קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר שכר עבודה ששולם שלא כדין: תמצית המחלוקת המחלוקת בתיק זה הנה, האם על הנתבע, אשר שימש מיום 8/6/98 ועד 30/11/98 כסגן וממלא מקום ראש המועצה המקומית דיר חנא (להלן:"המועצה"), להשיב למועצה שכר שקיבל מהמועצה בגין תקופת כהונתו. לטענת המועצה, משרד הפנים לא אישר תשלום שכר לנתבע והסכום ששולם לו- שולם בטעות ועליו להשיבו למועצה. לטענת הנתבע, כדין שולם לו השכר ואין מקום להורות על השבתו. רקע עובדתי הנתבע נבחר לחבר המועצה המקומית דיר חנא בבבחירות שהתקיימו למועצה ביום 2.11.93. בישיבת המועצה מיום 7.12.93 הוחלט כי הנתבע ונבחר נוסף, מר מוסא חוראני, ישמשו בתפקיד סגן וממלא מקום ראש המועצה ברוטציה כך, שמר חוראני ישמש בתפקיד סגן וממלא מקום ראש המועצה מיום 7.12.93 ועד ליום 7.6.96 והנתבע ישמש בתפקיד זה מיום 8.6.96 ועד למועד סיום הקדנציה ביום 30.11.98. 5. בחוזר מנכ"ל משרד הפנים שפורסם ביום 18.2.96 נקבע, כי לא ניתן לשלם שכר לשני סגנים באותה קדנציה: "מינוי סגנים במהלך קדנציה לצורך תשלום שכר לסגן ראש רשות מקומית שהודח או התפטר מכהונתו או פרש בהסכם רוטציה (או רוטציות), ויצא לגימלה (קצבה או מענק) כהגדרת החלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז-1977, או שהקפיא את זכויותיו, לא תוכל הרשות המקומית לאשר שכר לסגן נוסף או חדש במהלך אותה הקדנציה". המועצה פנתה למשרד הפנים בבקשה לאשר שכר לנתבע עוד בחודש 5/96, טרם תחילת כהונתו (נספח ב"ז לתצהיר גזבר המועצה), אולם בקשתה נדחתה על ידי משרד הפנים. 7. כעולה מתצהירו של מר אוסאמה חביב, גזבר המועצה, ביום 8/6/96, יום כניסת התובע לתפקיד, נערכה ישיבת הנהלה בנוכחות התובע ובה עלה נושא שכרו של התובע לנוכח הנחיית משרד הפנים. בהחלטה נכתב: "לאחר קריאת מכתבו של ראש המועצה למנכ"ל משרד הפנים...בנוגע לדרישת המועצה ממשרד הפנים להכיר בחילופי תפקיד ממלא מקום ראש המועצה בעקבות החלטת המועצה בישיבתה מס' 1 מתאריך 7/12/93 ולאחר קריאת תשובת הממונה על המחוז מיום 21/5/96 בתשובה למכתב האמור ואשר דוחה דרישת המועצה ומעיר כי יש להימנע מתשלום שכר לסגן ראש מועצה חדש, ולאחר למידת הנושא ע"י ההנהלה הוחלט כדלקמן: 1) יתחיל חבר המועצה נאיף חג'ו בעבודתו כממלא מקום ללא שכר מתאריך 8/6/96... 2) תעקוב הנהלת המועצה את תוצאות העתירה של מועצה מקומית טורעאן לבית המשפט הגבוה לצדק בקשר לחילופי הסגנים שם ולאורה תדון ההנהלה בנושא השכר מחדש כך שתבחן אותו מחדש במידה והעתירה תצליח. 3) במידה והעתירה לעיל לא תתקבל...ממליצה ההנהלה להגיש עתירה ספציפית בשל הנסיבות המיוחדות בדיר חנא לביהמ"ש העליון והחלטת ביהמ"ש העליון מחייבת את המועצה באופן מובן מאליו. 4) במידה והצליחה המועצה דיר חנא בעתירה מאשרת ההנהלה לשלם שכר רטרואקטיבי מתאריך 8/6/96 לממלא המקום החדש בגין התפנותו לעבודה. 5) במידה והעתירה תדחה ידוע להנהלה ולחבר הממלא מקום נאיף חג'ו כי המשך עבודתו כממלא מקום יהיה ללא שכר עד אשר יקבע החוק או הוראות חדשות מטעם משרד הפנים ההיפך מהאמור." 8. הנתבע נכנס לתפקידו וכיהן כסגן וממלא מקום ראש המועצה החל מחודש יוני 1996 ועד לחודש נובמבר 1998. במקביל, פנה הנתבע באמצעות בא כוחו למשרד הפנים במטרה לקבל אישור לתשלום שכרו. משנענה בשלילה, פנה התובע ב-1.1.97 בעתירה לבג"צ (בג"צ 47/97) וטען כי הנחית משרד הפנים בחוזר המנכ"ל אינה חוקית והוא זכאי לשכר. בג"צ זה נדון יחד עם עתירות שהגישו עותרים נוספים באותו העניין. לאחר הגשת העתירה וקודם לדיון בה, תוקנה פקודת המועצות המקומיות. סעיף 35ב לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] בנוסחו המתוקן קבע, כי שר הפנים לא יקבע תנאים לאי-תשלום שכר לסגן ראש-מועצה שנבחר במהלך כהונתה של המועצה במקום מי שחדל לכהן, וזאת בהתקיים שני תנאים: האחד, כי הסכם בדבר חילופי סגנים הונח על שולחן המועצה תוך 45 ימים מהיום שראש-המועצה התחיל לכהן; השני, כי כל אחד מן הסגנים, הן מי שחדל מכהונתו והן מי שנבחר במקומו, כיהן בתפקידו לפחות 28 חודשים. בעקבות התיקון הודיע משרד הפנים במסגרת הדיון בעתירה, כי אף שתיקון החוק חל מיום פרסומו ואילך, יפעל להחילו למפרע אם הדבר ייטיב עם סגן ברשות מסוימת ובלבד שהדבר אינו כרוך בהוצאה כספית נוספת לקופת הציבור. בפסק הדין אשר ניתן ביום 29.6.98 קבע בג"צ כי הנחיית משרד הפנים בחוזר מיום 18.2.96 אינה חורגת ממתחם הסבירות: " ...רשאי השר להתחשב בשיקולים שונים של טובת הציבור ככל שמדובר בהוצאה הציבורית. במקרה זה הוא שקל את התופעה המתרחבת של חילופי אישים בתפקיד של סגנים לראשי רשויות מקומיות, שכתוצאה מהם גדלה באופן ממשי ההוצאה הציבורית, וקבע את סעיף 2.5.1 במטרה להיאבק בתופעה זאת. זהו, לדעתנו, שיקול ענייני, וסעיף 2.5.1 מבטא מדיניות שאינה חורגת ממתחם הסבירות או מן המידה הראויה. לפיכך, אין אנו רואים יסוד לפסול את סעיף 2.5.1 אם בשל חריגה מסמכות, אם בשל שיקולים זרים, ואם בשל חוסר סבירות או אי-מידתיות." (בג"ץ 6867/96 ואח' המועצה המקומית כפר-כנא ואח' נ' שר הפנים פ"ד נב(3) 111-115) בית המשפט אף דחה את טענת העותרים כי לא ניתן להחיל את ההנחיה באופן רטרואקטיבי תוך שקבע: "העותרים טוענים כי התחולה של סעיף זה על מי שזכותו להתמנות כסגן נקבעה בהסכם קואליציוני לפני המועד בו הוצא החוזר הנדון, אך בפועל הוא מונה לאחר מכן, יש בה משום תחולה למפרע, והתחולה למפרע פסולה. טענה זאת אינה נראית לנו. לדעתנו אין בכך זכות כלפי השר, שכן ההסכם הקואליציוני נערך בין סיעות במועצת הרשות, ללא מעורבות של השר. אף אין כאן זכות מוקנית. שהרי כאשר הסיעות ערכו הסכם קואליציוני בדבר רוטציה, הן היו צריכות לדעת ולהניח כי תשלום השכר לסגן, בעקבות הרוטציה, מותנה באישור השר. וברור שההסכם הקואליציוני אין בו כדי להטיל מגבלה על סמכותו של השר לתת או למנוע את אישורו. הדין הוא שהשר רשאי ואף חייב להפעיל סמכות זאת, כמו כל סמכות אחרת, כפי שטובת הציבור ותכלית הדין מחייבת בכל שעה, בהתאם לשיקול דעתו. " 12. עם זאת, לנוכח עמדת משרד הפנים כי במקרה זה מוכן יהיה להחיל התיקון גם למפרע ובלבד שאין בכך כדי להביא להוצאה כספית נוספת לקופה הציבורית, הורה בית המשפט למשרד הפנים לבדוק פניית כל אחד מהעותרים לתשלום שכר לגופה בהתאם לעמדת המשרד כפי שהוצגה בדיון. 