קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הוצאות רכב לעובד תביעה ייצוגית: הנשיא סטפן אדלר עניינו העיקרי של ערעור זה הוא בקשת העובד, כי תביעתו תנוהל כתובענה ייצוגית. חברה, אשר עיקר עיסוקה בחלוקת עיתונים לבתיהם של מנויים, הציבה לעובדיהּ דרישה מוקדמת, כי העובדים יהיו בעלי רכב ממונע עמו יתייצבו לעבודה. החברה שילמה לעובדים שכר נמוך יחסית, הנושק לשכר המינימום. העובד תבע את החברה על צורת העסקה זו, בטענו כי בנסיבות אלה, השימוש ברכב פרטי במהלך העבודה ולצרכי העבודה עומד בניגוד להוראות חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: חוק שכר מינימום). מאחר שלטענתו המדובר בשיטת העסקה נפסדת, הרווחת בחברה ונוגעת לכל העובדים, הוגשה על ידו, בד בבד עם כתב התביעה, גם בקשה לאישור ניהולה של התובענה כייצוגית. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור גב' חיה בלומל ומר יאיר מרצקי; בש"א 1802/06 עב 1497/06), קיבל את טענת העובד כי במקרה זה אין די בתשלום הוצאות נסיעה על פי צו ההרחבה. זאת, משום שהצו אינו נוגע למצב דברים בו עובד עושה שימוש ברכבו הפרטי במהלך העבודה ולצרכי העבודה. יחד עם זאת, דחה בית הדין האזורי את בקשת העובד לאשר את ניהולה של התובענה כתובענה ייצוגית, מן הטעם שקיים שוני בין העובדים בקבוצה הרלוונטית. מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש על ידי העובד, ועניינו בשתי סוגיות עקרוניות אלה: (א) חובות וזכויות עובד ומעסיק במקרה בו נעשה שימוש בקניינו הפרטי של העובד לצרכי העבודה ולפי דרישת המעסיק, בעיקר במקרה בו השכר המשולם לעובד הוא נמוך וגובל בשכר מינימום; (ב) אפשרות השימוש במכשיר הדיוני של תובענה ייצוגית, במפעל לא מאורגן, ובהקשר לטענת המעסיק בעניין שונות בין העובדים בקבוצת העובדים הרלוונטית . העובדות הצריכות לענייננו כפי שנקבעו בשלב זה על ידי בית הדין האזורי חברת גל-מעיתון שיווק והפצת עיתונים בע"מ (להלן: החברה) הינה חברה אשר עיקר עיסוקה בחלוקת עיתון "מעריב" וכתבי עת מבית מעריב, לבתיהם של מנויים. מר ארז אפרים (להלן: העובד) עבד בחברה כמחלק עיתונים בתקופה שבין 20.5.2003 - 8.7.2003. מהנתונים שהוגשו לבית הדין עולה, כי שכרו של העובד היה נמוך יחסית, וקרוב לשכר מינימום. הצדדים נחלקו בשאלה האם השכר הגיע לגובהו של שכר מינימום או לא, כשבפני בית הדין הובאו ראיות שונות בנושא, בהתייחס למשך העבודה מבחינת שעות ולתשלומים ששולמו לעובד ברכיב "משכורת" וברכיבים נוספים המופיעים בתלוש השכר. נגד החברה נוהלו שתי חקירות על ידי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: משרד התמ"ת), בגין עבירות מנהליות לפי חוק שכר מינימום. החקירה האחת, נסגרה מחוסר הוכחות (החלטה מיום 1.2.2004). החקירה השנייה, נוהלה בגין הפרת חוק שכר מינימום בעניינו של העובד-המערער בפנינו והסתיימה בהטלת קנס מנהלי על החברה (החלטה מיום 12.12.2005). מחומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי העובדים נדרשו להיות בעלי רכב, שבאמצעותו תבוצע העבודה. כך, למשל, מצוין במודעת דרושים שפורסמה בעיתון מעריב: "דרושים מחלק/ים לחלוקת עיתונים למנויים בשעות הבוקר המוקדמות. רכב / קטנוע חובה. חוקר פרטי מורשה שהופעל על ידי בא-כוחו של העובד יצר קשר עם החברה באמצעות מספר הטלפון שצוין במודעת הדרושים. במענה לשיחתו הוא זומן למשרדי החברה, שם פגש בגב' ברם, עובדת החברה שערכה לו ראיון קבלה לעבודה, והסבירה לו על תנאי ההעסקה. החוקר הפרטי הצהיר כי: "10.1 המודעה שעל פיה יצרתי קשר עם החברה ציינה מפורשות 'רכב/קטנוע חובה'. 10.2 הראיון ושאלותיי לגב' ברם לא היו לגבי קו חלוקה ספציפי וניתן לי מידע כללי. 10.3 הובהר לי ע"י גב' ברם במהלך השיחה כי החלוקה מבוצעת רק באמצעות רכב. 10.4 הובהר לי ע"י הגב' ברם כי סוג הרכב... אינו משנה... 10.5 הובהר לי ע"י הגב' ברם כי המחלק אינו מקבל החזר עבור דלק או הוצ' רכב מלבד 'רכיב הנסיעות' כאמור בנספח שכר המחלק" (הדגשה במקור, ס.א.). לתצהירו של החוקר הפרטי צורף תמליל השיחה עם גב' ברם, שהוקלטה. כך עולה גם מדוגמת חוזה עבודה שבה כלולה ההוראה הבאה: "לצורך ביצוע עבודתו... יתייצב העובד עם רכבו הוא או רכב תקין חילופי אחר, באחריותו של העובד" (סעיף 3 לחוזה). דרישת השימוש ברכב לצרכי העבודה עולה גם מ"דף תדרוך למחלק" שחולק לעובדי החברה ובו נאמר: "במקרה של בעיה ברכב או כל בעיה.... יש להודיע על מיקום מדויק..." (סעיף 6 לדף תדרוך). הגם שבא-כוח החברה טען בדיון כי החברה אינה דורשת מהעובדים לעשות שימוש ברכבם כדרישת חובה וכי הוא מוכן להגיש תצהיר בעניין, תצהיר כאמור לא הוגש מעולם. ההליכים בבית הדין האזורי כתב התביעה - ביום 8.5.2006 הגיש העובד לבית הדין האזורי בחיפה כתב תביעה המתייחס לרכיבים אלה: רכיב שעות העבודה - דרישה להשלמה לשכר מינימום. לטענת העובד, שולם לו על שעות עבודה חלקיות בלבד לעומת השעות שעבד בפועל, ובהינתן משך העבודה בפועל היה השכר ששולם נמוך משכר מינימום; רכיב הוצאות הרכב - פיצוי עבור שווי השימוש ברכב העובד בזמן העבודה ולצרכי העבודה, לשם חלוקת העיתונים. לטענת העובד, לא ניתן היה לבצע את העבודה ללא רכב וזו גם היתה דרישת החברה בקבלה לעבודה. סך סכום התובענה הועמד על ידי העובד על 947.45 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. הבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית - בד בבד עם הגשת כתב התביעה, הגיש העובד גם בקשה