קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת השלמת הכנסה בגלל נכס: השופט אילן סופר         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת אורית יעקובס, נציגי הציבור יפה קריספיל ואהובה ליפמן, ב"ל 1354/09, מיום 8/7/10), אשר  קבע כי הפחתת גימלת הבטחת ההכנסה של המערער על ידי המשיב בחודשים ספטמבר 2004- ספטמבר 2006 וינואר 2008 - ינואר 2009, עקב היותו בעלים של נכס, נעשתה כדין.          המערער הוא הבעלים הרשום של מקרקעין, הידועים כחלקה 47/1 בגוש 15576 בכפר מגאר (להלן: "הנכס"). הנכס כולל את בתיהם של המערער, אביו ושניים מאֶחָיו, והוא רשום במס רכוש בבעלות משותפת של המערער ושל אָחיו.             לצורך בחינת זכאות המערער לגימלת הבטחת הכנסה, חישב המשיב את שוויים של מחצית מבית האב, והאח שאינו בעלים, ומחצית משווי החצר העודפת, כנכסיו של המערער ובהתאם לכך נקבעה הכנסתו של המערער. הרקע העובדתי 3.         הרקע העובדתי כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי הוא כדלקמן: א.        המערער, יליד 1973, נהג מונית במקצועו. ב.       ביום 26/08/04, הגיש המערער תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. במהלך חודש ספטמבר 2004, נערכה בדיקת נכסי נדל"ן של המערער, אולם בשל שביתת שמאים, לא התקבלה הערכת שומה, ולכן שולמו למערער 80% משווי גמלה מחודש ספטמבר 2004 ועד ספטמבר 2006. ג.         ביום 27/01/08, הגיש המערער תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, וקיבל את הגמלה מחודש ינואר 2008 ועד חודש ינואר 2009 כולל. ד.        במכתב מיום 3/02/09, נדחתה פורמאלית תביעת המערער, בטענה שהוא אינו משתף פעולה, לאחר שלא התקבלו מסמכים שנדרשו ממנו, ביום 30/12/08 וביום 20/01/09, המעידים על רישום דירת אביו ודירת אָחיו על שמם, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה. בעקבות כך תשלום הגמלה הופסק. ה.       ביום 8/02/09, בוצעה שומה למקרקעין שעל שם המערער. מחישוב הכנסות המערער במחצית משווי זכויות הבניה של דירת האב ובמחצית משווי זכויות הבניה של דירת האח וכן בחצי משווי חצר עורפית, נמצא שהכנסת המערער עולה על גובה גמלת הבטחת הכנסה. ו.        במכתב מיום 30/04/09, הודיע המשיב למערער על הקטנת סכום גמלת הבטחת הכנסה, באופן רטרואקטיבי החל מחודש 9/04 ועד לחודש 9/06, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה. ז.       אין מחלוקת בין הצדדים לגבי השומה ושווי זכויות הבניה והחצר העודפת, אלא על נושא הבעלות בנכס. פסק דינו של בית הדין האזורי 4.         בית הדין קמא קבע כי המערער לא הצליח לסתור את חזקת רישום הבעלות בקרקע על שמו, ועל כן נדחתה התביעה. בדחותו את תביעת המערער, קבע בית הדין האזורי את הממצאים הבאים: א.        בית הדין קמא עמד על תכליתו של חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן: "החוק"), לאפשר לכל אדם קיום בכבוד. לאור תכלית זו, עמד בית הדין גם על הסייגים לזכאות, במקרים בהם לא נמצאה סיבה עובדתית או נורמטיבית למחויבות כאמור, ולא נמצא כי יש מקום לחיוב הקופה הציבורית בסיוע. ב.         בפסק דינו של בית הדין קמא נדונה תחילה שאלת הבעלות בנכס. בית הדין קמא מצא כי לאורך כל הדיון עלו סתירות, שלא יושבו, בין דברי המערער, בא כוחו ואבי המערער, לבין הראיות שהציג המשיב. בפסק הדין צויין כי מהצהרות שמסר המערער חמש שנים לאחר שהקרקע הועברה, כביכול, מבעלותו לבעלות אָחיו, עולה כי המערער מוסיף ומתייחס לנכס כאל רכוש משותף שלו ושל אָחיו (נ/4, וכן עמוד 9 שורות 24-33 לפרוטוקול הדיון מיום 13.4.10). ג. בית הדין קמא התייחס בפירוט לסתירות שעלו בגרסת המערער, באשר למימון הנכס, עבור מי הוא נרכש, על שם מי הוא נרשם ועוד. בית הדין אף ציין כי המערער ואביו הודו כי התנהלותם כלפי הרשויות בעניין רישום המקרקעין ברמייה יסודה (סעיף 6 לתצהיר אבי המערער). מסקנתו של בית הדין קמא מעדויותיהם של המערער ואביו, ומפרשת הראיות שנפרשה בפניו היתה כי לא ניתן לתת אמון בעדות המערער ואביו, וכי גרסתם בלתי מהימנה. ד.        