13. בעקבות פסק הדין, פנה הנתבע בתאריך 19.7.98 באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד עמאר, אל משרד הפנים וביקש אישור לתשלום שכרו. 14. ביום 9.08.98 השיבה עו"ד ענתבי, סגנית בכירה ליועץ המשפטי במשרד הפנים לב"כ הנתבע: "לכאורה, ניתן להחיל על מרשך את התנאים שנקבעו בסעיף 35ב לפקודת המועצות המקומיות (להלן הפקודה) כפי שהתווסף בסעיף 22 לחוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1998, היות והסגן מ"מ שאותו החליף מרשך מר מוסא חורני, כיהן בתפקידו פרק זמן העולה על 28 חודשים (7.12.93- 7.6.96) בהנחה שמרשך יכהן עד סוף תקופת קדנציה זו תהא תקופת כהונתו, אף היא, למעלה מ-28 חודשים. (כאמור התנאי לפי סעיף זה הוא שמרשך יכהן עד סוף הקדנציה). לפיכך לעניין פרקי הזמן הנדרשים, בעניינו של מרשך פרקי זמן אלה עונים על דרישות סעיף 35ב לפקודה. הדרישה הנוספת בסע' 35ב לפקודה בדבר הנחת הסכם החילופין בפני המועצה, גם היא קויימה, כאשר המועצה החליטה בישיבתה הראשונה שהתקיימה ב- 7.12.93 על כהונתם בשכר של שני הסגנים מר חורני ומרשך בחילופין, וקצבה לכל אחד מהם פרק זמן, כפי שבפועל קויים. (כאמור, תקופת כהונה שלא פחתה מ-28 חודשים). כמו"כ התמלא התנאי הנוסף שנקבע בסע' 35ב לפקודה לפיו שני הסגנים, הן זה שנבחר והן זה שפרש, כיהנו כסגן- ממלא מקום. אולם, כאמור אישור זה לתשלום שכר, מותנה בתנאים אלה: 1. החלטת המועצה מיום 7.12.93, לתשלום שכר ל-2 הסגנים שיכהנו בחילופין, לא השתנתה. 2. המשכורות לנתבע לשנים 1996-1998 היו מתוקצבות כדין בתקציבה המאושר של המועצה, וכי בקופת המועצה מצויים כיום כספים למימון תשלום השכר האמור. אם אין למועצה כספים כאמור, על המועצה להצביע בפני משרד הפנים על המקור התקציבי המוצע על ידה לתשלום השכר. 3. על ראש המועצה לאשר בכתב כי הנתבע אכן מילא בפועל במועצה, בתקופה האמורה, תפקיד של סגן - מ"מ ראש המועצה. 4. התמלאו התנאים האמור לעיל בס"ק (1)- (3) תחליט המועצה על תשלום רטרואקטיבי של השכר למר חג'ו. המועצה תפנה למנכ"ל משרד הפנים ותצרף האישורים כנדרש בסק' (1)-(4) לעיל, ולאחר שיוברר כי אכן מילאו תנאים אלה, יאשר משרדנו סופית את תשלום השכר. עוד יובהר כי היות וזכאותו של מרשך לשכר נסמכת על סעיף 35ב(ג) לפקודה כפי שהוסבר לעיל, הרי יש לקיים בנסיבות העניין אף את הוראות סעיף 35ב (ד) לפקודה, לפיהם יהיה זכאי מרשך למענק בלבד עקב תקופת כהונתו ולא יהיה זכאי לגמלה." (נספח ב' לכתב התביעה -ההדגשה אינה במקור) ביום 20.8.98, פנה ראש המועצה למשרד הפנים בקשר לעניינו של הנתבע וציין: "1. החלטת המועצה המקומית דיר חנא מיום 7.12.96 על תשלום שכר לשני הסגנים שיכהנו בחלופין לא השתנתה בכלל. 2. המועצה המקומית אשרה כדין בתקציב הרגיל מדי שנה תקציב למשרת סגן ממלא מקום ראש המועצה, אך עקב החלטת משרד הפנים לא לשלם שכר לסגן שנכנס לכהן ברוטציה, התקציב נוצל ליעדים אחרים, לאור כך אין היום בפועל בקופת המועצה את הכספים הדרושים לממון השכר האמור רטרואקטיבי, ע"כ אנו מצביעים בפניכם כמקורות ממון מענק חד פעמי או הלוואה לזמן ארוך שיאשר משרד הפנים לכך. 3. ראש המועצה כבר אישר בתצהירו מיום 12.7.98 כי מר חג'ו אכן מלא בפועל בתקופה האמורה התפקיד סגן מ"מ ראש המועצה ותרם רבות בקידום עניין המועצה. 4. המועצה המקומית החליטה בישיבתה מס' 30 מיום 18.5.98 להסמיך את ראש המועצה לשלם שכר לסגן חג'ו כאשר יחליט בג"ץ ו/או משרד הפנים על כך, וכן למצוא את הממון הדרוש מתקציב המועצה ואו מענק חד פעמי או הלוואה לזמן ארוך שיאשר משרד הפנים." 16. במקביל פנה גזבר המועצה אל מנכ"ל משרד הפנים וביקש להעמיד לרשות המועצה מקור תקציבי לתשלום השכר לתובע - מענק חד פעמי או הלוואה לזמן ארוך. 17. בתאריך 10.9.98, אישר הממונה על המחוז במשרד הפנים מתן הלוואה למועצה על סך 700,000 ₪ לתשלום שכר התובע, מתוך הלוואה מאושרת בסך 1,200,000 ₪. (נספח ח' לתצהיר מר אוסאמה חביב). 18. ביום 17.9.98, הודיעה עו"ד ענתבי למזכיר המועצה כי משרד הפנים אינו מאשר את הבקשה למימון וכי בהעדר כספים בקופת המועצה לתשלום השכר האמור לא ניתן לאשר את תשלום השכר לנתבע. חרף האמור, הועבר לתובע שכר שוטף לחודשים 8/98 עד 11/98 ובהמשך, במהלך 10/98 ו- 11/98 שולמו לו בשיקים הפרשי שכר בסך כולל נטו של 245,037 ₪. לטענת התובעת, מכתבה של עו"ד ענתבי ממשרד הפנים לא הופנה ואף לא הובא לידיעתו של גזבר המועצה וזה פעל כפי שנתבקש על ידי מזכיר המועצה בתשלום השכר לנתבע. 20. ביום 7.2.99, שלח מר אברהם אמונה, ממונה תנאי שרות וגמלאות ברשויות המקומיות, הודעה למועצה, בה ציין: "משרדנו לא אישר תשלום שכר למר נאיף חג'ו וזאת בהעדר כספים בקופת המועצה" ואף צרף את מכתבה של עו"ד ענתבי מיום 17.9.98. 21. ביום 29.3.99, פנתה עו"ד ענתבי לראש המועצה וביקשה לברר האם שולם לנתבע שכר ומה הסכום ששולם. 22. בתגובה שלח גזבר המועצה הודעה לעו"ד ענתבי כי המועצה שילמה עלות שכר בסך 105,144 ₪ בגין חודשים 8,9,10,11/98 לפי מסלול פנסיה 4%, ובנוסף 245,037 ₪ ששולמו לנתבע בגין התקופה שמיום 8.9.96 ועד 30.7.98. 