קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת מרכז חיים בישראל לצורך קבלת קצבת נכות כללית: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה 1. המחלוקת שהובאה בפנינו במסגרת הליך זה נוגעת לשאלת תושבותה של המערערת במועד בו הגיעה לגיל 18, וזאת לצורך קביעת זכאותה לקצבת נכות כללית. תשתית העובדות 2. המערערת ילידת יום 23.3.82, הגישה ביום 5.3.02 תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לקבלת קצבת נכות כללית. ביום 15.10.02 קבעה ועדה רפואית כי למערערת נכות יציבה בשיעור של 100%, ודרגת אי כושר בשיעור 75% ממועד הגיעה לגיל 18, היינו יום 23.3.00. 3. ביום 21.3.04 הודיע המוסד למערערת כי לא הייתה תושבת ישראל בתקופה שמיום 31.12.82 ועד 31.12.01, לרבות במועד בו הגיעה לגיל 18, ולכן אינה זכאית לקצבת נכות כללית. על כך הוגשה התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר פוסט ומר ברלך; בל' 12753/05). 4. במהלך הדיון בבית הדין האזורי התבררו העובדות הבאות: למערערת תעודת זהות ישראלית. משפחתה של המערערת התגוררה - משך שנים רבות ולכל הפחות עד תחילת שנת 2000 - בבית המצוי על הכביש הראשי בצומת אלראם, אשר יש מחלוקת אם הינו מצוי בתחומי ישראל אם לאו (להלן גם - הבית). ביום 1.9.94 החלה המערערת ללמוד בבית הספר "אל-אמל לחינוך מיוחד", המופעל על ידי עיריית ירושלים ומצוי בשועפאט. לטענתה, על מנת להקל על ההסעות לבית הספר ולאפשר את לימודיה, עברה בשנת 1996 להתגורר בבית דודתה בבית חנינא, יחד עם אמה, כאשר אביה ואחיה (שמונה במספר) נותרו בביתם בצומת אלראם. בשלב מסוים בתחילת שנות ה - 2000 עברה משפחתה של המערערת להתגורר בשכירות ברח' אלמרווחה בבית חנינא. לטענת המערערת, מעבר זה בוצע ביום 9.1.00; לגישת המוסד - רק כשנה או שנתיים לאחר מכן. החל משנת 2004 מתגוררת המשפחה בשכונת ג'נת עדן בבית חנינא. 5. המערערת הגישה תעודת עובד ציבור של מר יהושע כרמלי, מנהל מרחב ירושלים במרכז למיפוי ישראל, מיום 21.2.06 (להלן - התעודה הראשונה), בה נרשם כדלקמן: "לבקשת עו"ד נאסר גיאת, אני מתייחס לבניין על חלקה 91 בגוש 30634 הנמצא ליד הכביש הראשי ירושלים - רמאללה, המסומן במפה המצורפת. קו תחום שיפוט ירושלים באזור זה מצוי 20 מ' מזרחה מציר הכביש ירושלים - רמאללה לכיוון חלקה 91 בגוש 30634". לתעודה צורפה מפה, בה סומן הבית, ונרשם על גביה בכתב ידו של מר כרמלי כי הבית "נמצא בגוש 30634 חלקה 91". המערערת הגישה בנוסף לכך מפת מדידה, אשר שורטטה על ידי המודד המוסמך מר אלכס מורטוב, ולפיה קו הגבול שצוין על ידי מר כרמלי עובר על גג הבית. 6. המוסד הגיש אף הוא תעודת עובד ציבור מטעמו של מר כרמלי, מיום 20.9.07 (להלן - התעודה השנייה), בה נרשם כדלקמן: "לבקשת המוסד לביטוח לאומי, אני מתייחס למבנה הנמצא בחלקה 91 בגוש 30634, לגביו הוצאתי חוות דעת בעבר. אני מדגיש כי המבנה הנ"ל נמצא מחוץ!!! לתחום השיפוט המשפט והמינהל של מדינת ישראל ועיריית ירושלים" (ההדגשה במקור). לתעודה צורפה מפה, בה סומן הבית, ונרשם לצידו בכתב ידו של מר כרמלי כי הינו מצוי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. פסק דינו של בית הדין האזורי 7. בית הדין האזורי, לאחר שמיעת הראיות, קבע כדלקמן: א. הנטל להוכיח כי אדם הינו תושב ישראל מוטל על הטוען זאת, למעט אם הינו נושא תעודת זהות ישראלית. ב. על בסיס התעודה השנייה, והנחרצת, של