קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפחתת קצבת נכות מביטוח לאומי בגלל חוב דמי ביטוח: השאלה העומדת להכרעתנו בתיק דנן הינה - האם ביום 22.7.05, בו אירע לתובע מקרה המזכה בגמלה, היה לו חוב של דמי ביטוח אשר הפיגור בתשלומו הצדיק הפחתה במחצית של גמלת הנכות לה נמצא זכאי; שמא היה לו במועד הקובע הסכם תשלומים תקף ולכן היה התובע זכאי לקבל את גמלת הנכות במלואה. משלא התגלעה בין הצדדים מחלוקת עובדתית לא נשמעו בפנינו עדויות, וקביעתנו מושתתת על טענות הצדדים והמסמכים שהובאו בפנינו, לרבות שתי תעודת עובד ציבור מהתאריכים 15.3.10 ו- 28.12.10 שנערכו בידי גב' אולגה לגר, מנהלת תחום בכירה ביטוח וגבייה, וכן תעודת עובד ציבור מיום 14.3.10 שנערכה בידי גב' צפורה משה, ממחלקת נפגעי עבודה בנתבע. העובדות שאינן שנויות במחלוקת וטענות הצדדים התובע יליד 1963, צבר משך מספר שנים חוב כלפי הנתבע, בגין פיגור בתשלום דמי ביטוח (תעודת גב' לגר, 28.12.10). בשנת 2004 חתם התובע עם הנתבע על שני הסדרים לתשלום החוב, אך לא קיים אותם (תעודת גב' לגר, 15.3.11). ביום 28.6.05, במסגרת הליכים לגביית החוב, נגרר רכבו של התובע. בו ביום ביקשה אשת התובע מהנתבע לשלם את החוב, ללא קנסות, בהסדר תשלומים. לשם כך, הגישה בקשה שאושרה, להסדר תשלומים חריג, במסגרתו ישולם החוב, שעמד אותה שעה על סך 83,304 ₪, ב-60 תשלומים בהוראת קבע (להלן - הסכם התשלומים). בהתאם, הורה הנתבע להמתין עם מכירת רכבו של התובע. ביום 11.7.05 הוגש לנתבע אישור על ביצוע תשלום ראשון לפי הסכם התשלומים ואשת התובע התחייבה להמציא לנתבע את טופס הוראת הקבע עד ליום 13.7.05. ביום 18.7.05 התקשרה אשת התובע וביקשה לדחות את המועד להגשת טופס הוראת הקבע עד ליום 21.5.05 (תעודת גב' לגר, 15.3.11). טופס הוראת הקבע לא הוגש מעולם לנתבע ולמעט התשלום הראשון, לא שילם התובע לנתבע כל תשלום נוסף בהתאם להסכם התשלומים. ביום 22.7.05 לקה התובע באוטם שריר הלב ופגיעתו הוכרה כפגיעה בעבודה (להלן - האירוע המזכה). התובע הגיש לנתבע תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה לו ביום 5.8.09 נכויות זמניות בשיעור 100% ו-50% ונכות צמיתה בשיעור 15% בתחולה מיום 22.1.06; בהתאם, שולם לתובע ביום 2.9.09 מענק חד פעמי בסך 47,300 ₪. הן התובע והן הנתבע השיגו על קביעת הועדה הרפואית מדרג ראשון. ועדה רפואית לעררים, אשר דנה בעניינו של התובע אישרה ביום 15.10.09 את קביעת הועדה הראשונה ביחס לנכויות זמניות, אך העלתה את שיעור הנכות הצמיתה ל-25% החל מיום 22.1.06. הואיל ודרגת נכות זו זיכתה את התובע בקצבת נכות חודשית, היה על התובע להשיב את מענק הנכות החד פעמי ששולם לו. כעולה מתעודת עובד הציבור של גב' משה, בחודש 10/09 היה התובע זכאי לקצבאות רטרואקטיביות בסך 84,672 ₪ (כולל הצמדה). סכום זה קוזז במלואו לטובת חובות התובע אצל הנתבע, כנגד הסכומים הבאים: מענק הנכות החד פעמי בסך 47,300 ₪, חוב מזונות בסך 5,930 ₪, חוב הבטחת הכנסה 1,696 ₪ וסך 29,746 ₪ בגין חוב במחלקת הגבייה, בשל אי תשלום דמי