קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת גמלת שאירים: זהו ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות לפיה הופחתה קצבת השארים של המערערת מ- 65.33% ל- 45.33%. רקע עובדתי 1. מר מתתיהו שמואלביץ ז"ל (להלן: "המנוח") כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה החל מיום 24.2.80 ועד למועד בו פרש ביום 31.12.84, כשהוא כבן 65. 2. במסגרת כהונתו זו, ומכוחה של הודעת נציבות שירות המדינה מס' לז/73 מיום 14.6.77 שכותרתה: "שכר ותנאי שירות - מנהלים כלליים במשרדי ממשלה ונושאי תפקידים מקבילים", הוצמדו תנאי שכרו ופרישתו של המנוח, בהתאם לבחירתו, לשכרם של סגני שרים שהם חברי כנסת. הודעת נציבות שירות המדינה צורפה כנספח מש/1 לסיכומי המשיב. 3. מכוח הוראת סעיף 1 לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות שלטון, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק הגמלאות לנושאי משרה"), תנאי פרישתם של כלל חברי הכנסת נקבעים בהחלטות ועדת הכנסת בעניין גמלאות לחברי כנסת ושאיריהם. ואכן ועדת הכנסת הפעילה סמכותה וקיבלה את החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (חברי כנסת ושאיריהם), התש"ל - 1969 (להלן: "החלטת הגמלאות"). החלטת הגמלאות הינה הסדר אשר מעגן את הזכויות על פיו לקצבה ולהטבות נוספות למי שההחלטה חלה לגביו. אחת מההטבות שנקבעו בהסדר האמור לעומת תנאי הקצבה שנקבעו לעובדי מדינה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], התש"ל- 1970 (להלן: "חוק הגמלאות") כוללת שיעור קצבה גבוה יותר לכל שנת כהונה. 4. החלטת הגמלאות כללה בנוסחה המקורי את סעיף 3, שכותרתו " תוספת לקצבה בשל גיל" בנוסח זה: "חבר הכנסת לשעבר, שבשעה שחדל לכהן היה גילו למעלה מ- 55 שנה, תינתן לו תוספת על הקצבה שהוא זכאי לה לפי סעיף 2 בשיעור של 2% מהמשכורת הקובעת בעד כל שנת גילו שהייתה למעלה מ- 55 בשעה שחדל לכהן". החלטת הגמלאות צורפה כנספח ד' להודעת הערעור. בשנת 1973 תוקן סעיף 3 להחלטת הגמלאות ובמקום גיל 55 שהיה קבוע בו במקור, נקבע גיל 50 כגיל שמעליו ניתן לקבל תוספת קצבת גיל. 5. סעיף 3 בוטל לחלוטין על ידי ועדת הכנסת בתיקון מקיף להחלטת הגמלאות שתחילתו ביום 1.11.86. בתיקון נקבעו הוראות מעבר לגבי חברי הכנסת שכיהנו בכנסת ה- 11 ובכנסת ה- 12. 6. ביום 21.10.84 ניתנה החלטתו המקורית של מר דב שטרסברג מנהל יחידת הגמלאות והרווחה בנציבות שירות המדינה, בעניין זכויותיו של המנוח, לפיה זכאי המנוח לקצבה בשיעור של 65.33% מהמשכורת הקובעת של סגני שרים, לפי פירוט כדלקמן: - בגין שירותו כמנכ"ל- 20%. - בגין תוספת גיל בהתאם לסעיף 3 להחלטת הגמלאות - 30% (2% עבור כל שנה מעל לגיל 50 (15 שנים). - בגין תקופת "שירות ביטחוני" - 15.33%. העתק ההחלטה המקורית צורפה כנספח ג' להודעת הערעור. 7. המנוח הלך לעולמו ביום 3.12.95. לאלמנתו של המנוח, המערערת בערעור דנן, שולמה קצבת שארים באותו שיעור לו היה זכאי המנוח וזאת בהתאם לסעיף 23 להחלטת הגמלאות, הקובע: "לשאיריו של חבר כנסת לשעבר תשולם ביום פטירתו של חבר הכנסת הקצבה שהייתה משתלמת לו...". 