קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר קצבת נכות ששולמה שלא כדין: רקע עובדתי 1. התובע יליד 1945 עבד בחברת כימוביל בע"מ מ - 1/84. 2. ביום 17/2/85 הגיש התובע לנתבע תביעה לקצבת נכות כללית עקב מחלת הסרטן בה לקה. בטופס התביעה הצהיר התובע כי מאז 25/10/84 אינו עובד, ואף צרף מכתב המעסיק בו צויין כי העסקתו בחברה הסתיימה ביום 31/1/85. 3. במכתב מיום 7/1/86 הודיע הנתבע לתובע על זכאותו לקצבת נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה 1/1/86-31/12/86, תקופה בה נקבעה לתובע דרגת אי כושר זמנית בשיעור 100%. במכתב צויין כי על התובע להודיע לנתבע על כל שינוי שיחול במצבו הבריאותי, בהכנסותיו, במצבו המשפחתי ובכתובתו. 4. במכתב מיום 1/1/87 הודיע הנתבע לתובע על זכאותו לקצבת נכות בשיעור 60% לצמיתות בעקבות קביעת דרגת אי כושר בשיעור 60% לצמיתות מ- 1/1/87. גם במכתב זה צויין כי על התובע לעדכן את מח' הנכות על כל שינוי יחול בהכנסותיו. 5. בעקבות נתונים שקיבל הנתבע בחודש 11/07 ממשרד מבקר המדינה ובעקבות כך מנתונים שנתקבלו ממח' הגביה עלה, כי בחודש 5/85 חזר התובע לעבוד ולהשתכר אצל מעסיקו הקודם כימוביל בע"מ, שם עובד הוא עד היום. 6. הנתבע הודיע לתובע ביום 28/11/07 על הפסקת תשלום קצבת הנכות לצרכי בירור, וביקש מהתובע להמציא תלושי שכר מ- 1/06 ואילך. מכתב תזכורת יצא ביום 20/1/08. התובע התעלם מדרישת הנתבע ולא המציא כל נתון. בהסתמך על דיווחי המעסיק למח' הגביה, שלל הנתבע במכתב מיום 18/8/08 את זכאות התובע לקצבת נכות לתקופה 1/11/04 ועד 31/10/07 כך, שלתובע נוצר חוב בגובה 59,058 ₪ אותו נדרש להסדיר. על כך התביעה שבפנינו. 7. ביום 13/12/09 נשלח לתובע מכתב דרישה להחזר החוב ובעקבותיו הוגשה לביה"ד בקשה לעיכוב הליכי הגביה עד למתן פס"ד בתיק. 8. התובע הגיש בקשה לוועדה לביטול חובות והוסכם, כי הליכי הגביה יעוכבו עד למתן החלטה ע"י הועדה. להסכמה ניתן תוקף של החלטה ביום 20/1/10. לאחר שנדרשו מהתובע נתונים ומסמכים שונים ע"י הועדה, חזר בו התובע מבקשתו לביטול החוב. 9. ביום 8/4/10 , עוד טרם חזר בו התובע מבקשתו לביטול החוב, נשלח צו מימוש עיקול לחב' מגדל, המחזיקה בכספי התובע. ביום 10/5/10 הורינו על עיכוב הליכי הגביה למימוש החוב אולם, הסתבר, כי ביום 27/5/10, טרם הגיעה ההודעה לחב' מגדל, הועברו כספי העקול לידי הנתבע. 10. אין למעשה חולק, כי הכנסות התובע בתקופה הרלוונטית (1/11/04 ועד 31/10/07 ) שללו זכאותו של התובע לקצבת נכות (ר' הצהרת הצדדים בישיבת 23/2/10). עפ"י עדות פקידת התביעות בפנינו, ההכנסות שללו את הזכאות לקצבה לפחות משנת 1989 ואילך. עיקר טענות התובע 11. לטענת התובע בסיכומיו, פעל בתום לב מוחלט, לא הסתיר את הכנסותיו מהנתבע והנתבע (באמצעות מח' הגביה) היה מודע בכל שלב לעובדת העסקתו ולגובה שכרו. לטענתו, במסמכי הנתבע לא מפורטת הדרך בה על התובע להודיע על שינוי בהכנסותיו, והתובע, כאדם פשוט, לא הבין משמעות השינוי במצבו. התובע היה בכל השנים אדם חולה מאוד, ואין לתמוה שסבר כי זכאי הוא לקצבת הנכות שקיבל. הדיווח על ההכנסות ע"י שכיר מבוצע ע"י המעסיק ובכך יש לראות משום "דווח למוסד". הטעות הינה של הנתבע אשר לא דאג "להפגיש" בין נתוני מח' הגביה ומח' נכות כללית. 