קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתאונה בטיול בחו''ל כתאונת עבודה: 1. עסקינן בתובענה, אשר במסגרתה מבקש התובע להכיר באירוע מיום 7/12/09 כתאונת עבודה. 2. התובע מעד ונפל במדרגות בבית מלון במרוקו בתאריך 7/12/09, עת שהה שם במסגרת טיול בו נטל חלק יחד עם חבריו לעבודה במפעלי ים המלח. 3. ביום 4/5/10 נדחתה על ידי הנתבע תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה, וזאת בנימוקים הבאים: "...מעיון בפרטי תביעתך עולה כי פגיעתך אירעה במהלך נופש מפעלי למרוקו שאורגן ומומן ברובו על ידי מועצת העובדים, דהיינו הועד. הטיול למרוקו אינו בגדר פעולה נלווית במידה סבירה לעבודה, ולפיכך אין לראות פעילות זו כפעילות הקשורה לעבודה..." טענות התובע 4. לטענת התובע, טעה הנתבע בכך שלא הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". המדובר בטיול שנערך למטרת גיבוש העובדים במפעל, והנהלת המפעל השתתפה בסכום לא מבוטל במימונו. הנהלת המפעל היא שיזמה את הטיול למרוקו, והיא שארגנה את האירועים שנערכו במסגרת הטיול. ההנהלה בחרה לערוך את הטיול בעקבות הפעלת בריכה מס' 3, וכתגמול לעובדים. גם אנשי הנהלה ומנהל המפעל השתתפו בגיבוש, וכל זאת ללא הצטרפותם של בני משפחה. כמו כן, נקבעו מספר מועדים שונים לגיבוש, וזאת בכדי למנוע את סגירת המפעל למשך הטיול. למפעל היה אינטרס בקיומו של הטיול, והמפעל ביקש להיות מעורב בהכנת הטיול ובקביעת מיקומו. מעדותו של מנהל משאבי אנוש של המפעל עולה, שהוא לא היה מעורב בכל הנוגע לעניין אופן ארגון הטיול, לא ידע דברים מידיעה אישית, ולא יכל להעיד לגופו של עניין. על כן, עדותו ברובה אינה רלוונטית. בסופו של יום, התאונה נשוא התובענה התרחשה בזמן שהתובע ירד במדרגות המלון, בו התארחו עובדי המפעל במרוקו, בדרך לארוחת הבוקר במלון. ולפיכך יש להכיר בפגיעה כתאונה עבודה . טענות הנתבע 5. לטענת הנתבע, במקרה דנן לא היה כל אינטרס למעביד בכך שהעובדים ישתתפו בטיול. בנוסף, נציג ההנהלה בעדותו בבית הדין טען כי אם הדבר היה תלוי בהנהלת המעביד, הטיול לא היה מתקיים כלל. הטיול יצא לפועל כחלק מהסכם פשרה שנחתם אל מול ועד העובדים ללא תרומה כלשהי של ההנהלה. גם אם מדובר באינטרס חברתי, ברור כי מדובר באינטרס משני בלבד, וכך עולה מאופן ארגון הטיול, שבו המעביד השתתף רק בהעברת התקציב לוועד העובדים, ואת שאר ההחלטות קיבל ועד העובדים בלבד. בחינה כוללת של היסודות שהרכיבו את האירוע בו נפגע התובע מגלה, כי המעסיק לא פעל בשום צורה כבעל האינטרס הישיר באירוע זה, ולא ראה את עצמו ככזה. ארגון הטיול על ידי מועצת העובדים מחזק את גירסת הנתבע, שכן הלכה היא שככל שמעורבותו של המעסיק בארגון הטיול מסתכמת במימון כספי בלבד, הנטייה תהא שלא לראות במימון זה סממן לאינטרס ישיר של המעסיק. בנוסף טען הנתבע, כי ימי הטיול נזקפו על חשבון ימי החופשה של העובדים. המדובר בטיול, שאין לו זיקה לעבודת התובע. בנוסף, לא היתה חובת השתתפות בטיול, ולא נקבעה שום סנקציה בגין העדרות ממנו. כמו כן, המשתתפים היו אף רשאים לצרף בני משפחה. הדין החל 6. בפרשת אילוז, פסק הדין המנחה בנושא, נקבע כדלקמן: "... המדובר הוא בבחינה כפולת פנים ואדניה אלה: בשלב הראשון תיבחן, מהותו של האירוע כפעולה נלווית לעבודה, כאשר הדיבור "עבודה" יפורש בהקשר ל'מפעל' ולפעולתו של המפעל. במסגרת זו משקיפים אנו על מערכת יחסי העבודה במפעל ובמיוחד על מידת העניין שיש למעביד באירוע. אלה אף אלה, אינם קופאים על מקומם ותכנם או תכליתם עשויים להשתנות עם השתנות העתים. זיקתו של האירוע לעבודה ומידת ה'עניין' שמגלה בו המעביד - בין אם המדובר בפעולות ספורט, או בהשתלמות, או בנופש - אלה ייבחנו לפי מבחן הסבירות, על-פי מכלול הנסיבות של כל מקרה ומקרה ומשקלן. כאשר, אין נדרש בהכרח שכל העובדות המעידות על 'מידת הזיקה למפעל' יתקיימו כולן במצטבר כדי שיראו את הפעילות כקשורה לעבודה. בנדון זה עשויים להיות היות לנו לעזר המבחנים שהותוו בעניין כנף, אשר כפי שנאמר שם, אינם בגדר רשימה סגורה. בשלב השני לאחר שהאירוע הוכר כ'פעולה נלווית' לעבודה (להלן - האירוע המוכר) תיבחן הפעילות בה היה העובד מעורב שעה שנפגע התאונה, ומידת הקשר של אותה פעילות לאירוע המוכר, מידת הרלוונטיות שלה לאירוע בכללותו ועד כמה מהווה הפעילות חלק אינטגרלי מן האירוע המוכר. אלה ייקבעו על-פי מבחן הסבירות ולאור מכלול נסיבותיו של המקרה ומשקלן היחסי והמצטבר. ... ....יכול ויוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה, אף אירוע נופש לשמו שמקיים המעביד, או אירוע שהדגש בו מושם על גיבוש חברתי של העובדים. זאת, מבלי שיהיה לאירוע גוון של השתלמות או בלי שבמארג הפעילויות המוצעות לעובדים יכללו הרצאות שיש בהן כדי להשליך על קידומו של העובד בעבודתו, באופן ישיר או עקיף. ודוק, לא כל אירוע שעיקרו או תכליתו בפעילויות גיבוש ונופש יוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה, אלא צריך שתשמר הזיקה שבין האירוע למפעל. סממן עיקרי ומרכזי, הגם שלא אחד ויחיד, לזיקה האמורה יהיה העניין שיש למעביד בקיומו של האירוע כאירוע נופש ובתרומתו של אירוע הנופש ככזה לחיי העבודה במפעל. לשם כך, תידרש, בין היתר, הוכחת מעורבותו של המעביד בייזומו של האירוע ובאחריות לו. ביטוי לכך עשויים אנו למצוא בדרך המימון של האירוע, בארגון וכיוצא באלה סממנים המעידים על החשיבות שהמעביד מייחס לאירוע ועל הקשר שלו לחיי העבודה במפעל. בהקשר זה, לא מן הנמנע כי יעבור קו חוצץ בין אירוע אותו יוזם ומארגן המעביד ואשר לו הוא אחראי, לבין אירוע שהיוזם אותו והנושא בעול הוא ועד העובדים, בין בעצמו ובין בשיתוף עם העובדים, או עם המעביד. בכל מקרה, תוכרע הכף, בסופו של דבר בשים לב לנסיבותיו של המקרה, וכאמור, למשקלם המצטבר של הסממנים המעידים על האינטרס של המעביד, על רקע הזיקה למפעל ולחיי העבודה בו. 13. ... 14. בסיכומו של פרק זה נאמר: לאור התפתחותם הדינמית של יחסי העבודה אין לשלול, מלכתחילה וכשלעצמן, את מקומם ואת חשיבותם של אירועי נופש וגיבוש שמקיים המעביד לעובדיו. יש ואירועים מעין אלה מהווים חלק אינטגראלי מחיי העבודה במפעל ובעלי זיקה לעבודה המצדיקה את ההכרה בהם כ"פעולה נלווית" לעבודה. על כך עמד, כאמור, בית-דין זה עוד בראשית דרכו בעניין סימני, עת קבע שבפעולות נופש מסוימות -recreational activities - '...