בנימוקיה לבקשה למחיקת הערעור על הסף טענה המשיבה כי פסק הדין הומצא למערער ביום 16.3.11 בפקסימיליה ולהוכחת טענתה היא צירפה אישור פקס הנושא את השעה 21:08 וכן הודעת דואר אלקטרוני משעה 22:53 המאשרת את קבלת פסק הדין ומתייחסת אליו. בתשובתו לטענת המשיבה טען המערער כי, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ניתן להמציא לו, באשר אינו מיוצג, כתבי בי- דין באמצעות הפקס וכי פסק הדין הומצא לו, לראשונה, על ידי מזכירות בית הדין ביום 27.3.11. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאת פסק דין בפקס: השופט שמואל צור בפנינו ערעור על החלטת רשם בית דין זה (השופט אילן סופר) מיום 8.5.11, בה התקבלה בקשת המשיבה לדחות על הסף ערעור שהגיש המערער על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 16.3.11 מן הטעם שהוגש באיחור, בהתחשב במועד בו נודע לו על פסק הדין של בית הדין האזורי בהבדל מהמועד בו הומצא לו פסק הדין. המערער הועסק כמנהל מטה הבחירות של המשיבה בבחירות למועצת עיריית פתח תקווה בשכר ובתנאים שסוכמו בין הצדדים. אין מחלוקת כי למעשה כל ניהול מטה הבחירות הוטל על כתפי המערער. כמו כן אין חולק שבין המערער למשיבה קיימת הכרות רבת שנים, במסגרתה הוא סייע לה ותמך בפעילותה הציבורית, לא פעם בהתנדבות. המערער טען כי הובטח לו שכר בסיסי של 5,000₪ לחודש לתקופת מערכת הבחירות. בנוסף, כך נטען, הובטחו לו סכומים חודשיים של 10,000₪ ככל שהרשימה תזכה בחצי מנדט ותהיה זכאית למימון חלקי מכוח חוק מימון המפלגות, וסך של 15,000₪ נוספים אם תזכה במנדט שלם למועצת העיר. המחלוקת נסבה על עניין הבונוסים לאמור - לטענת המערער הבונוסים צריכים להיות משולמים לו לכל אחד מחודשי עבודתו. המשיבה טענה כי מדובר בסכומים חד פעמיים. בית הדין האזורי (הנשיא מיכאל שפיצר; תיק דמ"ר 1763/09 ותע"א 6593/09) קבע כי המסמכים שנערכו בכתב על ידי המערער, אינם תומכים בגרסתו שהבונוסים בסך 10,000₪ ו- 15,000₪ הינם על בסיס חודשי. בית הדין קבע כי הבונוס - שמטיבו הוא חד פעמי - היה מותנה בהצלחת קמפיין הבחירות כך שהמערער היה מוכן גם לאפשרות שלא יקבל סכומים אלה כלל. בית הדין האזורי מצא כי בשכר אותו קיבל המערער מתמצה הגמול לו היה זכאי על פי סיכומי הדברים שנערכו בין הצדדים. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער וציין כי התנהלותו הכבידה על ניהול המשפט. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 16.3.11 וביום 27.4.11 הגיש המערער ערעור על פסק הדין. על רקע זה הגישה המשיבה בקשה לדחיית הערעור על הסף מן הטעם שהוגש באיחור. בנימוקיה לבקשה למחיקת הערעור על הסף טענה המשיבה כי פסק הדין הומצא למערער ביום 16.3.11 בפקסימיליה ולהוכחת טענתה היא צירפה אישור פקס הנושא את השעה 21:08 וכן הודעת דואר אלקטרוני משעה 22:53 המאשרת את קבלת פסק הדין ומתייחסת אליו. לפיכך, כך לטענת המשיבה, הערעור הוגש ביום 27.4.11 באיחור, ללא בקשה להארכת מועד ומבלי שהמערער הצביע על טעם מיוחד המצדיק את האיחור ולכן דינו להדחות על הסף. בתשובתו לטענת המשיבה טען המערער כי, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ניתן להמציא לו, באשר אינו מיוצג, כתבי בי- דין באמצעות הפקס וכי פסק הדין הומצא לו, לראשונה, על ידי מזכירות בית הדין ביום 27.3.11. לפיכך, כך טוען המערער, בהתחשב בפגרת הפסח, הוגש הערעור בזמן. בתגובה לתשובת המערער, טענה המשיבה כי המערער אינו מכחיש שידע עוד ביום 16.3.11, על תכנו של פסק הדין. עוד טענה המשיבה כי מאחר שהמערער לא הגיש את כתב הערעור במועד יש לתת ביטוי לאינטרס סופיות הדיון. הרשם קיבל את בקשת המשיבה לדחות את הערעור על הסף. בהכרעתו קבע הרשם כי מקום בו ידע המערער את תכנו של פסק הדין, הביע דעתו עליו והודיע כי יערער עליו, לא קמה לו ציפיה להמצאת פסק הדין במועד מאוחר יותר ועל כן יש למנות את המועדים להגשת