23. בישיבה מתאריך 16.3.99 הורו נציגי משרד הפנים למועצה להקפיא את כל התשלומים לתובע. 24. משלא קיבל את שכרו במלואו, הגיש הנתבע ביום 13/7/00 תביעה לבית משפט שלום בחיפה לתשלום יתרת הכספים (ת.א. 16105/00). בתביעתו הודה הנתבע בקבלת סך של 521,970 ₪. בפסק הדין מיום 16.3.03, קבעה כב' הש' בר זיו כי הסמכות לדון בעניינו של התובע מסורה לבג"צ. בעקבות כך, הנתבע הגיש עתירה נוספת לבג"צ. 25. בעוד עתירתו של הנתבע תלויה ועומדת התבררה בבית המשפט העליון פרשת מטר (בג"ץ 5605/00 מטר נ' שר הפנים, דנג"ץ 10350/02 משרד הפנים נ' מטר)   "בפרשת מטר נדונה דרישת שני סגנים של ראש המועצה המקומית כפר כנא לתשלום שכר. העותרים בפרשת מטר נבחרו לכהן כסגניו של ראש המועצה המקומית כפר כנא במסגרת הסכם רוטציה אשר קבע כי סגניו של ראש המועצה יוחלפו במהלך הקדנציה. משנתבקש משרד הפנים לאשר את תשלום שכרם של העותרים בפרשת מטר, סירב לעשות כן. אחד הטעמים המרכזיים שניתנו לסירוב היה כי הוראות חוזר מנכ"ל המשרד קובעות הנחיה פנימית לפיה ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על פי סעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות סגניו וכהונתם), תשל"ה-1975 (להלן - חוק הבחירה). לטענת משרד הפנים, לעותרים בפרשת מטר לא הואצלו סמכויות בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק הבחירה, ומשכך, אין לאשר את תשלום שכרם.   פרשת מטר התבררה בתחילה בבג"ץ 5605/00 מטר נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 890 (להלן - בג"ץ מטר). בבג"ץ מטר נדחתה טענת משרד הפנים בדבר הצורך בקיום פעולת אצילה מפורשת כתנאי לתשלום שכר לעותרים ונקבע, מפי השופטת ד' דורנר, ובהסכמת השופטים י' טירקל וא' ריבלין, כי גם אם תנאי סעיף 17 לחוק הבחירה לא נתמלאו במלואם, יש לשלם לעותרים את שכרם. ... בענין ההחלטה בבג"ץ מטר הגיש משרד הפנים בקשה לקיום דיון נוסף. ביום 16.2.03 התקבלה הבקשה והדיון הועבר למותב מורחב של שבעה שופטים. הפרשה נדונה, איפוא, בשנית בדנג"ץ מטר ובפסק הדין שניתן בדיון הנוסף נהפכה ההלכה שנקבעה בבג"ץ מטר. בדנג"ץ מטר שב בית המשפט ובחן את מעמדה ומהותה של ההנחיה המפורטת בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, לפיה סגן של ראש רשות מקומית אינו זכאי לקבל שכר אלא אם, בין שאר התנאים, נאצלו לו סמכויות ראש המועצה כהוראת סעיף 17 לחוק הבחירה. בפסק דינו בדנג"ץ מטר עמד השופט חשין על הגיונה וחשיבותה של ההנחיה ועל הטעמים לקיימה כלשונה למול הטעמים לסטות ממנה. ראשית הדגיש השופט חשין את הצורך בקיום פיקוח צמוד על הוצאת הכספים ברשויות המקומיות וזאת במיוחד לנוכח מצבן הפיננסי הקשה של רבות מן הרשויות המקומיות וכן לנוכח ניסיון העבר שלימד על תשלומים בלתי ראויים שרשויות מקומיות שילמו לבעלי תפקידים (ראו פיסקה 24 לפסק הדין). שנית עמד השופט חשין על חשיבותה של פעולת אצילה מפורשת וגלויה, שתאושר על ידי המועצה המקומית, וזאת כדי להבטיח שמירתם של כללי מינהל תקין, ובכלל זה השקיפות הנדרשת לצורך קיום ביקורת על מעשי השלטון (ראו פיסקאות 25 - 27 לפסק הדין). על יסוד האמור לעיל קבע השופט חשין כי אין מקום לסטות מלשונה של ההנחיה שניתנה בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, בדבר הצורך בקיום אצילה מפורשת כתנאי לתשלום שכר לסגנים של ראשי מועצות מקומיות, שכן סטיה כאמור מלשון ההנחיה תפגע "בליבתה ובעיקרה של ההנחיה" (פיסקה 29 לפסק הדין). כמו כן קבע השופט חשין, כי העותרים בפרשת מטר לא הניחו תשתית עובדתית לכך שפעילותם היתה כפעילותו של מי שנאצלו לו סמכויות ראש המועצה. השופט חשין קבע עוד כי גם אם עשו העותרים פעולות בשירות המועצה הרי שאין די בכך כדי להוכיח האצלת סמכויות. השופט חשין קבע כי יסוד האחריות, המאפיין את אלה המחזיקים בסמכות, נעדר מהתמונה שהציגו העותרים. השופט חשין דחה גם את טענת העותרים לפיה אישורה של המועצה למינויים כסגנים במשכורת הינו אישור מכללא לאצילת סמכויות מראש המועצה אליהם. האישור שניתן אינו אישור מכללא אף שהשופט חשין לא פסל את האפשרות כי במקרים חריגים - אשר בהם תהינה נסיבות ברורות שאינן ניתנות להתפרש לשתי פנים - ניתן יהיה להכיר גם באצילת סמכויות מכללא (ראו פיסקה 16 לפסק הדין). בנסיבות הרלוונטיות בפרשת מטר לא מצא השופט חשין כי מתקיימים אותם תנאים חריגים המאפשרים הכרה בקיומה של אצילה מכללא. לפיכך, ולנוכח כל האמור לעיל, קבע השופט חשין בפסק דינו כי העותרים בפרשת מטר אינם זכאים לתשלום שכר... השופט טירקל, אשר בבג"ץ מטר צירף את דעתו לחוות דעתה של השופטת דורנר, ציין כי נתעוררו בליבו, כדבריו, "הרהורי תשובה" אשר בעקבותיהם אימץ אף הוא את חוות דעתו של השופט חשין. .."   (פרשת מטר כפי שסוכמה על ידי כב' הש' בייניש בבג"ץ 11341/03 פטין חורי נ' שר הפנים ) 26. לאור הקביעה בדנג"ץ מטר, מחק הנתבע את עתירתו לתשלום יתרת השכר. 27. ביום 5/7/05, שלחה המועצה לנתבע בקשה להחזר תשלומים ששולמו לו שלא כדין בסכום המצטבר של 531,695.98 ₪. 