רואים ורואים בימינו לא רק כמתיישבות עם העבודה, אלא אף כחיוניות לעבודה'. אין אנו מתעלמים מן החשש שהועלה בעניין זילברמן לפיו, עשוי עובד המשתתף באירוע חברתי ליהנות מהגנה ללא כל אבחנה, ושרוחבה למצער כמכלול שעות האירוע, ובהטבת יתר שעשוי הוא לזכות בה, על פני חברו המבוטח בביטוח נפגעי עבודה במהלך שמונה שעות בלבד שביום עבודה. כפי שציינו לעיל, אף אנו איננו מדברים במתן הטבה גורפת לעובד בדרך של הכרה כתאונה בעבודה, בכל תאונה שייפגע בה העובד במהלך אירוע נופש. כפי שפירטנו לעיל, אין די בכך שאירעה לעובד תאונה באירוע נופש, או במהלך אירוע כזה או אחר, שהוא בעל אופי של גיבוש חברתי. אף אין המדובר בהגנה 'ללא גבולות' שתינתן לעובד, מבלי שיותוו גבולותיו של האירוע וגבולות הפעילות במהלכו וייקבע אופיים, תכליתם ומהותם, כאמור לעיל. מנגד, אין בקיומו של חשש מפני הכרה בכל תאונה כ'תאונה בעבודה' במהלכו של אירוע חברתי, כדי להצדיק שלילה גורפת, מיניה וביה של אירוע חברתי, או אירוע נופש, באשר הוא, כ'פעולה נלווית' לעבודה. 15. במלים אחרות: בכל מקרה ומקרה - תוך התייחסות ל'זמן, מקום וסיטואציה' - ייבחן הקשר שבין האירוע לבין המפעל כ'פעולה נלווית' לעבודה; הוכר הקשר שבין השניים - ייבחנו הזיקה והרלוונטיות של הפעילות בה עסק העובד בעת התאונה, לאירוע המוכר. בתום הבחינה האמורה, תביאנו המסקנה אליה נגיע - על שני חלקיה - לכלל הכרעה בשאלה האם תוכר התאונה שאירעה לעובד כ'תאונה בעבודה', כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. לאמור: תאונה שאירעה לעובד 'תוך כדי עבודתו' - הוא האירוע המוכר; ו'עקב עבודתו' - היא הפעילות בה נפגע העובד בתוך האירוע המוכר ובמהלכו. כפי שנעשה במקרים אחרים בהם הוכרה כ'תאונת עבודה' תאונה במהלך פעילות חברתית, אף כאן, תיבחן פעולת הנופש והגיבוש לגופה, לרבות הפעילות במהלכה אירעה התאונה, כאשר בחינה זו - על שני שלביה - תיעשה לאור מכלול נסיבותיו של המקרה הספציפי '...על-פי מידת הסבירות המתאימה, בשים לב למטרות ביטוח נפגעי עבודה במסגרת חוק הביטוח הלאומי מחד וההתפתחויות ביחסי העבודה מאידך". ראה: עב"ל 91/99 אילוז נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז' 209, 227-230 (פסק דינה של כבוד השופטת נילי ארד, בתוארה דאז). 7. בפרשת רונית עטר חזר בית הדין הארצי על ההלכה שנקבעה בפרשת אילוז, וקבע את הקביעות בהאי לישנא: "שאין לשלול את היותו של אירוע פעולה נלווית לעבודה אך ורק בשל כך שהיה זה אירוע נופש לשמו. אירועים ממין אלה, שמטרתם גיבוש חברתי של העובדים, מהווים חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים המייחדת את חיי העבודה של המעביד ועובדיו במפעל. עם זאת, לא כל אירוע נופש יחשב כפעולה נלווית לעבודה ויש לקיים בכל מקרה ומקרה את הבחינה הנדרשת כדי לעמוד על מהותו של האירוע. סממן חשוב שיש בו כדי להעיד על מידת הקשר שבין האירוע לבין העבודה הוא האינטרס שיש למעביד בקיומו. על האינטרס הישיר של המעביד, ניתן ללמוד, בין היתר, גם ממידת מעורבותו בייזום האירוע, בארגונו, במימונו, בקביעת התכנית וכל כיוצ"ב. 9. ודוק: שונה המצב במקרה בו המדובר באינטרס ישיר של המעביד בקיומו של האירוע, לבין קיומו של אינטרס משני בלבד שמגלה המעביד באירוע. ביטוי לאינטרס עקיף יכול ויימצא במימון פעולות הוועד, כאשר הוועד הוא זה אשר קובע לאילו מטרות יוקצה אותו מימון. בתוך כך, יכול ויהיו פעולות שהוועד מקדם לטובת האינטרסים אותם הוא מייצג ושעליהם הוא מופקד. לרבות, כמובן, האינטרסים של העובדים. במקרה הראשון, כאשר המעביד הוא בעל האינטרס הישיר הוא זה אשר מחליט, לפי צרכי המפעל ועל פי שיקול דעתו כמעביד, אילו הם האירועים העונים על צרכיו של המפעל ועל צרכי עובדיו ועל היותם חלק אינטגראלי מכלל פעילותו של המפעל ומחיי העבודה שלו. כאלה עשויות להיות, בין היתר, השתלמויות של כלל העובדים, או של חלקם או של יחידים מתוכם; תחרויות ספורט מטעם המעביד; אירועי נופש וגיבוש. במקרה השני, כאשר הוועד הוא בעל האינטרס הישיר והמעביד הוא בעל האינטרס המשני בלבד, היוזמה הראשונית היא של הוועד בהקצאת הכספים ובייזום האירועים. ככל שבידי הוועד ההחלטה הבלעדית או העיקרית בנוגע לפעילויות או לאירועים שיקוימו, אופיים, מטרתם ודרך ביצועם, כך עשויים הם ל'התרחק' מן האינטרס של המעביד. 10. כאמור, מבחן 'האינטרס של המעביד' אינו המבחן היחיד לזיהויו של אירוע כ"פעולה נלווית" לעבודה, אך יש לייחס לו חשיבות ומשקל. בהקשר זה, מן הראוי לציין, כי עשויים להיות מקרים, בהם יוכח קשר ישיר וענייני בין פעולות שיוזם הוועד ובין פעולות או אירועים שיוזם המעביד בדרכים שונות כגון: שיתוף הפעולה בייזום האירוע, בארגונו ובדרכי מימונו. זאת, באופן שניתן יהיה לעמוד על מידת האינטרס של המעביד בקיום האירוע, מידת האינטגראליות שבין האירוע לבין העבודה וכפועל יוצא מכך היותו של האירוע  'פעולה נלווית' לעבודה.נ" ראה: עב"ל 1173/00 רונית עטר נ. המוסד לביטוח לאומי ( לא פורסם, ניתן ביום 20.1.02, פסק דינה של כבוד השופטת נילי ארד, בתוארה דאז). וכן ראה: עב"ל 825/06 עפרה קיפרמן נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 10.12.07). מן הכלל אל הפרט 8. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי דין התובענה להדחות, וזאת לאור נסיבות המקרה דנן, לאחר יישום ההלכות אשר פורטו לעיל. להלן יפורטו נימוקינו. 9. העדים ששמענו היו התובע עצמו וכן מנהל אגף משאבי אנוש בחברת מפעלי ים המלח, מר דבי רייזמן. לאחר שמיעת העדים, השתכנענו כי הנסיבות העובדתיות הינן כפי שתוארו בעדותו של מר רייזמן, אותה אנו מקבלים במלואה, בהיותה עדות מפורטת ואמינה. אנו מעדיפים את עדותו של מר רייזמן על עדותו של התובע. מעדותו של מר רייזמן עולות הנסיבות העובדתיות אשר יפורטו להלן. 10. מן העדויות והראיות שהובאו בפנינו עולה, כי הטיול שאורגן למרוקו אורגן ע"י מועצת העובדים במפעלי ים המלח, שהינה למעשה ועד העובדים. להנהלה לא היה כל חלק בארגון הטיול, ואף לא חלק ביוזמה לערוך טיול. חלקה של ההנהלה היה מצומצם ביותר, והוא הסתכם במימון עקיף של חלק מהסכום שנדרש לטיול. ראשיתו של עניין החלה במחלוקת בין ההנהלה לעובדים סביב נושא תפעולי הקשור לעבודה במפעל. בסופו של יום נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (נספח א' לתצהיר התובע), אשר בו נקבע כדלקמן: "9. ההנהלה תקציב סכום חד פעמי בסך 100,000$ לרווחתם של עובדי מפעל חומר גלם. סכום זה יועבר למועצת העובדים והשימוש בו יתואם עם ראש מפעל חומר גלם". היינו, המעביד הקצה סכום מסויים לרווחת העובדים, ומועצת העובדים היא זאת שהיתה צריכה להחליט איזה שימוש לעשות בסכום שהוקצב, ובלבד שהשימוש יהיה לרווחת העובדים. מועצת העובדים יכלה להחליט לעשות שימוש בסכום לצורך כל מטרה שנראית לה, ובלבד שמטרה זו תהיה לרווחת העובדים. התיאום עם ראש מפעל חומר גלם נדרש כדי להבטיח שהשימוש בסכום יהיה אכן לרווחת העובדים. 11. מן העדויות עולה כי מועצת העובדים החליטה לעשות שימוש בסכום למטרת טיול. היעד, מרוקו, נבחר ע"י מועצת העובדים. מועצת העובדים כתבה מכתב לעובדים, בחתימת חברי הוועד, ובו הודיעה לעובדים אודות הטיול. גם מנוסח המכתב עולה בבירור, כי מועצת העובדים היא זאת שעומדת מאחורי הטיול, והנהלת המפעל כלל לא הוזכרה במכתב (נספח ג' לתצהיר התובע). יצויין כי הסכום שניתן ע"י המעביד לא כיסה את מלוא עלות הטיול, וכל עובד נדרש לשאת בחלק מעלות הטיול . 12. הנה כי כן, מועצת העובדים היא זו שהחליטה על ארגון הטיול, וזאת בלא כל מעורבות מצד המעביד. למעביד לא היה כל חלק בייזום האירוע, בארגונו או בקביעת התוכנית של הטיול. כל אלה נעשו באופן בלעדי ע"י מועצת העובדים. מועצת העובדים היתה בעלת האינטרס הישיר בנוגע לטיול, והיא זו שהחליטה בלעדית באשר ליציאה לטיול ובנוגע לפעילויות שיהיו במסגרתו. יישום הילכת אילוז על העובדות דלעיל מביא למסקנה כי דין התובענה להדחות. אכן, בפרשת רונית עטר נקבע, כי אין לשלול את היותו של אירוע פעולה נלווית לעבודה אך ורק בשל כך שהיה זה אירוע נופש לשמו. עם זאת, נקבע שם כי יש לבחון את מידת הקשר שבין האירוע לבין העבודה, ומידת הקשר תבחן לאור האינטרס שיש למעביד בקיום האירוע. על האינטרס הישיר של המעביד ניתן ללמוד, בין היתר, גם ממידת מעורבותו בייזום האירוע, בארגונו, במימונו, בקביעת התוכנית וכיוצ"ב. לפיכך, התובענה דנן אינה נדחית מאחר והיה זה אירוע נופש, או טיול, אלא מאחר ומסתבר כי למעביד דנן לא היה אינטרס ישיר בקיום האירוע. 13. עובדות נוספות שעלו מעדותו של מר רייזמן ומהראיות שהובאו תומכות במסקנה דלעיל; היציאה לטיול לא היתה בגדר חובה, וכל עובד יכל לבחור אם לצאת לטיול או לא. במקביל, לא הוטלה כל סקנציה על מי שלא יצא לטיול. בני משפחה של העובדים יכלו להצטרף לטיול. אמנם, כפי הנראה לא נעשה כך בפועל, מאחר והעובדים לא צרפו בני משפחה, אולם האפשרות היתה קיימת, כפי שהעיד מר רייזמן. עובד שלא יצא באחד משלושת המחזורים שנקבעו, יכול היה לקבל את ההטבה (סיבסוד הטיול) בדרך אחרת, לרבות יציאה לטיול במועד נפרד עתידי, תוך אפשרות לצרף את משפחתו. המפעל לא נסגר למשך זמן הטיול, והעובדים יצאו לטיול בשלושה מחזורים. כל עובד בחר את המועד שבו הוא מבקש לצאת לטיול. בטיול לא היו הרצאות או כנסים, ומהותו היתה חברתית בלבד. העובדים יצאו לטיול על חשבון ימי חופשה שהיו לזכותם. 14. לאור כל העובדות דלעיל, עולה כי במקרה דנן אין עסקינן באירוע המהווה פעולה נלווית לעבודה. לפיכך, אין האירוע עומד במבחן השלב הראשון שנקבע בהילכת אילוז, ואין מקום לבחון אם מתקיים השלב השני. לפיכך, אין להכיר בפגיעה הנטענת כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. אחרית דבר 15. מכל האמור לעיל עולה כי דין התובענה להדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 16. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר. 17. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 י מים מיום המצאת פסק הדין. טיול מטעם העבודהתאונות בטיוליםהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה