קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת מקום עבודה הרעת תנאים / התפטרות בגלל מעבר מקום עבודה לעיר אחרת: 1. התובעת עבדה אצל הנתבעת, משך כ - 11 שנים בעיר מגוריה - ראשון לציון, עד התפטרותה לאחר שמקום עבודתה הועבר לעיר בת ים. השאלה העומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים היא זכאות התובעת לפיצויי פיטורים מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. 2. רקע עובדתי א. הנתבעת היא חברה העוסקת בשירותי הסעדה בבתי אבות, באזור בת ים והשרון. ב. התובעת, המתגוררת בראשון לציון, הועסקה על ידי הנתבעת כאחת עשרה שנים, מיום 1.1.98 עד יום 2.11.08. ג. מתחילת עבודתה, התובעת עבדה בבית האבות "עד מאה ועשרים", בראשון לציון. במהלך השנתיים האחרונות להעסקתה, הוצבה לעבוד בקפיטריה של בית האבות, ושעות עבודתה שונו ל - 7:30-11:30. ד. בית האבות בראשון לציון היה במרחק הליכה מביתה של התובעת. ה. בשלהי חודש ספטמבר 2008 (לטענת התובעת ביום 24.9.08 ולטענת הנתבעת ביום 22.9.08), הודיעה הנתבעת לתובעת כי החל מיום 28.9.08 תועבר לעבוד בבית האבות "מגדלי הים" בבת ים. השינוי במקום העבודה היה בשל הפסקת פעילות הנתבעת בבית האבות בראשון לציון. לתובעת הובהר כי תעבוד כמלצרית בחדר האוכל בשעות 10:00-14:00 ולחלופין בשעות 10:30-14:30. ו. התובעת הביעה מורת רוח מהמהלך שיזמה הנתבעת. בהסכמת הנתבעת, היא יצאה לחופשה עד ליום 22.10.08, אולם שבה לעבודה ביום 19.10.08, לאחר שהתבקשה לעשות כן (בשל מחסור בכח אדם אצל הנתבעת). ז. ביום 2.10.08 פנתה התובעת באמצעות ב"כ לנתבעת והודיעה כי העברתה לבית האבות בבת ים ואי תשלום רכיבים סוציאליים שונים מהווה הרעה מוחשית בתאי העסקתה ומשכך, ככל שלא תשנה הנתבעת דרכיה, היא תתפטר מעבודתה ביום 2.11.08. התובעת התחייבה להתייצב בבית האבות בבת ים למשך 10 ימים נוספים על מנת ליתן הודעה מוקדמת כחוק (נספח ד' לתצהיר התובעת) וכך עשתה. ח. לאחר הגשת התביעה העבירה הנתבעת לתובעת שיק על סך 573.80 ₪ בגין דמי חגים. ט. מתלושי השכר עולה כי התובעת היתה עובדת שעתית בשכר מינימום והצדדים לא חלקו על כך. 3. התביעה שבפנינו הינה לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה, פדיון הבראה, דמי חגים ופיצויי הלנת שכר. להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים 4. אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה. השאלה העומדת לדיון היא האם מדובר בהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים, מאחר שנעשתה בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. 5. לטענת התובעת, העברתה לבית האבות בבת ים מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, לאחר שבמשך אחת עשרה שנים עבדה במקום עבודה קרוב לביתה. עוד נטען כי היא זכאית לפיצויי פיטורים מאחר שהנתבעת נמנעה מלשלם לה זכויות סוציאליות שונות ונהגה להלין את שכרה. הנתבעת טענה כי העברת התובעת לבית האבות בבת ים מהווה חלק מהפררוגטיבה הניהולית. גם לגופם של דברים, העברת מקום העבודה מראשון לציון לבת ים, מרחק של כ - 15 ק"מ, אינה מהווה הרעה מוחשית. עוד טענה הנתבעת כי שילמה לתובעת את כל זכויותיה על פי הדין. 6. בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 נקבע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו, כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". על פרשנות סעיף זה עמד בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - טקין, (25.1.10), שם נקבע - "הזכאות לפיצויי