לאישור ניהולה של התובענה כייצוגית, בהתייחס לכלל עובדי החברה שהועסקו כמחלקי עיתונים בתקופה שבין 1.2.2002 - 1.11.2003 ("התקופה הקובעת") ובהתייחס לשני רכיבי התובענה העיקרית שהגיש. אשר לרכיב השני של התובענה, לטענת העובד, שיטת העסקה שבה נדרש מהעובדים לעשות שימוש ברכבם הפרטי לצרכי העבודה מבלי לפצות את העובדים על שימוש זה היא שיטה נצלנית. שיטה זו מעמידה לרשות החברה "צי של מאות רכבים" ההופך לאמצעי ייצור של החברה, על חשבון העובדים. עוד ציין העובד, כי אין קשר בין הוצאות הרכב המשמש לצרכי העבודה לבין תשלום עבור נסיעות לפי צו ההרחבה המשולם לעובדים וכי המעסיק אינו רשאי לעשות שימוש בקניינו הפרטי של העובד, לצרכי העבודה. בנוסף, העובד ציין כי העובדים והחברה אינם חוסים תחת המטריה הנורמטיבית של הסכם קיבוצי כלשהו. מבחינת המהות, טענת העובד היא שמאחר שהוצאות הרכב הוצאו מכיסם של העובדים במהלך העבודה ולצרכי העבודה, מבלי שהחברה החזירה להם הוצאות אלה ובנסיבות בהן השכר ששולם היה קרוב מאוד לשכר מינימום, אם לא פחות מכך, ירדה התמורה המצרפית שניתנה להם עבור עבודתם מתחת לשכר מינימום. אם וככל שהתשלום שהועבר לעובדים בפועל נשק לשכר מינימום, הרי שהוצאות העובדים על הרכב בו נעשה שימוש לצרכי העבודה הוריד את התמורה אל מתחת לשכר מינימום. החלטה מקדמית שניתנה בבית הדין האזורי בעניין זהותו של התובע המייצג - ביום 1.11.2006 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בטענות מקדמיות שונות שהועלו על ידי החברה במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. בין היתר, נדחתה בהחלטה זו טענת החברה, כי לעובד אין עילה אישית נגד החברה מאחר ועבד בה תקופה קצרה בלבד. ביחס לטענה זו, קבע בית הדין האזורי כדלקמן: "אין בעובדה כי המבקש [העובד, ס.א.] עבד אצל המשיבה [החברה, ס.א.] במהלך חודשים מאי-יולי 03' בלבד ולא במהלך כל התקופה הקובעת כאמור, בכדי לפגום בעובדה כי המבקש אכן הצביע, לכאורה, על קיומה של עילת תביעה ממשית כנגד המשיבה. לפיכך דין טענתה של הנתבעת [החברה, ס.א.] בגין העדר תביעה אישית - להידחות" (סעיף 19 להחלטה מיום 1.11.2006). על החלטה זאת לא הוגשה בקשת רשות ערעור. הדיון המשיך לאחר מכן בבית הדין האזורי והערעור שלפנינו אינו נוגע להחלטה זאת. החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור החלטת בית הדין האזורי מושא ערעור זה דוחה את הבקשה לניהול התובענה כייצוגית, מטעמים אלה: ביחס לרכיב שעות העבודה - קיים שוני מהותי בין קווי חלוקת העיתונים ועקב כך גם במשך עבודתם של העובדים השונים, ולפיכך לא ניתן לאשר את ניהולה של התובענה כייצוגית ביחס לרכיב זה. ביחס לרכיב הוצאות הרכב - אין לקבל את טענתה של החברה כי די במקרה זה בתשלום רכיב של "נסיעות" כאמור בצו ההרחבה. מחמת חשיבות הדברים, אביא את הדברים כלשונם: "המשיבה שילמה למחלקים הוצאות נסיעה בשיעור קבוע בצווי ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה בתקופה הרלוונטית, כך למשל בהתאם ל'נספח שכר מחלק' נכון ליום 1.1.03 שילמה המשיבה הוצאות נסיעה למחלק בסך 10.4 ₪ ליום. לטענת המשיבה, אין כל מקור חוקי או הסכמי לתשלום הוצאות רכב. אין לקבל טענה זו של המשיבה. המשיבה שילמה למחלקים הוצאות נסיעה בהתאם לצו ההרחבה, הקובע את תעריף הוצאות הנסיעה לו זכאי עובד בגין הגעה לעבודה וממנה. אולם המשיבה לא שילמה למחלקים בגין ביצוע נסיעות ברכב במהלך העבודה ולצרכי העבודה" (הדגשה הוספה, ס.א.). חרף הדברים האמורים לעניין הוצאות הרכב, קבע בית הדין האזורי כי גם ביחס לרכיב זה אין לאשר את ניהולה של התובענה כייצוגית. הטעם להחלטה זו היה השוני בין חברי הקבוצה באורך קווי החלוקה והאפשרות שהיו מחלקים שעשו עבודתם בהליכה רגלית או באופניים. נגד החלטה זו של בית הדין האזורי הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור ערעור העובד על החלטת בית הדין האזורי העלה טעמים אלה: א) מערך חלוקת העיתונים של החברה נשען על רכביהם הפרטיים של העובדים, והלכה היא, כי המעסיק אינו רשאי לעשות שימוש בכספו או בקניינו של העובד לשם ניהול מפעלו או לשם הפעלתו; ב) קביעת בית הדין האזורי כי לא ניתן לאשר את ניהולה של התובענה כייצוגית משום השוני בין העובדים מוטעית. אימוץ גישה שלפיה, אם אין זהות מוחלטת בין חברי הקבוצה הרלוונטית לא ניתן לנהל את התובענה כייצוגית מקעקע את אושיותיה ואדניה של התובענה הייצוגית; ג) השוני בין העובדים אינו כה גדול והחברה עצמה טענה כי היא עושה מאמץ "לאזן" בין קווי החלוקה של העובדים; ד) החברה התחמקה ממתן מענה על שאלות עובדתיות שהופנו אליה, והדבר עומד בניגוד להלכה הפסוקה בעניין חובת הגילוי ונטלי הוכחה, בתובענות בכלל ובתובענות ייצוגיות במשפט העבודה בפרט; ה) אף החברה מודה כי העובדים נאלצו לממן מכיסם את הוצאות הרכבים ששימשו כאמצעי יצור בחברה, אולם מרהיבה עוז לטעון כי המדובר בהוצאה "שולית"; ו) ניהול התובענה כייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לניהול ההליך, וזאת משום גודלה של הקבוצה, היותם של העובדים פרוסים בכל הארץ והשאלות המשפטיות הזהות. ניהול התובענה בדרך זו ימנע עומס על בתי הדין. תשובת החברה לערעור: א) בתי המשפט, ולרבות בתי הדין לעבודה, נוקטים גישה מצמצמת בהליך לאישור ניהול תובענה כייצוגית. במקרה דנן, אין עילת התביעה מתאימה לניהול תובענה ייצוגית והדבר נובע גם מהשוני בין חברי הקבוצה; ב) קבוצת המעוניינים מהווה קבוצה מוגדרת שאין