ביטוח. עוד מסרה גב' משה בתעודתה, כי נוכח קיומו של חוב בגין פיגור בתשלום דמי ביטוח, ובהתאם לסע' 366(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), עודכנה המערכת באופן שהופחתה מחצית הגמלה לה היה התובע זכאי. בעקבות העדכון, הופחתה הגמלה החודשית שמקבל התובע, מ-1,833 ₪ ל-917 וכן עודכן חובו של התובע והועמד על סך 24,913 ₪, נכון ליום 14.3.10. על החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו. נדגיש, כי התובע אינו חולק על הסכומים שצוינו לעיל ובתעודות עובדות הציבור, אלא אך על עצם ההחלטה להפחית את גמלתו במחצית. להשלמת התמונה נציין, שביום 15.8.05, לאחר שלא המציא התובע לנתבע טופס הוראת קבע ואף לא שולם התשלום עבור חודש 8/2005, בהתאם להסכם התשלומים, הודיע הנתבע לתובע על ביטול הסכם התשלומים שנערך עימו (נת/1). הנתבע הציג במסגרת תעודת עובד הציבור, אישור בדבר עריכת שבעה הסדרי תשלומים נוספים עם התובע לאחר הסכם התשלומים שלעיל - כולם בוטלו בשל אי עמידת התובע בהוראותיהם. לטענת הנתבע, בהתאם להוראת סעיף 368(ג) לחוק, משבוטל הסכם התשלומים רואים אותו כאילו הוא לא נערך כלל. מכאן, בהתאם להוראת סעיף 366(א)(2) לחוק, ולאור הפיגור בתשלומי דמי הביטוח בדין הפחית הנתבע את מחצית קצבת הנכות החודשית לה זכאי התובע. לטענת התובע, הפחתת גמלתו החודשית בידי הנתבע בוצעה שלא כדין, שכן במועד קרות האירוע המזכה, 22.7.05, לא היה לו כל חוב וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 368(א) לחוק, הקובעת, כי משנערך הסכם תשלומים, "יראו לגבי הזכות לגמלה...כאילו שולמו דמי הביטוח שלגביהם נערך ההסכם...". התובע הוסיף וטען, כי משפרע את התשלום הראשון בחודש 07/05, עובר למועד האירוע המזכה, כשמועד התשלום השני אמור היה להיות רק ביום 10.8.05, הרי שהסכם התשלומים עמד בתוקפו במועד הקובע, ועצם העובדה שהתובע לא המציא את טופס תשלום הוראת הקבע אינה מלמדת כי התשלומים לא נפרעו או כי לא היו נפרעים בזמן או כי הטופס לא היה מתקבל לולא קרות האירוע המזכה ביום 22.7.05. יחד עם זאת, מודה התובע כי לאחר 22.7.05 חדל מלקיים את תנאי הסכם התשלומים, לדבריו נוכח תאונת העבודה. דיון והכרעה "בחוק הביטוח הלאומי גלום רעיון נאצל המבטא את הערבות ההדדית שבינינו ואת מחויבות ישראל לתושביה. על פי אותו רעיון נגבים דמי ביטוח יעודיים לענפי הביטוח השונים מכל אחד מאיתנו, ואותם דמי ביטוח מחולקים על פי קריטריונים סוציאליים לנזקקים בחברתנו, הנכה, הקשיש המובטל, היתום, האלמנה, נפגע העבודה וכו'. אותה חלוקה שהיא תכלית החוק לא תוכל להיעשות ללא גביית דמי ביטוח מכלל ציבור המבוטחים..." עב"ל 1304/04 עמירם כץ - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, מיום 31.12.07) ובמקום אחר: "...הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק." דב"ע נז/0-150 אברהם מוזס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102. סעיף 366 לחוק דן בזיקה בין פיגור בתשלום דמי ביטוח והזכות לגמלה וקובע כדלקמן: "(א) קרה מקרה המזכה לגמלה וקיים אותה שעה חוב של דמי ביטוח והפיגור בתשלומו הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים, ינהגו כך: (1) בפיגור שאינו עולה על 18 חודשים - תשולם הגמלה פחות רבע; (2) בפיגור העולה על 18 חודשים ואינו עולה על 36 חודשים - תשולם הגמלה פחות חצי; (3) בפיגור העולה על 36 חודשים - לא תינתן גמלה לא בכסף ולא בעין." ... (ג) היה אדם מבוטח תקופה העולה על עשר שנים, יוארכו התקופות האמורות בסעיף קטן (א) בחודשיים לכל שנה שמעל עשר השנים האמורות ובלבד שלא יעלו על 60 חודשים. (ד) פיגור בתשלום דמי ביטוח, שמועד תשלומם חל תוך 90 הימים שלפני קרות המקרה המזכה לגמלה, לא ייחשב כפיגור לעניין סעיף קטן (א)." בית הדין הארצי לעבודה עמד לא אחת על תכליתה של הוראת סעיף 366 לחוק, למנוע מצב לפיו אדם יעשה שימוש לרעה בביטוח שהינו מכח חוק, באופן שימנע מתשלום דמי ביטוח במשך תקופה ארוכה, ובהגיע המקרה המזכה בגמלה ישלים את כל החסר לצורך זכאותו ויצפה לקבל גמלה בשיעור מלא החל מהמועד המזכה (ראה והשווה: עב"ל 1421/04 איתן מיכלסון - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, מיום 23.3.06). סעיף 368 לחוק שכותרתו "הסכם תשלומים" קובע (ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.): "(א) המוסד רשאי לערוך עם מעביד או מבוטח או עם באי כוחם הסכם בכתב, לפי טופס שנקבע, בדבר תשלום לשיעורים של חוב דמי ביטוח, כולו או מקצתו; נערך הסכם כאמור - יראו לגבי הזכות לגמלה שנוצרה לאחר שנערך ההסכם ובכפוף לסעיף 312(ב) ולתנאי ההסכם, כאילו שולמו דמי הביטוח שלגביהם נערך ההסכם, כל עוד החייב בתשלומם מקיים את הוראות ההסכם. ... ג) לא פרע אדם במועד שני תשלומים, בין רצופים ובין שאינם רצופים, על פי ההסכם שנערך עמו, רשאי המוסד לבטל את ההסכם; בוטל ההסכם, רואים כאילו לא נערך ההסכם, והוראות סעיף 364 יחולו על דמי הביטוח שבפיגור." סע' 368 קובע אפוא פיקציה משפטית שנועדה להיטיב עם המבוטח, שכן אף שלמבוטח קיים חוב, אותו טרם פרע, ייחשב הדבר כאילו פרע את מלוא חובו, ובלבד שהתקיימו כל התנאים הבאים: נערך הסכם לתשלום החוב. הזכות לגמלה נוצרה לאחר שנערך ההסכם. החייב מקיים את הוראות ההסכם. במקרה שבפנינו, התובע טוען שהתקיימו שלושת התנאים. התובע מפנה לכך שבמועד האירוע המזכה - 22.7.05 - הוא קיים את הוראות הסכם התשלומים, שכן הוא שילם את התשלום הראשון לפיו וטרם הגיע מועד התשלום השני. מנגד טוען הנתבע, שהתנאי הראשון והשני לא התקיימו. טענתו של הנתבע מחולקת לשניים: ראשית, התנאי השלישי לא מתקיים, שכן במועד האירוע המזכה חלף המועד שנקבע בין הצדדים להמצאת טופס חתום של הוראת קבע לבנק לביצוע התשלומים והדבר לא נעשה; שנית, גם אם יקבע שבמועד האירוע המזכה קיים התובע את הסכם התשלומים, הרי שמרגע שהתובע לא שילם את התשלום השני ואילך לפי הסכם התשלומים, היה הוא רשאי לבטל את ההסכם ומשעה כן, היה ההסכם לבטל מעיקרו ועל כן, התנאי הראשון אינו מתקיים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המועד שביחס אליו יש לבדוק האם קיים למבוטח