פיטורין על פי סעיף 11(א) מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית צריך שאכן תתקיים "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה, להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את ההרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על ההתפטרות סעיף 11(א) (ראה דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כ"ז, 514). לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק (ראה דב"ע נו/228-3 רשות מעונות מרגלית - עליזה כהן (לא פורסם). התנאי השלישי לזכאות על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הינו קשר ישיר בין ההתפטרות להרעה. כדברי בית דין זה בדב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח', 261)." בהקשר של העתקת מקום העבודה על רקע של סגירת מקום עבודה קיים, נפסקו הדברים הבאים - "נראה לנו כי בנסיבות הענין יש לראות בהעברת המשיבה למקום עבודה חדש, המרוחק 27 ק"מ ממקום העבודה הקודם, משום 'הרעת תנאים מוחשית', וזאת בייחוד מהטעם שאין תחבורה ישירה לאותו מקום. הטלטלות יום-יומית בשלושה אוטובוסים, שעה שסביר להניח שהמתנה לכל אחד מהם אורכת אף היא זמן, לגבי עובד שהתקבל לעבודה במקום עבודה הסמוך לביתו, מהווה הרעת תנאים מוחשית. עיינו בפסק-דינו של בית המשפט העליון בפרשת יפה לב הנ"ל, ונראית לנו דעת המיעוט של השופט (כתוארו אז) לנדוי על דעת הרוב שהובאה על-ידי מ"מ הנשיא זילברג. באותו עניין נדרשה העובדת להעתיק את מקום עבודתה מבית ספר אחד למשנהו 'ודבר זה מאריך את משך נסיעתה הלוך ושוב לבית הספר וממנו בשעה ועשרים רגע בקירוב. יצויין כאן כי המשיבה היא אם לשלושה ילדים' (בעמ' 650). הגישה בה נקטה דעת הרוב, על-פיה תקום זכאות לפיצויי פיטורים עקב הרעת תנאים מוחשית רק במקרה בו מעביד מצר את צעדיו של העובד ומציק לו בעבודה על-מנת שיתפטר (בעקבות ע"א 62/400 תחנת קמח עין-חי - רובינשטיין, פ"ד יז 360, 363) - אינה ישימה עוד. ... בית דין זה פסק, יותר מפעם אחת, כי קיימת הרעה מוחשית בתנאי העבודה אף בנסיבות אחרות, לדוגמא, עקב פיגורים חוזרים ונישנים בתשלום שכר בשל מצוקה כספית אליה נקלע המעביד (דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי - מנחם שוורץ, פד"ע ג 318). עוד נציין, כי בית דין זה הכיר בעבר בשינוי מקום עבודה, אף כי המרחק ממקום מגורי העובדים למקום העבודה החדש היה קטן משמעותית מהמרחק קודם לכן, כהרעת תנאים מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים (דב"ע ל/13, 3-12 חברה לקונסטרוקציות ואינסטלציה כבדה בע"מ - נגרין יעקב ואח', פד"ע ב 12). הכלל הוא שבמקרה של התפטרות עקב הרעת תנאים מוחשית על העובד העומד להתפטר להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהיה לו הזדמנות לסילוק הסיבה (דב"ע מח/3-60, מח/3-174 טלסיס בע"מ - מיכאל רוגל, פד"ע כ 417 והמובאות שם). בענייננו לא היה מקום לדרוש מהמשיבה כי 'תתרה' במערערת טרם התפטרותה, מאחר שברור היה על פניו שהגן בו הועסקה באשקלון נסגר." (דב"ע נו/ 3-288 רשת מעונות מרגלית - כהן, (1996)) 7. יישום האמור לעיל על הנסיבות כאן, מביא למסקנה כי העתקת מקום העבודה אל העיר בת-ים היוותה הרעה מוחשית בתנאי העבודה של התובעת, זאת מהטעמים הבאים - א. לדעתנו, ההרעה המוחשית היא מעצם העובדה כי התובעת התגוררה במרחק הליכה מבית האבות בו עבדה (בראשון לציון), בעוד שעל מנת להגיע למקום העבודה החדש, בבת-ים, נדרשה לנסוע בתחבורה הציבורית, בשני אוטובוסים במשך כשעה וחצי לכל כיוון (סעיפים 8, 17 ו - 