קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתאונה במהלך נופש כתאונת עבודה: לפנינו תובענה להכיר בתאונת הדרכים מיום 8.12.08, אשר ארעה בעת שהתובע היה בנופש בסיני אשר מומן על ידי המעסיק, כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן:"החוק"). המל"ל דחה את תביעת התובע להכיר באירוע כפגיעה בעבודה. מכאן, התביעה שלפנינו. ביום 27.6.2011 נשמעו הוכחות הצדדים בתיק. התובע הגיש סיכומיו ביום 26.7.2011 והנתבע הגיש סיכומים ביום 11.8.2011. להלן עובדות המקרה: התובע עובד בחב' מדגן מיולי 2004 ועד היום. בדצמבר 2008 יצא התובע לנופש בסיני וזאת בעידודו של מנהלו, מר הנרי חכים, אשר מדרבן את עובדיו לצאת כל שנה לנופש - כל עובד במועד שנח לו ובלבד שלא בתקופה הבוערת. בכל מקרה, מר חכים הציע לתובע לצאת לנופש לפני התקופה הבוערת (לקראת טו בשבט) ואף הציע מספר יעדים, בהתאם ליעדים מוזלים שסוכן הנסיעות שלו המליץ עליהם. התובע הסכים לצאת לנופש, ואולם היעדים הללו עליהם המליץ מר חכים לא התאימו לו (בשל אי ידיעת השפה), ועל כן, ומאחר ומר חכים לא הצליח לארגן לתובע חבילה לסיני, התובע ביצע בירורים שונים ומצא אצל סוכן נסיעות בכפר חבילה מתאימה לסיני. התובע מסר למר חכים פרטים לגבי החבילה ומר חכים נתן לו 1,200 ₪ במזומן (כדמי הבראה) עבור הנסיעה. יודגש, כי מר חכים הבהיר, שהוא הכריח את התובע לצאת לנופש (ולא סתם לשהות בחופשה בביתו) וזאת על מנת שהתובע ינוח וינפוש ויוכל לחזור לעבודה רענן ומלא כוחות. במהלך הנופש, שהה התובע עם אשתו ועם חבר נוסף מהעבודה (תאמר) ואשתו במלון ריזינד פלזה בשארם. לגרסת התובע, ביום 8.12.08, הוא ואשתו לקחו מונית מהמלון לים, וזאת במסגרת שירות ההסעות שמציע המלון. המונית היתה מעורבת בתאונת דרכים בה נפגע התובע. התובע הועבר לבית חולים בסיני ואולם מאחר ולא ביטח את עצמו בביטוח נוסעים ולאור העלות הגבוהה של בית החולים (כ-1,500 דולר), התובע ברח מבית החולים מבלי לשלם ומבלי להביא אישור כלשהו לענין התאונה. לאחר התאונה, התובע התקשר למעסיקו ודיווח לו על כך, ולאחר מכן חזר לארץ. יודגש, כי המעסיק לא ארגן לתובע פעילויות בטיול, לא שלח אותו להרצאות, ואף לא בא לבקר. כחצי שנה לאחר התאונה הוציא התובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה. טענות הצדדים בסיכומיהם לגרסת התובע, מאחר והמעסיק התעקש שהתובע יצא לנופש ואף מימן את הנופש והיה לו אינטרס רב שהתובע יצא לנופש - מדובר בפעולה נלווית לעבודה. אילולא יצא התובע לנופש, לא היה נפגע. התובע יצא לנופש עם חבר לעבודה, ומכאן שמדובר בגיבוש עובדים. לגרסת הנתבע - אין המדובר בפעולה נלווית לעבודה - אלא בנופש פרטי בסיני. הטיול התקיים מחוץ למקום עבודתו של התובע, לא שולם לתובע כל שכר עבודה בתקופת הנופש ולא די בכך שהמעביד דירבן את התובע לצאת לנופש כדי שיחשב כתאונה בעבודה. המעביד לא חייב את התובע