8. ביום 5.2.08 ניתנה החלטת הממונה על הגמלאות, המשיב בערעור דנן, ולפיה החל מחודש פברואר 2008 תופחת קצבתה של המערערת, באופן ששיעור הקצבה ייקבע ל- 45.33% בלבד. הסיבה להפחתה נומקה בכך שתוספת הגיל צריכה הייתה להיקבע לפי 2% בגין כל שנה מעבר לגיל 50 בה כיהן הזכאי לגמלאות בתפקיד המזכה בהתאם לפסק הדין בעניין שנן ,ולא 2% מעל לגיל 50 בעת הפרישה. (החלטת הממונה צורפה כנספח א' 1 להודעת הערעור). 9. המערערת פנתה באמצעות באת כוחה למשרד האוצר בבקשה לביטול ההחלטה. משנדחתה בקשתה הוגשה התביעה דנן. יש לציין כי הערעור המקורי הוגש לבית המשפט העליון, אולם בהחלטת המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין מיום 30.12.09 (ענמ"ש 3590/09) הועבר התיק לבית דין זה הואיל ומדובר בענין שיעור גמלת שאירים לאלמנתו של עובד מדינה, נושא הנתון לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. טיעוני המערערת 10. המערערת טוענת כי קביעתו של בית המשפט העליון בעניין שנן לפיה הפרשנות החדשה היא הפרשנות הראויה, נאמרה כאמרת אגב "מעבר לנדרש" ובכל מקרה לא נקבע, כי הפרשנות המקורית, היא הפרשנות הלשונית של סעיף 3, חורגת ממתחם הסבירות. לטענתה יש לפרש את הסעיף לפי הפרשנות המקורית כפי שעשה בית המשפט המחוזי בעניין שנן ולבטל את החלטת הממונה. 11. הממונה לא היה רשאי לשנות את ההחלטה המקורית, מכיוון שחקיקת הגמלאות (סעיף 40 לחוק הגמלאות וכן סעיף 50 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) התשמ"ה -1985), מגבילה את סמכות השינוי למקרים בהם התגלו בפני הרשות המוסמכת "ראיות חדשות" וכן בשל עיקרון הסופיות. בנוסף, בהיותו של הממונה "רשות שיפוטית" או "מעין שיפוטית", הרי שהחלטותיו אינן גמישות, ואין ניתן לשנותן בנקל. 12. ההחלטה המקורית ניתנה בהתאם לפרשנות הנוהגת באותה עת שאין לאיינה. אין הרשות רשאית לשנות החלטה שניתנה מתוך טעות שבהפעלת שיקול דעתה. עוד לטענתה, במקרה דנן לא התקיים אחד התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין אפשרות הרשות לחזור בה מהחלטה מוטעית. 13. אף אם ייקבע כי המדובר בהחלטה שבסמכות הממונה לשנותה, הרי ששינוי ההחלטה ייעשה במקרים מיוחדים ויוצאי דופן בלבד תוך בחינה ואיזון בין האינטרסים. בעניין שנן נקבע כי החלטת מנכ"ל משרד הפנם ניתנה בניגוד לחוק, מכיוון שעמדה בסתירה לחוות דעת משפטית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה משנת 1989. לעומת זאת בעניינו של המנוח, המועד הרלבנטי לקביעת שיעור הקצבה הוא מועד פרישתו, מועד שחל יותר מ- 4 שנים, לפני שניתנה חוות הדעת האמורה. בנוסף, אל מול האינטרס של מניעת קבלת כספים מהקופה הציבורית שלא לפי חוק עומדת למערערת הסתמכות על הקצבה וציפייה להמשכה הראויות להגנה הניתנת לזכויות קנייניות או מעין קנייניות. לטענת המערערת יש לראות במועד מתן חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי את "קו פרשת המים", שעד אליו יש לקבוע כי הפרשנות של סעיף 3 אותה יש להחיל היא הפרשנות המקורית וממנו הפכה היא לבלתי חוקית. 14. החלטתו של הממונה לשנות את החלטתו המקורית, שהיא החלטה מעין שיפוטית, לאחר כ- 23 שנים, בהסתמך על שינוי פרשני שנקבע לפני כ- 20 שנים, בהסתמך על נתונים מוטעים ולא בהסתמך על ראיות חדשות, אינה מסוג ההחלטות שהממונה מוסמך לקבלן. טיעוני המשיב 15. לטענת המשיב יש לדחות את הערעור על הסף מאחר וחלף המועד להגשתו. 