להגיש בגינה תובענה ייצוגית; ג) דרישת הרכב שהופיעה במודעת הדרושים אינה אלא משום שהעבודה מתבצעת בשעות הלילה, שעה שאין תחבורה ציבורית, והעובדים יכולים לחלק את העיתונים בהליכה ברגל; ד) אין פסול בכך שעובד עושה שימוש בגורם ייצור הנמצא ברשותו על מנת להרוויח כסף; ה) התובע המייצג אינו מתאים לייצג את הקבוצה; ו) אין מקום לשלם לעובדים את ההוצאות הקבועות על הרכב, אלא לכל היותר הוצאות הדלק, שהן זניחות. דיון והכרעה עד שנבוא להכרעה בטיעוני הצדדים, נקדים ונעמוד על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו שעניינה חוק שכר מינימום וחוק תובענות ייצוגיות. המסגרת הנורמטיבית חוק שכר מינימום חוק שכר מינימום הוא חוק קוגנטי, השייך לליבתה של החקיקה המגנה בישראל. תכליתו של החוק היא סוציאלית, להגן על התמורה המוענקת לעובד כגמול לעבודתו - הוא שכר העבודה. בית דין זה נתן דעתו לא אחת, לתכליתו של חוק שכר מינימום. כך, למשל, בפסקי הדין בעניין ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות, יעקב רוט, וטוילי, כדלקמן: "תכליתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח רמת חיים מינימלית לכל עובד. תחיקת המגן קובעת נורמות ראשונות במעלה במקום העבודה". "חוק שכר מינימום נחקק לאחר שחובת תשלום שכר מינימום היתה מעוגנת מזה שנים רבות בהסכם קיבוצי, אשר הורחב בצו הרחבה. תכלית החוק הינה להבטיח בחקיקה תשלום חודשי לעובד שיענה על צרכיו הבסיסיים, ולהבטיח את זכותו של עובד להתפרנס בכבוד מעבודתו. המטרות העיקריות העומדות ביסוד החוק הינן מטרות חברתיות של הבטחת רמת שכר מינימאלית לעובד על-מנת להביא לצמצום מעגל העוני והפערים החברתיים, לעודד כניסה למעגל העבודה ולקדם את השוויון בחברה". "חוק שכר מינימום תכליתו להבטיח רמת חיים יחסית מינימלית לכל עובד וכן לצמצם את ממדי העוני בישראל. קביעת שכר מינימום מהווה אחד היסודות של הספקת צורכיהם של העובד ומשפחתו. הסדרים וחוקים לגבי שכר מינימום נוהגים במרבית המדינות המפותחות. בהיעדר אכיפת חוק שכר מינימום ייקבע לחלק מהמועסקים בישראל שכר הנתפס בחברה כנמוך מזה המספק רמת חיים יחסית מינימלית". תכליתו של חוק שכר מינימום מצאה ביטוי גם בפסיקת בית המשפט העליון. כך, למשל, בפסק דין שזיפי, בו נאמר כי תכלית החוק עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, "הבא להבטיח קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה". באותה פרשה צוין עוד, כי תכליתו של החוק היא להבטיח תשלום חודשי לעובד, שיענה על צרכיו הבסיסיים וכי המטרות העיקריות העומדות ביסוד החוק הן "מטרות חברתיות של הבטחת רמת שכר מינימלית לעובד על מנת להביא לצמצום מעגל העוני והפערים החברתיים, לעודד העבודה ולקדם את השוויון בחברה. תכלית החוק היא להבטיח את זכותו של העובד להתפרנס מעבודתו בכבוד". ראוי לבחון את הערעור שהובא בפנינו לאור תכליתו של חוק שכר מינימום ולאור ההכרה בחשיבותו הסגולית, כחלק מחקיקת המגן. בענייננו, נודעת רלוונטיות להוראת סעיף 2 לחוק שכר מינימום, הקובעת כלל לעניין הזכאות לשכר מינימום; הוראות סעיף 1 לחוק, הקובעות את גובה שכר המינימום השעתי, היומי או החודשי, לפי העניין; והוראות סעיף 3 לחוק, המורות מהם הרכיבים שיובאו בחשבון לעניין שכר המינימום. חוק תובענות ייצוגיות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) נחקק ביום 1.3.2006. החוק מרחיב את עילות התביעה בהן ניתן להגיש תובענות ייצוגיות ובא להסדיר את הדרכים להגשתה ולניהולה של תובענה ייצוגית בתחומים שונים של המשפט, בהסדר כללי ואחיד. בהצעת החוק נאמר בעניין זה, כי "מכשיר התובענה הייצוגית משרת לא רק את האינטרס הפרטי של הנפגעים, אלא גם את האינטרס הציבורי בכך שהוא מרתיע מזיקים פוטנציאליים מפני הפרת הוראות החוק, גם כאשר מדובר בהפרות חוק קטנות". אכן, כפי שנאמר לא אחת על ידי בית המשפט העליון עוד טרם חקיקת החוק, למכשיר התובענה הייצוגית יתרונות לא מעטים, במישור הציבורי, החברתי והכלכלי: "לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם... יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק... יש בה חיסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות". "לתובענה הייצוגית השלכות כלכליות וחברתיות משמעותיות. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגנה היא על אינטרס היחיד שנפגע ושאיננו מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך... התובענה הייצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים. היא משרתת אינטרס ציבורי שהוא יעילות וחיסכון במשאבים הן של הצדדים הן של בית-המשפט, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי-המשפט בתביעות אישיות דומות". בחוקקו את חוק תובענות ייצוגיות, מצא המחוקק לכלול תכליות אלה בגדר מטרתו של החוק, כפי שנקבעה בסעיף 1 לו. מטרה זו היא "לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". יישומו של חוק תובענות ייצוגיות במשפט העבודה במסגרתו של חוק תובענות ייצוגיות, הורחבו, בין היתר, העילות להגשתה של תובענה ייצוגית במשפט העבודה. כך נקבע, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית ב"תביעה בעילה אשר לבית דין אזורי לעבודה הסמכות הייחודית לדון בה לפי סעיף 24(א)(1), (1א) או (3) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ובלבד שלא נדרש במסגרתה סעד של פיצויי הלנת קצבה, פיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לפי הוראות סעיפים 16, 17 ו-20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958" (סעיף 10(1) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות). במאמר מוסגר, יוער, כי הוצאו מכלל זה תובענות במקומות עבודה מאורגנים שבהם הסכם קיבוצי החל על העובד. אלא שהחרגה זו אינה רלוונטית לעניינו, מאחר שהעובד טען, ולא נטען אחרת על ידי החברה, כי אין חל הסכם קיבוצי כלשהו במקום העבודה. באופן כללי, יתרונותיה של התובענה הייצוגית במשפט העבודה הם בחלקם אותם היתרונות שהוכרו במשפט בכלל ובחלקם ייחודיים למשפט העבודה. בין היתרונות הכלליים: האפשרות כי תוגשנה תובענות גם במקרים בהם ערך התביעה הבודדת הוא נמוך יחסית, קרי: בנסיבות בהן ערך התביעה הבודדת עלול להרתיע עמידה מוצדקת על זכויות ללא מכשיר התובענה הייצוגית; חסכון בעלויות של תובענות בודדות, במישור הפרטני ובמישור הציבורי; השגת יתר-איזון בין התובע הבודד לבין גורמים מוסדיים גדולים, כמו בנקים או חברות גדולות. הדבר נכון, ולעתים ביתר שאת, גם לגבי משפט העבודה, כאשר העובד הבודד רוצה להגיש תביעה נגד מעביד גדול על סכום קטן יחסית או במקרים בהם ללא מכשיר התובענה הייצוגית ירתעו עובדים מעמידה על זכויותיהם מטעמים אחרים. במקרים כמו המקרה דנן, אלמלא מכשיר התובענה הייצוגית ספק אם העובדים יעמדו על זכויותיהם, וזאת בשל שיקולי עלות ניהול תביעה כתובעים יחידים. במצב דברים בו אין התארגנות קיבוצית, מדובר הלכה למעשה בקבוצת עובדים שאינה יכולה לסמוך על ארגון עובדים שייצג את כלל חבריהּ ולפיכך עלות נמוכה של תובענה בודדת עלולה לסכל את ההגנה על הזכויות. יתרון נוסף הוא שבמקרים מסוימים התובענה הייצוגית יכולה ליצור מנגנון פשוט ונגיש לעובדים אל מול המנגנון המסורבל של צירוף תובעים. יתרון נוסף וחשוב קשור במאפייניו של חוזה העבודה כחוזה יחס היוצר סטטוס ונמשך זמן רב, לעתים לאורך חייו של אדם. במצב דברים זה, עלולים העובדים להירתע מהגשת תובענה מוצדקת משום חששם להעכרת האווירה במקום העבודה או להתנכלות כלפיהם. החוק יוצר מנגנונים שונים להגנה מפני חשש כאמור ובין היתר נוצר המנגנון של תובענה ייצוגית במשפט העבודה, שזו אחת מתכליותיו. במקרה של תובענה ייצוגית, די בעובד אחד המתגבר על חששות כאמור, על מנת שתתאפשר הגנה על כלל הזכויות של העובדים, אף במקרה שאין ארגון עובדים יציג העושה כן. במקרה זה, העובד שהתגבר על החשש ומצא לעמוד על זכויות כלל חברי הקבוצה, לעתים בעלות ניכרת מבחינתו בתקופת ניהול ההליך, רשאי לקבל גמול מיוחד על מאמציו בתום ההליך וככל שהוכיח תביעתו בשם כלל העובדים. באופן זה, העובד שהוא התובע המייצג מתוגמל על מאמציו ושאר העובדים נהנים מהמשך יחסי עבודה טובים, עם שמובטח להם כי הצלחתו של התובע המייצג תהא גם הצלחתם. מאחר שמדובר במנגנון היוצר מעשה בית דין כלפי כלל חברי הקבוצה, מבטיח החוק את ניהול התובענה הייצוגית על ידי תובע מייצג מתאים ובנסיבות ההולמות הליך דיוני זה. מן הכלל אל הפרט בכל הנוגע לתביעה להשלמה לשכר מינימום אין הצדקה לניהולה כתובענה ייצוגית טענתו של העובד בעניין גובה השכר שקיבל נסמכת על היחס בין שעות העבודה שנדרש לעבוד לבין השכר שקיבל. עיון בתלוש השכר שצירף מחודש יוני 2003 מעלה, כי לכאורה המדובר בשכר נמוך הנושק לשכר מינימום וספק אם לא יורד מתחתיו. יחד עם זאת, בין הצדדים נטושה מחלוקת בעניינים רבים ושונים, וזאת, הן לעניין משך העבודה בפועל והן לעניין היקף התופעה. כמו כן, מכיוון שהדיון לגבי השלמת שכר מינימום נוגע לשעות עבודה של כל עובד ועובד וכרוך במספר רכיבים המשתנים מעובד לעובד, לכאורה לא ניתן יהיה לקבוע כללים לגבי כלל קבוצת מחלקי העיתונים. לפיכך, ולאור העובדה שאחת מהחקירות במשרד התמ"ת נסגרה "מחוסר הוכחות" הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לאשר ניהול חלק זה של התובענה כייצוגית. בפני העובד פתוחה, כמובן, הדרך להמשך ניהולה של התביעה האישית בעניין זה. בכל הנוגע לתביעה בעניין החזר על הוצאות רכב יש הצדקה לניהולה כתובענה ייצוגית שונה היא המסקנה בכל הנוגע לתביעה בעניין החזר על הוצאות הרכב, כפי שיוסבר להלן. ההסבר מחולק למספר פרקים ומתייחס ל: (א) זהות התובע המייצג; (ב) הגדרת הקבוצה; ו- (ג) שאלת השונות בין חברי הקבוצה. (א) דחיית טענותיה של החברה בעניין התובע המייצג החברה העלתה שלל טענות כנגד התאמת התובענה לניהול כתובענה ייצוגית וכנגד התאמתו של התובע המייצג. אין אני מוצא לקבל טענות אלה. אשר לזהותו של התובע המייצג, בעניין זה, כפי שהוסבר לעיל, הכריע כבר בית הדין האזורי, כי אין לומר כי התובע נעדר עילת תביעה אישית או כי אינו מתאים לשמש כתובע מייצג מטעם אחר, כגון התקופה הקצרה יחסית בה עבד בחברה (החלטה מיום 1.11.2006). יש לדחות, לפיכך, את טענותיה של החברה בעניין זה, מטעמים אלה: ראשית, לא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו; שנית, לגופו של עניין, העובד הועסק בתפקיד מספר חודשים, ביצע את העבודה וקיבל שכר ויש לו עניין אישי בהצלחת התובענה. מכאן, כי הוא בגדר "אדם שיש לו עילה בתביעה" כמשמעות הדברים בסעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. שלישית, הדבר עולה גם בקנה אחד עם הפסיקה העדכנית בנושא, שכן העובד הוכיח ברמה הלכאורית הנדרשת פגיעה בזכויותיו והראה באמצעות מסמכים כי נגרם לו נזק ממוני כתוצאה מהשתת הוצאות הרכב עליו, בסיטואציה בה שכרו נמוך מאוד ונושק לשכר מינימום. כן הוכיח העובד