קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת הבטחת הכנסה בגלל יחידת מגורים: הרקע להגשת התביעה והליכי הדיון בה 1. התובע עובד אך אינו משתכר סכום המספיק למחייתו. הוא פנה לנתבע בבקשה להשלים את הכנסתו בדרך של גמלת הבטחת הכנסה. הנתבע מצא את התובע כזכאי לגמלה ושילם לו את הגמלה במשך שנים, כשמעת לעת (כנראה מדי שנה) הגיש התובע תביעה מחודשת לגמלה. 2. בחודש ינואר 2010, שב התובע והגיש תביעה מחודשת לגמלה, בהתאם להנחיות הנתבע. ביום 20/12/10, שלח הנתבע לתובע מכתב בלשון זו: "הגיני להביא לידיעתך כי בוצע עדכון בחישוב הכנסותיך עפ"י הערכת שומה שבוצעה לנכסי נדל"ן שלך. עדכון ההכנסות הוחל מ-2/10 יחד עם ביטול ההפסקה בזכאות. עדכון ההכנסות מתוקף סעיף 9(א)9(ב)ו-9(ג) לחוק. עליך לפעול לרישום דירת הבן סולימאן על שמו ברשויות (מס רכוש, מנהל וכו') ולהמציא אישור המעיד על כך. אחרת - ילקח שווי זכויות הבניה שניתנו לו בחישוב הכנסותיך ללא הגבלת זמן.". כן נכתב במכתב האמור כי על ההחלטה האמורה של הנתבע ניתן "לערער" בבית הדין לעבודה. 3. התביעה שבפני הוגשה כנגד המכתב האמור של הנתבע. 4. משהתובענה הועברה לטיפולי, ביום הגשתה (29/12/10), לא עלה בידי להבין את מכתבו של הנתבע מיום 20/12/10. על כן, הוריתי לנתבע להודיע מה ההכנסות שהוא מייחס לתובע ומכח מה. 5. בתגובה, הגיש הנתבע, ביום 11/1/11 הודעה שלפיה התובענה לבית הדין הוגשה כנגד אי-תשלום הגמלה לחודש אוקטובר 2010, וזאת - בשל אי-המצאת מסמכים על ידי התובע, אלא שלאחר מכן התובע הגיש את המסמכים שנדרשו, והנתבע שילם לתובע את הגמלה גם בעבור חודש אוקטובר 2010, כך שכבר אין טעם לדון בתובענה, והתבקשתי למחוק אותה. 6. התובע התבקש להגיב על ההודעה האמורה של הנתבע, ובתגובה - הודיע התובע כי עד חודש ינואר 2010, קיבל התובע גמלה חודשית להשלמת הכנסה בסך של 2,295 ₪, וכי החל מחודש פברואר 2010, גובה הגמלה המשולמת לו הופחת לסך של 382 ₪. על כן, ביקש התובע להמשיך את הדיון בתובענה. 7. מהודעתו האמורה של התובע הבנתי כי המחלוקת בתובענה נרחבת יותר מאשר ניתן היה להבין מהודעת הנתבע מיום 11/1/11. על כן, ביקשתי שוב מהנתבע לקיים את ההחלטה מיום 29/12/10. 8. בתגובה, הגיש הנתבע כתב הגנה, תעודת עובד ציבור ותעודת שומה. מהמסמכים היה ניתן להבין שהנתבע מייחס לתובע הכנסה בשל מספר נכסי מקרקעין; יחידת מגורים בקומת המרתף של הבנין שבו מצויה דירת התובע, שווי זכויות הבניה של דירת בנו של התובע שנבנתה מעל דירת המגורים של התובע, וכן - חלק מהחצר של התובע, חלק שהנתבע ראה אותו כ"חצר עודפת". בענין שווי זכויות הבניה, הסביר הנתבע כי הוא רואה אותו כנכס רק מחודש פברואר 2010 ולא מלפני כן, וזאת - כדי שלא ליצור "חוב" לתובע לגבי התקופה הקודמת. 9. בהמשך, בעקבות החלטה נוספת שלי, מיום 21/2/11, התברר כי הודעתו המקורית של הנתבע, בענין הפסקת תשלום הגמלה בחודש אוקטובר 2010, בטענה של אי-המצאת מסמכים, וחידושה לאחר מכן, עם המצאת המסמכים - כלל אינה קשורה למחלוקת בתובענה (וטוב שהתביעה לא נמחקה לבקשת הנתבע מיום 11/1/11). המחלוקת, היא - אכן - בענין ייחוס ההכנסה לתובע מהנכסים המצויינים בסעיף 8 לעיל. זמן מה לאחר מכן, בעקבות המלצה נוספת שלי, הודיע הנתבע כי הוא מוותר על טענתו בענין החצר העודפת, כך שהמחלוקת היא רק בענין קומת המרתף ושווי זכויות הבניה. 