16. לגופו של עניין, טוען המשיב כי השוני בנסיבות העובדתיות עליו מצביעה המערערת בין עניינה לעניינן של המשיבות בפרשת שנן אין בו להועיל למערערת, שכן גם בפרשת שנן נקבע כי ההחלטה בעניין שיעור קצבתו של המנוח שם ניתנה לפני שהתקבלה חוות דעתו של המשנה ליועמ"ש לפיה הפרשנות שנהגה עד לאותו מועד לעניין תוספת גיל הייתה שגויה, ובית המשפט לא ראה בעובדה זו כדי להשליך על הסמכות לשנות את ההחלטה במועד מאוחר יותר. 17. עוד נקבע בפרשת שנן כי הסמכות של רשות מנהלית לחזור בה מהחלטה בנוגע לשיעור גמלה, לאחר שחלפו מספר שנים ממועד קבלתה, מבוססת על הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981. כשם שבפרשת שנן נקבע כי הפרשנות ל"תוספת גיל" שבהתבסס עליה נקבעה הגמלה מלכתחילה הייתה בניגוד לחוק, כך גם בענייננו, עת המדובר בסעיף חוק זהה במהותו לסעיף שנדון בפרשת שנן. 18. בעניינה של המערערת בוצעו האיזונים הנדרשים בין האינטרסים הציבוריים לתקן החלטה שהתקבלה בניגוד לחוק ומניעת קבלת כספים מהקופה הציבורית שהמערערת אינה זכאית להם, לבין ציפיותיה הלגיטימיות של המערערת להמשיך ולקבל את הגמלה כפי ששולמה בעבר, ולכן נקבע כי ההפחתה בגמלתה תחול ממועד התיקון ואילך וללא דרישה להחזר רטרואקטיבי. 19. בהתאם להלכה הפסוקה,על הרשות מוטלת החובה לתקן טעויות שנפלו באופן ביצוע סמכויותיה. דיון והכרעה פרשת שנן 20. כאמור, בהחלטה המקורית שניתנה בעניינו של המנוח, בסמוך למועד פרישתו, נקבעה לו גמלה בשיעור 65.33% משכרו הקובע של סגן שר. החלטה זו ניתנה על סמך פרשנות סעיף 3 כפי שנהגה באותה עת. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה האם יכולה הרשות לחזור בה מההחלטה המקורית בחלוף מספר רב של שנים , באמצה פרשנות אחרת לסעיף ולאחר שנקבע שהפרשנות הישנה הינה פרשנות שגויה. 21. טרם נכריע במחלוקת לגופה, נבקש לעמוד על הנמקת בית המשפט העליון בע"א 3350/04 מנכ"ל משרד הפנים נ' איתנה שנן, פס"ד מיום 13.6.07 (להלן ולעיל: "פרשת שנן") בקביעתו כי הפרשנות החדשה הקושרת בין תוספת הגיל למשך הכהונה- היא הפרשנות הראויה יש לציין כי פסה"ד בפרשת שנן התייחס לסעיף 6 להחלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977, אשר תוכנו, מהותו ומתכונתו זהים לסעיף 3 להחלטת הגמלאות ומכאן מקור ההשוואה. ראשית קובע בית המשפט העליון כי מקריאת הסעיף כחלק מההסדר הכולל הקבוע בהחלטה עולה כי פרשנותו המקורית של משרד הפנים, לפיה ניתנת תוספת תשלום מבלי קשר למשך הכהונה אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם האמור בחוק . כאשר קוראים את האמור בסעיף 3 ביחד עם האמור בסעיפים הסמוכים לו מתקבלת תמונה שלמה אשר מעידה על הכוונה להעניק תוספת תשלום לאדם אשר סיים לכהן בתפקידו וגילו מעל לגיל 50. תוספת זו מוענקת מעבר לקצבה הבסיסית אשר מחושבת לפי מספר חודשי כהונתו של אותו אדם. ההיגיון מחייב, אם כך, כי אף את התוספת אשר מוענקת לאדם אשר סיים לכהן והוא מעל לגיל 50, יש לחשב בהתאם לתקופת כהונתו. 