קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת ''אירוע חריג'' בעבודה: השופט עמירם רבינוביץ תביעתו של המערער להכרה באוטם שריר הלב, בו לקה ביום 17.4.2007, כתאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק) נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (בל' 4832/08; השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור מר נחום עמישדי ומר יוסף פרלמן) ומכאן הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי כפי שנקבע בבית הדין האזורי המערער, יליד 1947, הוא מוסיקאי המספק בין היתר, שירותי הגברה ותאורה באירועים. עבודה זו כוללת העמסת ציוד הגברה ותאורה מהמחסן שבביתו, בו מאוחסן הציוד, עד לרכבו - מרחק 15 מטרים, ופריקתו במקום האירוע. על פי עדות המערער, הוא הוזמן לספק שירותי הגברה ותאורה להופעה גדולה של הזמרת אופירה גלוסקא באירוע של בנק לאומי. לדבריו, באותו בוקר עם קומו חש לחץ קל בחזה, שחלף כעבור מספר שניות, אולם הותירה בו הרגשה של חולשה. עם זאת, בשל אחריות מקצועית כלפי הלקוחה, הוא החליט שלא לפנות לטיפול רפואי, ויצא להעמיס את הציוד על רכבו. לקראת סיום העמסת הציוד הוא חש לחץ בחזה, תחושת חנק והזעה. המערער קרא לאשתו ושניהם נסעו לבית החולים בילינסון, שם אובחן כי לקה באוטם שריר הלב (להלן- האוטם). לדבריו, הסבירו לו בבית החולים כי אילו היה נח באותו יום, האירוע הלבבי לא היה מתרחש. תביעת המערער שהוגשה למשיב (להלן: המוסד) להכיר באוטם כתאונה בעבודה, כמשמעותה בחוק, נדחתה הן על ידי המוסד והן על ידי בית הדין האזורי בתביעה בה השיג המערער על החלטת המוסד. ההליך בבית הדין האזורי בפני בית הדין האזורי טען המערער, כי היקף הציוד שנדרש להרים ולהעמיס לצורך ההופעה של גב' גלוסקה, היה רב מהרגיל, משום שמדובר היה בהופעה בה השתתף גם בנה של הזמרת ותזמורת ליווי. העמסת הציוד הכבד לבדו ללא עזרת בנו, שלעתים מסייע בכך, היוותה למעשה את "הטריגר" לקרות האוטם, ולכן יש להכיר בו כ"אירוע חריג". המערער אמנם מודה כי לא מדובר במקרה חד פעמי, אך לטענתו הכנת ציוד לאירועים בסדר גודל כזה איננה עבודתו השגרתית, וכי הזמנות לאירועים בסדר גודל כזה היו לו לכל היותר כ- 3-4 פעמים בחודש. לחילופין, טען המערער, כי נוכח העובדה שחש ברע כבר בקימתו באותו בוקר וביומיים שקדמו לאירוע, מדובר בהרמת ציוד במצב של חולשה, ולכן יש לראות בכך אירוע חריג בהתאם לאמור בדב"ע נד/186-0 אליהו אלבז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ז 520 (להלן: עניין אלבז). בית הדין האזורי, לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות, מבלי להיזקק למומחה רפואי, מאחר שהרמת המשא הכבד בבוקרו של יום 17.4.2007 ככל שהייתה, לא היוותה "אירוע חריג" לגבי המערער. בית הדין האזורי נימק את החלטתו זו בנימוקים הבאים, אותם נביא בלשונו של בית הדין האזורי: " א. בחקירתו בפני חוקר הנתבע אישר התובע כי לא דובר באירוע חריג מבחינתו. ב. התובע הודה בחקירתו ובתצהירו, כי הרמת ציוד ההגברה והתאורה בכוחות עצמו הינה שגרתית עבורו. גם אם נניח כי במקרה זה נדרשו מוניטורים נוספים ו/או ציוד נוסף, כפי שאירע גם באירועים אחרים - אין מדובר בשוני ההופך את הרמת המשא הכבד לאירוע "חריג" כהגדרתו בפסיקה. ממילא, לא הוכח כי אכן נדרשו במקרה זה מוניטורים נוספים ו/או ציוד נוסף, והטענה לאירוע "גדול" התבססה על רישום שהתובע הודה כי נעשה על ידו לצרכי התביעה בלבד (הגם שצירף בתחילה את הרישום מיום 17.4.08 כרישום אותנטי, דבר הפוגע משמעותית באמינותו). ג. התובע ניסה בתצהירו, ובתצהיר בנו, לטעון כי דרך כלל בנו עזר לו - אך בחקירתו הנגדית אישר כי הסיוע האמור היה אקראי ולעתים רחוקות בלבד (ולא בכדי לא אמר על כך דבר לחוקר). ד. התובע כלל לא ייחס את מחלתו להרמת המשא הכבד אלא לעוגמת הנפש שחש עקב הליקויים ברכב החדש והיקר שרכש. מכאן שגם סובייקטיבית, לא חש באירוע "חריג" כלשהו. ה. עוד יש לקחת בחשבון, כי בקביעה העובדתית אם היה אירוע חריג אם לאו יש ליחס משקל רב "להתבטאויותיו של התובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות של התובע בעת הגשת התביעה לבית הדין" (עב"ל 248/98 מקסים פרץ - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (29) 24). במקרה שלפנינו, לפי סיכום האשפוז, לא קיים כל אזכור לאירוע חריג כלשהו ואף לא להרמת משא כבד (או מאמץ פיזי אחר); נהפוך הוא - לכאורה הכאבים החלו מיד עם הקימה וטרם שהתובע החל בפעילות כלשהי. לחלופין טוענת ב"כ התובע, כי גם אילו ניתן לראות במאמץ שהושקע באותו בוקר דבר שבשגרה, הרי שלאור העובדה שהתובע חש קודם לכן ברע וביצע את המאמץ תוך כדי מצב של חולשה גופנית - יש לראות בכך משום אירוע חריג (דב"ע נד/186-0 אליהו אלבז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 520; להלן - "עניין אלבז"). גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. לא מצאנו כי נסיבותיו של עניין אלבז דומות לאלה שבפנינו. מהרישום הרפואי לא עולה מצב רפואי קודם מובהק - כפי שהיה בעניין אלבז - אשר מצדיק התייחסות להרמת המשא הכבד כאל אירוע חריג על אף שאינה כזו בהתחשב בשגרת עבודתו של התובע. ממילא, בהתחשב בחוסר אמינותו של התובע (כפי שבא לידי ביטוי בעיקר ברישום מיום 17.4.08 שהוצג כרישום אותנטי, וגם בניסיון לטעון כי בנו עזר לו דרך כלל בהרמת הציוד), וכן ברישום הרפואי מיום האירוע לפיו הלחץ בחזה החל עם הקימה ללא כל אזכור של מאמץ גופני כלשהו - איננו משוכנעים כי התובע הרים את הציוד בבוקרו של יום 17.4.07". עיקרי טענות הצדדים בערעור לטענת המערער, הוכח קיומו של "אירוע חריג" בבוקרו של יום 17.4.2007 על סמך מכלול העדויות ויתר הראיות המצויות בתיק. האירוע בכללו תואר כבר בטופס התביעה לדמי הפגיעה מיום 14.12.2007 כדלקמן: "קמתי בבוקר הרגשתי לחץ קל בחזה שעבר כעבור שניות, הלכתי להעמיס ציוד הגברה ותאורה לקראת הופעה, כאשר הרמתי את הרמקולים הרגשתי שוב לחץ בחזה בשילוב עם הזעה קראתי לאשתי ומיד נסענו לבית חולים בלינסון". לטענת המערער, בשל תחושת המחויבות המקצועית הוא החליט בכל זאת לבצע את העמסת הציוד הכבד לבדו באותו בוקר, אף שלא חש בטוב והיה מצוי למעשה כבר בתהליך איסכמי. לטענת המערער, מלבד אותו רישום ביומן, קיימות עדויות נוספות של בנו ושל הזמרת גלוסקה התומכות בטענתו כי לאירוע ביום 17.4.2007 נדרש ציוד רב יותר מהרגיל. כמו כן, המערער חזר על טענתו, לפיה אספקת ציוד הגברה לאירועים בסדרי גודל מסוג זה מזדמנת לו בתדירות מועטה ולכל היותר 3-4 פעמים בחודש, ואיננה עבודתו השגרתית. לעניין הודעתו בפני חוקר המוסד מיום 3.1.2008, לפיה מחלתו נגרמה בשל עוגמת הנפש הרבה שהייתה לו לאחרונה כתוצאה מתקלות עם רכבו החדש, טען המערער, כי אין בכך כדי לשלול קיומו של אירוע חריג על רקע המאמץ הגופני באותו יום. לטענת המערער, גם אם המתח סביב הרכב הוא זה שהוביל להתחלת התהליך, אין זה סותר את העובדה, כי המאמץ החריג באותו יום בעבודה הוא זה שגרם להבשלת התעוקה לידי אוטם. כמו כן, לטענת המערער, אין לקבל את קביעת בית הדין האזורי, לפיה אף מהבחינה הסובייקטיבית המערער לא ראה בהרמת הציוד באותו יום כ"אירוע חריג" כפי שמסר בהודעתו לחוקר המוסד. לדברי המערער, הוא איננו אמור לדעת את המשמעות המשפטית למונח "אירוע חריג", ובאותה עת סבר כי כוונת החוקר לאירוע חד פעמי. מאחר והיו מקרים נוספים מעטים בעבר בהם נדרש להעמיס כמות כזו של ציוד על רכבו, הוא הודה בפני החוקר כי לא מדובר במקרה חריג (במובן חד פעמי). לדידו, הודעה זו צריכה להעיד על מהימנותו דווקא. כמו כן, לטענת המערער, את מצבו הסובייקטיבי יש ללמוד מתצהירו ממנו ניכרת תחושת הלחץ בו היה נתון, לנוכח המחויבות לבצע את העמסת הציוד במועד בו חש ברע. לעניין מסמך סיכום האשפוז מיום 22.4.2007, טען המערער כי טעה בית הדין שייחס לאמור בו משקל כה מכריע, זאת בהתחשב במצבו הבריאותי בשעה בה הגיע לבית החולים, ולכן לכל היותר מדובר ב"אנמנזה שותקת". עוד טען, כי כפי שלא מוזכרת שם תלונה לגבי הרמת המשא, כך גם לא מוזכרת שם תלונה לעניין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהתקלות ברכב החדש. עוד הדגיש המערער, כי האמור במכתב השחרור מבית החולים בלינסון מיום 22.4.2007 לפיו סבל המערער מלחץ בחזה פעמיים במהלך היומיים שלפני קרות האירוע, מעיד על קיומו של "אוטם מאיים". בנסיבות כאלה, העובדה שהמערער המשיך לעבוד כרגיל למרות חולשתו, יתכן והחמירה את מצבו הבריאותי ותרמה להתפתחות האוטם. במצב דברים זה יש לראות את העמסת הציוד כאירוע חריג , אף אם יקבע שמדובר בעבודה שגרתית של המערער, וכל זאת כאמור בשל ההרגשה הרעה של המערער באותה עת, ובדומה לנסיבות בעניין אלבז. לאור כל האמור ולנוכח הפסיקה, לפיה אין צורך בהוכחה גורפת אודות קיומו של אירוע חריג, אלא מספיק שיהיה ספק בדבר קיומו, טען המערער, כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצריכים את התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, ואת החזרתו של התיק לאותה ערכאה לצורך מינוי מומחה רפואי. לעומת זאת טען המוסד, כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. הערעור בכללותו מתמקד בטענות כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות. המוסד ציין בהקשר זה, כי לא הוכח שהמערער הרים כלל ציוד באותו הבוקר; תחושתו הרעה בבוקר איננה מספקת כדי לראות באירוע כחריג, מאחר ולפי הפסיקה נדרש כי המצב הרפואי הקודם יהיה מובהק, מה שאין כן במקרה זה; הלכה פסוקה היא כי אין להורות על מינוי מומחה רפואי בשלב הראשון של הדיון, בו יש ספק בדבר קיומו של האירוע החריג. משעניין מהימנותו של המערער מוטל בספק, ומשהחומר הרפואי הסמוך לאירוע אינו תומך בגרסתו, מבקש המוסד כי הערעור, שהינו עובדתי בעיקרו, ידחה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. נציין כי הערעור הינו על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על עדויות שנשמעו בפניו ומהן התרשם ועל שאר הראיות. ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, קל וחומר כאשר ממצאים אלו הינם ממצאי מהימנות הנסמכים על התרשמות ישירה מהעדויות. הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מתפקידיה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים באופן בלתי אמצעי ובחנה את תשתית הראיות לעומק. ערכאת הערעור תתערב בעניינים שבעובדה ובמהימנות רק במקרים חריגים, בהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה היורדת לשורש הדברים (ראו דעתי בע"ע 299/03 חנן גרין נ' מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח', וההפניה שם; ע"ע 239/03 מרים אסמר - עירית חיפה, ניתן ביום 26.9.04; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ נ' ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם). בערעור שלפנינו, המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה עובדתית, ועניינה הוא קיומו של "אירוע חריג" בבוקרו של יום 17.4.2007. בית הדין האזורי הטיל ספק במהימנות גרסת המערער לגבי עצם קיומו של האירוע, ודאי לגבי עצם קיומו של אירוע חריג. עיקר טענותיו של המערער בערעור מהווה השגה על ממצאים עובדתיים, אשר נידונו והוכרעו בבית הדין האזורי על סמך התשתית העובדתית שנפרשה בפניו. לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי, אשר התרשם מכלל העדויות והראיות שהובאו בפניו והגיע למסקנה לפיה, המערער לא הצליח לשכנע כי הרים את הציוד בבוקרו של האירוע, ומכל מקום הרמת הציוד, אם ארעה, לא היוותה אירוע חריג. למעלה מן הצורך, נציין כי בית הדין האזורי התייחס במפורט והכריע בטענות אשר הועלו שוב בפנינו, לרבות הטענה החלופית של המערער בדבר הרמת המשא הכבד במצב של חולשה. בית הדין האזורי איבחן את המקרה שלפנינו מעניין אלבז, וקבע לעניין זה כי במקרה הנוכחי אין רשומות רפואיות "בזמן אמת" המבססות מחלה קודמת. אין לראות בסיכום הרפואי מבית החולים, בו נכתב, כי יומיים קודם לכן סבל מתופעות דומות, כרשומה רפואית המבססת מצב תחלואי קודם. כמו כן, לא מצאתי ברשומות הרפואיות שהומצאו לבית דין זה בערעור, ממצאים שונים מאלו שעמדו בפני בית הדין האזורי והמצדיקים את התערבותנו במסקנתו. המערער מציין בערעורו כי עצם העובדה שבהודעה לחוקר ציין את "הדאגות והעצבים" כתוצאה מבעיות ברכב, אינה שוללת את העובדה, שהעמסת הציוד הכבד היא זו שגרמה לאוטם. דא עקא, שבהודעה לחוקר המוסד מדגיש המערער, כי הכאבים בחזה נגרמו "אך ורק" מבעיות ברכב ולא כתוצאה מהעמסת הציוד הכבד. היעלה על הדעת, שאדם יציין בחקירתו את הטפל - בעיות ברכב -וישכח את העיקר - העמסת ציוד כבד. ההיגיון לא תומך בהנחה זו. לאור כל האמור לעיל, משלא עלה בידי המערער להוכיח כי אירע לו "אירוע חריג", ומטעמיו של בית הדין האזורי אנו דוחים את הערעור ללא צו להוצאות. אירוע חריג