קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה כדין של הודעה על קנס מינהלי: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי; ב"ש 131/09), במסגרתה נדחתה בקשת המערערת - רומירון בע"מ - להארכת מועד לצורך הגשת בקשה להישפט. התשתית העובדתית ביום 4.10.06 נערכה ביקורת בסניף מסעדת "למון גראס" בקניון עזריאלי בתל אביב, המצוי בבעלות המערערת. במקום נמצאו ארבעה עובדים זרים, אשר הועסקו לפי הנטען שלא כחוק. ביום 29.10.07 הוטלו על המערערת שלושה קנסות מנהליים, בסך כולל של 60,000 ש"ח (להלן: הודעת הקנס), בגין העסקת ארבעת העובדים הזרים בניגוד להוראותיו של חוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים). העבירות שיוחסו למערערת הן הפרת סעיף 1 ג' לחוק עובדים זרים (בהתייחס לחוזה עבודה בכתב); הפרת סעיף 1 ה' לחוק עובדים זרים (בהתייחס למגורים שאינם הולמים או תוך ניכוי העולה על הקבוע בדין כהחזר הוצאות מגורים); והפרת סעיף 2(ב)(9) לחוק עובדים זרים (בהתייחס לניכויים משכר העובדים שלא לפי הוראותיו של חוק הגנת השכר). הודעת הקנס נשלחה, ביום 2.11.07, בדואר רשום לכתובת "רומי רון בע"מ, למון גראס עזריאלי, קניון עזריאלי, ת"א", והוחזרה בציון "לא נדרש". המשיבה פירטה בהקשר זה כי "הודעת הקנס נשלחה לפי כתובת המסעדה בה נערכה הביקורת, מאחר ובהתאם לפלט רשם החברות הרלוונטי לתקופה בה נשלחה הודעת הקנס, לא עדכנה המערערת כל כתובת רשומה אחרת". ביום 25.8.08, לאחר שהחלו הליכי גבייתו של הקנס, פנתה המערערת למרכז לגביית קנסות בבקשה לביטול הקנס. לאחר שנענתה כי המרכז לגביית קנסות אינו הגוף המוסמך לדון בבקשה, פנתה ביום 6.11.08 לתובעת המוסמכת. ביום 26.11.08 נענתה על ידי התובעת המוסמכת כי הבקשה הוגשה בחלוף המועד הקבוע בחוק, וכי אינה רשאית לדון בה שכן "לא שוכנעה שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות בנקנסת...". התובעת המוסמכת פירטה, לגופה של הודעת הקנס, כי חוזי העבודה אותם הציגה המערערת אינם כוללים רשימת ניכויים משכר עבודה ואת חובת המעסיק בדבר הסדר ביטוח רפואי; כי משכרו של כל עובד זר נוכה סך של 500 ש"ח לחודש בגין מגורים בעוד שהניכוי המירבי המותר עמד על 448.51 ש"ח, וכי נוכו משכרם של העובדים הוצאות "אוכל, חשמל ומיסי עירייה" ללא התחייבות בכתב של העובדים כנדרש. ביום 20.4.09 הגישה המערערת את בקשתה, להארכת מועד לצורך הגשת בקשה להישפט, לבית הדין האזורי. במסגרת בקשתה טענה המערערת כי לא קיבלה מעולם את הודעת הקנס ולא ידעה עליה, וכי במועד הרלוונטי לא היו משרדיה בקניון עזריאלי אלא הועברו לכתובת אחרת במושב נתיב העשרה. המערערת פירטה בקשר לכך במהלך הדיון כי עקב טעות של רואה החשבון מטעמה, דווח על שינוי הכתובת לרשם החברות רק ביום 19.5.08 - מבלי שמנהלי המערערת היו מודעים לכך ומבחינתם סברו בתום לב כי הכתובת שונתה עוד קודם לכן. החלטת בית הדין האזורי בית הדין האזורי פירט בהחלטתו את הנתונים הבאים לגבי כתובתה של המערערת: במועד הרלוונטי להטלת הקנס, צוין בתדפיסי רשם החברות כי כתובתה של המערערת אינה ידועה. על אף זאת, אישור רשם החברות אשר הוגש לתיק בית הדין לימד כי