענין תיקון פסק הדין מיום 9/6/09. בקשה זו, אמנם לא היתה ערעור על החלטת הועדה, אך עסקה בענין "מועד הפגיעה", הוא בדיוק הנושא שבו עוסק הערעור שהגישו המבקשים על החלטת הועדה, ואשר המשיב מבקש להתחמק מדיון בו, בטענה של התיישנותו. מאחר שמדובר באותו נושא, אני סבור שכל התקופה שבה היתה הבקשה תלויה ועומדת, כלומר מיום 23/2/11 ועד לדחיית הבקשה ביום 21/3/11, אינה אמורה להיות מובאת בחשבון מנין 60 הימים האמורים בתקנות המועדים, וזאת - מתוך היקש לאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק ההתיישנות"). ו. הערעור הוגש, כאמור, ביום 3/4/11, כלומר - כשבועיים לאחר ההחלטה מיום 21/3/11 שדחתה את הבקשה. 29. כאמור בסעיף 27 לעיל מצאתי ששיקול דעתו של המשיב היה פגום והדבר מצדיק התערבות של בית הדין בשיקול הדעת. כשאני מתערב בשיקול דעתו של המשיב, אני מביא בחשבון את העניינים האמורים בסעיף 28 לעיל, אשר להבנתי - המשיב שגה בכך שהוא לא הביא אותם בחשבון בעצמו. כשאני שוקל את השיקולים האמורים בסעיף 28 לעיל, אני מגיע למסקנה שלא היה מקום להתנגד לדון בערעור לגופו, באשר - כמפורט לעיל - נכון היה להתחיל למנות את מנין 60 הימים רק החל מהמועד שבו ב"כ המבקשים קיבל את מכתב פקיד התביעות מיום 4/1/11, ובאשר מתוך התקופה הנמנית היה מקום להפחית את התקופה שבה היתה הבקשה לתיקון פסק הדין - תלויה ועומדת. הבקשה היתה תלויה ועומדת במשך 27 ימים. על כן, למעשה, יש לראות את המועד להגשת הערעור כמועד שחל 87 ימים לאחר היום שבו ב"כ המבקשים קיבל את המכתב מיום 4/1/11. בהנחה שמכתב פקיד התביעות הגיע אל ב"כ המבקשים כבר ביום 5/1/11, הרי ש-87 ימים מאותו מועד הסתיימו ביום 2/4/11 מועד אשר חל בשבת, ועל כן - בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המועד האחרון היה יום 3/4/11, כלומר - בדיוק היום שבו הוגש הערעור בפועל. 30. אשר על כן, דעתי היא כי בנסיבותיו של המנוח ובנסיבותיהם של המבקשים, שיקול הדעת שהמשיב היה אמור להפעיל, אילו היה שוקל שיקולים סבירים, היה כזה שלפיו המשיב לא היה מתנגד לדון לגופו של הערעור שהוגש ביום 3/4/11. לפיכך, משמצאתי כי שיקול הדעת שהמשיב הפעיל היה שיקול פגום, אשר מצדיק התערבות בשיקול הדעת, אני מתערב בשיקול דעתו של המשיב, מפעיל את השיקולים שלי, ובהתאם להם, כאמור לעיל, קובע כי הערעור שהגישו המבקשים בתיק 1943-04-11, יידון לגופו. 31. השיקולים שאותם הבאתי בחשבון, כאמור בסעיף 28 לעיל, אינם שיקולים טכניים של ספירת מועדים בלבד, אלא הם מביאים בחשבון גם את הצורך בהתחשבות אנושית פשוטה במצבה של משפחת המנוח במועד שהיה סמוך לפטירתו. התחשבות כזו, עשויה להתגבר, לעתים, על הוראות בדבר מועדים והתיישנות. תימוכין לעמדתי זו, מצאתי בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 533/09 אילן ואח' - שרותי בריאות כללית (פס"ד מיום 15/6/11). בפסק דין זה, קבע בית הדין הארצי לעבודה שיש מקרים שבהם נכון לדחות טענת התיישנות, הנסמכת על חוק ההתיישנות, בשל שיקולי מוסר ויושר (תום לב). כך, בין השאר, קבע בית הדין הארצי לעבודה באותו פסק דין: "...