בהכרעתו ייחס בית הדין קמא משקל מכריע לעובדה כי לפי אישור מס רכוש מחודש 03/08, המערער הינו הבעלים הרשום של הנכס (נ/5). זאת, בעוד את התביעה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה הגיש המערער ביום 26/08/04. אשר לטענת המערער כי העביר ללא תמורה את חלקו בנכס לאָחיו ביום 13.3.03 קבע בית הדין ראשית כי גרסה זו אינה מהימנה. עוד קבע בית הדין קמא, כי גם לו קיבל את גרסת המערער ואביו, הרי שלא עברו חמש השנים הנדרשות מכוח תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב - 1982, במקרה של העברה ללא תמורה של נכס, מיום העברת הנכס ליום הגשת התביעה לגימלה, כדי שלא נוסיף ונראה במערער כבעליו של הנכס. לעניין זה הוסיף בית הדין קמא התייחסותו לעובדה כי המערער לא הביא מי מבין אֶחָיו להעיד. לדברי בית הדין, מעבר לעובדה שלא נתן אמון בדברי המערער כי הוא העביר במתנה ללא תמורה את הנכס לאָחיו ג'יריס, יש ליתן את המשקל המתאים לכך שאֶחָיו של המערער לא באו להעיד בפני בית הדין, על מנת לתמוך בטענותיו של המערער כי הוא אינו הבעלים של הקרקע וכן יש ליתן את המשקל המתאים לכך שגם אביו של המערער, אשר כן התייצב להעיד, לא הותיר רושם מהימן. ה.        בית הדין קמא הוסיף והתייחס לרישומי מס רכוש שהציג המערער, מיום 22/01/08, אשר לטענתו מעידים כי הנכס אינו בבעלותו. בית הדין ציין כי מספר תעודת הזהות שנבדק אינו של המערער ועל כן אין במסמך זה כדי להוכיח דבר לגבי המערער או כדי לאשר שאינו הבעלים של המקרקעין הנדונים.   ו.        לאור כל זאת, קבע בית הדין קמא כי לא נסתרה החזקה לפיה המערער הינו בעלי הנכס, בהיותו הבעלים הרשום. מכאן, כי לעניין חישוב הכנסות המערער, הנכס שבבעלותו יובא בחשבון. כלל הוא כי חישוב הכנסות יכלול הכנסה רעיונית, אף אם אין בעל הנכס מפיק מכך הכנסה, ובכלל זאת דירות נוספות המצויות על חלקת המבוטח, שאינן משמשות למגוריו. בשטחו של הנכס שבבעלות המערער, ואָחיו מצויות שתי דירות נוספות של בני משפחה, וחצר עודפת. על כן, סבר בית הדין קמא כי צדק המשיב עת הביא בחשבון את שווי מחצית מאלו, לצורך קביעת גמלת ההכנסה של המערער. ז.         מכל הטעמים הללו דחה בית הדין קמא את תביעת המערער בקובעו כי הפחתת גימלת הבטחת ההכנסה בגין בעלות בנכס נעשתה כדין. טענות הצדדים בערעור 5.         המערער טען כי שגה בית הדין קמא בקביעותיו בדבר חוסר המהימנות של עדויות המערער ואביו, ובכך שהסתמך בפסיקתו רק על אישור מס רכוש מחודש 3/08 לפיו המערער הוא הבעלים הרשום של הנכס, תוך שהתעלם מיתר הראיות שהוצגו בפניו, המלמדות כי לא כך היא.             לטענת המערער אין די ברישום הפורמאלי בכדי להעיד על בעלות.             המערער טוען כי פעל בתום לב שעה שהעביר את הנכס לבעלות אָחיו בשנת 2003, שכן מדובר בנכס שאינו שייך לו מלכתחילה, והרישום על שמו נעשה רק בשל הסתבכות כספית של אביו. העברת הנכס לבעלות האח נועדה להשיב את המצב לקדמותו, שכן בפועל אין למערער זכות בעלות במקרקעין. 6.        המשיב תמך טענותיו באמור בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענת המשיב לא הוכח כי המערער אינו הבעלים של הנכס הרשום על שמו, ומשכך יש להביא בחשבון את שוויו של נכס זה לשם חישוב זכאותו לגימלת הבטחת הכנסה. 7. בדיון שהתקיים ביום 4.5.11 הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב. הכרעה 8.         לאחר עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים נחה דעתנו כי הוא ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991. על כך נבקש להוסיף את הערותינו הבאות. 9. נחזור על מושכלות ראשונים בכל הנוגע לתכליתה של גמלת הבטחת הכנסה. יפים לעניינו הדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין זהבה עמר: "חוק הבטחת הכנסה הינו חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינן גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעיקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ"רצפה" הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו, רמה מינימלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקיצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימלית. כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קיצבת הבטחת הכנסה." (עב"ל (ארצי) 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, מיום 15.3.05). 10. בענייננו, אין חולק כי הנכס רשום על שם המערער, וכי מדובר בנכס שממנו ניתן להפיק הכנסה. מנגד, טענת המערער, הן בפני בית הדין קמא, והן בערעור זה, היא כי הראיות בתיק מפריכות את החזקה בדבר רישום הבעלות. לטענת המערער הוכח כי על אף רישומו כבעל הנכס, הוא אינו נוהג בו כמנהג בעלים, ולצורך קיום תכליתו של חוק הבטחת הכנסה יש לבחון את שאלת הבעלות בנכס מבחינה מהותית ולא פורמאלית בלבד. 11. בית הדין קמא התייחס לטענות המערער בפירוט, תוך שקבע כי המסכת הראייתית שנפרשה בפניו מלמדת על בעלותו של התובע בנכס, וכי לא היה בראיות שהוצגו בפניו לסתור את החזקה לגבי הרישום של המערער כבעלי הנכס. בית הדין קמא התייחס למכלול המסמכים שהוצגו בפניו, תוך שפירט את הסתירות שמצא בין גרסאות המערער ואביו לבין מסמכים אלו, וקבע כי מטעמים אלו גרסת המערער ואביו אינה מהימנה. 12. מכאן, כי עיקרו של ערעור זה הינו בשאלות שבעובדה, ביחס לגרסת המערער לגבי שאלת בעלותו בנכס, כפי שמופיעה במסמך של מס רכוש (נ/5), וכנגזרת של שאלה זו נדרש דיון בשאלת מהימנות גרסאותיהם של המערער ואביו. בית הדין האזורי התייחס לסתירות הרבות שעלו בין גרסאות המערער ואביו לבין הראיות בתיק, באופן מפורט ומנה אותן אחת לאחת. המערער לא סיפק הסבר הולם לסתירות אלו, וגם במסגרת ההליך שלפנינו לא השכיל המערער לעשות כן. לא שוכנענו מטיעוני המערער כי עסקינן במקרה חריג אשר מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, מקום שאלו מבוססים היטב ובוארו בפסק דינו של בית הדין האזורי. 13. אשר לטענת המערער ביחס ליישום שגוי של ההלכות של בית דין זה  על עניינו של המערער, סבורים אנו כי דינה של זו להידחות, ונפרט.  המערער מתייחס בטענותיו להלכות קודמות לפיהן, לצורך הזכאות על פי חוק הבטחת הכנסה אין לראות ברישום של הבעלות כחזקה חלוטה. דא עקא, מקום בו מבוקשת הכרה או אי הכרה בזכות הבעלות של אדם בנכס, בניגוד לרישום קיים, נדרש בירור עובדתי של נסיבות המקרה. כך גם קרה בכל אחד מהמקרים אשר פורטו בפסקי הדין אליהם התייחס המערער. במקרה דנן, כפי שכבר פורט בהרחבה לעיל, בית הדין קמא דן בהרחבה, תוך התייחסות לראיות שהוצגו בפניו, וקבע כי טענות המערער לא הוכחו. במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יישום ההלכות הקיימות היה שגוי, שהרי המסד עליהן מבוססות ההלכות המאפשרות סתירה של חזקת הבעלות הוא הוכחת גרסה עובדתית סותרת. 14. אשר למסמכים הנוספים שמצויים בתיק, אשר לטענת המערער, יש בהם כדי לחזק את גרסתו, לא מצאנו כי ניתן לקבל טענה זו. בפרשת חטיב נקבע מפורשות כי : "בקשה לקבלת התר לבניית דירת מגורים אינה מולידה עדין כל זכות באותה דירה..." [עב"ל(ארצי)522/05 המוסד לביטוח לאומי-יוסף סעיד חטיב (24.07.07)(סעיף 9 לפסק הדין). בנסיבות אלו אין בהיתר הבניה שניתן על שם אחי המערער ביום 20.12.07 (ת/7), בהחלטת בית משפט השלום בבית שאן בדבר חריגות בניה מיום 22.2.07 (ת/8), בתדפיסי תשלום הארנונה למועצה (ת/9 - ת/11) או במכתב המועצה המקומית מגאר מיום  16.4.08  (ת/2), כדי להוכיח כי המערער לא נהג כמנהג בעלים בנכס. לעניין זה נבקש להדגיש כי אין חולק כי אָחיו של המערער הוא בעלים במשותף בנכס האמור, עוד מיום רישומו. המחלוקת בתיק זה היא בשאלה האם הועברה הבעלות ביתרת הנכס מהמערער לידי אָחיו באמצעות התצהיר מיום 13.3.03. משכך, היתר בניה על שמו של האח, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין שאלת הבעלות של המערער בנכס, אשר נבחנה על ידי בית הדין קמא. בהיותם של המערער ואחיו בעלים במשותף, יכול ויינתן היתר כזה על שם אחד מהם, מבלי שהדבר יאיין את זכות הבעלות של האחר. 15.      סוף דבר - לאור כל האמור לעיל,פסק הדין של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו והערעור נדחה ללא צו להוצאות. הבטחת הכנסה