28. ביום 1.9.05 הגישה המועצה תביעה כנגד הנתבע להשבת הכספים בבית משפט שלום בחיפה ומחמת חוסר סמכות עניינית הועברה היא ביום 30.1.06 להידון בפנינו. הנתבע הגיש בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף וזאת משני טעמים. האחד, מהטעם שהמועצה מנועה להגיש תביעה זו לאור הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב אשר מסמיכות את הממונה על השכר במשרד האוצר לקבוע השבה של שכר ששולם שלא כדין. הטעם השני לבקשה הנו שהתביעה התיישנה מאחר וחלפו 7 שנים מן המועד בו ידעה המועצה כי משרד הפנים אינו מאשר תשלום השכר לנתבע. הבקשה נדחתה על ידי כב' הש' רימון קפלן בהחלטתה מיום 23.3.06 (בש"א 1053/06). כב' הש' רימון קפלן קבעה בהחלטתה, כי אין בהוראותיו של סעיף 29 הנ"ל למנוע מהרשות המקומית את האפשרות להגיש את התביעה שבנדון לבית הדין וכי התביעה לא התיישנה שכן הוגשה במקור לבית המשפט ביום 1.9.05 ועילת התביעה "נולדה" בחודש ספטמבר 98', עם התשלום המוקדם ביותר נשוא התביעה להשבה. בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע לבית הדין הארצי נדחתה על ידי כב' הנשיא אדלר ביום 29.5.06 (בר"ע 349/06). עיקר טענות הצדדים בתביעה שבפנינו המועצה טוענת, כי די בקביעה שבדנג"ץ מטר כדי להביא למסקנה, כי הנתבע אינו זכאי לשכר ועליו להשיבו. על פי דנג"ץ מטר, נדרשת האצלת סמכויות מהמועצה לסגן ראש המועצה. בהחלטת המועצה בענייננו, כי הסגנים ישמשו ברוטציה, לא הייתה כל העברת ו/או האצלת סמכויות לנתבע ולכן, לפי הלכת דנג"ץ מטר לא מגיעים לנתבע כספים ועליו להשיב הכספים שקיבל שלא כדין. לטענתה, גם הנתבע מודה כי אינו זכאי לכספים שהרי בעקבות פסיקת דנג"ץ מטר משך הנתבע את עתירתו לקבלת יתרת הכספים שטען כי הגיעו לו. עוד טוענת המועצה, כי מכל מקום, תשלום השכר מותנה באישור שר הפנים וזה לא אישר תשלום השכר לנתבע. עוד קודם לפסיקת הדנג"ץ קבע משרד הפנים כי תשלום שכרו של הנתבע מותנה בארבעה תנאים וביניהם הדרישה כי "..בקופת המועצה מצויים היום כספים למימון תשלום השכר האמור". משהודיעה המועצה כי "אין היום בפועל בקופת המועצה את הכספים הדרושים למימון השכר האמור רטרואקטיבי" מאחר והתקציב נוצל ליעדים אחרים, הרי שתנאי יסודי לא התקיים ולא ניתן אישור משרד הפנים לשלם לנתבע שכר. המועצה טוענת עוד, כי גם התנאי של תקצוב שכרו של הנתבע על ידי המועצה לא התקיים ועל כך מעידים הדוחות הכספיים לשנים הרלוונטיות. 32. בסיכומיו חזר הנתבע על טענותיו המקדמיות כי התביעה התיישנה שכן מדובר בכספים ששולמו בשנת 1998 ונתבעו רק בשנת 2005 וכן על טענתו כי תביעתה של המועצה מנוגדת להוראות חוק יסודות התקציב שכן התובעת לא הראתה כי קיבלה הוראה כלשהי מטעם הממונה על השכר לתבוע השבת הכספים ששולמו והעניין טרם נבחן על ידי הממונה על השכר. 33. לגופו של עניין טוען הנתבע כי המשכורות שהגיעו לו בגין השנים 96-98 היו מתוקצבות כדין בתקציבה המאושר של המועצה ונוצלו למטרה אחרת רק לאחר שעוכבו על פי הוראת משרד הפנים. עם זאת, משרד הפנים אישר מתן הלוואה למועצה כמקור תקציבי למימון שכרו. מכאן, שהתנאים שבסעיף 35ב' התקיימו במלואם וכדין שולמו לו הכספים. הנתבע טוען לחילופין, כי העדר כספים בקופת הרשות אינו שיקול לגיטימי לאי תשלום השכר, ופוגע בעיקרון השוויון. לטענת הנתבע, ההתכתבויות, המסמכים שאישרו את התשלומים, והתנהגות המועצה והעומדים בראשה מהווים הבטחה שלטונית עליה הסתמך וממנה אין המועצה רשאית לחזור. בנסיבות העניין אף אין להורות על השבה שכן, הנתבע הסתמך בתום לב על הסכומים ששולמו לו לאחר שאת חובותיו כסגן וממלא מקום ראש המועצה הוא מלא. 35. הנתבע טוען, כי שינוי הפרשנות המשפטית שנעשתה בעניין מטר שנת 2005 אינו צריך להשפיע על זכויות קנויות שקיבל בשנת 1998. לטענתו, עניינו שונה בתכלית מזה שנידון בדנג"ץ מטר שכן בעניינו קיים אישור מפורש לתשלום שכר שניתן באופן רטרואקטיבי מתחילת כהונתו. הנתבע טען בסיכומיו, כי משרד הפנים אישר תשלום שכר חרף העדר אצילת סמכויות מפורשת לסגני ראש עיריית תל אביב יפו והטיפול השונה בעניינו מהווה אפליה אסורה. מוסיף וטוען הנתבע, כי תביעת המועצה מונעת מנקמנות ומתוך שיקולים פוליטיים פסולים ומקורה בקנוניה שנרקמה כנגדו להבדיל מסגנים אחרים שכיהנו במועצה וקיבלו את שכרם מבלי שנדרשו להשיבו. דיון והכרעה 36. בפתח דיוננו נעסוק בטענותיו המקדמיות של הנתבע - היעדר הסמכות וההתיישנות. בהמשך, נדון בשאלת זכאות הנתבע לשכר הן במצב הדברים לפני דנג"ץ מטר והן לאחריו, וככל שנקבע כי הנתבע אינו זכאי לשכר, נדרש לשאלת ההשבה . שאלת ההתיישנות עילת התביעה להשבת הכספים ששולמו לנתבע, לטענת התובעת בטעות, נולדה ביום תשלומם. המדובר בסכומים ששולמו לנתבע בגין משכורות 8/98 עד 11/98 בשוטף, מחודש 9/98 מידי חודש, וכן הפרשי משכורות עבר ששולמו במהלך חודשים אוקטובר ונובמבר 1998. תמימי דעים אנו עם קביעתה של כב' השופטת רימון קפלן, המקובלת עלינו, כי משהוגש כתב התביעה ביום 1.9.05, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. טענת ההתיישנות נדחית איפוא. היעדר סמכות איננו מקבלים טענת הנתבע כי לאור הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב מנועה המועצה מלהגיש תביעתה זו וכי הסמכות לבירורה מסורה בידי הממונה על השכר או מי מטעמו. המדובר, כאמור, בתביעה להשבת סכומים ששולמו בטעות על ידי המועצה, לטענתה, לנתבע. גובה הסכומים, קרי, שיעור המשכורות, תואם לשיעור המשכורת שנקבע על ידי שר הפנים ואינו במחלוקת. המחלוקת הינה אך ורק בשאלת עצם הזכאות לשכר. בסמכות המועצה לפנות בתביעה לבית המשפט בדרישה להשבת הסכומים ששולמו לטענתה עקב טעות ובפרט משנדרשה לעשות כן בהנחיית משרד הפנים וזאת במקביל לאפשרות הפנייה לממונה על השכר. אין סמכות הממונה גורעת מסמכות בית הדין לדון בתביעה במקרה זה. אשר על כן, גם טענה זו נדחית. שאלת הזכאות לשכר 40. לאחר שבחנו טענות הצדדים שבפנינו, מסקנתנו הינה כי הנתבע לא עמד בתנאים המאפשרים למועצה לשלם שכרו כסגן ראש מועצה נוסף לא לפי המצב המשפטי שלפני דנג"צ מטר ולא לפי זה שלאחריו, ונבאר טעמינו. 41. למעשה אין חולק, כי זכאות הנתבע לשכר כפופה לאישורו של שר הפנים. כפי שהוכח בפנינו, עמדת משרד הפנים בעניינו של הנתבע, לאורך כל הדרך ועוד לפני הפסיקה בדיון הנוסף בעניין מטר הייתה, כי אף שעמד הנתבע בחלק מהדרישות והתנאים לאישור תשלום השכר (החלטת מועצה על המינוי, משך הכהונה), בהעדר כספים בקופת המועצה לתשלום השכר, אין לאשר התשלום המהווה הוצאה עודפת על התקציב הציבורי. עמדה עקרונית זו של משרד הפנים, כי אין לאשר הוצאה כאמור אושרה בבג"צ הראשון שהגיש הנתבע. 42. אמנם, למועצה אושר על ידי הממונה על המחוז מתן הלוואה למועצה לצורך התשלום אולם, לאחר שהתברר כי לנתבע שולמו כספים, הודיע הגורם המוסמך במשרד הפנים למועצה כי אין מדובר במקור מימוני לתשלום שכר מאחר ומדובר בהלוואה שעל המועצה להחזיר לבנק ועל כן, לא עמדה המועצה בתנאים לצורך תשלום שכר לנתבע. משרד הפנים אף הורה למועצה לתבוע מהנתבע תשלום הכספים ששולמו (מכתב מר אמונה מיום 7/8/00, נספח ב"ג לתצהיר המועצה). אחר הקביעה שבדנג"ץ מטר (כפי שפורטה בהרחבה לעיל) ולפיה רק סגן ראש המועצה שהואצלו לו סמכויות כדין זכאי לשכר בגין תקופת כהונתו, הרי שקמה עילה נוספת בגינה אין לנתבע זכאות לקבלת השכר. במקרה דנן אין מחלוקת, כי לא הואצלו לנתבע סמכויות כאמור בבג"ץ מטר, ולאחר דנג"ץ מטר אכן מחק הנתבע את עתירתו לתשלום יתרת שכרו. 44. לא נעלמה מעינינו העובדה כי ההכרעה בדנג"ץ מטר ניתנה מספר שנים לאחר שהתובע סיים את כהונתו, אולם בפסיקה נקבע כי: "ככלל, פועלת הלכה שיפוטית חדשה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית" (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד (,27.2.2006). "פירוש הניתן על-ידי ערכאה שיפוטית לחיקוק או להסכם כמוהו כהצהרה על הדין הקיים מאז נחקק. משמעות הדבר היא שפרשנות הניתנת להוראת חיקוק תחולתה למפרע מיום היוולד החוק: "כאשר ערכאה שיפוטית קובעת הלכה, תוקפה של זו, בדרך כלל, הוא למפרע: פרופ' א' ברק, 'חקיקה שיפוטית' משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 25, 51. לשון אחר, ההחלטה המפרשת הוראת חוק היא מעצם טיבה וטבעה דקלראטיבית. פעולתה איננה רק מכאן ולהבא, אלא היא בגדר הצהרה על מובנו של דבר החקיקה מאז ומעולם. משמעות הדבר היא, שיש להתייחס לפירוש שקבעה ההלכה בענייננו כאל פירוש, שהיה קיים למן חקיקתו של סעיף 70(א) לחוק הנ"ל. זה כוחה של ההלכה הפסוקה אך זו גם חולשתה, שכן היא פוגעת לעתים בציפיות של אלה שפעלו על סמך הפירוש הקודם..." (בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה [5], בעמ' 480). (עבל (ארצי) 275/99 פרדריקה סיגלר, שארת המנוח אורל סיגלר ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח(2003) 199, 206 ) 45. בית המשפט העליון דן בטענה דומה של סגן ראש מועצה וקבע: "מוסיף המשיב וטוען כי אין להחיל עליו את הלכת מטר מפני שהלכה זו נפסקה לאחר תקופת כהונתו, והחלטתה תהא החלה רטרואקטיבית. גם טענה זו אין לקבל. ב-רע"א 8925/04 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (ניתן ביום 27.2.2006) נפסק כי "נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית" (שם, בפסקה 17 לפסק דינו של הנשיא). המשיב לא הביא כל טעם מדוע לא תחול נקודת מוצא זו גם בענייננו, כך נהגנו גם בפסקי הדין שהוזכרו לעיל שהחילו את ההלכה שנפסקה ב-דנג"ץ מטר על סיטואציות שארעו לפני שנפסקה ההלכה וכך ננהג גם במקרה זה. " (עעמ 2373/04 המועצה המקומית חורפיש נ' זייד גדבאן ) מכאן שכל תשלום אשר קיבל הנתבע בגין תקופת כהונתו כסגן ראש מועצה, היה שלא כדין. 55. באשר לטענת האפליה שטען הנתבע נציין כי טענה מסוג זה נטענה בפני בית המשפט העליון בעתירה נוספת שהגיש מר מטר, וטענתו נדחתה. נטען, כי משרד הפנים פעל בעניינם של סגני ראש עיריית תל אביב יפו באופן שונה מאשר בעניינו של מר מטר והדבר מהווה אפליה. כב' הש' ביניש דחתה את הטענה וקבעה: "...העותר מציין כי רק לאחר מתן פסק הדין בדנג"ץ מטר נודע לו כי בעניינם של סגני ראש עיריית תל-אביב-יפו, פעל משרד הפנים באופן שונה, ואישר תשלום שכר חרף העדר אצילת סמכויות מפורשת. לטענת העותר הטיפול השונה בעניין השכר מהווה הפליה פסולה... העותר מתייחס בעתירתו להחלטת מנכ"ל משרד הפנים בעניינם של הסגנים בעיריית תל-אביב מיום 19.2.02, לפיה על עיריית תל-אביב לנכות 20% מהשכר ששולם לסגנים מיום מינויים ועד למועד אישורה של אצילת הסמכויות על-ידי מועצת העירייה....לטענת העותר, יש להחיל לגביו אותו פתרון, והוא מבקש כי נתעלם ממסקנתו של בית המשפט בדנג"ץ מטר ונחייב את משרד הפנים לשלם לו לפחות 80% מהשכר שהגיע לו עבור תקופת כהונתו כסגן ראש המועצה.   ...הטענה העובדתית שמעלה העותר בעתירה שלפני, לפיה שאלת תשלום השכר לסגנים בעיריית תל-אביב הוכרעה באופן שונה, אינה מקימה עילה לעותר ואינה מצדיקה פתיחת הדיון בעניינו מחדש. ... אין בטענות העותר כדי לשנות מהקביעה העקרונית בדנג"ץ מטר לפיה אצילת סמכויות מפורשת הינה תנאי הכרחי לאישור תשלום שכר לסגן. בעניינו של העותר נקבע כבר שלא הייתה אצילת סמכויות מפורשת ועל כן לא התקיים התנאי הדרוש לאישור התשלום. עוד אציין כי אומנם הטיפול בעניינם של הסגנים בעיריית תל-אביב היה שונה מהטיפול בעניינו של העותר, אך הגישה הנורמטיבית הייתה זהה: בהעדר אצילת סמכויות מפורשת אין לאשר תשלום שכר לסגן. אין להתעלם מהעובדה כי גם במסגרת הטיפול בעניינם של הסגנים בעיריית תל-אביב נמתחה ביקורת על אופן התנהלות העירייה ונשלל מהם חלק מהשכר, ואחד הסגנים אף חויב בהשבת מלוא הסכומים ששולמו לו בגין כהונתו בתקופה שבין אישור מינויו לבין מועד אישור האצלת הסמכויות. למעלה מן הצורך אציין כי נוכח ההבדלים שהציגו המשיבים בתגובתם בין עניינם של הסגנים בעיריית תל-אביב לבין עניינו של העותר, מקובלת עלי טענת המשיבים כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניינם של הסגנים בעיריית תל-אביב לעניינו של העותר. ...גם אם נפלה טעות באופן בו הוחלט לטפל בעניינם של הסגנים בעיריית תל-אביב (ואיני קובעת שכך הוא), אין העותר יכול לצאת נשכר מטעות זו והחלטת בית משפט זה בעניינו במסגרת דנג"ץ מטר עומדת בעינה." (בגץ 11229/05 עדנאן מטר נ' שר הפנים - ההדגשות אינן במקור) יפים הדברים לענייננו. הבטחה שלטונית על פי הראיות שבידנו, עוד לפני ובמועד כניסת הנתבע לתפקידו ידע הוא כי אין אישור לתשלום שכרו וכי הדבר מותנה בתוצאות ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניין זה. פניותיו למשרד הפנים באמצעות בא כוחו נענו תחילה כי משרד הפנים אינו מאשר תשלום השכר, ובהמשך, כי יש לבחון עמידת המועצה בתנאים המאפשרים אישור התשלום ובכלל זה קיום מקור מימון לתשלום. הנתבע לא נענה בשום שלב כי מאושר לו תשלום השכר. עם זאת, ממועד ששולם לנתבע השכר בפועל, רשאי היה להניח כי זה שולם לו כדין. פניית המועצה לנתבע בעניין הקפאת תשלומי יתרת השכר ועמדת משרד הפנים כי לא היה זכאי לשכר כלל נשלחה לנתבע רק ביום 15/5/99, כחצי שנה לאחר התשלום. בפסיקה נקבע: "תחושת הצדק מתקוממת, כאשר האזרח מסתמך בתום-לב על מצג או הבטחה של הרשות, ומשנה את מצבו לרעה על בסיס זה, ואילו הרשות מתכחשת לאחר מכן למצג/הבטחה אלה. ניתן לטעון כי התנהגות כזו מצד הרשות אינה תואמת את חובת ההגינות והנאמנות המוטלת עליה (ראו למשל, בג"צ 840/79, המ' 830/79, 860 מרכז הקבלנים והבונים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד לד(3) 729, 746). אולם חובתה של הרשות מופנית כלפי הציבור הרחב, לא רק כלפי פרט זה או אחר. התכחשות להתחייבות אשר מנוגדת לחוק, דווקא מתחייבת לשם הגנת האינטרסים של הציבור בכללותו. יצוין, עם זאת, כי קיימים שיקולים שעשויים להצדיק העדפת הפרט דווקא. כך, למשל, ניתן לטעון כי כאשר גרמה הרשות נזק ברשלנותה, מן הראוי שהעלות תיפול על הציבור בכללותו ולא על הפרט אשר הסתמך בתום-לב על הרשות ושינה מצבו לרעה. כך יפוזר הנזק באופן צודק יותר (ראה א' בנדור 'תורת ההשתק במשפט המינהלי' (עבודת דוקטורט, תשנ"ד, 173))" (עניין עירית גבעתיים [11] בעמ' 131-130; ההדגשה שלי - מ' פ'). בהמשך הדברים קבע בית-הדין הארצי כי אם טעתה העירייה והחליטה ליתן הטבה שחורגת מסמכותה, לא ימנע בית-הדין בעדה את תיקון הטעות, אך על העירייה לשקול ולהביא בחשבון גם את האינטרסים של אותם עובדים שהסתמכו על ההחלטה המוטעית, ו"...אין בדברים האמורים כדי לשלול אפשרות שהרשות אשר פעלה בחוסר סמכות תחויב, במקרים המתאימים, בתשלום פיצויים לפרט שהסתמך על פעולתה" (עיריית גבעתיים, שם [11], בעמ' 131). (עב (חי') 240-3/נו יהודית לביא נ' מועצה מקומית עתלית) העמדת הנתבע על הטעות בתשלום רק לאחר כחצי שנה מקבלתו, ותביעת המועצה שבאה במועד מאוחר הרבה יותר (אף שעניינו של התובע ושאלת זכאותו לשכר תלויה הייתה ועומדת בעתירה שהגיש לבית המשפט העליון לאחר פסק דינה של כב' השופטת בר זיו, עתירה ושנמשכה רק לאחר מתן פסק הדין בדנג"ץ מטר) יובאו במסגרת שיקולינו בשאלת החיוב בהשבה. מניעים פסולים טענת הנתבע בדבר מניעים פוליטיים פסולים בהגשת התביעה ואפלייתו אל מול סגנים אחרים שקיבלו שכר ומהם לא נדרשה השבה כלל לא הוכחה. הקביעה בדבר היעדר הזכאות לתשלום השכר מקורה במשרד הפנים ולא במי מגורמי המועצה, כך גם ההנחיה לתבוע השבת הכספים ששולמו. למעלה מן הצורך, קבלת השכר על ידי הסגן הנוסף מר חוראני הייתה בשעתו כדין, שהרי תקופת שירותו הייתה לפני פרסום חוזר המנכ"ל, בשונה מעניינו של הנתבע שעוד טרם תחילת כהונתו מודעת הייתה המועצה להיעדר אישור לתשלום שכרו לנוכח הוראת החוזר. חובת ההשבה 59. משקבענו כי הנתבע קיבל שכר לו לא היה זכאי, הרי שמכח דיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 1 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל"ט - 1979) קמה חובת ההשבה, שמטרתה למנוע התעשרות בלתי צודקת. 60. בעניין ע"ע 288/06 בן ציון סורוצקין ואח' נ' קרן קיימת לישראל (פסק דין מיום 29.11.07) נדון ערעור על תביעה לתשלום מענקים ששולמו לעובדים במשך מספר שנים שלא כדין (על פי הנחייתם) ותביעה שכנגד להשבת סכומי המענקים ששולמו שלא כדין ממועד תשלומם ועד הפסקתו. בית הדין הארצי הביע עמדתו באשר לסוגיית ההשבה כדלקמן: "אף אם אנו נניח, כי הנחיותיהם של המערערים באשר לקבלת המענקים וכן קבלתם בפועל נבעה מטעות, הרי שטעות זו אינה מגבשת זכות להחזיק בסכומי המענקים שהתקבלו שלא כדין ובוודאי שאינה יוצרת יש מאין זכות להמשיך לקבלם. כך פסקנו בעניין אסרף. באותה פרשה שולמה לרופא במשטרת ישראל בדרגת רב פקד משכורת לפי דרגת סגן ניצב כתוצאה מטעותה של המשטרה. בפסק הדין צויין, כי הרשלנות שגרמה לקרות הטעות היתה מצידה של המעסיקה, בעוד לא הובאה כל ראיה בדבר חוסר תום ליבו של ד"ר אסרף. עם זאת נפסק, כי "לא קמה לו למערער כל זכות משפטית להנצחת טעות שטעתה המשיבה, בכך ששילמה לו תשלומי יתר בשכרו. כך, בין שתיבחן השאלה לפי דיני החוזים ובין לפי כללי המשפט המינהלי". באותה פרשה פטרנו את מר אסרף מהשבת הסכומים שהתקבלו בטעות בשל העובדה כי הטעות היתה פרי התרשלות המדינה ולא הוכח כי למר אסרף היה חלק בטעות או כי התנהלותו לקתה בחוסר תום לב. במקרה דנא, כבית הדין האזורי, אף אנו לא מצאנו כי מתקיימות נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת (סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979). כך, במיוחד משעסקינן בכספי גוף דו - מהותי כמפורט להלן." (פסקה 16 לפסק הדין). 61. גם תקנת הציבור מחייבת את השבת הכספים ששולמו לתובע שלא כדין. עסקינן בגוף ציבורי אשר משלם את משכורות עובדיו מכספי ציבור. משנקבע כי השכר ששולם לתובע שולם שלא כדין, אזי אין תקנת הציבור מאפשרת כי הכספים ששולמו לו שלא כדין יישארו בחזקתו. 62. עם זאת, סעיף 2 לחוק לחוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל"ט - 1979, קובע פטור מחובת השבה: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בענייננו, אין מחלוקת, כי התובעת יצאה בחסרון כיס, כאשר שילמה לנתבע, מקום שלא הייתה חייבת לעשות כן. על כן, עלינו לבחון אם יש בטענות הנתבע "משום נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת". שיקולים בנוגע לקביעת חובת ההשבה וגובהה 63. באשר לבחינת ההשבה והשיקולים שיש להפעיל בעניין זה נקבע כי: "ראשית, יש להפעיל שיקול דעת פרטני, ולא רק שיקולים מערכתיים; שנית, בטרם תתקבל החלטה יש ליתן לעובד זכות טיעון מלאה (על פי הלכות מוסטקי ואליאס); שלישית יש ליתן משקל ממשי לתשובה לשאלה האם האישור המוטעה ניתן בתום לב, לקורס שאין מחלוקת של ממש לגבי רמתו המקצועית, לעומת מצבים שבהם קיים ספק בעניין זה, שלא לדבר על מצבים, שגם הם לא נדירים במקומותינו למרבה הצער, בהם קיימת ידיעה שהאישור ניתן בדרכים פסולות ולא כשרות (השוו לפרשת שם טוב אלחננוב, כן ראו את פסק דינה של כב' השופטת חנה טרכטינגוט, עב 8226/06 עמנואל יעקב נ' מדינת ישראל (16.3.10)); ורביעית וחשוב מכל יש להביא בחשבון את הרציונאל של הלכת ד"ר יעל לביא גולדשטיין, לפיו יש להימנע ככל הניתן מפגיעה במי שכלכל את צעדיו על בסיס ההחלטה שניתנה בעניינו. "מימד הזמן" עליו עומד כב' השופט חנן מלצר בפסק דינו באותה הפרשה חשוב במיוחד במקרים שכאלה. בהקשר זה יש להביא בחשבון מצד אחד את מידת הפגיעה בקופה הציבורית כתוצאה ממתן גושפנקא בדיעבד לתשלום גמול השתלמות בגין קורס שהמשתתף בו לא אמור לקבל גמול עבורו. מצד שני, יש לשקול את התמריץ השלילי שיוצרת שלילת ההטבה מרגע איתור הטעות, ועל אחת כמה וכמה דרישה להחזר הסכומים שכבר שולמו. יש לזכור שצעד כזה עשוי לפגוע בצורה בלתי מידתית דווקא בעובדים היותר טובים בתוך המערכת, בעובדים שמוכנים להשקיע זמן וכסף על מנת לקדם את עצמם מבחינה מקצועית, והכל בהסתמך על פניה מוקדמת לקבלת אישור לקורס הספציפי, ויציאה לקורס רק לאחר קבלת האישור לו. ...ככלל , הגישה העדכנית המושלת בכיפה לעניין תוצאותיו של הפגם המינהלי היא הבטלות היחסית. גישה זו מעניקה לבית המשפט שיקול דעת באשר לתוצאות הפגם, תוך התחשבות במכלול הנסיבות של ההפרה והתמקדות בשאלה מהו העוול שנגרם (לפרט הנוגע בדבר או לציבור בכללותו) כתוצאה ממנה." דפנה ברק ארז משפט מנהלי כרך ב' (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2010), עמ' 795 ( (ת"א) / מרגריטה שפקובסקי נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ) 64. בע"א 588/87 כהן נ' צבי שמש, פד"י מה(5) תשנ"א, קבע בית המשפט העליון, כי ישנן נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת וכי לעניין זה יש לקחת בחשבון "גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה." 65. הסתמכות שבגינה שינה הנתבע מצבו לרעה היא הגנה שיכולה לבוא בגבולות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979, ולהפוך ההשבה לבלתי צודקת. בפסיקה נקבע, כי יש לבחון את הקשר הסיבתי בין הזכייה ושינוי הנסיבות בעקבותיה להרעה שנגרמה לנתבע. כאשר הנתבע מוציא את הכסף על הוצאות מחיה רגילות לא תעמוד לו ההגנה. הנתבע היה מוציא הוצאות אלו גם אלמלא קיבל את הזכייה. אולם אם בהסתמך על קבלת התשלום, הוציא הנתבע את הכסף על הוצאות מחיה בלתי רגילות, לכאורה יוצא כי הנתבע נהנה בסופו של דבר מהכסף. אולם אם הנתבע יוכיח, כי אלמלא הזכייה לא היה משפר את איכות חייו ולא היה מוציא את ההוצאות, כי אז חיובו בהשבה יעמידו במצב גרוע מזה בו היה עומד אלמלא קיבל את התשלום, אפילו יש ביכולתו לעמוד בהשבת הזכייה. זהו מבחן שינוי אורחות החיים.  66. כמו כן, יש לבחון את התנהגות הנתבע הזוכה; האם ידע או צריך היה לדעת על הטעות שבבסיס התשלום, או שהזכייה באה בעקבות עוולה שביצע או שהיה צד לה. כאשר אשמו של הזוכה גדול מאשמו של המזכה, לא יישמע הזוכה בטענה, כי שינה את מצבו לרעה. במקרים אלו, צפה הזוכה - או היה עליו לצפות - כי הוא יתבע להשיב את התשלום, ולפיכך אין להעביר את ההפסד אל שכמו של המזכה. אולם מקום שהצדדים נושאים באשם שווה, או שחפותם שווה, וכאשר אשמו של המזכה רב יותר, אזי שינוי הנסיבות יהווה הגנה. 67. בבג"ץ פרג' מנצור ( בג"ץ 3616/06 פרג' מנצור נ' מדינת ישראל - משרד הפנים) נדון עניינם של עותרים, שכיהנו כסגני ראש עיריית עיר הכרמל דאלית אל-כרמל - עוספיה וקיבלו תקופה מסויימת שכר, עד ליום בו הודיע מנהל תחום תנאי שירות וגמלאות ברשויות המקומיות במשרד הפנים, מר אברהם אמונה, לראש העיר, כי מינוי הסגנים היה שלא כדין בשל כמות הסגנים העודפת - חמישה ולא שלושה כמתחייב בחוק הרשויות המקומיות. בהמשך, הודיע מר אמונה לחשב המלוה של העיריה כי השכר המשולם לעותרים אינו חוקי ויש להחזירו לקופת העירייה. 68. כב' הש' רובינשטיין בחן האם נתקיימו חרף האמור נסיבות חריגות המאפשרות התחשבות בעותרים באופן חלקי וציין: "ועם זאת ברי כי גם בתפקוד משרד הפנים וגורמים נוספים בנידון דידן, הגם שעיקר החובה מוטל על העיריה, נפלו ליקויים. דיברנו כבר בבעייתיות מכתב מר אמונה. מעבר לכך, פרוטוקול הדיון מיום 22.12.03 בו מונו העותרים באופן פגום, העותרים הועבר לממונה על המחוז, וכן לממונה על הרשויות המקומיות במשרד הפנים ואף למשרד מבקר המדינה, ללא שבאו הערות מצדם. ועוד, החשב המלוה שילם את משכורתם של העותרים מבלי שנשאלו שאלות באשר לאסמכתא. לא למותר לציין, כי גם יועצה המשפטי (החיצוני) של העיריה לא העמיד דברים על מכונם ואף הגן בהתכתבות על ההליכים כפי שהיו, ושברי כי לא היו כתקנם על פי דנג"צ מטר. גם מכתב מאת מר אמונה מיום 3.6.04 בענין מספר הסגנים, קדם בחמישה חודשים למכתב הנוגע לשכר - ולא נדרש, כאמור, לנושא השכר. ולבסוף, ההחלטה בשימוע שנערך נמסרה רק לאחר כשנה וחודשיים - עמדות העותרים הוגשה בחודש מארס 2005; והכרעת המנכ"ל ניתנה בחודש מאי 2006, וזאת אף שחוות הדעת המשפטית במשרד הפנים, שהיתה ביסוד החלטתו של המנכ"ל, ניתנה עוד בפברואר 2006. אמנם ניתן הסבר חלקי לאמור בכך שחוות הדעת הרלבנטית הושלמה עוד בספטמבר 2005 (גם זאת מחצית שנה לאחר הפניה), אך משפנתה מבקרת העיריה וציינה כי התריעה בזמן אמת, ניתנה חוות הדעת רק בפברואר 2006. אולם לוחות הזמנים בכל מקרה מרווחים הרבה מדי. כ"ז. משקלם המצטבר של כל אלה מצדיק התחשבות מסוימת בעותרים." 69. נציין, כי גם כב' השופט רובינשטיין התייחס לרטרוספקטיביות של הלכת דנג"ץ מטר: " משרד הפנים שקל, כאמור בחוות הדעת המשפטית מ-7.2.06 שהיתה בסיס להחלטת המנכ"ל, להביא בחשבון לזכות העותרים את החודשים ינואר-פברואר 2004, בטרם ניתן פסק הדין בדנג"צ מטר ב-26.2.04. בחודשים אלה עמד בתוקפו פסק הדין שנהפך בדיון הנוסף. משרד הפנים החליט לבסוף שלא להתחשב בעניין זה, נוכח הרטרוספקטיביות המשפטית של ההחלטה בדנג"צ מטר; אך ניתן לייחס משקל מסוים - אם גם לא מכריע - לנסיבות שהיו. יש גם "בדל דבר מה נוסף" בהחלטת העיריה מ-22.12.03 שבה דיבר ראש העיר על האצלה לסגנים ועל ייצוג מסוים שלהם." 70. בענייננו, לאחר ששקלנו נסיבות המקרה שבפנינו ואת המצב הנורמטיבי בסוגיית ההשבה שוכנענו כי התקיימו נסיבות המצדיקות הפחתת ההשבה כפי שיבואר להלן: 71. בעקבות בג"ץ 6867/96 בו נקבע כי יש לבחון זכאותם של סגני ראשי המועצות באופן פרטני פנה הנתבע למשרד הפנים לקבלת אישור לקבלת שכרו מהתובעת ומשרד הפנים אף הוא הראה נכונות לשלם לנתבע את שכרו בכפוף להימצאותו של תקציב לתשלום שכרו של הנתבע בקופת המועצה. למעשה, משרד הפנים לא אישר תשלום שכר הנתבע בעת ההיא מאחר והמועצה השתמשה בתקציב שכרו לצרכים אחרים. 72. השכר ששולם לנתבע שולם עקב רשלנות מסויימת מצד התובעת, טרם קבלתה תשובה רשמית לפנייתה ממשרד הפנים בירושלים, גם אם מתוך טעות בתום לב שחלה מצידו של מר אוסמה חביב גזבר המועצה. 73. המועצה גילתה את הטעות בתוך זמן קצר משנתקבלו אצלה הודעות ממשרד הפנים בעניין זה, אך לא הוכח לנו כי פעלה בנידון או יידעה את הנתבע בעניין אלא כחצי שנה מאוחר יותר. גם אז לא הועלתה דרישה מפורשת להשבה אלא נטען כי הכספים אינם מגיעים לנתבע והנושא בבירור. הנתבע היה זה שפתח בהליך משפטי בשנת 2000 בדרישה לקבלת יתרת השכר ורק במסגרת כתב ההגנה הועלתה הטענה כי על הנתבע להשיב הכספים שקיבל למועצה. 74. יתרה מכך, גם תפקודו של משרד הפנים לא היה תקין. בעוד משרד הפנים אינו מאשר תשלום שכר לנתבע מאחר והכספים אינם מצויים בקופת המועצה, אישר הממונה על המחוז של משרד הפנים מתן הלוואה למועצה לצורכי תשלום שכרו של הנתבע, בעקבות פנייתה של המועצה. 75. באשר לתום ליבו של התובע, לא הוגשו בפנינו ראיות שיש בהן כדי להצביע על ידיעה בפועל או על ידיעה בכוח של הנתבע על הטעות שטעתה התובעת בתשלום שכרו. הנתבע מודע היה לפניות למשרד הפנים, ועם קבלת התשלום אין סיבה שיניח כי זה שולם לו בניגוד לעמדת משרד הפנים ובטעות. הפניה הראשונה של התובעת לנתבע בעניין הקפאת תשלומי יתרת השכר ועמדת משרד הפנים כי לא היה זכאי לשכר כלל נשלחה לנתבע רק ביום 15/5/99, כחצי שנה לאחר התשלום. מתוך התיעוד שבפנינו, דרישת ההשבה הועלתה מאוחר אף יותר, במסגרת כתב ההגנה בתביעת שהגיש התובע. 76. מאידך, לא הובאו בפנינו כל ראיות באשר לשימוש שעשה התובע בכספים ואם נעשה בהם שימוש שמעבר לשוטף, דבר שיש בו כאמור כדי להשליך על סוגיית השבה. גובה ההשבה 77. בתביעה דרשה המועצה כי הנתבע ישיב לה סך של 540,638 ₪, המבטאים את התשלומים שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי החישוב הבא: * תשלומי שכר לחודשים 8-11 לשנת 1998 סה"כ 106,046 ₪ (עלות מעביד כולל הפרשות) ובצירוף ריבית והצמדה מאמצע התקופה קרי מיום 30.10.98 סה"כ 162,144.33 ₪. * תשלום הסך של 150,000 ₪ ביום 5.10.98 ונכון להיום בצירוף ריבית והצמדה סך של 233,181.03 ₪. * תשלום הסך של 50,000 ₪ ביום 6.10.98, ונכון להיום בצירוף ריבית והצמדה 77,718.76 ₪. * תשלום סך של 25,037 ₪ ביום 24.11.98 ונכון להיום בצירוף ריבית והצמדה 37,062.80 ₪. * תשלום הסך של 20,000 ₪ ביום 14.11.98 ונכון להיום בצירוף ריבית והצמדה 30,531.12 ₪. 78. בהחלטתנו מיום 16.1.08, קבענו כי הנתבע אישר קבלת הכספים מהמועצה ואף ציין בתביעתו לבית משפט השלום כי קיבל מהתובעת סכום כולל של 521,970 ₪. 79. הוכח בפנינו כי הנתבע קיבל מהמועצה תשלומי שכר לחדשים 8/96-11/96 בסך נטו של 49,431.57 ₪ וכן התשלומים בסך של 245,037 ₪ במהלך חודשים 10/98 ו-11/98 במועדים שצויינו לעיל. סה"כ קיבל הנתבע סך של 294,468.57 ₪ (קרן). 80. בפסיקה נקבע כי, כסף מוחזר, ככלל, בערכו הריאלי הכולל את הפרשי ההצמדה והריבית שמשקפים את ערכו האמיתי ודמי השימוש בסכום המוחזר ( ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' דוד טייק, פ"ד מ(3), 169, עמ' 214). בנסיבות שבפנינו, משלא זכאי היה הנתבע, מחד, לתשלום השכר ומשמדובר בכספי ציבור ואולם, מאידך, בהתחשב במכלול השיקולים שהבאנו לעיל לעניין חובת ההשבה וגובהה, אנו קובעים כי על הנתבע להשיב למועצה סך כולל של 150,000 ₪ הכולל הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד פסק הדין. סך זה ישולם תוך 90 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. 82. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. שכר עבודה