ברמה הלכאורית הנדרשת כי נזק דומה נגרם לשאר חברי הקבוצה, ולכל הפחות למרביתם. גם לא מצאתי בסיס של ממש או הצדקה כלשהי לטענותיה של החברה בדבר אי-התאמתו של העובד לייצג את הקבוצה מטעם אחר כלשהו. (ב) דחיית טענותיה של החברה בעניין זהות הקבוצה והגדרתה אין הצדקה לטענות החברה בעניין זהות הקבוצה והגדרתה. כאמור לעיל, החברה טענה כי קבוצת המעוניינים במקרה דנן היא קבוצה מוגדרת ולפיכך אין להגיש בעניין זה תובענה ייצוגית. במענה לטענה זו ראוי להדגיש, כי לו היה בטעם זה כדי למנוע ניהולה של תובענה כתובענה ייצוגית נמצאנו כורתים את הענף עליו יושבות הוראות החוק המפורשות לעניין אפשרות ניהולן של תובענות ייצוגיות במשפט העבודה. ודוקו: בכל מקום עבודה, מוגדרת וידועה קבוצת העובדים ובדרך כלל מנוהלות רשימות מסודרות של העובדים במפעל; ומשכך - בכל מקום עבודה ניתן להגדיר בקלות יחסית את קבוצת התובעים הפוטנציאליים לשם ניהולה של תובענה ייצוגית כלשהי. אך ברור הוא, כי המחוקק לא התכוון למנוע ניהולן של תובענות ייצוגיות במשפט העבודה, אלא דווקא הרחיב את האפשרות לכך עם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות. לפיכך, אין הצדקה לקבל את טענת המשיבה בעניין זה. ראוי להוסיף, כי כך קבעה הפסיקה שיצאה מלפני בית דין זה, אך לאחרונה: נקבע, כי אין ליחס משקל רב לאפשרות זיהויים של חברי הקבוצה ולהיותה קבוצה מוגדרת. זאת, במיוחד לאור אופיין המיוחד של בקשות לאישור תובענות ייצוגיות במשפט העבודה וכשהמדובר באוכלוסיית עובדים חלשה הפזורה ברחבי הארץ. שיקולים אלה רלוונטיים ישירות למקרה שלפנינו. (ג) אין בשוני בין חברי הקבוצה כדי למנוע את ניהולה של התובענה כייצוגית שאלה אחרת נוגעת למהות השוני בין חברי הקבוצה הרלוונטית. בעניין, זה, טענה החברה מספר טענות שראוי להידרש להן: הטענה האחת, כי קיים שוני בין מסלולי חלוקת העיתונים, קושי החלוקה בהם והיקף החלוקה; הטענה השניה, כי חלק מהעובדים ביצעו את העבודה שלא באמצעות רכב שלהם, אלא באופניים או בהליכה רגלית; הטענה השלישית, כי קיימים הבדלים בין העובדים גם בדרך התגמול, כשלחלק מהעובדים משולם "שכר קבלני" ולחלקם "שכר חודשי". סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא, בין היתר, כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". לפיכך, סוגית התאמתה של התובענה להתברר כייצוגית נוגעת בטבורה בשאלה השוני בין חברי הקבוצה: האם מדובר בשוני מהותי, שבעטיו אין הצדקה לניהולה של התובענה כייצוגית? אני סבור כי התשובה לשאלה דלעיל היא שלילית. קרי: אין בשוני שנמצא בין חברי הקבוצה כדי למנוע את ניהולה של התובענה כייצוגית. זאת, מהטעמים הבאים: [א] בעיקרו של דבר, המדובר בשאלה אחת - שהיא שאלה מהותית של משפט המשותפת לכלל חברי הקבוצה. השאלה המשפטית, מתחום משפט העבודה, שהובאה לפתחנו היא בעניין השימוש בכלי רכב ממונע פרטי של עובד במהלך העבודה ולצרכי העבודה ונפקות השימוש מבחינת חובותיה של המעסיקה כעולה מהוראות משפט העבודה המגן. יוער בהקשר זה, כי המעסיק יכול להסכים עם העובד, כחלק מחוזה העבודה, כי העובד יביא עמו לעבודה כלי רכב ממונע, או כלי אחר שישמש לצרכי העבודה, והעובד יקבל על כלי הרכב והשימוש בו הוצאות. דבר זה נכון הן לגבי כלי רכב והן לגבי כלי אחר המשמש לעבודה ושמקורו בקניינו הפרטי של העובד. העיקר הוא, כי במקרה זה, מקבל העובד הוצאות על השימוש בכלי הפרטי. כמו כן, העובד והמעסיק יכולים להסכים ביניהם בחוזה העבודה, שהשכר כולל שימוש בכלי הרכב, או בכלי אחר; אולם, במקרה זה, על השכר להיות ריאלי ובכל מקרה גבוה משכר מינימום ולגלם בחובו את עלות השימוש בכלי הרכב או בכלי האחר. שאם לא כן, נמצא כי ההעסקה פוגעת הן בהוראותיו של חוק שכר מינימום שהוא חוק קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו והן בזכות הקניין שהוכרה במשפט ארצנו כזכות חוקתית. [ב] ניהול התובענה כייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). בעניין זה נאמר, כי "על בית המשפט לבחון אם היתרון בניהול תובענה ייצוגית בשאלות המשותפות, עולה על החיסרון הנובע מהשונות בין התובעים בשאלות אחרות. שאלה זו צריכה להיות מוכרעת במסגרת התנאי שהתובענה תהיה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת הנדונה". במקרה שלפנינו, הובאו בפנינו ראיות כי שכרם של העובדים נמוך יחסית ונושק לשכר מינימום. כאמור לעיל, נוהלו נגד החברה חקירות של משרד התמ"ת בעניין שכר מינימום ובמקרה אחד הוטל על החברה קנס מינהלי בעניין זה ממש. גם בחינת תלוש השכר שצורף לתובענה מלמד, לכאורה, כי השכר שקיבל העובד באותו חודש היה קרוב מאוד לשכר מינימום אם לא נמוך ממנו. בנסיבות אלה, יש ממש בטענת העובד כי הביא בשלב זה של המשפט ראיות מספיקות כדי להצדיק את ניהולה של התובענה כייצוגית. עולה מהראיות שהוגשו, כי לכאורה יעלה בידו להוכיח שעלויות הוצאות הרכב שהיו על חשבון העובדים הורידו את שכרם אף מתחת לשכר מינימום. בהקשר זה, ראוי להזכיר את ההלכה שנפסקה לעניין נטל ההוכחה בהליך לאישור ניהולה של תובענה כייצוגית. בית המשפט העליון ציין, כי הליך האישור הוא בבחינת "הפרוזדור" המוביל ל"טרקלין" ולפיכך עליו להתנהל באופן רציני ויעיל ואסור שיהווה "גורם המצנן תובעים ראויים מלהגיש תביעה ייצוגית". על המבקש לאשר ניהולה של תובענה כייצוגית "לשכנע את בית-המשפט במידת הסבירות הראויה" כי הוא ממלא לכאורה אחר הדרישות לניהולה בדרך זה. אכן, "אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע, משום שאלה עלולות להטיל על הצדדים ועל בית-המשפט עומס-יתר בבירור הנושא המקדמי, דבר העלול לגרום להתמשכות המשפט, לכפילות בהתדיינות ולרפיון ידיים של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים. את כל אלה יש למנוע על-ידי קריטריון מאוזן בנושא נטל ומידת ההוכחה הנדרשים מהתובע הייצוגי, שמצד אחד שלא יפטור אותו מחובת שכנוע, ומצד אחר לא יטיל עליו נטל כבד מדי". זאת ועוד. טעמים נוספים לאישור ניהולה של התובענה כייצוגית במקרה זה נוגעים לגודלה של הקבוצה, המונה אלפי עובדים; להיות העובדים פרוסים ברחבי הארץ; לסכומים, הנמוכים יחסית, שאליהם מתייחסת התובענה, באופן שיקשה על ניהולן של תובענות פרטניות; לצורך לייעל את ההתדיינות ולמנוע התדיינויות זהות באותו עניין - ניהולה של התובענה כייצוגית עולה בקנה אחד עם אינטרס היעילות ועם הצורך למנוע עומס שאינו הכרחי, על בתי הדין; ולצורך הציבורי במניעתו של מצב פסול ונפסד - תוך חתירה להרתיע מעסיקים מצורת העסקה פוגענית העומדת בניגוד להוראות חוק שכר מינימום. יוער, כי הקביעות האמורות הן ברמה הלכאורית הנדרשת, לצורך ההחלטה לגבי ניהול התובענה כייצוגית. עם החזרת התיק לבית הדין האזורי להמשך ניהולה של התובענה הייצוגית, יהא על העובד להוכיח את תביעתו ביחס לכל הרכיבים העובדתיים שעליהם מבוססת התובענה. [ג] ההבחנה שהוכרה בפסיקת בית דין זה בין שוני מהותי לבין שוני שאינו מהותי בקרב קבוצת "מעוניינים" בתחום משפט העבודה. בית דין זה הכיר בפסק דין תורג'מן בכך ששינויים מסוימים בין עובדי אותו מפעל אינם רלוונטיים כלל לשאלה אישור ניהולה של תובענה כייצוגית וכך נקבע: "אלא שככל שהשוני בין תובעים בקבוצת 'מעוניינים' מתבטא בתקופת עבודה, בהיקף משרה או בשיעור השכר, ספק אם הוא צריך לשקול כשלעצמו, לעניין אישור התובענה כתובענה ייצוגית. זאת ולו מן הטעם, ששוני זה הינו שוני מובהק וטבוע בקבוצות 'מעוניינים' בתחום משפט העבודה. וממילא, משהתאפשר על פי החוק להגיש תובענות ייצוגיות של עובדים כנגד מעסיקיהם, כי אז יש קושי בהסתמכות עליו, כשלעצמו, כמונע אישור תובענה כתובענה ייצוגית". האמור בפסק הדין בעניין תורג'מן מהווה נדבך חשוב לעמדתי, כי שוני בין חברי הקבוצה אינו צריך להוביל, בהכרח, לאי-אישורה של תובענה כייצוגית. אלא שבכך אין די, שהרי בעניין שלפנינו אין המדובר בשוני בהיקף המשרה או בשיעור השכר בלבד, אלא בהבדלים נוספים, והם לעניין שאלת עצם השימוש ברכב, טיב הרכב, שנת הייצור, אורך המסלול וכדומה. יחד עם זאת, אני סבור כי אין בכך כדי למנוע את ניהולה של התובענה כייצוגית. על פי הראיות שהגיש העובד עולה, לכאורה, כי רוב רובם, אם לא כל, חברי קבוצת מחלקי העיתונים, משתמשים ברכבם לצורך עבודתם. מכאן, שלגבי הרכיב המרכזי של התובענה אין שוני בין רוב רובם של חברי הקבוצה. כפי שיוסבר להלן (סעיף (ד) - "אישור בשינויים"), אף אם יש מספר שולי של מחלקים שאינם נעזרים בכלי רכבם כדי לבצע החלוקה אין בכך כדי לקבוע קיומו של שוני מהותי בין חברי הקבוצה העומד בניגוד לאישור ניהולה של התובענה כייצוגית. [ד] אישור בשינויים - האפשרות לאשר את ניהולה של התובענה "בשינויים". סעיף 13 לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית בכל שינוי שיחליט עליו ביחס לבקשה לאישור, והכל כפי שייראה לו ראוי לשם הבטחת ניהול הוגן ויעיל של התובענה הייצוגית". על פי סעיף זה, הנתון ליישום על פי שיקול דעתו של בית הדין, ובהתאם לנסיבות המקרה, תאושר הבקשה לאישור ניהולה של התובענה בהתייחס לקבוצת העובדים שהשתמשו ברכבם הפרטי במהלך העבודה ולצרכי העבודה. אני מוצא לציין, כי על פי הנתונים שהובאו בפנינו - הן על פי מודעות "הדרושים" שצורפו לתובענה והן על פי החוזה האישי שצורף - קבוצת העובדים שהשתמשו ברכב פרטי היא כמעט כל או לפחות חלק הארי מקבוצת העובדים המחלקים ואינה מיעוט או מיעוט קטן. אני רואה עובדה זו כתנאי מסייע לחשיבות אישורה של התובענה כייצוגית, בשינויים הנדרשים כאמור. קבוצת העובדים שביחס אליה תאושר התובענה הייצוגית היא אותם עובדים שעשו בפועל שימוש ברכב ממונע פרטי, בין אם היה זה קטנוע, אופנוע, מכונית פרטית, מכונית מסחרית או כל רכב ממונע אחר פרטי. [ה] הקמת מנגנון להכרעה פרטנית, לאחר ההכרעה הכללית בשאלה המהותית המשותפת. עוד טרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, התייחסה הפסיקה למקרים בהם ראוי לאשר את ניהולה של התובענה כייצוגית תוך הקמת מנגנון-מישנה להכרעה בשאלות אינדיבידואליות שיוותרו פתוחות גם לאחר ההכרעה בשאלה המהותית המשותפת. כך, למשל, בפרשת טצת מפיו של הנשיא (בדימוס) אהרן ברק, בפסק דין שנחשב אבן דרך בתחום זה: "אין כל צורך שכל השאלות המתעוררות ביחס לקבוצה תהיינה משותפות. די בכך שהיסוד המשותף מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות. אם יש לאחד מהקבוצה עניין שהוא מיוחד לו - כגון נזק מיוחד - ניתן לבררו בשלב האינדיווידואלי, אשר יבוא לאחר סיום השלב הקבוצתי, ולאחר שנקבעה בו שאלת האחריות של הנתבעים". כך בעניין רייכרט בבית המשפט העליון: "אין לפרש את הדרישה לקיומן של שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה כדרישה לזהות מלאה בכל השאלות הטעונות הכרעה לגבי כל קבוצת התובעים. דרישה של זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה, עובדתיות כמשפטיות, תסכל את תכלית התובענה הייצוגית ותהפוך את השימוש בה למשימה בלתי אפשרית". לאפשרות זו ניתן ביטוי ברור ומפורש עם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות והוא במסגרת הוראות סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו "הוכחת הזכאות לסעד ותשלום פיצוי כספי". ואלה הן ההוראות הרלוונטיות בעניין זה: "20. (א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה שבשמה נוהלה התובענה הייצוגית, כולה או חלקה, רשאי הוא במסגרת החלטתו על מתן פיצוי כספי או סעד אחר לחברי הקבוצה להורות, בין השאר, הוראה כמפורט להלן, לפי הענין, ובלבד שלא יהיה בכך כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין: .... (2) על כך שכל חבר קבוצה יוכיח את זכאותו לפיצוי כספי או לסעד אחר; .... (ב) הורה בית המשפט על כך שכל חבר קבוצה יוכיח את זכאותו לפיצוי כספי או לסעד אחר, רשאי הוא ליתן הוראות בדבר - (1) הדרך והמועד להוכחת הזכאות לסעד על ידי חברי הקבוצה ודרך חלוקתו, ורשאי הוא למנות לשם כך אדם בעל כישורים מתאימים (בסעיף זה - ממונה); החליט בית המשפט על מינוי ממונה, רשאי כל אדם הרואה את עצמו נפגע ממעשה או מהחלטה של הממונה, לפנות לבית המשפט אשר הורה על המינוי, ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל, או לשנות את המעשה או ההחלטה, וליתן כל צו בענין, הכל כפי שימצא לנכון; שכרו והוצאותיו של הממונה, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר;" לא מכבר, ניתן ביטוי למנגנון זה בפסיקת בית המשפט העליון, כדלקמן: "קביעת הנזק בתובענה ייצוגית מתבצעת על-ידי בית המשפט לאחר קביעת האחריות..... שיטה אחת לקביעת הפיצוי בתובענות ייצוגיות במשפט הישראלי, מבוססת על הוכחת נזקם האינדיבידואלי של חברי הקבוצה. כך מציין ס' גולדשטיין במאמרו: 'בתביעת ייצוג טיפוסית שאלת אחריותו של הנתבע היא שאלה משותפת, ולעומת זאת קביעת הנזק הנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה מחייבת בדרך כלל הכרעות נפרדות לגבי כל אחד מהם בנפרד. במקרים כאלה ברור, שחבר קבוצה לא יפוצה, אם אינו מוכיח אישית את הנזק שנגרם לו, וסך הכל של הנזק המוכח על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה לחוד יהווה את סך הכל שהנתבע יחויב לשלם לקבוצה'... בדרך זו נקט המחוקק בסעיפים 20(1) ו-20(2) לחוק תובענות ייצוגיות". כאמור בפסק דין זה ועל פי הוראות החוק בסעיף 20(א)(2) ו-20(ב) לחוק תובענות ייצוגיות המובאות לעיל, המחוקק מצא להורות על האפשרות לפיצול בין השלב הכללי בו נקבעת האחריות לבין השלב הפרטני, בו מוכח הנזק. היה ומצא בית המשפט להכריע לטובת הקבוצה בתובענה ייצוגית, יכול וההכרעה האינדיבידואלית לעניין הזכאות לפיצוי כספי וגובה הפיצוי תעשה באמצעות מנגנון לחישוב פרטני, שיופעל על ידי "ממונה". על הממונה להיות אדם בעל כישורים מתאימים, שאליו מוגשות התביעות הפרטניות, לאחר סיום השלב הכללי. לסיכום עניין זה, לאור כל הטעמים שהובאו לעיל, אני סבור כי נכון וראוי הוא לעשות שימוש במנגנון המפורט בסעיף 20(א)(2) ו- 20(ב) לחוק תובענות ייצוגיות הנוגע לדרך הוכחת הזכאות לסעד ותשלום כספי, במקרה שהובא לפנינו ובנושא של החזר הוצאות רכב. דרך יישומו של המנגנון האמור במקרה דנן, תוסבר להלן. סיכומם של דברים: תובענה ייצוגית בעניין החזר על הוצאות הרכב בכל הנוגע לתביעה לקבלת החזר על הוצאות השימוש ברכב הפרטי, המסקנה היא כי יש הצדקה לניהולה כתובענה ייצוגית. הנימוקים לכך הם כדלקמן: המדובר בסוגיה מהותית ובעלת חשיבות הנוגעת לזכויות מכוח חקיקת המגן של עובדים חלשים, שאינם מוגנים על ידי ארגון עובדים, על ידי הסכם קיבוצי או בדרך קיבוצית אחרת כלשהי. מתבקשת הבהרה כללית של עמדת בית הדין בסוגיות הנוגעות למימון הוצאות השימוש בכלי רכב פרטי של העובד, או בכלי אחר, בו הוא נדרש לעשות שימוש במהלך עבודתו ולצרכי העבודה. כאמור לעיל, לכאורה, שכרם של העובדים היה קרוב ביותר לשכר מינימום, עלויות הוצאות הרכב היו על חשבון העובדים, ונראה כי התוצאה היא שהשכר ששולם נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק. התובענה מתאימה לבירור כתובענה ייצוגית מבחינת גודלה של הקבוצה; פיזור העובדים בכל הארץ; סכומי התביעה הנמוכים יחסית; היותן של השאלות המשפטיות זהות בעיקרו של דבר; היותה של השאלה מהותית ומרכזית במשפט העבודה המגן; וכן על מנת למנוע עומס על בתי הדין, שעלול להיווצר בעטיין של הגשתן תביעות פרטניות רבות. התובענה מתאימה לבירור כתובענה ייצוגית גם מבחינת האינטרס הציבורי, ביצירת הרתעה מפני הפרת חקיקת המגן ובצורך להביא לאכיפה מיטבית (אופטימאלית) של חקיקת המגן. הבדלים בין העובדים לעניין עצם השימוש ברכב יכולים להיפתר באמצעות השימוש במנגנון הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות לאישור בקשה בשינויים (סעיף 13 לחוק). כך, שהתובענה תוגדר ביחס לקבוצת העובדים שעשו שימוש ברכב ממונע פרטי שלהם, במהלך העבודה ולצרכי העבודה. התקופה הקובעת ביחס אליה תנוהל התובענה כייצוגית היא: 1.2.2002 - 1.11.2003, כפי שהוגדרה בבקשה. בהקשר לכך, יוער, כי יש לדחות את טענות החברה בפנינו, לפיהן, לכאורה, ניהולה של התובענה כייצוגית יפגע בעובדים, שכן, לשיטתה, יידרשו אומדנות כלליות (להבדיל מפרטניות) שישמשו את ממונה בית הדין, לעניין גובה הנזק שנגרם לחברי הקבוצה מבחינה כספית ולעניין היחס בין השימוש ברכב לצרכים פרטיים לבין השימוש בו לצרכי עבודה. משהמדובר בתקופה שחלפה לגביה, לעת הזו, תקופת ההתיישנות להגשתן של תובענות פרטניות, אין ממש