הערעור ממועד ידיעת פסק הדין באשר "כלל הידיעה" גובר על "כלל ההמצאה". אשר להארכת המועד קבע הרשם כי המערער לא העלה כל נימוק העולה כדי "טעם מיוחד". אשר לסיכויי הערעור קבע הרשם כי הערעור נסב על ממצאים עובדתיים ובהם ממצאי מהימנות ובכגון אלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. על החלטה זו של הרשם הגיש המערער את הערעור שבפנינו. המערער חוזר על טענתו כי הגיש את הערעור בזמן, בהתחשב במועד המצאתו לידיו ביום 27.3.11. לטענתו, אם לא יתקבל הערעור, ייצא החוטא נשכר ותלקח ממנו זכות היסוד לערער. המשיבה תומכת בפסק דינו של הרשם. לטענתה, בנסיבות המקרה, גובר כלל הידיעה על כלל ההמצאה, במיוחד משום שהמערער לא כפר בעובדה שהתייחס לפסק הדין בו ביום שנשלח אליו בפקס ועל היותו בקי בתוכנו. על רקע ריבוי ההליכים בהם נקט המערער ולגופו של הערעור הנוכחי, חוזרת המשיבה ומבקשת לדחות את הערעור. לאחר שנתנו דעתנו לענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל יש לדחות את בקשת המשיבה לדחיית הערעור על הסף ולקבוע כי הערעור הוגש במועד. נעמוד להלן על עיקר טעמנו לפסיקה זו. תביעתו של המערער התבררה בבית הדין האזורי ונדחתה. פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן ביום ה - 16.3.11 בהעדר הצדדים. בו ביום העבירה המשיבה למערער את פסק הדין בפקסימיליה והמערער התייחס אליו בהודעת מייל ששלח למשיבה באותו יום. רק ביום 28.3.11 הומצא למערער כדין פסק הדין של בית הדין האזורי על ידי מזכירות בית הדין. המערער הגיש ערעור על פסק הדין ביום 27.4.11. לפי זה, בהתחשב במועד העברת הפסק לידיעת המערער בפקס (ביום 16.3.11), הוא הגיש את הערעור באיחור. לעומת זאת בהתחשב במועד המצאת פסק הדין לידי המערער על ידי מזכירות בית הדין (ביום 28.3.11) ובהתחשב בפגרת בתי המשפט שאינה נחשבת במנין הימים להגשת ערעור, הוגש הערעור במועד. לא יכול להיות ספק שהעברת פסק הדין של בית הדין האזורי לידיעתו של המערער ביום 16.3.11 אינה בבחינת המצאה כדין. כללי ההמצאה של כתבי בי-דין מעוגנים בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 וסימן ג'1 לאותו פרק עוסק בהמצאה באמצעות פקסימיליה (תקנות 497א' - 497ב'). לפי תקנה 497א'(א)- "בית משפט או עורך דין... רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין"..., כל זאת בכפוף לקיומם של מספר תנאים נוספים שפורטו בהמשך אותה תקנה. הואיל והמערער לא היה מיוצג, הרי מטעם זה בלבד לא ניתן היה להמציא לו כדין את פסק הדין בפקסימיליה. מעבר לכך, ספק גם אם התקיימו התנאים האחרים להמצאה בדרך זו הקבועים בתקנה 497א'. אין ספק שפסק הדין של בית הדין האזורי הומצא למערער ביום 28.3.11 על ידי מזכירות בית הדין. המצאה זו נעשתה כדין ובהתחשב במועד זה ופגרת בתי המשפט, הגיש המערער את ערעורו בזמן. השאלה שבפנינו היא אפוא האם, במקרה הנדון, יש למנות את הימים להגשת ערעור ממועד ההמצאה כדין או מן המועד בו "נודע" למערער תוכנו של פסק הדין. הרשם סופר סבר שבמקרה זה יש ליישם את "כלל הידיעה" ולהעדיפו על פני "כלל ההמצאה". אנו סבורים שבמקרה זה נכון היה ללכת בדרך המלך ולהחיל את "כלל ההמצאה". מניין הימים להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא 30 ימים מיום שימוע פסק הדין או - אם פסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים - מיום המצאתו למערער (תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991). עקרון זה חל גם בהליכים בערכאות השיפוט האחרות (תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). ככלל, יש לתת תוקף להוראות תקנות סדר הדין וליישם את הוראותיהן כלשונן וכרוחן. גישה זו כונתה בפסיקה "גישת ההמצאה". עם זאת, במרוצת השנים, התפתחה בפסיקה גישה לפיה ניתן, במקרים מיוחדים, למנות את הימים להגשת ערעור מן המועד בו הגיע פסק הדין לידיעתו של המערער, אף אם פסק