19 ונספחים ב'-ג' לתצהיר התובעת). טענת הנתבעת כי מדובר בנסיעה באוטובוס אחד בלבד לא הוכחה. לתצהיר התובעת צורפו פירוט שעות נסיעה ומסלולי הקוים שהציעה הנתבעת ומהם עולה כי אכן אין קו אוטובוס ישיר אחד בין מקום המגורים ובין מקום העבודה החדש. ב. לא הוכחה טענת הנתבעת, לפיה הציעה לתובעת לנסוע באופן קבוע עם הממונה עליה, ברכבה הפרטי, והתובעת סירבה. בתצהיר מטעם הנתבעת לא צויין כלל שמה של הממונה שהיתה אמורה להסיע את התובעת על בסיס קבוע. היא אף לא התייצבה להעיד בבית הדין. גם בחקירה הנגדית לא צוין שמה של הממונה ולגבי אורנה - שם אותו התובעת ציינה, נאמר כי הוצע לה תשלום נוסף עבור הסעת התובעת - גרסה שלא הועלתה לפני כן (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 9-14). לעומת זאת, התובעת חזרה באופן עקבי על גרסתה לפיה לא הוצע לה דבר ומשפנתה לממונה עליה, זו סירבה להסיע אותה באופן קבוע. בלשונה של התובעת- "ש. האם נכון שהציעו לך הסעה עם אורנה, מנהלת שיש לה רכב ת. בשום פנים ואופן לא. אני באתי לאורנה אמרתי לה את גרה בראשון. אמרה לי אל תבני עליי, איתי את לא תסעי. ... היא בפירוש לא הציעה לי. חד משמעית אמרה לי לא. אלי גם לא הציע לי דבר כזה. אמר תבואי ונראה מה נעשה איתך. ש. האם נכון שכל הענין הזה של המעבר והבעייתיות שלו היא בגלל שאת לא יכולה לעזור לביתך ת. זה בין היתר. השעות כל שעה לכוון בת ים, ניסיתי במשך חודש, שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור. עבדתי חודש או כמעט שלושה שבועות. ... ש. האם באת וביקשת אני לא יכולה לנסוע אני רוצה הסעה? ת. לא. ביקשתי מאורנה שהיתה ממונה עליי. אמרה לי אל תבני עליי. הבת שלו היתה מנהל. אף אחד לא ניגש והציע. ש. אמרת אני רוצה לעבוד בראשון. ת. לא נכון. אמרתי אלי אני לא יכולה להגיע לשם, הכוונים יהיו ארוכים בשבילי. ידעתי שיהיה לי קשה." (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 14-19, 24-28) בשקילת הראיות, אנו מעדיפים את גרסתה העקבית של התובעת על פני הגרסה הבלתי מפורטת המקורית של הנתבעת או הגרסה המפורטת והמאוחרת ששמענו בישיבת ההוכחות. ג. בדומה לנפסק בפרשת עליזה כהן, גם התובעת לא סירבה על אתר לעבור לעבוד בבת ים, אלא עברה לעבוד שם לפרק זמן של כחודש (חלק ממנו שהתה בחופשה), בו נסעה בתחבורה ציבורית. מכאן, שהתנגדותה לעבוד בבת ים לא היתה בעלמא, אלא לאחר שנסעה בפועל לעבודה מדי יום, התברר לה כי לא תוכל לעמוד בכך. ד. גם אם המרחק בין שתי הערים אינו גדול, את בחינת ההרעה בתנאי העבודה אין לבחון רק באופן אובייקטיבי, אלא אף באופן סובייקטיבי, על פי נסיבותיו האישיות של העובד שבו מדובר. במקרה שלפנינו, מדובר בעובדת שעבדה ארבע שעות ביום. משמעות העתקת מקום העבודה היא כי בגין יום עבודה של ארבע שעות, עליה להעדר מביתה לפחות שש או שבע שעות, במקום כארבע וחצי שעות, כפי שנהגה בפועל במשך כאחת עשרה שנים, וכל זאת ללא כל תוספת שכר. בהתחשב בשינוי משמעותי זה, בהתחשב בכך שמשך כאחת עשרה שנים התובעת הגיעה לעבודה ברגל וכן בעובדה כי במקביל הושיטה עזרה לבתה וטיפלה בנכדה, אנו סבורים שמדובר בהרעה מוחשית המזכה את התובעת בפיצויי פיטורים. ה. העובדה שהעתקת מקום העבודה היתה בשל אילוץ של הנתבעת, אינה שוללת את המסקנה כי מדובר בהרעת תנאי העבודה. עמד על כך בית הדין הארצי בפרשת עליזה כהן, כאשר קבע כי עובדת האילוץ בפניו עמד המעביד (שם - סגירת הגן באשקלון) שוקלת רק לגבי חובת ההתראה של העובד טרם התפטרותו, אך לא לגבי זכאותו לפיצויי פיטורים. 