בהקשר זה אין כיום מחלוקת כי עקרון תום הלב הינו עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, וככזה חל בכל שטחי המשפט. ... ... כעקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט, מתפרס עקרון תום הלב גם על עצם הפעלתן, ודרך הפעלתן, של זכויות משפטיות דיוניות. ... ... עקרון תום הלב הדיוני הוחל גם על ידי בית דין זה ... ... הרציונל העומד בבסיסו של עקרון תום הלב הדיוני הוא 'ניסיון להסיר מכשלות פורמליות ממסלול ההליך השיפוטי כדי להגיע לכלל הכרעה שיפוטית המבוססת על אדנים מהותיים... הליכי הדיון אינם נתפסים עוד, על פי מגמה זו, כדו-קרב שבו משוסים בעלי דין חמקניים זה בזה מתוך תקווה שהאמת תצא לאור... על פי מגמה זו, הליכי הדיון האזרחי אמנם משרתים בעלי דין יריבים בעלי רמת ציפיות מינימלית זה מזה, אך עם זאת הם מכתיבים לכל אחד מהם כללי משחק הוגנים. ...' רציונל זה אכן מתאים באופן מיוחד לסכסוכים המגיעים לפתחו של בית הדין לעבודה. ראשית, בבתי הדין לעבודה ניתנת העדפה ברורה להכרעה במחלוקת לגופה מבחינה מהותית, תוך שימת דגש מופחת על כללי פרוצדורה נוקשים. ... ... ודוקו: אין משמעות הדבר כי הצדדים להתדיינות המשפטית מנועים מלעמוד על זכויותיהם הדיוניות, לעשות שימוש בכללי הפרוצדורה או להגן על האינטרסים שלהם במסגרת כללי הדיון. אף אין להבין את האמור לעיל כפגיעה במעמדם של כללי הפרוצדורה וערכי היעילות, הוודאות והיציבות אשר הם באים לקדם. כל שנאמר הוא כי על הצדדים להפעיל את זכויותיהם הדיוניות במסגרת ההגינות הדיונית המצופה מבעלי דין יריבים, ... תוך לקיחה בחשבון של ההיבטים המיוחדים לדיני העבודה והביטחון הסוציאלי כמפורט לעיל. כיוון שטענת התיישנות במסגרת חוק ההתיישנות הינה, במהותה, טענה דיונית, הוחל עקרון תום הלב הדיוני - בנסיבות המתאימות - גם על דיני ההתיישנות. ... ... באותו אופן, ניתן לקבוע - במקרים החריגים המצדיקים זאת - כי עצם העלאתה של טענת התיישנות, גם אם היא נעשית בהזדמנות הראשונה, מהווה שימוש בזכות דיונית בחוסר תום לב. ... ... כפי שהסביר השופט שמואל צור: 'הוראות חוק ההתיישנות הן גמישות והעלאת טענת התיישנות ניתנת לויתור ואין חובה להעלותה. כמו בכל מקרה בו מסורה סמכות בחוק לגוף שלטוני או לפרט, הפעלת הסמכות אינה אוטומטית והיא טעונה לעולם הפעלת שיקול דעת. בבוא הגורם המוסמך לפעול, עליו לתת דעתו למכלול הנסיבות שבפניו ומכח הדין הכללי עליו לפעול גם בתום לב, בהגינות ובדרך מקובלת. דרך הפעלת הסמכות נתונה לביקורת אף היא ובמקרה המתאים ניתן לקבוע שהשימוש בסמכות נעשה שלא כדין ושהוא נגוע בחוסר תום לב ודינו להתבטל... מקום שקיימת תחולה אפריורית להוראות חוק ההתיישנות, ניתן לבחון את השאלה האם, בנסיבות כל עניין, העלאת טענת ההתיישנות מוצדקת ועולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. בחינה זו הינה חיצונית לחוק ההתיישנות, והיא משתרעת בתחומי היחסים החוזיים שבין עובד ומעסיק... ודוק: בחינה זו אינה נעשית מתוך שיקול דעת כזה או אחר המסור לבית הדין בסוגיה זו. בחינה זו נעשית על פי כללי משפט נוהגים ומחייבים, בין אם מכח החובה לנהוג בתום לב ובין אם מכח דיני המניעות - שני תחומים החיצוניים לדיני ההתיישנות גופם שמקורם בחוק ההתיישנות... ... מכלל הדעות עולה לפיכך, כי במקרים המתאימים צד יהא מנוע מלעשות שימוש בטענת התיישנות, ככל שהעלאת הטענה בנסיבות העניין תיחשב כשימוש בזכותו הדיונית בחוסר תום לב. ... ... הדרך המאוזנת היא לפיכך לקבוע כי שימוש בעקרון תום הלב לצורך מניעות מהעלאת טענת התיישנות ייעשה בזהירות המירבית, ובמקרים חריגים בלבד. כפי שהובהר בעניין פלונית - 'החשיבות הרבה של הוודאות והיעילות הדיונית, שאותם מנסים לקדם בעזרת כללי סדר הדין, ומערכת היחסים המורכבת בין בעלי הדין בהליכים משפטיים, מובילים אל המסקנה כי השימוש בעקרון תום הלב, שמטבעו הוא עקרון גמיש המיושם על ידי בית המשפט תוך הפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, צריך להיעשות בזהירות, ובאותם מקרים שבהם חוסר תום הלב גובר על הצורך לשמור על נוקשות הכללים'.". 32. מכאן, שגם לדעתו של בית הדין הארצי לעבודה, יש מקרים שבהם זכותו הדיונית של צד להתגונן בטענת התיישנות - נסוגה מפני חובתו לנהוג בתום לב. יש מקרים שבהם מוצדק להשתיק את טענת ההתיישנות, אם העלאתה מנוגדת לחובת תום הלב. אם כך הדבר בענין טענת התיישנות המבוססת על חוק ההתיישנות, שהוא דבר חקיקה ראשי, הרי שבדרך של קל וחומר ניתן ללמוד שכך צריך להיות הדבר כשמדובר על טענת התיישנות המבוססת על תקנות המועדים, שהן חקיקת משנה. לדעתי, המקרה של המבקשים כאן, הוא אחד המקרים החריגים שבהם מוצדק להשתיק את טענת ההתיישנות, נוכח הנסיבות שפורטו לעיל. המשיב, כאמור לעיל, היה מודע לכך שבמשך כל התקופה שבה היה המנוח רשאי להגיש ערעור לפי תקנות המועדים, שכב המנוח על ערש דווי (ונפטר יומיים לאחר תום אותה תקופה). למרות זאת, כאמור לעיל, כשהמשיב הפעיל את שיקול דעתו אם להתנגד לדיון בערעור לגופו, הוא לא סבר שיש בידיו מידע המצדיק סטיה מתקנות המועדים. התנהגות זו של המשיב, באופן הפעלת שיקול דעתו, אינה נראית לי כחמורה פחות מאשר התנהגות שרותי בריאות כללית בעת שהעלו את טענת ההתיישנות בתיק ע"ע 533/09 הנ"ל. אם שם היה מוצדק להשתיק את שרותי בריאות כללית מלטעון טענת התיישנות מכח חוק ההתיישנות, אזי גם כאן מוצדק להתערב בשיקול דעתו של המשיב בעת שהוא מחליט אם להתנגד להתדיין בערעור לגופו. לסיכום 33. מאחר שמצאתי שהיה פגם ממשי באופן הפעלת שיקול דעתו של המשיב בעת שהחליט להתנגד לדיון בערעור לגופו - החלטתי להתערב בשיקול הדעת, והפעלתי את שיקול הדעת בעצמי. על פי השיקולים האמורים בסעיף 28 לעיל, דעתי היא כי יש לאפשר דיון בבית הדין לגופו של הערעור שאותו הגישו המבקשים על החלטתה של הועדה. 34. לפיכך, אני מקבל את הבקשה במובן זה שאני קובע כי הדיון בערעור שהמבקשים הגישו על החלטת הועדה (בתיק 1943-04-11) יידון לגופו. 35. על המשיב לשלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסך 2,320 ₪ (כולל מע"מ) בגין הבקשה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/11, אם לא ישולם לפני כן. 36. אין באמור בהחלטה זו כדי להביע עמדה על סיכויי המבקשים לזכות בערעורם על החלטת הועדה. בנוסף, כפי שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 21/3/11 (בתיק ב"ל 1523/02), אין באמור בהחלטה זו כדי למנוע מהמבקשים לפעול בדרך אחרת כנגד החלטת המשיב בענין "מועד הפגיעה", בין בדרך של הגשת תובענה כנגד מכתבו של פקיד התביעות מיום 4/1/11 ובין בדרך אחרת. במקביל, מומלץ למבקשים לבחון היטב את תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי"ז-1956, ולראות אם לא ניתן באמצעות הוראות אותן תקנות להתגבר על הקושי שנבע מכך שהמשיב רואה את מועד הפגיעה כאילו הוא יום 8/12/99. 37. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מיום שההחלטה תומצא לו. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורועדה לערריםערר