22. בית המשפט העליון למעשה אימץ ואישר את הפרשנות שניתנה לסעיף זה בחוות דעתו מיום 9.5.89 של מר יצחק אליאסוף, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז. בנוסף, קובע בית המשפט העליון כי הפרשנות המקורית שניתנה לסעיף אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם עקרון השוויון, שהינו עקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו. בית המשפט העליון מביא כדוגמא להמחשת הבעייתיות שבפרשנות המקורית את המקרה של ראובן ולאה: "ראובן כיהן כראש רשות מקומית במשך חמש שנים וסיים את תפקידו כאשר הוא בן 55 שנים. לפי הפרשנות אותה מציעות המשיבות יקבל ראובן כל חייו קצבה המורכבת מסכום בסיסי המחושב לפי מספר החודשים בהם כיהן וכן תוספת של 10% (2% עבור כל שנה מעל לגיל 50). לאה, כיהנה אף היא במשך חמש שנים כראש רשות מקומית וסיימה את תפקידה כאשר היא בת 60 שנים. בניגוד לראובן, לאה תקבל תוספת לסכום הבסיסי בשיעור של 20% ולא של 10% וזאת על-אף העובדה ששניהם כיהנו בתפקיד במשך פרק זמן זהה. יתרה מכך, לאה הייתה מקבלת תוספת לקצבתה בשיעור של 20% אף אם הייתה מכהנת במשך שנה אחת, היות ולפי עמדת המשיבות תוספת הגיל אינה נמדדת באופן יחסי למשך הכהונה. האם על ראובן לקבל קצבת גמלאות נמוכה מזו שלאה זכאית לה, אך בשל העובדה שסיים את תפקידו בגיל פחות מבוגר?". על שאלה זו עונה בית המשפט העליון בשלילה . לשיטתו, תכלית הסעיף שמטרתה לתמרץ את מי שבחר לשרת בעיסוק ציבורי ולתגמל אדם שסיים לכהן בתפקיד הציבורי בגיל מבוגר היות והוא עשוי שלא להיבחר בשנית ולהיתקל בקשיים במציאת עבודה חדשה לאחר סיום כהונתו. תכלית זו תוגשם גם אם נפרש את הסעיף לפי הפירוש הקושר בין שיעור התוספת לה זכאי ראש הרשות לבין משך הזמן שבו כיהן בתפקידו הציבורי. פירוש זה מועדף אף משום העובדה שהוא פירוש שוויוני יותר . מעמדה של חוות הדעת 23. חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, או מי מטעמו, משקפת את הדין הקיים או מפרשת אותו באופן מוסמך, כך שהיא מחייבת את כל רשויות הממשלה לפעול על פיה. (ראה לעניין זה פרופ' י' זמיר, הסמכות המנהלית, (כרך ב'), עמ' 776; יואב דותן, הנחיות מנהליות, עמ' 75, 77-78). על כך עמד גם בית המשפט העליון בפרשת שנן בקובעו : " בהנחיות המפורסמות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה נכתב כי: "על פי המסורת והנוהג בישראל, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כל המערכת הממשלתית, ופרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לחוק היא הפרשנות המוסמכת מבחינת רשויות השלטון, כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת" (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.0000). מעבר לכך, נפסק על-ידי בית משפט זה לא פעם, כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בנוגע לשאלה משפטית מסוימת, מחייבת את רשויות השלטון. כך למשל נאמר לגבי סוגיה זו בבג"ץ 4247/97 סיעת מר"צ נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 241, 277: "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, בכל הנוגע למתן חוות-דעת בדבר המצב המשפטי הקיים, אינם "יועצים" במובן השגור של המילה. חוות-דעתם מחייבת את הרשויות. עמדתם המקצועית היא עמדת הרשויות. דעותיהם האישיות