8. למעלה מן הצורך נוסיף כי איננו סבורים שההרעה המוחשית בתנאי עבודתה התבטאה גם בהורדתה בדרגה מאחראית קפיטריה למלצרית (סעיף 21 לתצהיר התובעת). התובעת העידה שביצעה עבודות מלצרות כגון הגשה ופינוי שולחנות, גם בקפיטריה בראשון לציון, שם לטענתה היתה אחראית קפיטריה (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 8-17). תיאור זה מתיישב עם גרסת הנתבעת כי מדובר בתפקידים דומים וכי ההבדל היחיד הוא שהקפיטריה בראשון לציון היתה קטנה, היו בה שולחנות ספורים ופעילות מועטה ועל כן לא היה צורך להציב בה יתר מעובדת אחת. זאת בשונה מהקפיטריה בבת ים, בה הוצבו ארבעה עובדים (סעיפים 6-7 לתצהיר מטעם הנתבעת ועמוד 11 לפרוטוקול, שורות 3-12). העובדה שבראשון לציון התובעת היתה עובדת יחידה בקפיטריה אינה הופכת אותה לאחראית במקום. הדבר אף עולה מתלושי השכר, המעידים על כך שגם בתפקיד 'אחראית קפיטריה', התובעת הועסקה בשכר מינימום בהקף של 4 שעות עבודה ביום. 9. נדגיש כי מהעדויות עולה שהתפטרות התובעת באה על רקע ההחלטה להעבירה לעבוד בבת ים ולא מסיבות אחרות (עדות התובעת בעמוד 3 לפרוטוקול, שורות 25-27). 10. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 16,920 ₪, כפי שתבעה. נבהיר כי הנתבעת לא חלקה על הסכום הנתבע, לא הציגה חישוב חלופי והסכום מתיישב עם נתוני המשכורת העולים מתלושי השכר שהוצגו. בהתחשב בכך שבין הצדדים נפלה מחלוקת של ממש לגבי עצם הזכאות, מצאנו להפחית את פיצויי ההלנה להפרשי הצמדה ורבית בלבד. 11. פדיון חופשה א. התובעת עתרה לתשלום פדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודתה האחרונות. הנתבעת טענה כי התובעת ניצלה ימי חופשה במהלך עבודתה והיא שילמה את פדיון יתרת ימי החופשה שנצברו לזכותה. ב. הנתבעת צרפה טפסי ריכוז משכורות של התובעת, הזהים לתלושי השכר שהתובעת הציגה. במסמכים אלה מצויין ניצול ימי חופשה וזיכוי היתרה, אולם אין בהם ציון של תשלום דמי החופשה בפועל ונראה כי השכר שולם רק בגין העבודה בפועל (השוו - הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958). גם הרישום של ניצול ימי החופשה מעורר תהיות. כך למשל, לא ברור כיצד יתרת ימי החופשה בחודש אוגוסט 2008 עמדה על 16 ימים ואילו יתרת הפתיחה בחודש ספטמבר 2008 עמדה רק על שלושה ימים, ללא תשלום דמי חופשה. נראה שמסמכים אלה תומכים בגרסת התובעת שהנתבעת לא שילמה לה דמי חופשה עבור ימי חופשה שניצלה בפועל. לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת לפיה תשלום פדיון חופשה בשכר האחרון מהווה את יתרת החופשה על פי דין. ג. לא מצאנו כי חישוב פדיון החופשה שנערך על ידי התובעת תואם את הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן - החוק). משום כך, ברכיב זה איננו מקבלים את התביעה במלואה, למרות האמור לעיל. על פי סעיף 3 לחוק, סך ימי החופשה להם התובעת זכאית במהלך שלוש שנות עבודתה בחברה, בהתחשב בויתקה, הוא 78 ימים (סעיף 3 לחוק חופשה שנתית - 25+24+23 ועוד יתרת פתיחה של 6 ימים - על פי נספח י' לתצהיר התובעת). ממספר זה יש לנכות פדיון יום אחד ששולם לה לאחר התפטרותה, היינו נותרה לפדיון יתרה של 77 ימי חופשה. על פי סעיף 10 לחוק, שווי יום חופשה לתובעת הוא 64 ש"ח (הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שב -12 החודשים שקדמו לחופשה (יולי - ספטמבר 2008), במספר תשעים). כלומר התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 4,992 ₪. 