12. עוד טוען התובע, כי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי מחייב הפעלת שקול דעת של הנתבע, המסור לביקורת שיפוטית של בית הדין. לבית הדין הוגש מסמך הנחיות ממנו עולה כי הדרישה המקסימלית הינה דרישת תשלום חוב בעד 3 שנים, רטרואקטיבית. פקידת הנתבע לא הסבירה את שקול דעתה בקביעת החזר לתקופה המקסימלית, וכן הסבירה כי אין אבחנה במקרים של שיעור אי כושר שונה או במקרה בו לא בוצע כלל דיווח לעומת מקרה כזה שבפנינו בו היה דווח למח' הגביה. התובע טוען על כן, כי לאור תום לבו של התובע ומסירת מלוא הנתונים למח' הגביה, היה מקום להפעיל שקול דעת ולהקטין את אורך התקופה הנדרשת להחזר הגמלאות. לטענת התובע, חוק ההתיישנות חל גם על הנתבע בגביית חובות כפי שנפסק בב"ל (נצ') 3142/09 לבנה חג'ג נ. המל"ל. 13. התובע טוען כי די בכך שהופסק תשלום הגמלה בשנת 2007 ואין לדרוש החזר חוב מהתובע. לחלופין טוען הוא, כי יש לצמצם את תקופת החזר הגמלאות עפ"י שקול דעת שצריך היה להיות מופעל ע"י פקידת התביעות. לחלופי חילופין מבקש התובע לאפשר לו להחזיר את הגמלאות ששולמו בטעות על דרך ניכוי מקצבת זקנה, שיתחיל לקבל בהגיעו לגיל המזכה. עיקר טענות הנתבע 14. לטענת הנתבע, בהתאם לתקנה 19 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגימלה ואופן תשלומה) תשנ"ח-1995, על מקבל הגימלה להודיע לנתבע על כל שינוי בנתון רלוונטי לרבות הכנסותיו. נתון ההכנסות היה נתון משמעותי שנדרש התובע להמציא בעת תביעת הקצבה ולצורך בחינת זכאותה לקבלה, והתובע היה מודע לכך. ההסבר שנתן התובע, כי סבר שלא היה שינוי במצבו שדרש עדכון הנתבע אינו מתקבל על הדעת ואין לקבלו. החוב נוצר באשמת התובע שנהג בחוסר תום לב משלא דיווח על הכנסותיו לנתבע במשך שנים, חרף חובתו לעשות כן. חוסר תום הלב נלמד אף מכך, שכשנדרש התובע להמציא תלושי שכר לשם בחינת הזכאות לא שיתף פעולה ולא המציא כל נתון. 15. אין בדווח המעסיק למחלקת הגביה כדי לפטור התובע מחובת הדווח למחלקת הנכות. מדובר בדווח של המעביד שנועד לצרכים ולמטרות אחרות. במערכת הנתבע בתק' הרלוונטית לא הייתה הצלבת נתונים ועל התובע היה לעדכן את המח' המתאימה על כל שינוי במצב המשליך על הזכאות לגמלה, בענייננו - הכנסותיו. 16. עפ"י סעיף 315 לחוק, הזכאות להחזרת גימלה ששולמה בטעות היא מוחלטת, כאשר, תום לבו של המבוטח משליך אך על אופן ההחזר: בבת אחת או לשיעורין. 17. ההלכה הנוהגת הינה כי הוראות חוק ההתיישנות אינן רלוונטיות לחובות בדמי ביטוח. פסיקת ביה"ד האזורי בעניין לבנה חג'ג' אינה מהווה הלכה מחייבת והיא אף תלויה ועומדת בערעור בביה"ד הארצי. מכל מקום, בענייננו, לא חלה התיישנות שכן החוב הנתבע מתייחס לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים מ - 1/11/04 ועד 31/10/07. 