הדין עליו הוא מבקש לערער הומצא לו במועד מאוחר יותר. גישה זו כונתה בפסיקה "גישת הידיעה". סקירה נרחבה על שתי גישות אלה ביחס למועד הקובע להגשת ערעור ועל היחס ביניהן, ניתן למצוא בהחלטתו המאלפת של רשם בית המשפט העליון (דאז) השופט יגאל מרזל (תיק רע"א 11286/05, אריק זמיר - בנק לאומי למשכנתאות בע"מ; החלטה מיום 8.7.07). על פי גישתו, הנסמכת על בחינת עיקר הפסיקה הנוגעת לעניין, יש להעדיף ככלל את גישת ההמצאה על פני גישת הידיעה. עם זאת, לפי אותה דעה, ניתן לתת תוקף ל"גישת הידיעה" במקרים חריגים ומיוחדים בהם קיים "דבר מה נוסף", כלשונו, המצדיק סטיה מן האיזון שערך מחוקק המשנה בדיני ההמצאה שבתקנות. מדובר במצבים מיוחדים בהם התנהגות לא ראויה של בעל דין הטוען לפגם בהמצאה עולה כדי השתק או חוסר תום לב (שם בסעיף 13). לדוגמה, כאשר בעל הדין (המערער) ידע על פסק הדין ואף נקט בעצמו פעולות והליכים מעת שידע על פסק הדין ויצר מצג כלפי הצד שכנגד אשר שינה את מצבו לרעה. או מקרה בו עברה תקופה ארוכה מאוד מאז נודע לבעל הדין על פסק הדין עד כדי כך שניתן לקבוע כי פעל בחוסר תום לב בהעלאת טענה שפסק הדין לא הומצא לו כדין. או כאשר התנהגות בעל הדין מערימה קשיים בלתי מידתיים על בעל הדין שכנגד ועל בית המשפט, או כשהיה פגם של מה בכך בהמצאה וכיוצאים באלה מצבים בהם קיימת הצדקה להרים את "מסך פורמליות" שבתקנות ולבחון את פני הדברים על פי העובדות המוכחות לאשורן, תוך מתן תוקף ל"גישת הידיעה" (ראה סעיף 14 להחלטתו). נדמה שגישה זו גם אומצה על ידי בית דין זה. כך, בפרשת שדה (עא"ח 18/07 ד"ר אילן שדה - אוניברסיטת בן גוריון; פסק דין מיום 13.3.08) נקבע העקרון כי "גישת הידיעה" תיושם במקרים חריגים בלבד בהם מתקיימים שני תנאים בסיסיים של ידיעה ממשית של בעל הדין על תוכן פסק הדין ואופן התנהגותו בניהול ההליכים מאז. כך גם בפרשת בית יוסף בע"מ (עא"ח 48/06 בית יוסף בע"מ - שרה חן; פסק דין מיום8.8.07), בו הועדפה אמנם, ברוב דעות, "גישת הידיעה" אך הערעור התקבל בסופו של דבר מטעם אחר, היינו - הוכרו נסיבות שהצדיקו הארכת המועד להגשת ערעור. הנה כי-כן, הכלל הוא שיש להעדיף את "גישת ההמצאה" הפורמלית על פני "גישת הידיעה", זאת בתנאי ש"גישת ההמצאה" אינה משמשת מנוף להתנהגות חסרת תום לב, בלתי מוצדקת או בלתי מידתית בצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי בית משפט. במקרה הנדון יש צידוק להעדיף את "גישת המצאה" על פני "גישת הידיעה". מדובר במערער שאינו מיוצג. פסק הדין של בית הדין האזורי הובא לידיעתו על ידי הצד שכנגד שלא בדרך הקבועה. גם אם נניח שהמערער היה מודע לתוכנו של פסק הדין בעקבות "המצאה" זו, הרי הוא לא היה מיוצג והוא יכול היה לצפות לקבלת פסק הדין באופן רשמי ומסודר ולכלכל צעדיו בהתחשב במועד ההמצאה כדין. מעבר לכך, המערער לא שקט על שמריו ולא עיכב את הגשת הערעור שלא לצורך או מעבר למידה הדרושה. המערער, בהתנהגותו, לא גרם לצד שכנגד כל עוול או ציפיה לגיטימית לחלוף תקופת הערעור. עניין לנו בערעור על פסק דין במערכת בתי הדין לעבודה, בה קיימת מידה מסוימת של גמישות בסדרי דין על מנת לאפשר לעובד - במיוחד אם אינו מיוצג - למצות את זכותו המהותית לערער. לכן, במקרה זה, אין לבוא חשבון עם המערער בשל כך בלבד שפסק הדין של בית הדין האזורי הובא לידיעתו במועד מוקדם שלא בדרך ההמצאה הקבועה בתקנות. במקרה זה, יש מקום לתת תוקף לזכותו הדיונית של המערער להסתמך על ההמצאה כדין של פסק הדין של בית הדין האזורי שנעשתה לו בזמן סביר לאחר מתן פסק הדין ולאפשר לו הגשת ערעור על הפסק בתוך הזמן הקבוע בהתחשב במועד ההמצאה. סוף דבר - הערעור מתקבל והחלטת הרשם הדוחה את הערעור על הסף - מתבטלת. אנו קובעים כי ערעורו של המערער הוגש בזמן והוא יטופל ככזה מכאן ואילך לפי סדרי העבודה בבית דין זה. המשיבה תישא בהוצאות המערער בערעור בסכום של 2,500 ₪. פקסהמצאת כתבי בי דין