מר כרמלי - יש לקבוע כי בית משפחתה של המערערת אינו נמצא בתחום ירושלים. באשר לתעודה הראשונה של מר כרמלי, שהוגשה על ידי המערערת - לא נרשם בה במפורש כי הבית נמצא בתחומי ישראל. באשר למפה שהוגשה מטעמה - לא ברור אם הוכנה על ידי מודד בעל סמכות חוקית לכך, והוא אף לא נחקר. ג. כיוון שהמערערת נושאת תעודת זהות ישראלית - אמור היה נטל ההוכחה להיות מועבר לכתפי המוסד להוכיח כי אינה תושבת. עם זאת, במקרה זה הוכח כי המערערת התגוררה מחוץ לתחומי ישראל משך תקופה ארוכה - כל התקופה בה התגוררה עם משפחתה בצומת אלראם - ולכן מוטל הנטל עליה "להוכיח כי אכן שבה להתגורר בישראל". ד. לא עלה בידי המערערת להוכיח כי מגוריה בבית דודתה, לגרסתה החל משנת 1996, היו מגורים של קבע. עצם העובדה כי המערערת ואמה בלבד התגוררו בבית הדודה, כאשר האם מבקרת בכל הזדמנות את שאר הילדים שנותרו עם האב - מלמדת כי מדובר במגורים "זמניים במובהק". ה. אין לתת אמון בגרסת המערערת כי המשפחה כולה עברה להתגורר בבית חנינא ביום 9.1.00. מסמכים אחרים, דוגמת תצהיר שהגישה אם המערערת למוסד בשנת 2002, מלמדים כי המעבר לרח' אלמרווחה בבית חנינא נעשה רק ביום 1.1.02. בהודעה שמסרה אמה של המערערת לחוקר המוסד ביום 9.11.03 ציינה כי עברה להתגורר בדירה ברח' אלמרווחה כשנתיים קודם לכן, תוך הצגת חוזה שכירות החל מיום 9.1.01. בנוסף, רק ביום 14.1.02 עודכנה העירייה על כך שהמערערת ומשפחתה מתגוררים בנכס האמור, ורק בשנת 2002 פנתה המערערת למוסד על מנת לקבל קצבת נכות. יש לדחות גם את הטענה כי מרכז חייה של המערערת היה בירושלים בתקופה הרלוונטית, ולא די בכך שלמדה בבית ספר בשועפאט. נוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע כי המערערת לא הייתה תושבת ישראל כאשר מלאו לה 18 שנה, ותביעתה נדחתה ללא צו להוצאות. טענות הצדדים בערעור 8. המערערת טוענת כי נטל השכנוע, להוכיח כי אינה תושבת הגם שהינה נושאת תעודת זהות ישראלית, מוטל על המוסד - ולכן טעה בית הדין האזורי כאשר הפך את היוצרות. לגישתה, "נטל הראיה הינו כלל משפטי קבוע מראש אשר יש להחיל אותו על העובדות, ולא להפך". 9. המערערת טוענת עוד כי לא ניתן היה להעדיף את התעודה השנייה של מר כרמלי, אשר לא ערך מדידות בשטח אלא קבע את העקרונות והותיר למודד מוסמך מטעם המערערת לבצע את המדידה. המוסד כלל לא ביקש לחקור את המודד מטעם המערערת, ואף לא הגיש חוות דעת של מודד מטעמו. לא הייתה לפיכך כל סיבה שלא לאמץ את המפה שהוגשה מטעם המערערת, ובה שרטוט מדויק של קו הגבול. 10. המערערת סבורה כי לא הייתה הצדקה לקבוע כי מגוריה אצל דודתה החל משנת 1996 היו "זמניים", ואף לא היתה הצדקה לקבוע - בניגוד למסמכים בכתב - כי תחילת השכירות ברח' אלמרווחה בבית חנינא הייתה מאוחרת משנת 2000. בנוסף, בית הדין האזורי התעלם מהפלוגתא השלישית כפי שהוגדרה בין הצדדים, והינה - "אפילו נכונה הטענה כי הבית שבמחלוקת אינו נמצא בתחום ישראל, האם כטענת התובעת לאור קרבתו הלא שנויה במחלוקת לתחום ישראל, ולאור יתר המבחנים לעניין מרכז חיים, היכן מרכז חייה של התובעת". 11. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומדגיש כי טענותיה של המערערת יוצאות כנגד ממצאים עובדתיים. עוד מבהיר הוא כי בית הדין התייחס במפורש לפלוגתא השלישית, וקבע כי מרכז חייה של המערערת לא היה בירושלים. דיון והכרעה 12. סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) קובע כדלקמן: "נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי הכושר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל". המחלוקת בין הצדדים היא לפיכך האם ממלאת המערערת אחר החלופה השנייה הנקובה בסעיף 196(א), וכיוון שאין ספק בדבר נכותה - האם הייתה תושבת ישראל ביום בו הגיעה לגיל 18 - 23.3.00. ככל שהתשובה לכך חיובית, תהא זכאית לגמלת נכות כללית, בכפוף לשאר הוראות החוק; ככל שהתשובה שלילית - לא תהא זכאית לגמלת נכות כלל. במאמר מוסגר יצוין כי ניתן היה לבחון את זכאות המערערת גם לפי החלופה השלישית הנקובה בסעיף - ככל שהליקוי ממנו היא סובלת נגרם בהיותה תינוקת כאשר משפחתה התגוררה בישראל. עם זאת, הצדדים לא התייחסו לחלופה זו וממילא לא הובאה בפנינו תשתית עובדתית לצורך בחינתה. 13. קביעת זכויותיה של המערערת - שאין חולק בדבר נכותה הקשה - על סמך שאלת התושבות במועד קונקרטי נתון, גורמת לאי נוחות לא מבוטלת. עם זאת, המחוקק נדרש לקבוע גבולות לאחריותה של המדינה - ולסולידאריות הפנימית שבין תושביה - בהתייחס לתשלום גמלאות למי שהפך תושב או חדל להיות תושב, ועשה כן במסגרתו של סעיף 196(א) האמור (דב"ע מט/0-82 אמינה אבו ג'אנם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 423 (1991); דב"ע נד/0-64 איימן בלזמיט - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 326 (1994); עב"ל 297/98 גולן המבורגר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 85 (2000); עב"ל 1464/02 קרן גולדשטיין - המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.7.05). עלינו לבדוק לפיכך אם המערערת עומדת בתנאיה המצטברים של אחת מהחלופות המנויות בסעיף 196(א) לחוק, וזאת כתנאי לקביעת זכאותה לגמלה (עב"ל 515/05 דאר סאלם אחלאם - המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.1.08). מטבעם של גבולות - יש בהם שרירותיות מסוימת, ועם זאת "מדרכה של הוראת חוק, שקובעת היא מידות ושיעורין, ואין אנו רשאים ואין אנו יכולים להרהר אחריה, גם אם אירע מקרה פלוני או אלמוני הנופל מחוץ לתחום המידה והשיעור, וגם כאשר נראה לנו, ובצדק, כי נגרם עוול לפלוני אלמוני, שעניינו אירע יום פחות או יום יותר..." (בג"צ 702/81 מינצר נ. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לו(2) 1, בעמ' 13 (1982)). 14. המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי הינו מבחן "מרכז החיים", הנבדק לפי "מירב הזיקות" (עב"ל 83/06 ג'אן טייץ - המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.6.09). למבחן זה שני פנים - ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית, וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו - להבדיל משהות ארעית או זמנית (עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 696 (2002); להלן - עניין דונייבסקי; כן ראו - הגם שבהקשרים אחרים ולצורך תכליות אחרות - את ע"א 477/02 גונן נ. פקיד שומה חיפה, מיום 29.12.05, בהקשר של דיני המס, ואת דנ"פ 8612/00 ברגר נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439 (2001), בהקשר של דיני ההסגרה). 