של נבחרים או של עובדי ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוונטיות. בהפעילם את סמכויותיהם עליהם לקיים את חוות-הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו. בסמכותו הייחודית של היועץ המשפטי לממשלה - במקרים המגיעים להכרעה שיפוטית - לייצג בבית-המשפט את רשויות המדינה, ואגב כך לבקש את בית-המשפט לאמץ את עמדתו, אין כדי לגרוע מן הכלל המחייב את הרשויות לקיים את חוות-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. הפרתו של כלל זה - תוצאתה הבלתי נמנעת היא הפרה של חוקי המדינה ושל פסקי-הדין של בתי-המשפט, ובסופו של דבר פגיעה קשה בשלטון החוק...". בהתאם לכך נקבע בפרשת שנן, כי ההחלטה אשר ניתנה בניגוד לחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כמוה כהחלטה אשר ניתנה בניגוד לחוק. הסמכות לשנות החלטות שגויות או פסולות 24. ככלל, החלטה של רשות מנהלית אינה סופית, ובניגוד להליך משפטי, לא חל עליה העיקרון של גמר המלאכה (functus officio) (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב' עמ' 983-981). כן נפסק כי לא קמה לאדם זכות משפטית, להנצחת טעות שטעתה הרשות, בכך ששילמה לו תשלומי יתר בשכרו. (ע"ע 39/99 אסרף נ' מדינת ישראל, פד"ע לז' 179). 25. בע"א 433/08 נכסי י.ב.מ. בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים פד' לז (1) 337, סווגו סוגי הטעויות של רשות מנהלית וסוכמה ההלכה באשר ליכולתה של הרשות לחזור בה לגבי כל החלטה. אלה סוגי ההחלטות: א. החלטה הנוגדת את החוק או שיש בה בעליל חריגה מסמכות. ב. החלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית, שנעשתה בהיסח הדעת. ג. החלטה שיש בה משום משגה, במובן זה שהפקיד יישם בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המדיניות של משרדו או השתמש בשיקול הדעת באופן בלתי סביר. באשר ליכולת לשנות כל אחת מסוגי ההחלטות נקבע: "לגבי שני סוגי ההחלטות הראשונים, המוזכרים לעיל, תוכלנה רשויות הציבור בדרך כלל לחזור בהן מההחלטה המוטעית או הנוגדת את החוק ולגרום למתן החלטה אחרת תחתיה. ואילו לגבי ההחלטה מהסוג השלישי, הינו שיש בה משום "משגה" בשיקול הדעת בלבד - .... . כאן תהיה הרשות בדרך כלל קשורה בהחלטתה ובמיוחד כאשר האזרח הספיק כבר לפעול על פי ההחלטה המקורית". 26. מכאן כי ההחלטה המקורית שניתנה בענייננו לפיה חושבה תוספת הגיל של המנוח בגין כל שנת חיים מעל גיל 50, ללא קשר למשך כהונתו בפועל, נמנית על סוג הראשון בהיותה מנוגדת לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה וככזו אף מנוגדת לחוק. אין המדובר בענייננו בטעות שבשיקול דעת, אלא בהבנה לא נכונה של ההוראות המחייבות בהחלטת הגמלאות, שהביאה ליישום הנוגד את כוונת המחוקק ואת תכלית החקיקה. מסקנה זו אף קיבלה משנה תוקף בפסק הדין בפרשת שנן, שם נקבע: "בענייננו, מדובר בטעות אשר נכנסת לגדרה של הקטגוריה הראשונה מבין שלוש הקטגוריות היות והחלטת מנכ"ל משרד הפנים לפעול בניגוד לחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הינה, כאמור, החלטה הנוגדת את החוק. במקרים כגון אלו, בהם מדובר בהחלטה אשר ניתנה בניגוד לחוק, מחייב האינטרס הציבורי את תיקון הטעות". 27. כאמור, טוענת המערערת כי יש לאבחן את נסיבות פרשת שנן מעניינה שכן שם חוות הדעת של המשנה ליועמ"ש שניתנה במועדים הסמוכים למועדים בהם התקבלו ההחלטות נשוא אותה פרשה. ואילו ההחלטה המקורית בעניינו של המנוח התקבלה כארבע שנים לפני מתן חוות הדעת האמורה. אכן ההחלטה המקורית בעניינו של המנוח ניתנה לפני חוות הדעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אולם משניתנה חוות הדעת, היה מקום לתקן את ההחלטה בהתאם לאמור בה. מודעים אנו לכך כי תיקון הטעות לאחר כ- 23 שנה הנעשית בדרך של הפחתת הגמלה בשיעור ניכר, הוא בגדר פגיעה ממשית במערערת, אולם למרות הקושי אין להנציח את הטעות. הצידוק לתיקון ההחלטה קיים למרות חלוף הזמן והאיזון הנכון נעשה בקביעה כי התיקון יחול לגבי העתיד בלבד. נזכיר עוד כי גם בפרשת שנן, אחת מהחלטות המערער שהיא הרשות המוסמכת באותה פרשה, ניתנה מספר חודשים עובר לחוות הדעת הנ"ל. עניין זה לא נעלם מעינו של בית המשפט העליון שקבע: "קביעה זו נכונה הן לגבי ההחלטה בנוגע לקביעת זכאותו של מר אוריאלי לקצבה, אשר ניתנה לאחר מסירת חוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשרד הפנים והן לגבי ההחלטה בנוגע לקצבתו של מר שנן. אמנם ההחלטה בנוגע למר שנן ניתנה בטרם נמסרה חוות הדעת, אך על מנכ"ל משרד הפנים דאז היה להבין לאחר קבלת חוות הדעת כי קבע את שיעור הקצבה באופן שגוי ולתקן את החלטתו עוד באותה העת. יחד עם זאת, כפי שאדון בהמשך, העובדה שלא תיקן את ההחלטה באותה העת אין בה כדי להשליך על סמכותו לשנות את החלטתו במועד מאוחר יותר" . 28. עוד חשוב להדגיש כי המדובר בכספי ציבור, ועל כך נאמר: "כאשר בהוצאת כספי ציבור עסקינן, יש לדקדק כחוט השערה ולהקפיד מאד מאד על קיום כל תג ותג בהוראות שעל פיהן מוציאים את הכספים". (בג"צ 5605/00 עדנאן מטר ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נו (6) 890. (ראה עוד: בג"צ 585/01 אירית קלכמן ואח' נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח (1) 694, 711 ; בג"ץ 10777/03 ארצי ואח' נ' צה"ל ואח' ,מיום 25.11.09). כך נפסק בביהמ"ש העליון זה לא מכבר: "אכן, כלל הוא כי סטייה שלא כדין מגדר סמכותה ומדיניותה של רשות ציבורית בשימוש בכספי מדינה מחייבת תיקון מיידי, לבל תועצם הסטייה, ולבל תוגבר החריגה. משנתגלה פגם ביישום המדיניות והנהלים, מחובת הרשות לתקנו באופן מיידי: "מחובתה של הרשות הציבורית לפעול במסגרת סמכותה על-פי דין בביצוע תשלומים מקופת המדינה נגזרת החובה לתקן סטייה שחלה בנוהל התשלומים שהפעילה, שיש בה כדי חריגה מגדר הסמכות כאמור. מותר לרשות, ואף שומא עליה לומר, כלשונו של השופט ברנזון, "עד כאן ולא יותר. מלאה הסאה ואין להוסיף עליה" (בג"צ 301/69 שמילביץ נ' עירית תל-אביב, פד"י כד(1) 302, 305 (1970) (להלן: פרשת שמילביץ). ברי עוד, כי ביטול הפרקטיקה המוטעית, אין בכוחה להעניק לפלוני זכות שהדין אינו מכיר בה..." (בג"צ 10777/03 ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל, פסקה 33, 25.11.2009) (להלן: פרשת ארצי)). .................................... זאת ועוד, תיקון פגם מהותי בהתנהלות בלתי תקינה של הרשות, הסוטה ממדיניותה, אינו מצמיח טענה לגיטימית בפי הפרט כי זכות או ציפייה רכושית שקנה ייפגעו אם לא ימשיך לזכות בהטבות כספיות, המשולמות תוך חריגה מן הדין ומן הנוהל: "רשות ציבורית המגלה כי פעלה מחוץ לגדרי הדין, חייבת לתקן את נוהלי פעולתה, וליישר קו עם הוראות הדין המחייבות, המגדירות את מרחב כוחה וסמכותה. אך ברור הוא, כי בנסיבות כאלה, אדם אינו רוכש זכות מוקנית לקבלת תנאים מיטיבים שמקורם בפרקטיקה מוטעית, ולא עומדת לו זכות לחייב את הרשות להנציח גם להבא את טעותה. כך בהיבט דיני העבודה, וכך על-פי עקרונות המשפט המינהלי" (פרשת ארצי, פסקה 38; כן ראו: בג"צ 6522/06 כוכבי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 17-18 (22.4.2009); ע"ע 39/99 אסרף נ' משטרת ישראל, פד"ע לז 179, 186-188 (2001) (להלן: ענין אסרף); בג"צ 265/77 ועד מקומי סביון נ' שר הפנים, פ"ד לב(1) 566, 570 (1978); בג"צ 298/70 ה' ג' פולק בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד כה(2) 3, 8 (1971) (להלן: ענין פולק)). (בגץ 8634/08 שם טוב אלחננוב ואחרים נגד משטרת ישראל, מיום 16.11.10). 29. בהחלטה המקורית בעניינו של המנוח נפלה טעות בפרשנות החוק. האינטרס הציבורי בתיקון הטעות היא כי לא יוטל על הקופה הציבורית נטל גבוה מהנטל שמצא המחוקק לנכון להטיל עליה. כפי שראינו הפרשנות הראויה היא כי תוספת הגיל תהא תלויה במשך הכהונה, שכן היא מתווספת לקצבה הבסיסית, הנקבעת בהתחשב באורך הכהונה. אין זה סביר לתגמל נושאי משרה בעד שנים בהן כלל לא כיהנו כנושאי משרה. כך נקבע בפרשת שנן לגבי ראשי רשויות מקומיות והדבר נכון אף בענייננו. 30. באשר לטענת המערערת כאילו אין לממונה סמכות לקבל החלטה חדשה, אלא אם מתגלות נסיבות עובדתיות חדשות- הרי שגם דין טענה זו להידחות. הדין החל בענייננו הוא חוק הגמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון שאומץ כחלק מחוזה העבודה של המנוח ולא חוק הגמלאות הכללי, המתייחס לכלל לעובדי מדינה. עמד על כך כב' השופט ג'ובראן בפרשת שנן, לאמור: "סמכותה של הרשות המנהלית לשנות את החלטתה נובעת, במקרים כמו המקרה שבפנינו בהם אין הוראה מפורשת בדבר החקיקה המסמיך, מסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע כי: "הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה". 31. באופן דומה יש לדחות את טענתה המערערת בדבר הבטחה שלטונית. על פי ההלכה הכללית, הבטחת רשות היא בת תוקף אם: (1) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; (2) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (3) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (4) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. במידה שאחד התנאים הללו אינו מתקיים, רשאית הרשות לשנות או לבטל את ההתחייבות. (בג"ץ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד לט(1) 29, 36). בענייננו גם אם ניתן לראות את ההחלטה המקורית כהבטחה, יש צידוק חוקי לשנותה או לבטלה מאחר והיא נוגדת את הפרשנות הנכונה של החלטת הגמלאות. איזון אינטרסים סמכותה של הרשות לשנות מהחלטה קודמת, כופפת עצמה לנסיבותיו של כל עניין ועניין. הרשות לא תעשה שימוש בכוחה זה מעשה-שיגרה, שהרי שומה עליה להביא במניין את אינטרס הפרט. הפרט זכאי להניח כי מחזיק הוא בידו החלטה סופית ומחייבת, ורשאי הוא להסתמך על אותה החלטה ולתכנן את מהלכיו על-פיה. אשר-על-כן, לא תעשה רשות שימוש בסמכותה זו - לשנות מהחלטה קודמת לה השפעה על אינטרס הפרט - אלא באותם מקרים שבהם יגבר אינטרס הציבור על אינטרס ההסתמכות של הפרט. בנושא זה כותב פרופ' י' זמיר: "...