כתובת משרדה הרשום של המערערת, החל ממועד היווסדה, הייתה "דרך מנחם בגין 132, קניון עזריאלי תל אביב", וכי רק ביום 19.5.08 שונתה הכתובת למושב נתיב העשרה. בנוסף, כאשר נחקרה מנהלת המערערת, גב' דנה מלכה, על ידי מפקחי התמ"ת, צוין - בעמוד הראשון של החקירה, תחת "פרטי המעסיק" - כי "כתובת המפעל" הינה "קניון עזריאלי ת"א". בית הדין קבע, על בסיס האמור לעיל, כי כתובת משרדה הרשום של המערערת במועד הרלוונטי הייתה בקניון עזריאלי בתל אביב, וכי הטענה בדבר העברת המשרד הרשום לנתיב העשרה לא הוכחה. לאור זאת, "מקורו של האיחור בהגשת הבקשה נעוץ היה בהתנהגות המבקשת עצמה, אשר לא דאגה לעדכון כתובת משרדה הרשום...". בית הדין הוסיף כי משלוח הודעת הקנס בדואר רשום למשרדה הרשום של המערערת מהווה "המצאה כדין", כאשר המערערת לא עמדה בנטל - הקבוע בסעיף 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1986 (להלן: תקנות העבירות המנהליות) - להוכיח שלא קיבלה את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בה. המערערת אף לא נימקה מדוע המתינה חודשים ארוכים לאחר קבלת תשובת התובעת המוסמכת, ועד הגשת בקשתה לבית הדין. לאור האמור לעיל, וכאשר לפי הפסיקה לא די באי ידיעת הנקנס על הודעת הקנס כדי להצדיק מתן הארכת מועד לצורך הגשת בקשה להישפט - החליט בית הדין לדחות את הבקשה. בית הדין הוסיף כי בהתאם להנחיות הפסיקה, אינו נכנס בשלב זה לדיון בטענות המערערת לגופן של הודעות הקנס. עם זאת ציין כי לא נפל פגם טכני בהודעת הקנס, שכן צוינו שם המפקח, תפקידו וחתימתו ולא הוכח כי לא היה מוסמך להטיל את הקנס באותו זמן. טענות הצדדים המערערת טוענת, כי לא היתה כל הצדקה לקביעתו של בית הדין האזורי כי משלוח הודעת הקנס, כפי שנעשה, היווה "המצאה כדין". לגישתה, גם אם נתעלם משינוי משרדה הרשום מהטעם שלא דווח במועד - הרי שכתובתה הרשומה אצל רשם החברות במועד הרלוונטי הייתה "דרך מנחם בגין 132 קניון עזריאלי תל אביב", ולא די לשלוח הודעת קנס לכתובת "קניון עזריאלי" ותו לא, בלא לציין כתובת מסודרת. המערערת מדגישה כי קניון עזריאלי "מורכב מאלפי משרדים וחנויות ושני בניינים". המערערת מוסיפה כי חובת ההגינות בה מחויבת המשיבה, הצדיקה כי יבוצע על ידה מאמץ נוסף לצורך מסירת הודעת הקנס, בפרט בהתחשב בגובהו. המערערת מדגישה כי שיתפה פעולה עם המשיבה במהלך החקירה, ומנהלת המערערת אף השאירה בידי החוקרים את מספר הטלפון הנייד שלה וכל שאר הדרוש לצורך יצירת קשר עימה. המערערת מוסיפה כי סכום הקנס בו מדובר עלול לגרום לקריסתה. המערערת טוענת עוד כי גם אם נרשם על גבי דפי חקירתה של מנהלת המערערת, בעמוד הראשון ובמקום המיועד לרישום פרטים טכניים על ידי החוקר, כי כתובת המערערת הינה "קניון עזריאלי" - אין בכך כדי להעיד כי מנהלת המערערת מסרה זאת - בכלל וככתובת למסירת מסמכים רשמיים בפרט. המערערת מדגישה עוד כי לא נעברו על ידה כל עבירות ביחס לעובדים הזרים שהועסקו על ידה, וכי הועסקו כדין ובהתאם לכל דרישות החוק. לגישתה, גם בשלב זה על בית הדין לבחון את טענותיה לגופן (עפ"א 21/05 מנחם לוין - מדינת ישראל, מיום 28.2.08; להלן - עניין לוין). המערערת טוענת גם לפגם שנפל בהודעת הקנס, כאשר גם לפי פסיקתו החדשה של בית דין זה (ע"פ 27/09 מדינת ישראל - מ.ע. גולן בע"מ, מיום 23.2.10) - הנטל להוכיח, כי החתום על הודעת הקנס היה מוסמך לפי דין להוציאה, מוטל על משרד התמ"ת. המשיבה תומכת בהחלטתו של בית הדין האזורי, מטעמיה. המשיבה מציינת כי לא נטען על ידי המערערת בבית הדין האזורי לפגם בהמצאה מחמת שהודעת הקנס נשלחה ל"קניון עזריאלי" ותו לא, ואף לא הובאה על ידה תשתית עובדתית לכך שנדרשים פרטים ספציפיים יותר לצורך משלוח דברי דואר בהתחשב בכך שהקניון "מורכב מאלפי משרדים וחנויות". המשיבה טוענת עוד כי אין רלוונטיות לגובה הקנס, שכן "המחוקק מצא שגם קנסות מנהליים קצובים גבוהים יותר דינם להיגבות בפרוצדורה המיוחדת ועל פי החזקות של המצאת דברי דואר החלים לגבי קנס מנהלי". הקריטריון היחידי שנקבע בפסיקה ומצדיק מתן הארכת מועד הינו הצדק סביר לשיהוי בהגשת הבקשה, כאשר הצדק כאמור לא הוכח על ידי המערערת. המשיבה סבורה כי אין רלוונטיות גם לסיכויי המערערת להצליח בטענותיה לגופו של הקנס, שכן "ההלכה קובעת כי אין מקום לבדוק בשלב זה סיכויים אלה אלא אם תובא בפני בית הדין קמא הוכחה ברורה וחד משמעית של חפותו של המערער", כאשר במקרה זה לא הובאה כל הוכחה כאמור. דיון והכרעה תכליתו של חוק העבירות המנהליות והמנגנון הקבוע בו בהתייחס להודעות קנס העבירות אשר יוחסו למערערת, מכוח חוק עובדים זרים, הן עבירות בגינן ניתן להטיל קנס בדרך מנהלית (סעיף 1(א) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985; להלן: חוק העבירות המנהליות או החוק; התוספת לחוק העבירות המנהליות; תקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - העסקת עובדים זרים שלא כדין), התשנ"ב - 1992). חוק העבירות המנהליות מאפשר הסבה של עבירות פליליות מסוימות - בדרך כלל עבירות "רגולטוריות" במהותן (בג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ. שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, מיום 2.8.11; להלן - עניין כל גדר) - לעבירות המטופלות במישור המנהלי. אחת הסיבות לכך הינה היקפי הביצוע הנרחבים של עבירות אלה, אשר יחד עם משאביהן המצומצמים של הרשויות גורמים ל"תת אכיפה" (שם). סיבה נוספת המוזכרת בפסיקה הינה רצון להימנע מהטלת כתם פלילי בגין עבירות "קלות באופן יחסי, שאין מטען מוסרי שלילי נלווה אליהן" (שם; כן ראו את בג"צ 2126/99 דה הס נ. עיריית תל אביב יפו, פ"ד נד(1) 468 (2000); עפ"א 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ - מדינת ישראל, מיום 12.3.06; להלן - עניין סיוון תכשיטים). מטרתו המוצהרת של החוק הינה לפיכך "להבטיח הליך מהיר, יעיל וסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה" (עניין כל גדר). חוק העבירות המנהליות מגדיר את הדרך הפרוצדוראלית המדויקת להטלת הודעות קנס ולטיפול בהן, מתוך מטרה לאפשר את קיום מטרותיו אשר פורטו לעיל. בהתאם, קובע החוק כי הודעה על הטלת הקנס תומצא לנקנס לפי טופס שנקבע, ותכיל את הפרטים המצוינים בחוק (סעיף 8(ב)). מהמועד בו הומצאה לנקנס הודעת הקנס, וככל שהינו חולק עליה, עומדות בפניו מספר אפשרויות. אפשרות