15. על מנת להגיע למסקנה עובדתית בדבר "מרכז החיים" ו"מירב הזיקות" יש לבחון את כלל הנסיבות העובדתיות. ביניהן ניתן למנות את הנסיבות הבאות: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל (כדוגמא - במקרים של לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי). מעבר לכל זאת, יש לקחת בחשבון - בעת יישום המבחנים - את מהותה של הזכות הנדונה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ואת תכליותיה (לקביעת אמות המידה ויישומן ראו, למשל - דב"ע מה/4-73 עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79 (1985); דב"ע שנ/0-209 יפה נסימיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 299 (1990); עב"ל 190/99 שמשון רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 548 (2001); עב"ל 1465/04 האלה נוסייבה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.5.06). 16. נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל, ככלל, על הטוען לקיומה (עניין דונייבסקי). עם זאת, סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965 קובע כי "הרישום במרשם, כל העתק תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום...". מכאן שתעודת זהות אינה רק אמצעי לזיהויו של אדם אלא גם ראיה - הניתנת לסתירה - לגבי מקום מגוריו (דב"ע נה/0-132 המוסד לביטוח לאומי - חלואני מלכה עלי, פד"ע כט 197 (1995)). קיימת לפיכך חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, כי המחזיק בתעודת זהות ישראלית הינו תושב ישראל - והנטל הינו על המוסד להוכיח אחרת (עב"ל 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.8.03; עב"ל 540/07 אלי רזוק - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.2.09). בעניין שלפנינו, לא הייתה מחלוקת כי המערערת מחזיקה בתעודת זהות ישראלית - ולכן החזקה העובדתית חלה בעניינה, ומעבירה את הנטל אל המוסד להוכיח כי לא הייתה תושבת ישראל במועד הרלוונטי. בית הדין האזורי היה מודע לכך, אך קבע כי המוסד החזיר את הנטל חזרה אל כתפי המערערת לאחר שהסתבר כי הבית בו התגוררה עם משפחתה אינו בתחומי ישראל. ככל שתעודת הזהות הישראלית ניתנה למערערת בתקופה בה התגוררה עם משפחתה בצומת אלראם - קביעה זו מקובלת עלינו ותואמת את פסיקתו של בית דין זה (עב"ל 644/08 חרחש אלהאם - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.10.09). עם זאת, ככל שתעודת הזהות הישראלית ניתנה למערערת רק לאחר ובשל שעברה להתגורר בבית דודתה בבית חנינא - סבורים אנו כי אין במגוריה עם משפחתה מחוץ לתחומי ישראל, בתקופה הקודמת להנפקת תעודת הזהות, כדי לפגוע בחזקה אשר פועלת לזכותה ונוצרה במועד הנפקתה של תעודת הזהות. בנסיבותיו של מקרה זה לא הוברר מועד הנפקת תעודת הזהות ובאילו נסיבות, והמערערת לא טענה כי תעודת הזהות הונפקה לה רק לאחר המעבר לבית הדודה. לאור זאת, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי בדבר החזרת נטל השכנוע אל כתפי המערערת. להלן נבחן אם עמדה בנטל זה. 18. גרסתה העובדתית של המערערת הייתה כי החל משנת 1996 הינה מתגוררת ברציפות בשכונת בית חנינא בירושלים - תחילה אצל דודתה, לאחר מכן עם משפחתה בדירה שכורה ברח' אלמרווחה, והחל משנת 2004 בשכונת ג'נת עדן. בית הדין האזורי קבע קביעה עובדתית - על בסיס העדויות שנשמעו בפניו והמסמכים שהוצגו לו - כי משפחתה של המערערת עברה לדירה שכורה ברח' אלמרווחה רק בשנת 2001 או 2002, ובקביעה זו לא מצאנו כל הצדקה להתערב. נותר לפיכך לבחון את התקופה שקדמה למעבר המשפחה כאמור - אותה תקופה בה התגוררה המערערת, יחד עם אמה, בבית דודתה. 