10. התיק נקבע להוכחות ליום 12/7/10. בישיבת ההוכחות נשמעה רק עדותו של התובע. את הדיון בתיק קיימתי כ"דן יחיד", וזאת לבקשת ב"כ הנתבע ובלא התנגדותו של התובע, לאחר שהתברר שנציגי הציבור שהוזמנו לדיון, ואכן הגיעו לבית הדין, מצאו לנכון לעזוב את בית הדין לפני תחילתו של דיון זה, ולאחר שהשתתפו כחברי מותב בתובענות קודמות שנדונו באותו יום. אלה העובדות 11. התובע, יליד שנת 1957, נשוי ואב לילדים. הגדול, סלימאן (שייקרא להלן: "סלימאן"), יליד שנת 1987. בנוסף לסלימאן, התובע הוא אביהן של 3 בנות. אחת מהן נשואה וכנראה כבר אינה גרה עם התובע ועם אשתו. האחרות - הן ילידות השנים 1991 ו-1992 ומתגוררות עם התובע ועם אשתו. 12. התובע עובד כנהג הסעות. מדובר בעבודה במשרה חלקית. התובע משתכר סך של כ-1,700 ₪ לחודש. 13. הבית שבו מתגורר התובע, בנוי על קרקע שהתובע קיבל מאביו, עוד בשנת 1980. אביו של התובע בנה דירה קטנה, בת 2 חדרים. במהלך השנים, לאחר שהתובע התחתן, הוא הרחיב את ביתו, וגר בדירה מרווחת יותר. 14. בית התובע אינו רשום כבית משותף. יש בו קומות כאמור להלן: א. קומת מרתף שבה מצויים 2 חדרים, מטבח וחדר שרותים. שטח הקומה כ-27 מ"ר. קומה זו הושלמה לאחר השלמת הדירה שבקומת הקרקע. היא מצויה מתחת לחלק ממבנה הבית (הקרקע שם משופעת). פרטים על השימוש בקומת המרתף יובאו להלן. שווי קומת המרתף היה בפברואר 2010 בסך 180,000 ₪. ב. קומת קרקע - שאין חולק כי בה מצויה דירתו של התובע. ג. הקומה שמעל קומת הקרקע - נמצאת בשלבי בניה, ובה מיועדת להיות דירתו של סלימאן. היתר הבניה הוצא בשנת 2002, על שמו של התובע. מי שנושא בעלות הבניה הוא סלימאן עצמו (העובד ומשתכר). שווי זכויות הבניה של קומה זו, היה בפברואר 2010 בסך 71,000 ₪. 15. קומת הקרקע היא זו ששימשה באופן רגיל כדירת המגורים של התובע ובני משפחתו (אשתו וילדיו). גם כיום זו דירת המגורים של משפחת התובע. אולם, בחודש יוני 2010, לקתה אשת התובע בארוע מוחי, ובשל מצבה הבריאותי עקב אותו ארוע מוחי, היא אינה מצליחה להגיע לקומה זו. על כן, מאז - התובע ואשתו ישנים בקומת המרתף. 16. כאמור לעיל, הדירה שנבנית מעל דירת המגורים של התובע, מיועדת לסלימאן. היא נבנית על ידי סלימאן ועל חשבונו, על פי היתר בניה שהוצא על שם התובע, אביו ואשתו, עוד בשנת 2002. התובע העביר את זכות הבניה לסלימאן - בלא תמורה. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה אל מול זקיפת הכנסה בשל נכסים 17. סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (שייקרא להלן: "החוק" או "חוק הבטחת הכנסה"), קובע את שיעור גמלת הבטחת ההכנסה לזכאי, בהתאם למצבו המשפחתי של הזכאי ובהתאם לעילת הזכאות. 18. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה, לא יקבל את מלוא שיעור הגמלה שהוא זכאי לה, אלא רק את ההפרש בין שיעור הגמלה שהיה זכאי לה לולא הכנסתו - לבין הכנסתו. 19. סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו נכס. בסעיף 9(ג) לחוק, נאמר: "לענין סעיף זה, 'נכס' - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון, ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח. ...". 20. סעיף 9(ב)(1) לחוק מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס. שר העבודה והרווחה אכן השתמש בסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק, והתקין בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. בתקנה 10 לתקנות, נקבע - בין השאר - כאמור להלן: "(א) כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר. (ב) שווי הנכס לענין תקנת-משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, ובמיטלטלין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי.". 