החוב כאמור ברישא של סעיף 366(א) לחוק, הינו מועד האירוע המזכה, קרי 22.7.05, אך כפי שעולה מהאמור לעיל, הם חלוקים בשאלה אם במועד זה היה לתובע חוב של דמי ביטוח אם לאו והאם יש לראות בהסכם התשלומים כקיים באותו מועד, או שנוכח הוראת הבטלות בסע' 368(ג), יש לקבוע שלא היה כלל הסכם. לאחר ששקלנו והפכנו בטענות הצדדים, מצאנו כי הדין הינו עם הנתבע, כפי שנבאר להלן. אכן, במועד האירוע המזכה היה לתובע הסכם תשלומים תקף והוא אף שילם את התשלום הראשון על פיו. יחד עם זאת, הסכם התשלומים קבע מפורשות את חובתו של התובע להמציא לנתבע הוראת קבע לביצוע התשלומים על פיו. הוראת הקבע היתה מן הסתם נחוצה משהוכח בפנינו שהיו הסדרים קודמים עם התובע, בהם לא עמד. לפיכך, הוראת הקבע היוותה תנאי משמעותי בהסכם ובהתאם, נקבע מועד להמצאת הוראת הקבע לנתבע. מועד זה נדחה לבקשת התובע, ועדיין הוראת הקבע לא הומצאה לנתבע. נציין, כי על פי תעודת עובד הציבור, שאין עליה מחלוקת, היה אמור הנתבע להמציא את הוראת הקבע לנתבע עד ליום 21.5.11 והוא לא עשה כן. לפיכך, במועד האירוע המזכה, לא קיים התובע את הסכם התשלומים. אנו מוכנים להניח, לטובת התובע, שככל שהיה משלם את התשלום השני לפי הסכם התשלומים, אף ללא הוראת קבע, ניתן היה להרהר שנית אחר קביעה זו, אך גם זאת לא נעשה על ידי התובע והטענה שכך נעשה עקב התקף הלב, נטענה בעלמא ולא הוכחה. עולה אפוא, כי במועד האירוע המזכה לא התקיים התנאי השלישי להקמת הפיקציה המשפטית הקבועה בסע' 368(א) לחוק, שכן התובע לא קיים את הסכם התשלומים, ומכיוון שמדובר בתנאים מצטברים, די בכך בכדי לדחות את התביעה שבפנינו. זאת ועוד. אף שהוראת סע' 366 לחוק בדבר הפחתת הגמלה, מחזירה אותנו אל מועד האירוע המזכה, הרי שניתן ליישמה רק בעת קביעת זכאותו של המבוטח לגמלה. בהתאם, כאשר לאחר הועדה הרפואית בדרג ראשון נמצא התובע זכאי למענק חד פעמי בלבד, הוא קיבל את מלוא המענק ולא נבחנה כלל הוראת סע' 366 לחוק. משקבעה הועדה לעררים את זכאות התובע לנכות צמיתה בשיעור 25% וקמה לו הזכות לגמלה חודשית, רק אז נוצרה תשתית לבחינת יישומו של סע' 366 לחוק. בהתאם, עלינו לבדוק האם היה לתובע הסכם תשלומים תקף ביום האירוע המזכה, באמצעות התבוננות מיום 15.10.09 (החלטת הועדה לעררים) אל העבר. נדֳמה אפוא שאנו עומדים ביום 15.10.09 ומתבוננים אל יום 22.7.05 - האם רואות עינינו הסכם תשלומים תקף? התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. מאז האירוע המזכה לא רק שהתובע לא ביצע את הסכם התשלומים, אלא שהוא אף התחייב ל-7 (!!) הסדרי תשלומים נוספים ואף אותם לא קיים (תעודת גב' לגר, 15.3.10). בנוסף, כבר נשלחה הודעת הנתבע בדבר ביטול הסכם התשלומים (נת/1). מכאן, שבמועד בו ניתן היה ליישם את הוראת סע' 366 לחוק, כבר חלה הוראת סע' 368(ג) לחוק ולפיה רואים את ההסכם "...כאילו לא נערך..." ולכן אין אנו רואים כלל הסכם ביום 22.7.05. לטענת התובע, גם אם בוטל הסכם התשלומים לאחר האירוע המזכה, לא ניתן להתעלם מקיומו במועד האירוע המזכה, אלא שבטענתו זו הוא מאיין את הוראת סע' 368(ג) לחוק. המחוקק נקט בסעיף 368(ג) בלשון ברורה, לפיה ככל שהסכם התשלומים בוטל, הרי שרואים אותו כאילו לא נערך, ובמלים אחרות ההסכם בטל מעיקרו (void ab initio). לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בספרה של ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה (1995), עמ' 168 (והאסמכתאות שם)) ולפיהם: "חוזה בטל אינו חוזה כלל ועיקר; מעולם לא היה לו ולעולם לא יהיה לו תוקף כלשהו. על כן גם אין צורך להודיע או להצהיר על בטלותו. למעשה צירוף המלים "חוזה" ו"בטל" טומן בחובו סתירה מניה-וביה והוא מהווה אך שימוש לשוני נוח המציין תופעה בעולם המשפט שאינה יותר מצל או מגולם של חוזה". לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה, כי כל התוצאות המשפטיות הנובעות מהסכם התשלומים, אשר בדיעבד התברר כי הוא בטל מרגע עשייתו, אינן עומדות עוד. טענת התובע כי לא היה לו חוב דמי ביטוח ביום 22.7.05 כתוצאה מעריכת הסכם התשלומים ביום 10.7.05, בו הוא לא עמד וההסכם בוטל מעיקרו, אין לה אפוא על מה לסמוך. התובע לא חלק על טענות הנתבע העולות מתעודת עובד הציבור ופירוט החשבון שצורף אליה לפיהם, נכון למועד חתימת התובע על הסכם התשלומים ביום 10.7.05, היה לו חוב בגין אי תשלום דמי ביטוח מחודש 09/2000 ועד לחודש 05/2005, ובסה"כ לא שולמו דמי ביטוח על ידו בעד 57 חודשים. בהתאם לתקופה המוארכת לפי סעיף 366(ג) לחוק, ומשלא עלתה תקופת הפיגור בתשלום על 60 חודשים, הרי שלאור מסקנתנו לעיל, בדין פעל הנתבע בהתאם להוראת סעיף 366(א)(2) לחוק המפחיתה במחצית את גמלת הנכות לה התובע זכאי. לבסוף נתייחס לטענת התובע ולפיה הודעת הנתבע בדבר ביטול הסכם התשלומים נשלחה לו כבר ביום 15.8.05 (נת/1), כאשר במועד זה הוא לא פרע תשלום אחד בלבד ולא שניים, כלשון הוראת סעיף 368(ג) לחוק. אף אם מיהר הנתבע לשלוח את הודעת הביטול - ואיננו קובעים כך, לאור נסיבות המקרה - הרי שהתובע לא הוכיח בהתנהגותו כי לא היה מקום לשלוח את הודעת הביטול. אי קיום התובע את הוראות הסכם התשלומים, כמו גם אי עמידה בהסדרי תשלומים מאוחרים שהוסדרו עימו, הם המלמדים כי ההסכם בטל. בנסיבות שפורטו, לא נוכל לקבל את טענת התובע לקיומו של הסכם תשלומים, כאשר באותה נשימה הוא מודה שהוא עצמו לא קיים את הוראותיו. סוף דבר בענייננו, נמנע התובע מלשלם דמי ביטוח במשך תקופה של כ- 57 חודשים קודם למקרה המזכה בגמלה, 22.7.05. הגם שהתובע ערך הסכם תשלומים עם הנתבע כבר ביום 10.7.05, עובר למועד קרות המקרה המזכה בגמלה, הוא לא עמד בתנאיו ומשכך, במועד זכאותו לגמלה, היה ההסכם בטל מעיקרו. בהתאם, בדין החליט הנתבע על הפחתת הגמלה לה היה זכאי התובע במחצית. צודק הנתבע בטענתו, כי הפחתת הגמלה לה זכאי התובע במחצית, אינה הוראה המבטאת ענישה של מבוטח שלא שילם את דמי הביטוח, אלא הוראה הקובעת את היקף זכאותו, נוכח העובדה שלא שילם את דמי הביטוח במלואם. אשר על כן, דין התביעה להדחות. כמקובל - אין צו להוצאות. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים. חובביטוח לאומי