19. בבית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של אם המערערת, אביה, בת דודתה (שכן הדודה אצלה התגוררה - נפטרה) וכן שכנה. בית הדין לא קבע כי אינו נותן אמון בעדויות לגבי עצם מגוריה של המערערת בבית דודתה, אלא כי "לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מגוריה בבית דודתה במשך תקופה היו מגורים של קבע". בית הדין הגיע למסקנה זו כיוון ש"גם אם נקבל את גרסת התובעת במלואה, הרי לא כל המשפחה עברה להתגורר בבית הדודה, אלא האם והתובעת בלבד. יתר בני המשפחה נותרו בבית המשפחה בצומת אלרם. מגורים אלה הם זמניים במובהק. כך עולה בבירור מדברי אם התובעת אשר אמרה בעדותה כי הייתה מגיעה לבית המשפחה בכל הזדמנות... מגורים של חלק מהמשפחה במקום מסוים למשך תקופה לא ארוכה, כאשר בכל הזדמנות האם חוזרת לבית המשפחה אינם מגורים של קבע, ואין בהם כדי להעיד על מרכז חיים". 20. מסקנה זו של בית הדין האזורי, להבדיל מהקביעות העובדתיות עליהן היא מתבססת, אינה מקובלת עלינו. כפי שעולה מהציטוט לעיל, בית הדין הסיק מה היה מרכז החיים של המערערת על פי התנהלותה של אמה - הגם שאין בהכרח זהות בין מרכזי החיים שלהן. גם אם מרכז חיי ההורים משליך על קביעת מרכז חיי ילדיהם - עדיין יש לבחון כל אחד מבני המשפחה כשלעצמו ועל פי נסיבותיו. 21. עדי המערערת ובראשם אמה העידו כי המערערת התגוררה בבית הדודה משך מספר שנים, וכי מרכז חייה היה ועודנו בירושלים - לא רק בשל המגורים אלא גם בשל לימודיה בירושלים, קבלת טיפולים רפואיים באופן קבוע בירושלים, קשר קבוע עם גורמי הרווחה בירושלים, וחיי קהילה ומשפחה בירושלים. עיון בסיכומי המוסד כפי שהוגשו לבית הדין האזורי מעלה כי לא כפר בעצם מגוריה של המערערת בבית דודתה בשנים שקדמו למעבר המשפחה לרח' אלמרווחה, אלא רק בפרטים הקשורים לכך דוגמת המועד המדויק בו עברה לבית הדודה (לא 1996 כטענתה אלא במחצית שנת 1998, מספר חודשים לאחר פטירת הדוד) והגעתה בחופשות לבית המשפחה בצומת אלראם. המוסד אף לא סתר את שאר האינדיקציות עליהן העידה אם המערערת, אשר מלמדות על זיקתה של המערערת לירושלים ונתמכו במסמכים. בהתחשב בכך, ולאחר שקילת כלל נסיבות המקרה, הגענו למסקנה כי בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה עמדה המערערת בנטל להוכיח כי מרכז חייה - להבדיל מזה של אמה - היה במועד הרלוונטי בבית דודתה בבית חנינא. משכך, יש לקבוע כי המערערת הייתה תושבת ישראל ביום הולדתה ה - 18. 22. בהתחשב במסקנתנו לעיל, ונוכח קביעתנו כי מרכז חייה של המערערת במועד הרלוונטי היה בבית דודתה ולא בבית משפחתה, אין צורך כי נדון בשאלה אם בית משפחתה של המערערת בצומת אלראם מצוי בתחומי ישראל אם לאו. נציין רק בקצרה, כי לכאורה צדק בית הדין האזורי בהסתמכותו על התעודה השנייה והספציפית שהוציא מר כרמלי. לכך ניתן להוסיף כי גם לפי השרטוט והמדידה שבוצעו על ידי מר מורטוב מטעם המערערת - חלק קטן בלבד מהבית מצוי בתחומי ישראל, ולא די בכך (עב"ל 1273/01 המוסד לביטוח לאומי - פריחה אבו רמילה, מיום 6.1.04; עב"ל 130/07 בדראן (דענא) סמר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 3.3.08). 23. סוף דבר - הערעור מתקבל ומוצהר כי המערערת, גב' חנין עבדאללה צלאח עזה, הייתה תושבת ישראל ביום 23.3.00. המוסד לביטוח לאומי ישא בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסך של 6,000 ש"ח. קצבת נכותנכות כלליתנכות