21. העולה מהאמור לעיל עד כה, הוא שנכון להביא בחשבון נכסי מקרקעין של המבוטחים כנכס שיש לחשב בגינו הכנסה רעיונית, אף אם אין מפיקים ממנו הכנסה בפועל, אך זאת - לא לגבי מקרקעין המשמשים למגורי המבוטח עצמו, אלא לנכסי מקרקעין אחרים. 22. לכאורה, על פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (שייקרא להלן: "חוק המקרקעין"), אין כלל מקום לראיית דירות נוספות באותו בנין, מעבר לדירת המגורים של המבוטח, כאילו הן דירות של המבוטח, וזאת מאחר של פי פרק ו'1 לחוק המקרקעין, מבנה שבו יש מספר דירות ואשר אינו רשום כבית משותף, יש להתייחס אליו כבית משותף מבחינת אפשרות הפרדת הבעלות בין הדירות השונות. אולם, בהתאם להלכה הפסוקה, בענייני הבטחת הכנסה, יש לבחון את הבעלות על "נכס" לאו דווקא על פי הוראות חוק המקרקעין. השיקולים בענין זה הם שונים. כך, למשל, קבע בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי - נימר (פס"ד מיום 14/4/02): "שאלת המפתח לדיוננו היא כיצד יש לייחס 'נכס' למבקש גמלה. האם, לצורך חוק הבטחת הכנסה יש לבחון את זכאותו של מבקש הגמלה לפי הבעלות שלו בנכס או שמא ניתן לייחס למבקש 'נכס' גם בנסיבות אחרות בהן אין לו בעלות בנכס. פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין זה נקטה גישה מעשית ומציאותית. בתי הדין קבעו כי, לצורך קביעת זכאותו של אדם לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה אין לבחון רק את זכות הבעלות הרשומה לפי חוק המקרקעין, אף שלרישום יש משקל ראייתי ... אכן, פסיקת בית הדין מפרשת את הוראת חוק הבטחת הכנסה לפי תכליתו כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה מקופת הציבור למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש - מקרקעין או מטלטלין לסוגיהם, אף אם הרכוש אינו רשום בשמו כדת וכדין.". 23. ההוראות בדבר נכסים שהיו שייכים למבוטח, אך כבר הועברו ממנו בלא תמורה לאחרים, מצויות בתקנה 11 לתקנות. כך, נאמר בה: "הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גימלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס - (1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגימלה; (2) אם הנכס הועבר לילדו, כל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1).". 24. להשלמת התמונה, ונוכח העובדה שתקנה 11(2) לתקנות משתמשת במונח "ילד", אבהיר כי המונח "ילד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, כשמדובר במי שהוא ילדו של המבוטח, על פי הגדרת "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. על פי אותה הגדרה, ככלל - "ילד" הוא עד מלאת לו 18 שנים. במקרים מסויימים יכול להיות גם "ילד" עד גיל 20 או 24 שנים (כשמדובר במי שעיקר זמנו מוקדש להשלמת לימודים או במי שמשרת שירות סדיר בצה"ל או בשירות לאומי וכד', אך הנתבע אינו טוען שבבניו של התובע התקיים תנאי כלשהו שמאפשר לראות בהם כ"ילד" לאחר שמלאו להם 18 שנה. 25. על סמך הוראות החיקוקים שנאמרו לעיל, אבחן להלן את המחלוקת ואכריע בה. בענין העברת זכויות הבניה לסלימאן 26. כאמור לעיל, התובע העביר - ללא תמורה - לסלימאן את זכויות הבניה של הקומה מעל קומת הקרקע. זכויות אלה שוות כסף. בנסיבות אלה, צדק הנתבע שהביא בחשבון את שווי זכויות הבניה (בסך 71,000 ₪), כנכס של התובע, שאותו הוא העביר לסלימאן. 