בחששות אלה. זאת, מה גם שתקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק תובענות ייצוגיות היא ייחודית, ובאה ליתן מענה לנושא זה. הבדלים בין העובדים לעניין סוג הרכב בו נעשה שימוש, אורך המסלול, שנת הייצור של הרכב וכדומה, יכולים להיפתר באמצעות מנגנון הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות לפיצוי כספי על פי הכרעה פרטנית בתום השלב הכללי (סעיפים 20(א)(2) ו-20(ב) לחוק). לאור טעמים אלה, ראוי לאשר את ניהולה של התובענה כייצוגית, בכל הנוגע להוצאות הרכב. ההסתייגות האחת לעניין זה, היא כי האישור לניהולה של התובענה כייצוגית נוגע לסכומים שהוציאו העובדים על רכבם במהלך העבודה ולצרכי העבודה. אין לאפשר במסגרת זו כיסוי הוצאות מעבר לסכומים אלה, כגון על הוצאות פרטיות של העובדים על רכבם. בכל הנוגע להבחנה זו ודרך יישומה בפועל, יובהרו דברים להלן, במסגרת פירוט המשך ניהול ההליך בפני בית הדין האזורי. אישור התובענה כייצוגית: הוראות אופרטיביות על פי סעיפים 14 ו- 25 לחוק תובענות ייצוגיות אנו מורים, כי הערעור מתקבל בכל הנוגע לניהול התובענה כייצוגית ברכיב של הוצאות הרכב. בהתאם לסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, ניתנת בזה החלטה בדבר אישור תובענה ייצוגית: (א) הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא קבוצת העובדים שעשו שימוש ברכב ממונע פרטי שלהם, במהלך העבודה ולצרכי העבודה בתקופה מ- 1.2.2002 ועד 1.11.2003. (ב) התובע המייצג הוא מר אפרים ארז ובאי-כוחו בתובענה הייצוגית הם עו"ד עדו אמיר ועו"ד אורי גילת. (ג) עילת התובענה שבעניינה תנוהל התובענה כייצוגית היא בעניין החזר על הוצאות השימוש ברכב פרטי של קבוצת העובדים, במהלך העבודה ולצרכי העבודה. (ד) הסעד הנתבע הוא פיצוי על הוצאות על השימוש ברכב הפרטי לצרכי העבודה ובמהלכה. בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות מועברת בזה הודעה למנהל בתי המשפט בדבר אישור תובענה ייצוגית, בצירוף העתק החלטה זו, לשם רישומה של התובענה בפנקס התובענות הייצוגיות. בהתאם להוראות סעיף 25(א)((1) לחוק תובענות ייצוגיות, אנו מורים על פרסום הודעה לחברי הקבוצה בעניין אישור ניהולה של תובענה ייצוגית. ההודעה תפורסם בשני עיתונים יומיים במשך שבועיים. נוסח ההודעה יהא כדלקמן: מודע בזאת לציבור כי בית הדין הארצי לעבודה אישר את ניהולה של תובענה ייצוגית. המשך ניהולה של התובענה יהא בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. התובענה תנוהל בין התובע המייצג, מר ארז אפרים, לבין חברת גל מעיתון שיווק והפצת עיתונים בע"מ (להלן: החברה). הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא קבוצת העובדים בחברה שעשו שימוש ברכב ממונע פרטי שלהם, לצרכי העבודה. התקופה שביחס אליה תנוהל התובענה היא: 1.2.2002 - 1.11.2003. עילת התביעה שבעניינה תנוהל התובענה כייצוגית היא: החזר על הוצאות השימוש ברכב פרטי של קבוצת העובדים, במהלך העבודה ולצרכי העבודה. הסעד הנתבע הוא פיצוי על הוצאות אלה. הנחיות להמשך ניהול ההליך בבית הדין האזורי: ההליך יוחזר לבית הדין האזורי ולגבי ההיבט הייצוגי של ניהול הדיון יהא המשך ניהולו על פי סדר הדברים המפורט להלן: במהלך ההוכחות, יטענו הצדדים בפני בית הדין בין היתר, בעניין: (א) גודל הקבוצה; (ב) היקף הנזק לחברי הקבוצה; (ג) סכום ההוצאות שבגינן יש להעביר החזר לעובדים, מתוך כלל הוצאות הרכב, כשכל צד יהא רשאי לטעון לשיעור ההוצאות בגין העבודה - במהלך העבודה ולצרכי העבודה, מתוך כלל ההוצאות שהיו על הרכב בתקופה הקובעת. ככל שבית הדין יגיע למסקנה, כי החברה חייבת לשלם לקבוצת המחלקים סכומים ייתן בית הדין החלטתו, בדבר גובה הסכום שיועבר לחשבון נאמנות לטובת פיצוי חברי הקבוצה. בית הדין ימנה ממונה "בעל כישורים מתאימים", בהתאם להוראות סעיף 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. בעניין זה, מומלץ כי הממונה יהיה בעל השכלה משפטית וראיית חשבון, ותינתן לצדדים האפשרות לטעון לעניין זהות הממונה. חברי הקבוצה יהיו רשאים לפנות לממונה לצורך הוכחת זכאותם לפיצוי, בתוך 100 ימים מיום פרסום החלטה בעניין זה. הודעה בעניין הקמת המנגנון לחישוב הפיצויים ותשלומם ולעניין משך התקופה להוכחת הזכאות לפיצוי תפורסם בעיתונות בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות, סמוך לאחר החלטת בית הדין. הממונה יקבע את תשלום הפיצויים הפרטניים, על פי הוכחה של חברי הקבוצה שיפנו אליו ויוכיחו בתצהיר ובמסמכים נוספים: עבודתם בחברה בתקופה הקובעת; שימוש ברכב; סוג הרכב ושנת הייצור; אורך המסלול בו עבדו. בית הדין האזורי רשאי ליתן הוראות נוספות לניהולו של המשך ההליך, ובין היתר לעניין דרך הוכחת גובה הנזק במישור הקבוצתי ובמישור הפרטני; גילוי מסמכים לעניין אורך המסלולים ובעניינים נוספים; פרסום בעיתונות; פיקוח על ביצוע עבודתו של הממונה; ולעניין הטיפול ביתרת הסכום, ככל שתיוותר יתרה כאמור, לאחר החלוקה לחברי הקבוצה. סוף דבר סוף דבר: הערעור מתקבל חלקית, כמפורט בסעיף 20 דלעיל. התיק מוחזר לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה והמשך ניהולו יהא על פי הנחיות בסעיף 23 דלעיל. החברה תשלם למר אפרים הוצאת ושכר טרחת עורך דין בגובה 10,000 ש"ח. לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום מהיום ישא הפרשי הצמדה וריבית בחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הוצאות רכברכבתביעה ייצוגית