12. פדיון הבראה א. ברכיב זה נתבעו דמי הבראה בגין שבע השנים שקדמו להתפטרות התובעת. לטענת התובעת, היא עמדה על תשלום דמי ההבראה במהלך יחסי העבודה, במכתב הדרישה שנשלח עובר להתפטרותה, ולכן לא חלה ההוראה בצו ההרחבה לפיה תשלום פדיון הבראה ייעשה רק בגין השנתיים האחרונות לעבודה. בתצהיר התובעת נטענה טענה חלופית, לזכאות בסך 1,800 ₪ בגין השנתיים האחרונות להעסקתה, בשים לב לכך ששולם לידיה סך של 608 ₪ בגין רכיב זה בחודש ינואר 2008 (סעיפים 46-49 ונספח יא' לתצהיר התובעת). ב. בסעיף 7(א) להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, שהוראותיו הורחבו במסגרת צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (י"פ 4689 התשנ"ו, עמ' 189), נקבע - "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו." מלשון הסעיף עולה כי שאלת מועד הדרישה או התביעה לדמי הבראה אינה רלוונטית לשאלת הזכאות הרטרואקטיבית. כל שנקבע בצו הוא שלאחר סיום יחסי העבודה, הזכאות מוגבלת לשנתיים שלפני סיומם. משאין חולק כי במועד הגשת התביעה לבית הדין כבר הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, אין מקום לפסוק לתובעת דמי הבראה לתקופה העולה על שנתיים לפני התפטרותה. ג. מעיון בטופס ריכוז שכר שצרפה הנתבעת עולה כי בשנת 2008 שילמה לתובעת דמי הבראה בסך 1,224.58 ₪ (608.3 ₪ בחודש ינואר ו - 622.28 ₪ בחודש אוקטובר) ואילו בשנת 2007 לא שילמה לה דמי הבראה. לתצהיר התובעת צורף חישוב (נספח יא'), לפיו היא זכאית לפדיון הבראה בסך 1,800₪. חישוב זה לא נסתר על ידי הנתבעת. בהתחשב בכך ובעובדה שחישוב התובעת לא לקח בחשבון את התשלום באוקטובר 2008, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה, בניכוי הסכום ששולם כדמי הבראה בחודש אוקטובר, היינו: 1,178₪ שהם 1,800 ₪ שנתבעו בניכוי הסכום ששולם באוקטובר (622 ש"ח). 13. דמי חגים התובעת עתרה לתשלום דמי חגים בעבור תשעה ימי חג בגין שבע השנים האחרונות להעסקתה. התובעת לא ציינה מהם ימי החג בגינם הגישה תביעתה ואף בחקירתה הנגדית לא יכלה להסביר תביעתה ברכיב זו (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 4-12). הנתבעת צירפה לכתב ההגנה רישום של דמי החגים, על פי ימי עבודתה של התובעת. עד הנתבעת לא נחקר על רישום זה ומשכך האמור בו לא נסתר. מרשימה זו עולה כי התובעת זכאית לתשלום בגין שבעה ימי חג בסך של 579.6 ₪ ברוטו, סכום אשר שולם לתובעת לאחר סיום עבודתה ביום 30.3.09 (נספח ב' לכתב ההגנה). לפיכך, אנו דוחים את התביעה ברכיב זה. 14. פיצויי הלנת שכר התובעת טענה כי שכר חודש ספטמבר 2008 שולם לידיה באיחור, ביום 30.10.08, ומשכך עתרה לתשלום פיצויי הלנת שכר. מאחר שהתביעה לבית הדין הוגשה ביום 1.1.09, הזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה, בהתאם להוראת סעיף 17א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, הקובעת כי "הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי ... תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי." 15. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הארי ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים - א. פיצויי פיטורים בסך 16,920 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.11.08 ועד למועד התשלום בפועל. ב. פדיון חופשה בסך 4,992 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.11.08 ועד למועד התשלום בפועל. ג. פדיון הבראה בסך 1,178 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.11.08 ועד למועד התשלום בפועל. ד. הוצאות משפט בסך 6500 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הרעת תנאים