27. מאחר שהזכויות הועברו לסלימאן בלא תמורה, חלות הוראותיה של תקנה 11 לתקנות. בהתאם להוראות אלה, יש לראות את הנכס כאילו הוא ממשיך להיות של התובע, במשך תקופה של 5 שנים (למעשה - אמורים לראות את הנכס כשייך לתובע כל עוד לא חלפו 5 שנים בין מועד העברת הזכויות לבין מועד הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, אך מאחר שהתביעה מוגשת מחדש מדי שנה, מדובר בתקופה שבכל מקרה אינה עולה על 6 שנים). הנתבע החליט, כאמור בכתב ההגנה, בתעודת עובדת הציבור ובהודעתו מיום 20/3/11, לחשב את חמש השנים האמורות, החל מחודש פברואר 2010, וזאת (כאמור בסעיף 3 להודעת הנתבע מיום 20/3/11), כדי שלא ליצור לתובע "חוב". התובע לא חלק על המועד שממנו יש לחשב את חמש השנים, ולא הביא ראיה כלשהי להראות מתי הועברו זכויות הבניה אל סלימאן. כשהוצא היתר הבניה, בשנת 2002, סלימאן היה כבן 15, כך שממילא לא היה ניתן לספור חמש שנים מאז הוצאת היתר הבניה, וזאת נוכח הוראת תקנה 11(ב) לתקנות והגדרת "ילד". על כן, איני סבור שעלי להתערב בהחלטתו האמורה של הנתבע. הנתבע היה רשאי לייחס לתובע נכס בשווי 71,000 ₪ עקב העברת זכויות הבניה לסלימאן, בלא תמורה, למשך 5 שנים. 28. עם זאת, ברצוני להתעכב על ההבדל שבין עמדת הנתבע כפי שהובעה במכתב הדחיה מיום 20/12/10 (עד כמה שניתן להבין אותה), לבין עמדת הנתבע כפי שהיא כיום - כעולה מהאמור בתעודת עובדת הציבור. במכתב הדחיה נאמר - כמצוטט לעיל - כי שווי זכויות הבניה שהועברו לסלימאן יחושב כנכס של התובע - "ללא הגבלת זמן" עד להסדרת רישום הזכויות על שמו של סלימאן. אם אכן כך התכוון הנתבע לנהוג, הרי שדרך זו אינה מתיישבת עם הוראות תקנה 11 לתקנות. תקנה 11 האמורה אינה קושרת בין רישום זכויות לבין מועד תחילת מנין חמש השנים. אולם, מהאמור בתעודת עובדת הציבור מיום 9/2/11, עולה כי הנתבע אכן שינה את טעמו. כעת הוא מייחס את הנכס האמור לתובע, לתקופה מוגבלת, בת 5 שנים, מיום 1/2/10 ועד יום 31/1/15. בכך - כאמור - איני סבור שנכון להתערב, ויש להשאיר החלטה זו על כנה. (במאמר מוסגר אציין כי הנתבע אינו עקבי בעמדתו בענין המועד שממנו נכון לבחון את חמש השנים על פי תקנה 11 לתקנות. בתובענה אחרת שנדונה בבית דין זה לפני זמן לא רב (בתיק ב"ל 14126-08-10 זועבי - המוסד לביטוח לאומי), המחלוקת היחידה שהיה צורך לדון בה, היתה בשאלת המועד שבו יש להחשיב את מתן זכויות הבניה לבנו של המבוטח כ"נכס" של המבוטח, ובאותה תובענה עמד הנתבע על טענתו שכל עוד לא הוסדר הדיווח לרשויות המס - אין להתחיל את מנין חמש השנים על פי תקנה 11 לתקנות. פסק הדין שניתן באותה תובענה (ביום 11/8/11), דחה את עמדתו האמורה של הנתבע, אך הנתבע לא השלים עם פסק הדין, וערער עליו (עב"ל 6533-10-11). אני תמה, במקצת, על הנתבע שבעניינו של התובע החליט (בצדק) לשנות את עמדתו המקורית והסכים להגביל ל-5 שנים את משך הזמן שבו יש לייחס את זכויות הבניה כאילו הן עדיין של התובע (באופן המתיישב עם תקנה 11 לתקנות), אף שהעסקה בין התובע לבין בנו טרם דווחה לרשויות המס, ובענין אחר - נותר בעמדתו המקורית וטען שכל עוד לא הוסדר הדיווח לרשויות המס - אין להתחיל למנות את מנין חמש השנים האמורות. אולם, תמיהה זו אמורה להעסיק את הנתבע, שמומלץ לו לבחון את שאלת עקביותו, ואינה אמורה להטריד את התובע, שבעניינו - כאמור - הגיע הנתבע למסקנה נכונה, וכאמור בתעודת עובדת הציבור - הגביל את משך הזמן לחמש שנים, כראוי). בענין קומת המרתף 29. מאחר שהתובע לא הביא ראיה על כך שקומת המרתף שימשה למגוריו, כחלק מדירת המגורים שלו, במועד כלשהו בטרם יוני 2010 (המועד שבו לקתה אשת התובע בארוע מוחי), אני סבור שאין להתערב בהחלטת הנתבע לראות קומה זו כנכס נפרד, לגבי התקופה שמחודש פברואר 2010 ועד חודש מאי 2010. 