לנסוע לסיני והתובע יכל לעשות שימוש בדמי ההבראה על מנת לנפוש במקום אחר, לרבות בישראל. על פי הפסיקה - במקרים של חופשה, בהם המעביד לא אירגן את החופשה, לא אירגן פעילות ולא פיקח על העובדים - אין מדובר בתאונה בעבודה. הגם אם למעביד אינטרס שהתובע יצא לנופש - מדובר באינטרס משני ועקיף בלבד. יתרה מכך, התובע לא המציא מסמכים כלשהם לענין התאונה או לענין הטיפול בבית החולים. דיון והכרעה התשתית המשפטית סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה שאירעה לעובד כ"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..." . בפסיקה נקבע כי אף פעילויות המתקיימות מחוץ למסגרת הזמן והמקום הרגילים של העבודה יכולות להיות מוכרות כ"פעולה נלווית לעבודה" הבאה בגדר סעיף 79 לחוק - זאת מקום שהפעילות היא בעלת זיקה לעבודה. כן נקבע, כי פעילויות כגון השתלמויות או אירועי נופש ורווחה, יכולות להוות חלק אינטגראלי מחיי העבודה במפעל אם מתקיימת הזיקה הנדרשת. בפסיקה ענפה של בית הדין הארצי ובראשה פסק הדין המנחה בעניין אילוז נקבע, כי סממן חשוב לבחינת הזיקה למקום העבודה הוא מידת העניין שיש למעביד בקיומה של הפעילות. מידת העניין שיש למעביד בפעילות צריכה להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי אמת מידה של סבירות כלפי אותו מעביד - וכל זאת בשים לב למטרות ענף ביטוח נפגעי עבודה. לצורך יישום מבחן זה נקבעו מספר מבחני עזר אשר יש בהם כדי ללמד על מידת העניין של המעביד, ובין היתר - מעורבות המעביד בייזום, ארגון ומימון הפעילות ותשלום שכר עבודה לעובד בגין ימי הפעילות. כן ניתן משקל לשאלות כגון השתתפותם של בני משפחה בטיול וקיומה של חובה לצאת לפעילות אם כי המשקל שיינתן לנתונים אלה ישתנה ממקרה למקרה. ההכרעה תהיה על פי משקלם המצטבר של הסממנים ואין חובה כי כל הסממנים יתקיימו בכל מקרה ומקרה. בשלב הראשון יש לבחון אם הפעילות בכללותה מקיימת את מבחן הזיקה למקום העבודה, ע"פ מבחני העזר שהובאו לעיל. משחלפנו על פני משוכה זו עדיין נשאלת השאלה אם הפעולה הספציפית במהלכה נפגע העובד מהווה חלק אינטגראלי מהפעילות הנלווית או שמא מדובר בפעילות פרטית אשר אינה חוסה תחת הפעילות הנלווית. מקום בו העובד נפגע בתאונה במהלך פעילות פרטית אליה נקלע ביוזמתו מחוץ למסגרת הפעילויות שנקבעו בתכנית הפעילות הנלווית - ניתקת הזיקה למקום העבודה והפגיעה אינה באה בגדרו של סעיף 79 לחוק. בהתייחס לאירועי נופש נקבע כי - "אין לשלול את היותו של אירוע פעולה נלווית לעבודה אך ורק בשל כך שהיה זה אירוע נופש לשמו. אירועים ממין אלה, שמטרתם גיבוש חברתי של העובדים, מהווים חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים המייחדת את חיי העבודה של המעביד ועובדיו במפעל". יישום הפסיקה בענייננו הנופש - פעילות נלווית לעבודה? במקרה דנן, ועל אף האינטרס של המעסיק כי התובע יצא לנופש על מנת לנוח, הרי