אחת היא להגיש בקשה לביטול הקנס (סעיף 8 א'(א)), תוך 30 יום מיום שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המנהלי, כאשר הגשת הבקשה אינה דוחה את המועד לתשלום הקנס (סעיף 8 א'(ד) לחוק העבירות המנהליות). אפשרות אחרת היא להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה, תוך פרק זמן מוגדר של 30 יום מיום שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס (סעיף 8(ג) לחוק), או תוך 30 יום מהמועד בו הומצאה לו החלטת התובע המוסמך לדחות את בקשתו לביטולו של הקנס (סעיף 8 א'(ה) לחוק). בפסיקה הודגשה חשיבות ההקפדה על המועדים הנקובים בחוק לצורך הגשמת תכליתו, נוכח המטרה לקיים הליך פשוט, מהיר ויעיל. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שלוח הזמנים אינו חזות הכול, ולכן קובע החוק גם מנגנון המאפשר הארכה של המועדים. בכל הנוגע להגשת בקשה לביטול הקנס, מאפשר סעיף 8 א'(ו) לחוק לתובע המוסמך "לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועד... אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". בכל הנוגע להגשת בקשה להישפט, מקנה החוק סמכות לבית הדין להארכת המועד, וזאת "כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א'(ו), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו" (סעיף 13(ב); נוסח זה הוסף לחוק בתיקון מס' 11 שפורסם ב"רשומות" ביום 17.1.10, וטרם לכן קבע הסעיף כי הארכת המועד אפשרית "מנימוקים שיירשמו"). האמור לעיל מעלה שתי שאלות מרכזיות, ונפרדות, בהן על בית הדין לדון בעת שמוגשות בפניו בקשות להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. השאלה הראשונה הינה מהי "המצאה" כדין, אשר תתחיל את "מרוץ 30 הימים" העומדים לנקנס לצורך הגשת בקשה להישפט. השאלה השנייה הינה השיקולים שיש לשקול, והאיזונים שיש לערוך, במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד. להלן נדון, בקצרה, בכל אחת מהשאלות. מה ייחשב כ"המצאה כדין" של הודעת קנס סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות קובע כי הודעת קנס יכולה להימסר "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה". הסעיף ממשיך וקובע כי שר המשפטים רשאי להתקין תקנות משלימות בעניין המצאת מסמכים, גם תוך סטייה מהוראות הסעיף (סעיף 35(ד) לחוק). תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, אשר הותקנו בהתאם לסמכותו של השר מכוח סעיף 35(ד) לחוק, קובעת כדלקמן: "הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם; היום העשרים לאחר המשלוח כאמור ייראה כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם". מכאן, שעצם משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה יוצר חזקה בדבר המצאתה כדין של ההודעה, אלא אם עמד הנמען בנטל והוכיח שלא קיבל את ההודעה "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם". עצם העובדה שההודעה חזרה בציון "לא נדרש" אינה מספקת כדי להפריך את חזקת ההמצאה; "התעלמות מהודעה על משלוח דואר רשום אינה אלא עצימת עיניים, שאינה יכולה להוות בסיס לטענה על אי המצאת הודעת הקנס" (עפ"א 44/06 שלום בוסקילה - מדינת ישראל, מיום 14.5.07). טרם הפעלת החזקה עלינו לוודא כי המען אליו נשלחה הודעת הקנס הינו "מענו" של הנקנס בהתאם להוראות החוק. בהתייחס לחברה קובע סעיף 1 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: חוק החברות) כי "מען" של חברה הרשומה בישראל הינו "מען משרדה הרשום". סעיף 123 לחוק החברות מבהיר כי "מיום שנרשמה חברה עליה לקיים משרד רשום בישראל שאליו ניתן להפנות כל הודעה לחברה" כאשר "הודעה על שינוי במענו של המשרד הרשום תימסר לרשם בתוך ארבעה עשר ימים לאחר השינוי" (ראו גם רע"פ 10428/07 אבן סלע בע"מ - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, מיום 25.3.08). בעניין שלפנינו, מענה הרשום של המערערת במועד הרלוונטי - לפי אישור רשם החברות אשר הוגש לתיק בית הדין האזורי - היה "דרך מנחם בגין 132, קניון עזריאלי, תל אביב". המערערת אמנם טענה כי שינתה את כתובת משרדה הרשום עוד טרם לכן, אך משלא הגישה על כך הודעה לרשם החברות בהתאם לדרישות החוק - אין לה להלין אלא על עצמה בקשר לכך. לפיכך ככל שהודעת הקנס הייתה נשלחת למען הרשום - קמה הייתה חזקה של המצאה כדין, והנטל היה עובר למערערת להוכיח כי לא קיבלה את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בה. אלא, שהודעת הקנס לא נשלחה למען המשרד הרשום, אלא באופן חלקי. כפי שעולה מהפירוט לעיל, הודעת הקנס נשלחה אך ורק ל"קניון עזריאלי, תל אביב" - בלא לפרט את שם הרחוב והמספר המהווים חלק בלתי נפרד ממענו של המשרד הרשום. גם אם ניתן להניח כי לעיתים די בכתובת כפי שצוינה על ידי המשיבה על מנת להביא את דברי הדואר ליעדם - איננו סבורים כי ניתן לבסס על כך חזקה בדבר המצאה כדין, על כל משמעויותיה המשפטיות. לאור זאת, נופלת במקרה זה חזקת ההמצאה מכוח סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות ותקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, ומניין 30 הימים לצורך הגשת בקשה להישפט - מכוח סעיף 8(ג) לחוק - אינו יכול להתחיל להימנות החל מהיום ה- 20 שלאחר המועד בו נשלחה הודעת הקנס. המשיבה לא העלתה כל מועד אחר בו ניתן, לטעמה, להתחיל למנות את 30 הימים האמורים, ומכאן שכלל לא הוכח איחור כלשהו בהתייחס להגשת בקשתה של המערערת להישפט. בהעדר המצאה כדין של הודעת הקנס, אף לא נכנסו לפועל המועדים הקבועים בחוק בהתייחס להגשת בקשה לביטול הודעת הקנס ולהגשת בקשה להישפט לאחר דחייתה של בקשה כזו, כך שלא ניתן להצביע על איחור גם מהיבט זה. משהמערערת לא איחרה בהגשת בקשתה להישפט, זכאית היא כי בקשתה תתקבל - בלא צורך לעבור משוכות נוספות כלשהן מכוח סעיף 13(ב) לחוק. סעיף 13(ב) לחוק נכנס לפעולה רק ככל שחל איחור בהגשת הבקשה להישפט בהתייחס למועדים הקבועים בחוק, אך ככל שלא מוכחת המצאה כדין - לא חלפו המועדים ואין איחור שיש להצדיקו. אין צורך לפיכך כי נמשיך ונדון בשיקולים השונים מכוח סעיף 13(ב) לחוק, ונתייחס לכך בקצרה להלן רק למען השלמת התמונה. השיקולים להארכת מועד - סעיף 13(ב) לחוק העבירות המנהליות בפסיקתו של בית דין זה נקבע בעבר כי אמת המידה - לצורך היענות לבקשה להארכת מועד להישפט - הינה "טעם מוצדק או סביר". כפי שהוסבר בעניין סיוון תכשיטים, מפי השופט רמי כהן: "על מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית הדין לדון בעניין על פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה - הצדק ראוי - להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. אין ספק, כי מדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי אין הכוונה כי ייפתח פתח בו כל דיכפין יטה וייכנס. נשוב ונדגיש, "המסלול המנהלי" הינו דרך המלך - בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות, ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל" (ההדגשות במקור). עוד הובהר בפסיקה, כי לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים אשר יצדיקו היענות לבקשה להארכת מועד להישפט, וכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. דרך כלל מצופה ממגיש הבקשה להראות כי התקיימו נסיבות חיצוניות, שלא היו בשליטתו, בגינן נגרם האיחור בהגשת הבקשה (עפ"א 22/05 צבי פוזננסקי - מדינת ישראל, מיום 12.3.06; עפ"א 14/06 ניסים סבן - מדינת ישראל, מיום 9.1.07; להלן - עניין סבן). שיקולים רלוונטיים אחרים שעשויים להילקח בחשבון - בתלות בנסיבות - הם חשיבות הסוגיה (עפ"א 12/05 איכרי ראש פינה אגודה שיתופית חקלאית - מדינת ישראל, מיום 10.5.06), או מידת האיחור. הרשימה, כאמור, אינה סגורה וכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו; שיקולים רלוונטיים נוספים יכולים להילמד, בהתאמות הנדרשות, גם מהפסיקה העוסקת בהארכת מועד להגשת ערעור ומהפרשנות שניתנה לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הקובע הוראה דומה. בעת הפעלת שיקול הדעת ובחינת המקרים הספציפיים יש לזכור כי מול האינטרס הציבורי במנגנון אכיפה פשוט, יעיל ומהיר, אשר נועד להגן על הערכים שבבסיס החוק הרלוונטי (ובעניינו - חוק עובדים זרים), עומדות זכויות משמעותיות דוגמת זכות הקניין, זכות הגישה לערכאות, זכותו של הנקנס לשם טוב וזכותו להליך הוגן בפני הרשות (עניין כל גדר). יש לבצע לפיכך איזון אינטרסים, אשר לוקח בחשבון את האינטרסים המשמעותיים הניצבים זה מול זה. כאמור לעיל, בשנת 2010 בוצע שינוי בנוסחו של סעיף 13(ב) לחוק, והנוסח הנוכחי קובע כי בית הדין רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט "כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א'(ו), בשינויים המחויבים", או "מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". על בית הדין לבחון לפיכך, בשלב ראשון, "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה" (כלשונו של סעיף 8 א'(ו) לחוק). גם אם הגיע למסקנה כי תנאים אלה לא מתקיימים, נותרה לו סמכות להאריך את המועד "מנימוקים מיוחדים אחרים..." (תיקון מקביל בוצע בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי). הצדדים במקרה שלפנינו לא התייחסו כלל להוראה החוקית המתקנת, לרבות השאלה האם אמור לחול שינוי במבחנים הפסיקתיים לאור התיקון החקיקתי, ולרבות שאלת המועד אשר ממנו ואילך יש להחילה (האם בהתאם למועד ביצוע העבירה; מועד הטלת הקנס; מועד הגשת הבקשה להארכת מועד לבית הדין; וכיו"ב). משלא נדרשנו לשאלות אלה לצורך הכרעה בעניין שלפנינו, נותירן לעת מצוא. המשיבה טענה כי המערערת "לא הצביעה על סיבות שאינן תלויות בה אשר מנעו ממנה מלקבל את הודעת הקנס המקורית", ומכאן שלא הוכיחה "טעם מוצדק או סביר לשיהוי". עם זאת, טענה זו מבלבלת במידה מסוימת בין שני שלבים שונים - השלב בו אנו בודקים אם ההמצאה של הודעת הקנס הייתה כדין או לא, והשלב בו אנו בודקים אם קיים טעם מוצדק לאשר את הגשת הבקשה באיחור. השאלה אם היו "סיבות שאינן תלויות במערערת" לאי קבלת הודעת הקנס היא שאלה מקדמית שנועדה לברר אם ההמצאה הייתה כדין אם לאו, ואינה יכולה להוות תשובה גם לגדר השיקולים שעלינו לשקול בעת הפעלת שיקול הדעת מכוח סעיף 13(ב) לחוק. היינו, גם אם הודעת הקנס לא הגיעה ליעדה מטעמים התלויים בנקנס, ולפיכך ההמצאה הייתה כדין - עלינו להמשיך ולשקול אם מתקיים טעם אחר, אשר מצדיק לפתוח את שערי בית הדין בפני הנקנס על אף האיחור, ולאפשר לו להתגונן מפני הודעת הקנס - בין "סיבות שלא היו תלויות במבקש" ושמנעו ממנו להגיש את בקשתו במועד (כלשונו של סעיף 8א'(ו), אליו מפנה סעיף 13(ב) בנוסחו החדש), ובין טעמים אחרים. המשיבה טענה עוד, כי לא ניתן להתייחס כלל לסיכויי ההגנה לגופה של הודעת הקנס, אלא בנסיבות חריגות בהן מובאת "הוכחה ברורה וחד משמעית לחפותו של המערער". אנו סבורים כי גישה זו מפרשת בצמצום רב מדי את הפסיקה בעניין זה, כפי שיוסבר להלן: א. ההלכה הפסוקה העוסקת בהארכות מועד להגשת ערעור על פסק דין קובעת כי יש לקחת בחשבון לא רק את הסיבות לאיחור, אלא גם את סיכויי הטענות לגופן, וזאת "כשיקול חשוב ומהותי" (עא"ח 14/07 לירן בריסק - המוסד לביטוח לאומי, מיום 29.4.07). גם אם האינטרסים המעורבים באותו הקשר אינם זהים, יש בכך כדי ללמד כי יש חשיבות רבה - טרם קבלת החלטה בדבר פתיחת שעריה של ערכאה שיפוטית - לתוכן הטענות אשר מבוקש להעלות בפניה, ועד כמה דיון בהן נדרש לצורך הגנה על זכויותיו המהותיות של הפרט. ב. בהתאם, בראשית פסיקתו של בית דין זה בהתייחס לסעיף 13(ב) לחוק הובהר - כמובן מאליו - כי יש לקחת בחשבון לא רק את הסיבות שגרמו לאיחור, אלא גם "את הטעמים לגופם, המשקפים לכאורה את סיכויי ההצלחה של המבקש" (עפ"א 15/05 ויקטור הלטאי מקסימיליאן - משרד התעשייה, המסחר והתיירות, מיום 26.1.06; כן ראו את עפ"א 11/05 אחים עובדיה שירותי ניקיון ושמירה בע"מ - מדינת ישראל, מיום 23.8.06; עפ"א 26/06 מדינת ישראל - נחום רזניק, מיום 12.12.06). ג. עם התרחבות מספר הבקשות להארכת מועד הסתבר כי בשלב המקדמי בו אנו עוסקים אין אפשרות - או הצדקה - לדון בטענות ההגנה לעומקן. הוברר, כי הנקנס אינו מקבל את חומר החקירה אלא באופן חלקי (עניין כל גדר), וממילא חומר החקירה אינו נפרס במלואו בשלב זה גם בפני בית הדין. בית הדין אינו יכול לפיכך, ואף אינו אמור, לקיים דיון ענייני בראיות - ובטענות ההגנה - לגופן, דיון שיתבצע רק ככל שתתקבל הבקשה להארכת מועד ויוגש כתב אישום. בהתאם, צומצמה האפשרות להיזקק לטענות ההגנה לגופן ונקבע כי "משלא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר... אין לייחס משקל לסיכוייו של המערער להוכיח טענותיו" (עניין סבן; עפ"א 24/08 מיכאל פרץ - מדינת ישראל, מיום 3.11.08; עפ"א 18/08 מעבדות גלקסי בע"מ - מדינת ישראל, מיום 9.11.08). ד. אלא, שהפסיקה לא חסמה באופן מוחלט את טענות ההגנה כשיקול רלוונטי. טענות ההגנה נותרו לכל אורך הדרך אחד השיקולים אותם יש לשקול, אך המשקל שניתן להן - במסגרת איזון האינטרסים - היה נמוך יותר. היינו, אין צורך לבצע הערכה של הראיות בכל מקרה ולנתח את סיכויי ההגנה, אך ככל שמובאת טענת הגנה משכנעת על פניה - יש לקחתה בחשבון. הדבר דומה למצבים אחרים בהם נדונות בקשות להארכת מועד (דוגמת הארכת מועד להגשת ערעור) - בהם נקבע כי ככל שהסיכויים לגופם גדולים יותר וזועקים יותר, כך ניתן להפחית בדרישת ההוכחה של סיבות מוצדקות לעצם האיחור, ולהיפך (והשוו לפסיקה העוסקת בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר בחלקה נקבע כי גם אם לא מוכחת סיבה מוצדקת לאיחור, יש לפתוח את שערי בית המשפט על מנת למנוע "עיוות דין" - ע"פ (ב"ש) 7436/06 כהן נ. מדינת ישראל, מיום 27.12.06; ע"פ (י-ם) 40395/07 גרין נ. מדינת ישראל, מיום 14.8.07). בהתאם, נקבע בעניין לוין כי "לא יעלה על הדעת כי בהתקיים טענות כה ענייניות ומהותיות לגבי עבירה שנטען כי נעברה על ידי אחר, וניתן תצהירו של אותו אחר, לא תינתן ארכה למערער לברר את עניינו בפני ערכאה שיפוטית". ה. במאמר מוסגר ראוי לציין בהקשר זה נתונים שהובאו על ידי המשיבה בעניין כל גדר, לפיהם "כרבע מהבקשות לביטול קנס מתקבלות", כאשר בית המשפט העליון הסיק מכך כי "נתון זה... עשוי גם להצביע על כך שמספר המקרים בהם נופלת טעות אצל הרשות אינו זניח...". בהשלכה לענייננו, וכאשר לוקחים בחשבון כי בקשות לביטול קנס המוגשות באיחור כלל לא נדונות על ידי התובע המוסמך (אלא אם מתמלאים תנאי החוק לכך כפי שפורט לעיל) - ניתן להניח כי מספר לא זניח של הודעות קנס, שמוגשות בהן בקשות להארכת מועד, הוצאו בטעות שלא נתגלתה על ידי המדינה או מתוך שיקול דעת מוטעה. ככל שנצמצם את הפתח המאפשר דיון בהן על ידי ערכאה שיפוטית, כך נאפשר מספר גדול יותר של מקרים בהם ייאלץ הפרט לשלם סכומים נכבדים ללא הצדקה. ו. כסיכום נקודה זו - בית הדין אינו אמור לאטום אוזניו לחלוטין מכל טענת הגנה לגופה, אלא לשקלל אותה במקרים המתאימים במסגרת כלל השיקולים, בהתאם לנסיבותיו של כל הליך, תוך לקיחה בחשבון של השלב המקדמי בו אנו מצויים, ובהתייחס בין היתר לאופי טענות ההגנה המועלות ועד כמה ניתן להעריכן בשלב מוקדם זה. עד כה שוכנע בית הדין רק במקרים חריגים - דוגמת עניין לוין - כי די בטענות ההגנה כדי להוות "טעם מוצדק או סביר", ונשאיר זאת לפסיקה לעתיד לבוא לקבוע אם ניתן להרחיב זאת למקרים מתאימים אחרים. בנסיבותיו של מקרה זה, המערערת הסתפקה בטענות בעלמא בדבר חפותה ולכן צדק בית הדין האזורי כאשר לא התייחס לכך. סוף דבר - הערעור מתקבל. המערערת - רומירון בע"מ - לא איחרה בהגשת בקשתה להישפט בגין הקנסות שהוטלו עליה ביום 29.10.07. אין צורך כי המערערת תגיש בקשה נוספת כלשהי והשלב הבא יהא הגשת כתב אישום על ידי המשיבה, כפוף לכל דין. בהתחשב בסוג ההליך, אין צו להוצאות. קנס מנהליקנסהמצאת כתבי בי דין