קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטת רשם להארכת מועד ערעור על פסק דין בבית הדין לעבודה: השופט שמואל צור 1. בפנינו ערעור על החלטת רשם בית דין זה (השופט אילן סופר) מיום 16.8.11, בה נתקבלה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהגישה המשיבה 1 על פסק דין מיום 1.5.11 של בית הדין האזורי בתל איב (ק"ג (ת"א) 10285/08, סגן הנשיא, השופט שמואל טננבוים) בעניין זכאותה לפנסיית שאירים בגין בעלה המנוח - לוי אבגין ז"ל (להלן - המנוח). 2. המשיבה 1 נישאה למנוח בשנת 1963, נותרה נשואה לו עד יום פטירתו ב-30.12.04. במהלך חייהם המשותפים נולדו לבני הזוג שלוש בנות. התובעת והמנוח התגוררו בנפרד החל משנת ה-80. המנוח עבד בחברת אגד החל משנת 1961 ועד לפרישתו לגמלאות בחודש יוני 1995. המערערת הינה הידועה בציבור של המנוח ואם בתם המשותפת. המשיבה 2 הינה חברה בע"מ המנהלת קרן פנסיה לעמיתים ותיקים, מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 וחוק הפיקוח על שירותים פיננסים (קופות גמל), התשס"ה-2005. הקרן פועלת בהתאם לתקנון קרן הפנסיה, כפי שהתקין המפקח מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסים (ביטוח), התשמ"א-1981 כפי שהיה בתוקף מעת לעת. אין מחלוקת כי התקנון הרלוונטי החל על הצדדים הוא התקנון האחיד, בנוסחו כפי שהיה במועד פטירת המנוח. 3. ביום 26.10.05 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין (ה"פ 930/05) בו הכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים מקרן הפנסיה. פסק דין זה ניתן, בין היתר, נוכח הסמכתה של הקרן להכרת המערערת כידועה בציבור של המנוח. 4. המשיבה 1 הגישה תביעה בבית הדין האזורי בה היא מבקשת שבית הדין האזורי יצהיר כי היא אלמנתו של המנוח ולפיכך זכאית לקבלת קצבת שאירים מהקרן. בתביעתה טענה המשיבה 1 כי היא עונה לקריטריונים הקבועים בתקנון האחיד המחייב, כמי שהייתה "אלמנת פנסיונר" החל מהשנה בה נישאו (שנת 1963) וכי לעניין תקופת המגורים יש להביא בחשבון את התקופה בשלה חוייב המנוח בתשלום מזונותיה לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. עוד טענה המשיבה 1, כי יש לקבוע שהמערערת אינה עונה להגדרת אלמנה על פי התקנון ואין היא זכאית להנות מכספי הפנסיה מאת הקרן. לטענתה, פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי המכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח, הושג ברמייה ועל כן הוא חסר נפקות. 5. המערערת טענה כי היא הוכרה בפסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי בתל אביב כידועה בציבור של המנוח וכזכאית לגמלת שאירים ולכן יש לדחות את תביעת המשיבה 1 על הסף. המערערת טענה כי היא והמנוח היו ידועים בציבור לכל דבר וניהלו חיים זוגיים ומשק בית משותף עד ליום פטירתו. המערערת הכחישה כל טענה ו/או רמיזה באשר לחוסר תום ליבה בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי. המערערת הוסיפה עוד כי בין המשיבה 1 ובין המנוח לא היה כל קשר של ממש, למעט העובדה שהיו רשומים כנשואים. המנוח הצהיר בכל עת כי המערערת היא בת זוגו לחיים, פנה לקרן בבקשה להכיר בה כידועה בציבור ואף בצוואתו האחרונה כתב כי הינו פרוד מהמשיבה 1 וכי אינו מצווה לה דבר, בעוד שאת קצבת הפנסיה שלו ציווה בשלמות למערערת ואף ביקש למנותה כמנהלת עזבונו ביחד עם בנותיו. 6. המשיבה 2 טענה כי המשיבה 1 לא הצליחה להוכיח כי היא עומדת בתנאי תקנון קרן הפנסיה להכרתה כזכאית לתשלום קצבת שארים בגין פטירתו של המנוח, למרות שהייתה נשואה לו עד לפטירתו. עוד נטען כי המשיבה 1 לא הביאה כל נימוק המעיד, ולו לכאורה, על פסלותו של ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. 7. בית הדין האזורי (תיק 10285/08; השופט שמואל טננבוים), דחה את תביעת המשיבה 1 וקבע שלמרות שאין חולק כי קשר הנישואין בינה לבין המנוח לא הותר מעולם הרי שאין היא עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" על פי תנאי התקנון האחיד החל על הצדדים. בית הדין דחה טענות נוספות שהעלתה המשיבה 1 בתביעתה והתייחס להוראתו המפורשת של המנוח כי קצבת השאירים תינתן לאחר מותו למערערת ולא למשיבה 1, הוראה המשקפת את העדפת האינטרס של העמית - המצווה, על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי המופיע ברשימת המוטבים. לפיכך, אף אם היה ניתן לראות במשיבה 1 בבחינת "אלמנת פנסיונר", יש לראות, לדעת בית הדין, בהוראותיו המפורשות של המנוח כהודעה על "שינוי מוטבים פנימי" לטובת המערערת. 8. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 1.5.11. ביום 18.7.11 הגישה המשיבה 1 ערעור על הפסק אך זה לא התקבל לרישום משום שהוגש באיחור. 9. ביום 21.7.11 הגישה המשיבה 1 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ובה טענה כי פסק הדין לא הומצא לידיה עד להגעתה למזכירות בית הדין ביום 23.5.11 וכי לא ידעה כי ניתן להגיש ערעור ללא ייצוג משפטי. 10. רשם בית דין זה קיבל את הבקשה להארכת המועד. הרשם ציין כי, לפי רישומי בית הדין, פסק הדין נמסר לב"כ המשיבה 1 ביום 16.6.11 ובהתחשב במועד זה המועד האחרון להגשת ערעור הוא ביום 17.7.11 בעוד הערעור הוגש למחרת היום, ביום 18.7.11. בקשר לכך קבע הרשם כי לא ניתן טעם מיוחד לאיחור. עם זאת קבע הרשם כי קיים סיכוי לערעור לאור טענת המשיבה 1 כי טופס הבקשה להכרה בידועה בציבור - אשר על בסיסו ניתן פסק הדין - זויף. לעניין זה קבע הרשם כי מאחר ובידי המשיבה 1 חוות דעת גרפולוגית אשר בית הדין האזורי סירב לקבלה ויש בראיה זו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית הדין, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור משוללי כל יסוד. 11. בכתב הערעור על החלטת הרשם מטילה המערערת ספק בניקיון כפיה של המשיבה 1 ומציגה ראיות המעידות על איחור ממשי בהגשת הבקשה להארכת ערעור הנגועה, לטענתה, באי ניקיון כפיים. עוד טוענת המערערת כי הרשם שגה בהביאו בחשבון את סיכויי הערעור מאחר שלטענתה אין סיכויי הערעור, כשלעצמם, מהווים "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת ערעור. אשר ל"טופס הבקשה להכרה בידועה בציבור" טוענת המערערת כי הוא לא היווה בסיס יחיד להכרעה בפסק הדין של בית הדין האזורי וכי "חוות הדעת" שהמשיבה ביקשה להגיש לבית הדין הארצי המטילה ספק באמיתותו של הטופס, אין בה כדי להוסיף או לגרוע מהכרעת בית הדין האזורי הנשענת גם על נימוקים נוספים. המשיבה 1 תומכת בהחלטת הרשם וחוזרת על טענותיה לעניין "הטופס להכרה בידועה בציבור". בנוסף העלתה המשיבה 1 טענות כנגד המשיבה 2 בכל הנוגע להתנהלותה עת הכירה במערערת כידועה בציבור של המנוח. המשיבה 2 טוענת בסיכומיה כי לא הייתה כל מניעה מהמשיבה 1 להגיש את הערעור במועד ולא מתקיים כל טעם מיוחד המצדיק את מתן הארכה המבוקשת. כמו כן טוענת המשיבה 2 כי סיכויי הערעור אינם גבוהים נוכח העובדה שעיקרן של קביעות פסק הדין האזורי עובדתיות וערכאת הערעור לא תידרש אליהן. 12. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק הרשם בפסיקתו המקבלת את בקשת המשיבה 1 להארכת מועד להגשת הערעור. נעמוד להלן על עיקרי טעמנו לפסיקה זו. 13. משעה שקבע הרשם כי פסק דינו של בית הדין האזורי הומצא למשיבה 1 ביום 16.6.11, התקופה בת 30 הימים להגשת ערעור מסתיימת ביום 16.7.11 ומכיוון שתאריך זה חל ביום השבת, המועד האחרון להגשת ערעור הוא ה - 17.7.11. כך קבע הרשם בצדק. קיים אפוא איחור של יום אחד וניתן לשקול את העובדה שמדובר באיחור קל. הרשם ביסס את החלטתו על סיכויי הערעור ופסק כי שיקול זה הוא רלבנטי לעניין הארכת המועד (עא"ח (ארצי) 14/07 בריסק לירן נ' המוסד לביטוח לאומי; פסק מיום 29.4.07; . 14. בענייננו, המשיבה 1 מעלה ספקות באשר לאמיתות "טופס הבקשה להכרה בידועה בציבור" אשר נחתם על ידי המנוח ואשר על בסיסו, בין השאר, ניתן פסק הדין של בית הדין האזורי. לעניין זה מסתמכת המשיבה 1 על חוות דעת גרפולוגית, אשר בית הדין האזורי סירב לקבלה ויש בה, לטענתה, כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית הדין. טענה זו ראויה להתברר לגופה ומכאן שקביעת הרשם שלא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור משוללי כל יסוד - בדין יסודה. הרשם נתן משקל הולם לאינטרסים של הצדדים ולאיזון הראוי ביניהם והנדרש בנסיבות העניין, מכלול שיקוליו מקובל עלינו ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. 15. סוף דבר - הערעור נדחה. החלטת הרשם המקבלת את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור - נשארת בעינה. מכאן ואילך יטופל הערעור לפי סדרי העבודה בבית דין זה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסכום של 1,500 ש"ח. הארכת מועדרשםערעורבית הדין לעבודה