שהמעביד כלל לא היה מעורב בארגון הנופש. ההפך הוא הנכון - התובע הוא זה אשר בחר את יעד הנופש, הוא זה שמצא סוכן שיארגן לו חבילה, וכל מעורבות המעביד היתה בכך שהוא נתן לתובע את דמי ההבראה במועד הרלוונטי, כדי שהתובע יוכל לשלם עבור הנופש. בפסק הדין בעניין רמי ביטון נקבע כי טיול אשר אורגן ע"י הועד, מומן ע"י העובדים ללא השתתפות המעסיק והיה על חשבון חופשתם של העובדים - אינו בבחינת פעילות נלווית לעבודה. יצוין, כי באותו מקרה העובדים עשו שימוש בכלי רכב מלווים של המעסיק וכן נטלו ציוד ממחסני המעסיק ועדיין לא היה בכך כדי לשנות. התובע יצא לנופש עם חבר לעבודה אחד בלבד, כאשר ענין זה לא היה ביוזמת המעביד אלא ביוזמתם הפרטית, כך שלא מדובר ב"גיבוש" של העובדים, ואף זה מחזק את המסקנה כי לא היה מדובר באירוע של המעביד - שאז היה מצופה שחלק ניכר יותר מהעובדים ישתתף בנופש. לעניין טענת התובע כי היציאה לנופש הייתה לצורך מנוחה ורגיעה - בפסיקה נקבע, כי העובדה שלמעביד נגרמת הנאה משנית מהנופש, בדמות 'החלפת אוויר' של עובדיו עדיין אינה הופכת את הפעילות לפעילות נלווית. כמו כן, מטבע הדברים, עובד מבצע פעולות שונות ומגוונות לצורך מנוחה והפגת מתחים מהעבודה, אך אף שזו המטרה עדיין אין בכך כדי לקיים את מבחן הזיקה למקום העבודה. מהאמור לעיל עולה כי לא קיימת זיקה בין הנופש ובין המעביד - ומשכך הנופש אינו פעילות הנלווית לעבודה ופגיעתו של התובע לא אירעה תוך כדי ועקב העבודה, כמצוות סעיף 79. הפעילות הספציפית בה נפגע התובע - הנסיעה במונית לים על האמור לעיל נוסיף, כי גם אם היינו קובעים שהנופש הוא פעילות נלווית לעבודה הרי שמהראיות עולה כי הפעילות הספציפית במהלכה נפגע התובע - נסיעה לים, הייתה פעילות פרטית של התובע, שכן במקרה זה ממילא לא היתה תוכנית נופש כלשהי. יצויין, כי בהתאם לפסיקה המפורטת לעיל - במקרים בהם עובדים נפגעים בנופש אשר הינו פעילות נלווית לעבודה בעודם מבצעים פעולות שלא אורגנו על ידי המעסיק ואשר לא היו חלק מתכנית הנופש - במקרים אלו, הפגיעה אינה נחשבת לפגיעה בעבודה. לאור האמור לעיל, אף הפעולה הספציפית במהלכה נפגע התובע נעדרת זיקה למקום העבודה ואף לאור זאת יש לקבוע כי התובע לא נפגע במהלך פעילות נלווית לעבודה. לסיכום - תביעתו של התובע נדחית מאחר ולא היתה זיקה בין הנופש בו נפגע התובע לבין עבודתו. אנו סבורים שלאור הפסיקה הברורה הקובעת מתי מכירים בפגיעה במסגרת נופש כפגיעה בעבודה, הרי שתביעה זו היתה מיותרת והיה ברור מלכתחילה, לאור הטענות העובדתיות אשר נטענו על ידי התובע במסגרת תצהירו, כי אין המדובר במקרה הנכנס בגדר המקרים אשר הוכרו בפסיקה כפגיעה בעבודה, ואשר על כן, יש מקום לחייב את התובע בהוצאות לטובת הנתבע, בסך של 1,000 ₪. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מתאריך המצאת פסק הדין. נופשהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה