קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון: השאלה העומדת להכרעה בהליך זה - האם יש לאפשר לתובע להגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 6.7.09. הרקע להליך: התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 15.8.07. ועדה מדרג ראשון מיום 6.7.09 קבעה לתובע דרגת נכות יציבה בשיעור של 19% מיום 1.5.09. לתובע נשלחה הודעה על החלטת הועדה בצירוף הפרוטוקול ביום 7.7.09. ערר התובע על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון התקבל בסניף המוסד לביטוח לאומי ביום 7.12.09, כחמישה חודשים לאחר משלוח הודעה על החלטת הוועדה מדרג ראשון. במכתב מיום 13.12.2009 הודיע המוסד לביטוח לאומי לתובע כי הערר לא יטופל, בשל האיחור בהגשתו. לטענת התובע, החלטת הוועדה אינה משקפת את מצבו הרפואי עקב התאונה, ושלילת זכות הערעור תנציח עוול שנגרם לו ותגרום לפגיעה קשה בזכויותיו. לטענת המוסד לביטוח לאומי, תקנה 27(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן- התקנות) קובעת כי יש להגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון בתוך 30 יום, ואין למוסד לביטוח לאומי או לבית הדין סמכות להאריך את המועד. בהחלטה מיום 7.12.2010 ביקש בית הדין מהמוסד לביטוח לאומי להודיע אם הוא מסכים להעברת עניינו של התובע לוועדה רפואית לעררים על אף האיחור. זאת, לנוכח ההשלכות שעשויות להיות להכרה בפגיעה בגבו ובצלקות על זכויותיו של התובע. המוסד הודיע כי לפי הנחיות פנימיות ככלל לא ניתן לקבל ערר שהוגש בחלוף 90 יום מן המועד בו נשלחה הודעה בדבר החלטת הוועדה הרפואית, כאשר המועד שנקבע בתקנות הוא בן 30 יום; אם מוכחות נסיבות מיוחדות שמנעו הגשת ערר בפרק הזמן האמור, דוגמת מצב נפשי קשה, המוסד נוהג לשקול עניין זה ולהפחית תקופה בה היה שרוי המבוטח באותו מצב; במקרה הנדון, אין ראייה למצב נפשי קשה או נסיבות אחרות שהיה בהן למנוע מהתובע הגשת ערר במועד. בתגובה לטענת המוסד לביטוח לאומי טען התובע כי בגדר "נסיבות מיוחדות" באות לא רק "מצב נפשי" אלא גם פגם חמור שנפל בקביעת הוועדה, כאשר התובע אדם פשוט ואינו בקיא בהליכים אותם יש לנקוט מול המוסד לביטוח לאומי. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אני קובעת כי דין התביעה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן. הסמכות להאריך את המועד להגשת הערר: כאמור, לטענת המוסד אין למוסד לביטוח לאומי ולבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. אין בידי לקבל טענה זו, מנימוקים שיפורטו להלן. בכל הנוגע לסמכות המוסד לביטוח לאומי, הרי כפי שעולה מהודעת ב"כ המוסד, המוסד כן מפעיל שיקול דעת לקבל ערר למרות האיחור בהגשתו, ואף קבע הנחיות פנימיות לעניין זה. התנהלות זו של המוסד לביטוח לאומי אינה מתיישבת עם טענת המוסד כי אין לו סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור. אדגיש, כי התנהלות המוסד היא התנהלות ראויה, ועליו להפעיל שיקול דעת ולבחון בכל מקרה לגופו אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות קבלת ערר שהוגש באיחור [ראו: עב"ל (ארצי) 742/08 פחימה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.4.2010 (סעיף 13 לפסק הדין)]. כפועל יוצא מכך שהמוסד מפעיל שיקול דעת, מוקנית לבית הדין הסמכות להעביר ביקורת שיפוטית על החלטותיו, ולבחון אם המוסד לביטוח לאומי הפעיל את שיקול דעתו כראוי, בהתאם לנורמות של המשפט המינהלי - נורמות של תום לב , סבירות, הגינות ומידתיות [השוו: עע (ארצי) 106/07 רחביה כלאף - מדינת ישראל, מיום 23.8.2011]. יחד עם זאת, בית הדין יתערב בהחלטת המוסד רק אם היא נגועה בחוסר סבירות קיצוני [השוו: בג"צ 2825/04 בארד - היועץ המשפטי לממשלה, מיום 4.12.2005; עניין כלאף ]. עוד יש לציין, כי במכתב בו הודע לתובע כי הערר שהגיש לא יטופל, נכתב במפורש כי התובע יכול לערער בעניין זה בפני בית הדין לעבודה. כללו של דבר: לבית הדין סמכות לבחון אם המוסד לביטוח לאומי הפעיל כראוי את שיקול דעתו בסרבו לקבל את הערר שהגיש התובע על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. יחד עם זאת, בית הדין יתערב בהחלטת המוסד רק אם היא נגועה בחוסר סבירות קיצוני או בפגם מהותי אחר. לאחר בחינה חוזרת של כל החומר שבתיק, ובמיוחד החלטת הוועדה מדרג ראשון, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת המוסד אינה נגועה בחוסר סבירות קיצוני או בפגם אחר, ולכן אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטתו. להלן, אפרט את הנימוקים לקביעתי. התובע טען כי בתאונה הוא נפגע בגפיים, שברי דחיסה בחוליות 8D ו- 7D ושברים בצלעות הימניות שגרמו לקונטוזיות בריאות ובטחול; בדיון בפני הוועדה מדרג ראשון מיום 15.6.09 ביקשה הוועדה צילום עמ"ש גבי, ביום 6.7.09 סיכמה הוועדה הרפואית את דיוניה ללא נוכחות התובע, וקבעה לו נכות משוקללת בשיעור של 19% בגין מגבלה בתנועות המרפק ובגין מגבלה בתנועות הכתף; הוועדה מדרג ראשון כלל לא התייחסה לנכות שנותרה לתובע בגין שברי הדחיסה בחוליות, ולא נערכה לתובע בדיקה קלינית בעניין זה, וכן התעלמה מצלקות המקנות נכות צמיתה; על פי חוות דעת רופאו של התובע, בגין הפגימות הנוספות דרגת נכותו עומדת על 10% נוספים; אי מתן אפשרות להגיש ערעור גורמת עוול לתובע, שכן דרגת הנכות שנקבעה לו אינה משקפת את מצבו והוא לא יוכל לנקוט בהליך החמרה; לנוכח תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי יש לאפשר לתובע להגיש ערר לוועדה הרפואית לערעורים באיחור, ועל המוסד להימנע מלהעלות את הטענה הדיונית של התיישנות; די בכך שדחיית הערר מביאה לתוצאה של פגיעה קשה בזכויותיו של התובע כדי להוות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות קבלת הערר באיחור. עיון בדו"ח הוועדה מעלה כי אין לקבל את טענת התובע כי הוועדה לא התייחסה כלל לנכותו בעמוד השדרה. מדו"ח הוועדה בישיבתה הראשונה, מיום 15.6.09 עולה כי בניגוד לנטען על ידי התובע נערכה לו בדיקה קלינית של עמוד השדרה והוועדה קבעה "אין הגבלה בתנועות הסיבוביות של עמ"ש. אין הגבלה בכיפוף קדמי ואחורי". כן קבעה הוועדה בסעיף האבחנות "שבר חוליות D" וביקשה כי ייערך צילום עמ"ש גבי. בדו"ח הוועדה מיום 6.7.09 עולה כי הצילום היה בפני הוועדה, נבדק והממצא על פי הדו"ח היה "צילום עמ"ש גבי מ- 23.6.09 שינויים ניווניים, אין לראות נזק גרמי, שבר לאורך כל עמה"ש הגבי". על מנת שבית הדין יקבע כי החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות על הסף את הערר נגועה בחוסר סבירות קיצוני, אין די בכך שהתובע יצביע על סיכוי שדרגת הנכות שתקבע לו ועדה רפואית לעררים תהיה גבוהה יותר. תמיד, כאשר מבוטח לא הגיש את הערר במועד, קיים סיכוי שזכותו תיפגע בשל כך שהוועדה הרפואית לעררים הייתה קובעת לו דרגת נכות גבוהה יותר. על התובע להוכיח נסיבות מיוחדות, שיכולות להיות מצב שמנע ממנו להגיש ערר במועד או שהחלטת הוועדה מדרג ראשון גרמה לו עוול כזה, שאין זה סביר שלא לאפשר לו לערער עליה. במקרה הנדון, כאמור לעיל, ובניגוד לנטען על ידי התובע הוועדה לא התעלמה מהפגימה בעמוד השדרה, אלא קבעה לאחר בדיקת התובע ועיון בצילום רנטגן כי לא נותרה לתובע נכות בגבו. אמנם, בידי התובע חוות דעת של רופא שקבע אחרת, אולם אין די בכך כדי להוכיח כי החלטת הוועדה גרמה לתובע עוול או פגיעה קשה בזכויותיו, כך שאי מתן זכות ערעור אליה מהווה חוסר סבירות קיצוני. בהתייחס לטענות התובע הנוספות בסיכומים: אין מקום להשוואה בין הגשת ערעור על החלטת פקיד התביעות לדחות תביעה עליה ניתן היה לערער במועד הרלוונטי בתוך שישה חודשים (כיום - שנים עשר חודשים) לבין הגשת ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. גם סוג ההליך שונה וגם ההסדר שנקבע בתקנות הוא שונה. אי הענקת נכות בגין פגימה מסוימת אינה שקולה לאי הכרה בפגיעה על ידי פקיד התביעות, אלא משמעותה היא שלא נותרה נכות כתוצאה מהפגיעה שהוכרה. לפיכך, אין תחולה להסדר שנקבע בתקנות לעניין הגשת ערעור על החלטת פקיד התביעות, דהיינו קביעה כי המועד להגשת ערר על החלטת וועדה רפואית מדרג ראשון זהה למועד להגשת ערעור על החלטת פקיד התביעות. אכן, חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי, ויש לפרשו על פי תכליתו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לשלול את ההסדרים שנקבעו בחוק לעניין מועדים להגשת תביעות וערעורים, בין אם מדובר בהליכים בתוך המוסד לביטוח לאומי ובין אם מדובר בהליכים בבית הדין לעבודה. במקרים רבים, נדחו תביעות וערעורים או נשללו זכויות ממבוטחים בשל האיחור בנקיטת ההליך [ראו למשל: עניין פחימה; עב"ל (ארצי) 284/09 חלבי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 7.2.2010); עב"ל 628/08 (ארצי) פרופ' אליעזר גלעדי - המוסד לביטוח לאומי (מיום 15.4.2010); עב"ל (ארצי) 177/10 צהיי יברקו - המוסד לביטוח לאומי]. יובהר, כי לנוכח העובדה שפקיד התביעות הכיר בפגימה בגבו של המערער, והוועדה הרפואית לא שללה קשר סיבתי בין הפגימה לבין התאונה אלא רק קבעה שלא נותרה נכות (אף אם לא נקבע כמפורש 0% בהחלטתה), ככל שמצבו של התובע יחמיר אין מניעה כי יגיש בקשה לדיון מחדש בדרגת הנכות. סוף דבר: התביעה נדחית. אין צו להוצאות. זכות ערעור: כל צד רשאי להשאיר ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. הארכת מועדרפואהועדה רפואיתערר