18. מעדות פקידת התביעות ונתוני הכנסות התובע, התובע קיבל קצבה שלא כדין עוד שנים רבות לפני שנת 2004, משנת 1989 לפחות. כדין נהג על כן הנתבע בשללו הקצבה לתקופה רטרואקטיבית של 3 שנים. 19. קבלת טענות התובע לאחר שהחוב שנוצר כבר נגבה למעשה ע"י הנתבע, משמעה חיוב הנתבע בתשלום הגמלאות שאינן מגיעות לתובע בדין, תוצאה שהדעת לא סובלת. אשר על כן, יש לדחות התביעה ולקבוע כי קביעת חוב הקצבה וגבייתו הינם כדין. הכרעה 20. כאמור, לא היה חולק בין הצדדים כי התובע לא זכאי היה לקצבת נכות בתקופה הרלוונטית נשוא החוב וזאת עקב הכנסות השוללות קבלת הקצבה. המחלוקת סבה סביב שיקול הדעת שעל הנתבע להפעיל בקביעת גובה החוב, ובדרך גביית החוב בשים לב לשאלת תום לבו של התובע בהתאם לסעיף 315 לחוק, היינו, האם בסכום חד פעמי או בניכוי חד פעמי או לשיעורין. 21. באשר לטענה המקדמית בעניין התיישנות החוב, צודק הנתבע בטענתו כי דיני ההתיישנות אינם חלים ביחסים שבין המבוטח למוסד לביטוח לאומי לצורך קיזוז חובות המבוטח ומכל מקום, לא נדרש בענייננו החזר חוב לתקופה העוברת את תקופת ההתיישנות. 22. איננו מקבלים טענת התובע כי סבר שאין שינוי במצבו ומשום כך לא היה עליו לעדכן את הנתבע בהכנסותיו. הצורך בעדכון בשאלת ההכנסות מצויין במפורש על גבי טופס התביעה והתובע חתם על התחייבות לפעול בהתאם. כמו כן הדבר צויין מפורשות בהודעות שנשלחו לתובע והמודיעות לו על זכאותו לקצבת נכות. התובע אישר בעדותו כי רצה לקבל נכות כי לא קיבל משכורת. התובע ידע על הקשר בין קבלת המשכורת ובחינת הזכאות לקבלת קצבת נכות. כאשר נדרש התובע להמציא תלושי שכר לצורך בחינת הזכאות (לאחר שהופסק תשלום הקצבה) התובע ידע כי הכנסותיו שוללות זכאותו ולא מצא על כן לנכון לשלוח את התלושים ולערער על הפסקת תשלום הקצבה. התובע לא נענה לדרישה לשלוח תלושי שכר לנתבע לפי דרישתו ובכך יש להעיד כי גם אי הדיווח לא נעשה בתום לב. גם לאחר שנדרש להמציא נתונים לועדה לביטול חובות סרב הוא לעשות כן וחזר בו מבקשתו לביטול החוב. 23. מסקנתנו הינה כי התובע לא נהג בתום לב עת לא דיווח לנתבע על העובדה כי חזר לעבוד ועל הכנסותיו לאורך השנים ומכאן, כי הנתבע רשאי על פי סעיף 315 לחוק לדרוש החזר החוב בהתאם לסעיף 315 (2) לחוק ולא רק על דרך של ניכוי מקצבאות שיקבל התובע. 24. איננו מקבלים אף את טענתו הנוספת של התובע כי חובת המעסיק בדיווח על העסקתו למחלקת הגבייה, פוטרת אותו מחובתו ליידע את מחלקת הנכות על כל שינוי במצבו. החובה שבתקנה 19 לעיל הינה על התובע לעדכן את הנתבע בכל שינוי בנתונים. חובה זו אינה מוטלת לא על המעסיק ולא על הנתבע - לעקוב ולחפש אחרי נתונים הנוגעים לתובע במחלקות אחרות במוסד לביטוח לאומי. 25. לא מצאנו כל פגם או פסול בכך כי התובע חוייב בהחזר הקצבה שקיבל שלא כדין במשך 3 שנים כאשר קצבה זו שולמה שלא כדין ועקב מחדלי התובע בדיווח על הכנסותיו במשך שנים רבות קודם לכן. 26. משקבענו כי התובע לא זכאי היה לקבלת קצבת הנכות לתקופה הרלוונטית, כי הנתבע זכאי לתבוע החזר מלוא קצבת הנכות ששולמה לתקופה זו, ומשהוחזר למעשה סכום החוב על דרך מימוש העיקול, דינה של התביעה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 27. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. קצבת נכותנכות