אולם המצב שונה אם שינוי או ביטול של החלטה נובע רק מהערכה מחודשת של נסיבות שלא השתנו. במקרה כזה צריכה הרשות לנהוג איפוק רב בהפעלת הסמכות לשנות או לבטל את החלטתה. במיוחד כך אם אדם סמך על ההחלטה, פעל על פיה ויש לו ציפייה לגיטימית שההחלטה תעמוד בעינה. עם זאת, יתכנו מקרים בהם האינטרס הציבורי בשינוי או ביטול החלטה, אף ללא שינוי בנסיבות, יהיה ברור וחזק עד כדי כך שידחה את האינטרס הפרטי, לרבות הגנה על זכות הפרט. מבחינה עקרונית, בכל מקרה כזה יש לאזן בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי, כדי להחליט איזה אינטרס גובר, הפרטי או הציבורי. אך מבחינה מעשית נראה כי הכף נוטה בקלות רבה לטובת האינטרס הציבורי. אמנם בית המשפט מדגיש וחוזר ומדגיש את האינטרס הפרטי ביציבות ההחלטה המינהלית, ואף מציין וחוזר ומציין כי אין זה ראוי שהאזרח ייפגע כתוצאה משינוי ההחלטה, אם הסיבה לשינוי היא שהרשות קיבלה את החלטתה בקלות ראש או שגתה בהערכת הנסיבות. אך בפועל, גם אינטרס ציבורי שאינו חשוב ביותר, בזכות שינוי ההחלטה, עשוי לגבור על האינטרס הפרטי ביציבות ההחלטה" (י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב), בעמ' 1010-1009). 33. במקרה שבפנינו שוכנענו, כי באיזון שבין האינטרס הציבורי לתקן החלטה שהתקבלה בניגוד לחוק ובכך שהמערערת לא תקבל כספים מהקופה הציבורית שאינה זכאית להם ובין ציפיותיה הלגיטימיות של המערערת להמשיך ולקבל את הסכום שקיבלה לאורך שנים מבלי להיות חייבת בהשבת כספים למדינה - הפתרון שאומץ בהחלטת המשיב ולפיו תופחת הגמלה ממועד מתן ההחלטה ואילך מבלי שהמערערת נדרשה להשיב כספים ששולמו לה ביתר- הוא הפתרון הראוי והנכון. איזון דומה נעשה גם בפרשת שנן, וכך נקבע שם: "בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי האיזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרסים של המשיבות מוביל למסקנה כי מדובר במקרה חריג המצדיק את תיקון ההחלטה המקורית. ראשית, מעבר לאינטרס הציבורי בתיקון החלטה שניתנה בניגוד לחוק, קיים אינטרס ציבורי נוסף והוא תיקון ההחלטה על מנת שהמשיבות לא תקבלנה מהקופה הציבורית כספים אשר לא מגיעים להן לפי חוק. בנוסף, התחשב המערער בציפיותיהן הלגיטימיות של המשיבות להמשיך ולקבל את אותו הסכום שקיבלו בעליהן ולכן קבע כי ההחלטה לשנות את שיעור הקצבה תחול רק מיום מתן ההחלטה המתקנת ואילך ולא חייבן להשיב את הסכומים שקיבלו בניגוד לחוק. אני סבור כי פתרון זה מהווה איזון ראוי בין האינטרסים השונים ואין בו משום פגיעה בלתי מידתית בציפיותיהן של המשיבות או בזכויותיהן הקנייניות". סיכום 34. לאור האמור לעיל הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בטענה המקדמית לעניין האיחור במועד הגשת הערעור. משמדובר בערעור בתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. קצבת שארים