30. אולם, לגבי התקופה שמיוני 2010 ואילך, התובע ואשתו משתמשים בקומת המרתף כחלק מדירת המגורים שלהם. לפיכך, לדעתי, בתקופה שמיוני 2010 ואילך - אין לראות את קומת המרתף כחלק נפרד מדירת המגורים. התובע עושה בקומה זו שימוש למגורים. ראוי להדגיש כי השימוש שהתובע עושה בקומת המגורים לצרכי מגורים, אינו שולל את המשך השימוש בקומת הקרקע כדירת המגורים העיקרית. ילדיו של התובע עדיין ישנים בקומה זו. ניתן להניח גם שמרבית חפציהם של התובע ושל אשתו מצויים שם. העובדה שביוני 2010 עברו התובע ואשתו ללון בקומת המרתף, גרמה לכך שהחל מאותה עת, דירת המגורים של התובע משתרעת על פני שתי קומות (מדובר, למעשה, בקומה וחצי). על כן, לגבי תקופה זו - אין להביא בחשבון את שווי קומת המרתף, כאילו היא "נכס", באשר היא חלק מדירת המגורים. 31. ראוי להדגיש כי אף שהשומה מתייחסת ליום 1/2/10, הרי שהשמאי מטעם הנתבע היה מודע לכך שהתובע ואשתו משתמשים בקומת המרתף כחלק מדירת המגורים. הדבר נזכר בתעודת השומה מיום 19/9/10, ומשכך - גם לפקידת התביעות שערכה את תעודת עובדת הציבור. על כן, לדעתי, הנתבע לא נהג כשורה בכך שלא נתן משקל, בשיקוליו, לעובדת מגוריו של התובע גם בקומת המרתף. 32. ברור שאם בעתיד יפסיק התובע להשתמש בקומת המרתף כחלק מדירת המגורים שלו, יהיה הנתבע רשאי לשקול מחדש את השאלה אם מדובר ב"נכס", לצרכי הבטחת הכנסה. המשמעות המעשית של האמור לעיל 33. מהאמור לעיל עולה כי נכון לראות את שווי זכויות הבניה כ"נכס" של התובע, לתקופה שמיום 1/2/10 ועד יום 31/1/15, וכן - כי בתקופה שמיום 1/2/10 ועד יום 31/5/10, נכון לראות גם את קומת המרתף כ"נכס". 34. שווי זכויות הבניה, כאמור לעיל, הוא בסך 71,000 ₪. על כן, ההכנסה השנתית שיש לייחס לתובע בגין נכס זה היא בסך 5,680 ₪, וההכנסה החודשית היא איפוא בסך (מעוגל) של 473 ₪. הנתבע זכאי להפחית סכום זה מגמלת הבטחת הכנסה של התובע, ויהיה זכאי להמשיך להתחשב ב"נכס" שהוא זכויות הבניה שהועברו לסלימאן, עד יום 31/1/15. 35. שווי קומת המרתף, כאמור לעיל, הוא בסך 180,000 ₪. על כן, ההכנה השנתית שיש לייחס לתובע בגין נכס זה היא בסך 14,400 ₪, וההכנסה החודשית היא איפוא בסך של 1,200 ₪. הנתבע זכאי להפחית סכום זה מגמלת הבטחת הכנסה של הנתובע, לתקופה שמיום 1/2/10 ועד יום 31/5/10, אך לא לתקופה שמחודש יוני 2010 ואילך, כל עוד תמשיך קומת המרתף לשמש חלק מדירת המגורים של התובע. כאמור לעיל, הנתבע יהיה זכאי לשקול שוב את עמדתו בענין קומת המרתף, אם יתברר לו כי קומה זו הפסיקה לשמש כחלק מדירת המגורים. לסיכום 36. בהתאם לאמור לעיל אני מקבל את התביעה בחלקה ומצהיר כמפורט בסעיפים 33-35 לעיל. (אני חוזר על ההמלצה לנתבע לבחון את עמדותיו ואת שאלת עקביותו, כמומלץ במאמר המוסגר שבסעיף 28 לעיל). 37. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/12/11, אם לא ישולם לפני כן. 38. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. הבטחת הכנסה