קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפליה עקב אי צירוף עובד להסכם קיבוצי: רקע עובדתי 1.         הנתבעת הינה חברת תעופה ותיירות המציעה לקהל לקוחותיה שירותי טיסה שונים ובכלל זה טיסות פנימיות וטיסות בינלאומיות. 2.         התובעת עבדה בנתבעת כדיילת אוויר החל מיום 7.8.1984 ועד ליום 30.9.2007, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה ביוזמתה ועל פי הודעתה של התובעת, עקב רצונה לפרוש לגמלאות.             על פי האמור בתצהירה, התובעת עבדה תקופה קודמת בנתבעת, משנת 1971 ועד 1980, מועד בו התפטרה בדין מפוטרת עקב מכירת החברה , תוך קבלת פיצויי פיטורים. 3.         על הנתבעת חל ההסכם קיבוצי מיום 24.7.89 שנחתם בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית - האגף לאיגוד מקצועי וועד הדיילות הקבועות בנתבעת (להלן - ההסכם הקיבוצי). סעיף 5 להסכם זה קובע: "א.       ההסכם חל על הדיילות הקבועות בחברה המנויות בשמותיהן בנספח א' להסכם המהווה חלק בלתי נפרד ממנו.   ב.       מוסכם בזאת כי כל עוד צרכי החברה לא ישתנו, לא יפחת מספר הדיילות עליהן יחול הסכם זה מ- 10 דיילות. מובהר כי צרכי החברה יקבעו על ידי החברה ועל פי שיקול דעתה". 4.         התובעת לא הייתה מנויה ברשימת הדיילות כאמור בנספח א' להסכם הקיבוצי, אלא הועסקה על פי הסכם אישי שנחתם עימה  ביום 25.9.97 על תיקוניו וכן במסגרת עדכון הסכם אישי מיום 7.2.00. (גם קודם לכן הוסדרו תנאי עבודתה במסגרת הסכם אישי - העתקי ההסכמים צורפו כנספחים א', ב' ו- ג' לתצהיר מר אוזן). 5.         מאז נחתם ההסכם הקיבוצי בשנת 1989 ועד למועד סיום העסקתה של התובעת, היו רק פעמיים בהן בוצע צירוף של דיילים/ות להסכם הקיבוצי. פעם ראשונה בשנת 1994 אז צורפו 4 דיילים/ות לרשימה שלא לפי וותק. ופעם שנייה בשנת 1996 עת צורפה לרשימה הגב' מיכאלה גלעד שהייתה בעלת וותק רב מוויתקה של התובעת.             6.         מתוקף תפקידה כדיילת אוויר, נדרשה התובעת להתחיל בביצוע עבודתה לפני ההמראה, ולהמשיך בביצוע עבודתה גם לאחר נחיתת המטוס וכיבוי המנועים.  (להלן - "שעות קרקע").             אין מחלוקת כי על פי הסכם העבודה קיבלה התובעת שכרה רק עבור שעות טיסה בפועל, קרי: מרגע שבו נע המטוס בכוחות עצמו מעמדת החניה לצורך המראה ועד להדממת מנועיו לאחר הנחיתה,  (בנוסף לתשלומים נוספים שאינם פועל יוצא של שעות עבודה). טענות התובעת 7.         התובעת טוענת כי הופלתה מחמת גילה כאשר הנתבעת פעם אחר פעם החליטה שלא להחיל עליה את הוראות ההסכם הקיבוצי המיטיבות עמה, והעדיפה על פניה דיילים אחרים צעירים יותר ובעלי וותק קצר בהרבה. 8.         לפיכך טוענת התובעת יש לתקן את ההפליה הפסולה ולהחיל עליה בדיעבד את הוראות ההסכם הקיבוצי ולשלם לה את כל הפרשי השכר והזכויות הנובעים מאי החלת ההסכם הקיבוצי עליה. כמו כן תובעת היא פיצוי בגובה 100,000 ₪ בגין הפלייתה בניגוד לחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988. 9.        התובעת טוענת כי לא קיבלה שכר כלשהו בעד עבודתה בשעות הקרקע, וזאת חרף העובדה כי מדובר בשעות ממושכות בהן עבדה בפועל. כך לגרסתה בטיסות בינלאומיות נאספה מביתה שעתיים וחצי לפני מועד הטיסה המתוכנן, הובאה לשדה ושם הועסקה בהכנת המטוס לטיסה . בנוסף עבדה משך שעתיים לפחות לאחר הנחיתה בארץ היעד, וכן ביצעה לפחות חצי שעת קרקע לאחר הנחיתה בארץ, ובסה"כ  כ- 5 שעות עבורן לא קיבלה כל שכר.             בדומה לכך, לפי גרסתה, בטיסות פנים נדרשה לכ- 3.5 שעות קרקע בכל משמרת, אשר עבורן לא קיבלה שכר.             התובעת טוענת  כי בכל חודש ביצעה כ- 5 טיסות בינלאומיות ועוד כ- 6 ימי עבודה בטיסות פנים ארציות. כך שבכל חודש לא שולם לה שכר בעבור 25 שעות בטיסות חו"ל ועבור 21 שעות בטיסות פנים.             בנוסף לטענתה נמנעה הנתבעת לשלם לה שכר בגין שעות בהן עבדה, אם על הקרקע ואם בתוך המטוס, כאשר חל עיכוב בהמראה.             על כן זכאית היא להפרשי שכר וכן להשלמת פיצויי פיטורים בהתאם להיקף השעות שעבדה בפועל. 10.        כמו כן, לשיטת התובעת זכאית היא כי עמלות המכירה שקיבלה ממכירה של מוצרים פטורים ממכס, יכללו בבסיס חישוב פיצויי הפיטורים ובבסיס החישוב לצורך תשלום עבור ימי מחלה וחופשה, כמו גם בבסיס הפרשות המעביד לפנסיה. 11.        התובעת טוענת כי הנתבעת, באורח שרירותי, חישבה את יום העבודה שלה לצורך ימי חופשה ומחלה כסכום השווה לתעריף של 3 שעות בלבד, בעוד שהייתה חייבת לשלם יתרת השעות עד להשלמת 8 שעות לפחות לפי שכר מינימום. 12.       סכום התביעה מגיע לכחצי מיליון ₪. טענות הנתבעת 13.        הנתבעת טוענת כי יש לדחות את תביעת התובעת מכמה נימוקים: ראשית בשל העובדה כי משך כל תקופת עבודתה, למעלה מ- 20 שנה, התובעת הייתה מודעת לטיב העסקתה ולשיטת חישוב תשלום השכר ומעולם לא באה בכל דרישה או טענה בנושאים אלו. בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה בשל ויתור ו/או מניעות.             שנית, התביעה לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התיישנה זה מכבר ומכל מקום יש לדחותה לגופה שכן התובעת לא הופלתה ואי החלת ההסכם הקיבוצי עליה נעשה מחמת שיקולים מקצועיים בלבד.             בנוסף יש לדחות התביעה לשכר נוסף, מן הטעם ששכר הדיילים מבוסס על ביצוע משימות טיסה (להבדיל משעות עבודה) , כאשר ערך שעת הטיסה הינו גבוה וכולל בתוכו אף את התמורה עבור זמן הקרקע הנילווה לטיסה עצמה. 14.        הנתבעת טוענת כי על פי הוראות הסכם העבודה האישי עם התובעת, התשלומים בגין מכירת מוצרי דיוטי פרי אינם מהווים חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. בנוסף נקבע בהסכם האישי כי תשלומים אלו כוללים בחובם פיצויי פיטורים, בהתאם לקבוע בסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים.             כך גם אין לבצע הפקדות לקרן פנסיה בגין תשלומים אלו, שכן בהתאם לאמור בהסכם האישי, ההפקדות לפנסיה  מבוצעות בגין 65 שעות טיסה בלבד. 15.        הנתבעת מאשרת כי ערך יום מחלה וחופשה שולם לפי שווה ערך ל- 3 שעות טיסה, כאשר לטענתה  ערך זה נובע מכך שמשרה של התובעת מוגדרת כ- 65 שעות טיסה ולפי חלוקה למספר ימי העבודה בחודש. מעבר לכך התובעת קיבלה תשלומים ביתר בגין דמי מחלה ודמי חופשה.             תצהירים ועדויות 16.        מטעם התובעת, לבד מתצהירה שלה, הוגשו תצהיריהן של הגב' עירית כהן- אשר עבדה בנתבעת בין השנים 1970 ל- 1999 ושימשה בתפקידים שונים ובין היתר כדיילת, אחראית טיסה, דיילת ראשית, מנהלת שירות לקוחות וסמנכ"ל משאבי אנוש ; של הגב' שרה ישראלי אשר עבדה בנתבעת משנת 1972 ועד שנת 1999 כדיילת וכמנהלת שירות בטיסה ולמשך שנה וחצי שימשה כמדריכה ראשית וכמ"מ של הדיילת הראשית בחברה ; של הגב' מיכאלה גלעד אשר עבדה בנתבעת כדיילת וכמנהלת שירות בטיסה בין השנים 1984-2006 ושל בן זוגה של התובעת מר מלאכי גורן. בנוסף העיד מטעמה של התובעת מר יצחק וייס.             מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר מיכאל אוזן - המשמש כמנהל כח אדם בנתבעת משנת 2002; של מר מנחם זלמנוביץ אשר החל לעבוד בנתבעת בשנת 1984 כדייל קרקע, הוסמך בהמשך כדייל אוויר ומשנת 2001 מכהן כדייל ראשי בחברה ושל הגב' טרי (אתקה) דותן אשר עובדת בחברה כדיילת מאז שנת 1967 ואשר כיהנה כדיילת ראשית בחברה בתקופה שמיום 1.6.93 ועד 30.4.98.             דיון והכרעה אפליה מחמת גיל - התיישנות 17.        התובעת טוענת כי אי צירופה לרשימת הדיילות שבהסכם הקיבוצי מהווה אפליה אסורה מחמת גיל, הנוגדת את סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח -1988. (להלן - חוק השוויון). 18.        סעיף 5 להסכם הקיבוצי קובע כאמור, כי כל עוד צרכי החברה לא ישתנו, לא ייפחת מספר הדיילות עליהן יחול הסכם זה מ- 10 דיילות. וכי צרכי החברה יקבעו על ידי החברה ועל פי שיקול דעתה. הוכח כי מאז נחתם ההסכם הקיבוצי בשנת 1989 ועד היום, צורפו דיילים/ות חדשים לרשימה פעמיים בלבד: בשנת 1994 ובשנת 1996. 19.        טוענת הנתבעת כי עילת התביעה, נוצרה לכל המאוחר בשנת 1996. יצויין כי בכתב התביעה טענה אמנם התובעת כי הצירוף השני להסכם בוצע בשנת 2001, אלא שבחקירה הנגדית חזרה בה מטענה זו והסכימה עם גרסת הנתבעת, לפיה הצירוף השני נעשה בשנת 1996 (עמ' 12 לפרוט') שגם אז צורפה הגב' מיכאלה גלעד (שהיתה באותו מועד מעל גיל 50- ראה עדותה בעמ' 4)וממילא קדמה לתובעת ברשימת הסניוריטי, כך שהאפליה - ככל שהתקיימה - עניינה אך ורק ביחס לצירוף להסכם שנעשה בשנת 1994.             בהתחשב בנתונים אלו, טוענת הנתבעת, ומשהגישה התובעת את תביעתה רק ביום 31.12.07 היינו 13 שנים לאחר שנוצרה עילת האפליה . הרי שלפי הוראת סעיף 14 לחוק השיוויון הקובעת תקופת התיישנות של 12 חודשים, תביעת התובעת בעילה זו התיישנה. 20.        התובעת טוענת מנגד כי תקופת ההתיישנות לפי סעיף 14 לחוק הינה 3 שנים וכן כי יש להחיל את דיני ההתיישניות הכלליים. עוד לטענתה, ההסכם הקיבוצי קובע רק מספר מינימום של דיילות הכלולות בו " לא פחות מ- 10" ולכך המסקנה היא כי הנתבעת יכולה הייתה בכל עת לצרף את התובעת לרשימת ההסכם הקיבוצי. משלא פעלה הנתבעת לכלול את התובעת בהסכם לאורך כל תקופת עבודתה, הרי המדובר באפליה מתמשכת ומתחדשת מדי יום ביומו היוצרת עילות חדשות לבקרים. 21.        ואשר לדעתנו -  טענתה של התובעת כי תקופת ההתיישנות הינה 3 שנים בטעות יסודה. התיקון לחוק שהאריך את תקופת ההתיישנות מ- 12 חודשים ל- 3 שנים התקבל ביום 23.7.09 ונכנס לתוקפו רק ביום 15.7.09. התביעה דנן הוגשה ביום 31.12.07, קרי שנתיים לפני שנתקבל התיקון לחוק ולפיכך הוא אינו חל עליה. מכל מקום, כפי שנראה אף אם נחיל את התקופה המוארכת- התביעה התיישנה.             גם הטענה ולפיה חלים במקרה הנדון דיני ההתיישנות הכללים לצד ההתיישנות לפי חוק שוויון הזדמנויות, אין בה בכדי להועיל לתובעת, שכן בסעיף 27  לחוק ההתיישנות התש תחת הכותרת "דינים שמורים", נקבע כי ההוראה הכללית בסעיף 5 לחוק כפופה לדינים אחרים כדלקמן: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי." הוראת ההתיישנות בחוק השוויון הקובעת תקופת התיישנות ספציפית גוברת על פני ההוראה הכללית. ( עע 404/05 בנימין בנוז נ' חיפה  כימיקלים בע"מ, מיום 21.12.06). 22.        לעניין מועד היווצרות העילה. עיון בכתב התביעה ובתצהיר התובעת מגלה כי אף לשיטתה, עילת התביעה נוצרה בשנים 1994 ו- 2001 (למעשה 1996), עם צירוף הדיילים האחרים לרשימת ההסכם הקיבוצי: " 17. על אף האמור לעיל, כאשר הגיע, בשנת 1994 "התור" של התובעת להיכלל ברשימת המועסקים על פי ההסכם הקיבוצי... החליטה הנתבעת לדלג עליה ולהעדיף על פניה 3 דיילות אחרות אשר שתיים מהן היו בעלות וותק קצר בהרבה מהוותק של התובעת... מכאן שהנתבעת, ברגל גסה, נקטה כלפי התובעת אפליה מחמת גיל תוך קיפוח מחפיר של זכויותיה ובניגוד לחוק. 18. לא זו אף, בשנת 2001, שבה הנתבעת והפלתה את התובעת שעה שהכניסה דיילת אחרת, זהה בוותק לתובעת, לרשימת ההסכם...".  (ראה גם סעיפים 17 ו-21 לתצהיר התובעת). 23.        אין בידינו לקבל את טענת התובעת כאילו מדובר בעילת תביעה מתמשכת ומתחדשת מידי יום ביומו. ראשית טענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת סיכומי התובעת (כאשר הטענה להתיישנות מצד הנתבעת נטענה כבר בכתב ההגנה- סעיף 17ט) ועל כן מדובר בהרחבת חזית.             גם לגופה של הטענה אין לקבלה. סעיף 14 לחוק השיוויון קובע:  "לא יזדקק בית -הדין לעבודה לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה". בענייננו הוכח כי עילת האפליה נוצרה בשנת 1994 (ולכל המאוחר בשנת 1996), שכן במועדים אלו בוצעה, לשיטת התובעת, ההעדפה הפסולה של עובד אחר תחתיה מהטעם הפסול הנעוץ בגילה. 24.         ניסיון התובעת לטעון בסיכומיה כי הנתבעת יכולה הייתה למעשה לצרפה להסכם בכל עת, גם אם צירופה יגדיל את מכסת המנויים ברשימה ללמעלה מ- 10 דיילים, אף היא נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים, כאשר בתצהירה מאשרת התובעת כי לכל אורך תקופת עבודתה היה ברור שמספר הדיילים בהסכם הקיבוצי הוא מספר קבוע כך שרק עם התפנות מקום של אחד מהם, ניתן לקדם דייל אחר מבין אלו המועסקים בחוזה אישי (סעיף 23 לתצהיר). נוסיף עוד כי העובדה שבהסכם נאמר כי מספר הדיילות עליהן הוא יחול לא יפחת מ- 10, יש לפרשה כך שהתחייבות המעסיק היא להעסיק 10 דיילים לפחות בהסכם הקיבוצי, ואת כל שאר הדיילים הוא רשאי להעסיק בהסכמים אישיים או לצרפם להסכם הקיבוצי לפי קריטריוניים ראויים שקבע לעצמו. אף בפסה"ד בעניין אלנקווה (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם) שאוזכר בסיכומי התובעת נקבע כי "המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של כוח תביעה קונקרטי בידו של התובע". אין ספק כי בענייננו נסיבות הדברים גיבשו כבר בשנת 1994 "כוח תביעה קונקרטי" אשר היה נתון בידי התובעת. 25.        בהקשר זה מקובלת עלינו אף טענת הנתבעת בדבר השתק ומניעות, שעה שמשך כל תקופת עבודתה בנתבעת ועד לסיומה, קרי 13 שנים לאחר הצירוף הראשון ו- 11 שנים לאחר הצירוף השני, ישבה התובעת ב"חיבוק ידיים" ולא טענה כל טענה בדבר אי צירופה להסכם. בעניין זה העידה הגב' דותן כי החלטת הנתבעת על צירוף הדיילים להסכם הקיבוצי בשנת 1994 הייתה ידועה והתקבלה בהבנה על ידי כל הדיילים, לרבות התובעת (סעיף 32 לתצהירה וכן ראה סעיף 30 לתצהיר זלמנוביץ).             הגב' דותן אף העידה כי בינה ובין התובעת היו יחסי חברות מחוץ לשעות העבודה  וכי בשנת 1998 כאשר סיימה את תפקידה כדיילת ראשית, ערכה לכבודה התובעת בביתה שלה מסיבת פרידה. (סעיף 8 לתצהירה). העדה ציינה כי התובעת מעולם לא באה אליה בטענה לגבי החלטתה שלא לצרפה למסגרת ההסכם הקיבוצי (סעיף 8 לתצהיר). דברים אלה לא נסתרו והעדה אף לא נחקרה עליהם בחקירה נגדית.         לגרסת הנתבעת רק לקראת סיום עבודתה של התובעת בחברה, התלוננה התובעת, בחצי פה, על גובה הפנסיה שתהייה לה. גרסה זו נתמכת בעדותה של הגב' דותן בסעיף 9 לתצהירה ובעדותו של העד זלמנוביץ בסעיפים 10 ו- 22 לתצהירו. גם מר אוזן אשר עובד בנתבעת 18 שנים ומכהן כמנהל כוח אדם משנת 2002 ציין בעדותו כי התובעת לא העלתה בפניו כל דרישה או טענה בעניינים אלו (סעיף 8 לתצהירו). 26.        בנסיבות אלה, די בדברים האמורים בכדי לדחות התביעה מטעמים של התיישנות, השתק ומניעות. מכל מקום ולמעלה מן הנדרש נתייחס אף לטענת האפליה לגופה. אפליה מחמת גיל - ההיבט המהותי 27.        נטל ההוכחה  סעיף 9(א)(1) לחוק השוויון קובע כדלקמן: "(א)     בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 - (1)        לעניין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה.... - אם קבע המעביד לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי העניין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים".         עולה איפוא כי נטל ההוכחה עובר לכתפי המעביד, מקום בו העובד מוכיח כי התנאים שנקבעו על יד המעביד מתקיימים לגביו.             בענייננו אנו, חלוקים הצדדים באשר לקריטריונים אשר נקבעו על ידי הנתבעת לצירוף דיילים להסכם הקיבוצי. בעוד התובעת טוענת כי הקריטריון היחיד שנקבע היה "קריטריון הסניוריטי", הרי שהנתבעת טוענת כי הקריטריונים שנקבעו הם מקצועיות, וותק וזמינות גבוהה לעבודה. קריטריון  "הסניוריטי" 28.        התובעת טוענת כי מאז ומתמיד  נהג בנתבעת כלל ברזל לפיו ה"סניוריטי" דהיינו הוותק של הדייל מיום הסמכתו הבסיסית, הוא הקריטריון הקובע לגבי כל דבר הקשור לעבודה ולקידום ובכלל זה צירוף לרשימת ההסכם הקיבוצי (סעיפים 16 ו- 24 לתצהיר התובעת). אף עדי התובעת תמכו בגרסה זו בדבקות במסגרת תצהירי עדותם הראשית  (סעיף 4 לתצהיר הגב' כהן; סעיף 7 לתצהירה של הגב' גלעד ; סעיף 6 לתצהירה של הגב' ישראלי). לפי טענה זו משהתעלמה הנתבעת מקריטריון זה לענין צירופה של התובעת להסכם הקיבוצי, יש בכך ראיה להפלייתה מטעמי גיל. 29.        דא עקא, בחקירתם הנגדית של עדי התובעת, טענה זו נסתרה והובהר כי קריטריון ה"סניוריטי" מהווה, לכל היותר קריטריון קובע בשיבוץ לטיסות אולם בשאר העניינים הינו אך חלק ממכלול שיקולים אחרים בהם יש להתחשב.             וכך אף נקבע לגבי הדיילות שבמסגרת ההסכם הקיבוצי, כאשר סעיף 9 להסכם קובע:                         "הפעלת דיילות על פי שיקול דעתה, תיקבע החברה את צרכיה בהפעלת דיילות. לאחר שקבעה החברה את צרכיה, כאמור בפסקה א) דלעיל, וקביעה זו תהייה כרוכה בקידומה או בשינוי מעמדה של דיילת, תקודם או ישתנה מעמדה בכפוף להמלצת הדיילת הראשית, באישור מנהל המבצעים ובהתאם למקומה של הדיילת ברשימת הבכירות, המנויה בנספח ב' להסכם זה... ". 30.        עוד הוכח כי כל המינויים ובכלל זה מינוי דיילים ראשיים וסגניהם, אחראים על הדיילים בטיסה (פרסרים) מספרי 2 בטיסה, מדריכות ובוחנות, אחראיות קורסים וכיו"ב, נעשו בראש ובראשונה לפי שיקולי מקצועיות ולא לפי "סניוריטי".         כך למשל מינויין של הגב' עירית כהן, הגב' נינה נתן, הגב' נירה קרווני, הגב' רונית בנימיני ואף מינויו של מר זלמנוביץ לתפקיד דייל/ת ראשי/ת לא נעשתה לפי סדר ה"סניוריטי". (סעיף 135 לתצהיר זלמנוביץ, סעיף 24 לתצהיר הגב' דותן).                 גרסה זו אף אושרה בעדות התובעת עצמה:             " דיילת ראשית לא מונתה לפי סניוריטי. כל התפקידים הניהוליים של הדיילים לא היו לפי סניוריטי. גם להיות מס' 2 בטיסה מנסים אותך לפי הסניוריטי, ואם אתה לא מתאים שיקולי מקצועיות גוברים" (עמ' 11 לפרוט').         בדומה חזרו בהם עדי התובעת מהגרסה שהציגו בעדותם הראשית לפיה ה"סניוריטי" מהווה כלל ברזל לקידום -             הגב' גלעד העידה כי: "כל המינויים של דיילים ראשיים לא נעשו לפי סניוריטי, כך גם המינויים של נינה נתן ונירה קראווני... רונית בנימיני הייתה דיילת ראשית ולא לפי סניוריטי. דיילת ראשית אף פעם לא נבחרה לפי סניוריטי. סגן דייל ראשי לא נבחר לפי סניוריטי, כל תפקיד ניהולי לא נבחר לפי סניוריטי. גם מספרי שתיים בטיסה הייתה תקופה שהן היה לפי סניוריטי ורק בתקופה שמנחם נכנס לתפקיד זה לא היה לפי סניוריטי... אחראית קורסים אני זוכרת את המושג הזה וזה לא היה לפי סניוריטי... דיילת אחראית על טיסות פנים ודיילת אחראית על טיסות בנילאומיות, זה שני תפקידים שונים ניהוליים ולכן לא מונו לפי סניוריטי". (עמ' 2-3 לפרוט').             הגב' כהן, אשר שימשה כדיילת ראשית, אף היא אישרה בעדותה :             "אני מוניתי לדיילת ראשית לא לפי סניוריטי. כל הדיילות הראשיות אף אחד לא לפי סניוריטי. סגני דיילים ראשיים לתפקיד זה לא היה לפי סניוריטי הכוונה לתפקיד הטכני אבל לא לטיסות". (עמ' 8 לפרוט').             ובהמשך העידה:             " ... באוויר הסניוריטי זה ערך מקודש. כשהוא מתנגש בשיקולי מקצועיות אז בודקים ושיקולי מקצועיות יגברו " (עמ' 9 לפרוט').                           וגם העדה, גב' ישראלי, חזרה על הדברים וסיכמה באומרה כי " הסניוריטי הוא לגבי טיסות בלבד " (עמ' 10 לפרוט'). גם בענין השיבוץ לטיסות הוכח כי במקרים בהם מדובר בטיסות מועדפות או טיסות מיוחדות כמו טיסות ראש הממשלה- על שיקול ה"סניוריטי" נתווספו שיקולים אחרים    (סעיף 37 לתצהיר זלמנוביץ, סעיף 25 לתצהיר דותן. כן ראה עדותה של הגב' כהן בעמ' 9 לפרוט'). 31.        למדים אנו איפוא כי ה"סניוריטי" לא היווה שיקול מרכזי לצורך קידום דיילים לתפקידים ניהוליים וכי נשמט הבסיס תחת הטענה כי בנתבעת היה מאז ומתמיד כלל ברזל לפיו ה"סניוריטי" הוא קריטריון הקובע לגבי כל דבר הקשור בעבודה .             ובאשר לענייננו - העובדה כי היו רק שני אירועים בהם צורפו דיילים למסגרת ההסכם הקיבוצי, ולפחות באחד מהם (בשנת 1994 בו צורפו 4 דיילים) לא נעשה הצירוף לפי סדר הסניוריטי - מוכיחה כי אין בסיס לטענת התובעת בדבר נוהג קיים לפיו צירוף למסגרת ההסכם צריך להיעשות רק על פי עיקרון הסניוריטי. 32.        זאת ועוד - בניגוד  לגרסת התובעת, הוכח כי שיקולים ענייניים עמדו בבסיס ההחלטה לצרוף דיילים להסכם הקיבוצי.             כאמור בשנת 1994 צורפו 4 דיילים להסכם: מיכל שביט, עמירה חזן, מנחם זלמנוביץ וטל בואנו. הדיילת הראשית דאז הגב' דותן, היא שהמליצה ובחרה את ארבעת הדיילים שצורפו (סע' 10 לתצהיר דותן, סעיף 24 לתצהיר זלמנוביץ).             בהקשר זה יצויין כי אין חולק כי הגב' עמירה חזן ממוקמת לפני התובעת ב"סניוריטי" ולכן לגביה לפחות, טענת האפליה אינה רלוונטית (עדות התובעת בעמ' 12). 33.        הגב' דותן אשר החלה לעבוד בנתבעת בשנת 1967 ועודנה עובדת כיום כדיילת, שימשה בשנת 1994 כדיילת ראשית והיא זו שהחליטה שלא להמליץ על התובעת כמועמדת מתאימה לקידום במסגרת ההסכם הקיבוצי.             הגב' דותן העידה כי בחרה את ארבעת הדיילים שצורפו לרשימה על פי מכלול שיקולים של וותק בעבודה, מקצועיות בעבודה וזמינות לעבודה (סעיף 10 לתצהירה) וכי התובעת לא צורפה לרשימה משום שבהשוואה לדיילים אחרים, זמינותה ונכונותה לעבוד שעות רבות היו נמוכים מאד (סעיף 11 לתצהיר).         הגב' דותן הוסיפה כי מאחר שהיא והתובעת היו חברות, בנות אותו גיל ועבדו ביחד שנים ארוכות, ההחלטה שלא לצרף את התובעת למסגרת ההסכם הקיבוצי לא הייתה קלה עבורה, אך היא הייתה שלמה עמה לחלוטין (סעיף 26 לתצהיר). כך גם העידה כי התובעת קיבלה בהבנה את החלטתה והן המשיכו לשמור על קשריים חברתיים הדוקים לאחר מכן (טסו ביחד לחו"ל עם הבעלים) ואף כיום משמש בעלה של התובעת כסוכן הביטוח שלה.         גרסתה של הגב' דותן בדבר השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה את מי לצרף למסגרת ההסכם, נתמכה אף בעדותם של עדי התובעת, אשר אישרו כי בזמן אמת נאמר לדיילים, וביניהם גם לתובעת, שזמינות נמוכה לעבודה והיעדר נכונות לעבוד שעות רבות, הם שהיוו שיקול לאי צירופם להסכם הקיבוצי. 34.        בעלה של התובעת מר מלאכי גורן, אישר בחקירה הנגדית כי כך נאמר לתובעת בשעתו: "אם את אומרת שב- 94 אמרו לתובעת כיוון שהיא לא זמינה והיא רוצה לטוס מעט היא לא תצורף להסכם הקיבוצי, אני משיב שלא הייתי נוכח ולכן אני לא יודע. היא סיפרה לי שככה אמרו לה ".  (עמ' 11 לפרוט').       הגב' שרה ישראלי הצהירה כך : "ההסבר שניתן באותה עת היה כי דילגו עליהם משום שהם אינם זמינים 100% ולא נותנים תפוקה מלאה ". (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית).             ואילו מר יצחק וייס, שהינו אחד הדיילים ש"דולג" העיד בחקירה ראשית מטעם התובעת:             "מיוזמתי פניתי לשאול מדוע זה כך ומדוע לא מקבלים אותי להסכם הקיבוצי, הוסבר לי שזה ממש לא חשוב וההבדל היחידי הוא כך שהדיילות שבהסכם הקיבוצי יקבלו פיקאפים הכוונה להסעות לשדה דב... זה מה שאמור לי. היות ואני מועסק במקום עבודה נוסף ומחפשים אנשים שזמינים למערכת, זאת סיבה נוספת". (עמ' 6 לפרוט').             ובחקירה נגדית חזר על הדברים:             "מה שהוצג לי בזמנו שאני לא מצורף להסכם הקיבוצי כי אני עובד בעבודה נוספת ואני לא זמין". מר וייס אף אישר כי דייל נוסף ש"דולג" עבד גם הוא בעבודה נוספת בבית מלון. (עמ' 7 לפרוט'). גם הגב' מיכאלה גלעד אישרה את הדברים: "לאחרים שדילגו עליהם גם נאמר, כי בגלל שיש להם עבודה נוספת והם לא זמינים הם לא נכנסים להסכם הקיבוצי, אני אומרת שלי לא נאמר. אני לא אומרת שזה לא נאמר לאחרים אני רק אומרת שלי זה לא נאמר... שרה ישראלי אני מכירה. אם היא אומרת בתצהירה שאלה שמדלגים עליהם הם אנשים לא זמינים, אני אומרת שלא נראה לי שהיא משקרת אבל לי זה לא       נאמר". (עמ' 4 לפרוט'). 35.        עדויות אלו מצטרפות לעדויותיהם של עדי הנתבעת אשר חזרו והעידו כי גם בשעתו נאמר שזמינות ונכונות לעבודה מרובה ומקצועיות בעבודה, הם שהיוו שיקולים בקבלת ההחלטה על צירוף דיילים להסכם הקיבוצי.             הגב' דותן סיפרה על פגישתה עם התובעת, בה ציינה בפניה כי על מנת שתיכנס למסגרת ההסכם עליה לשנות את היקף עבודתה באופן מהותי, וכי בתגובה אמרה התובעת כי היא איננה מעוניינת בכך וקיבלה בהבנה את גישת החברה (סעיף 20 לתצהירה).             מר זלמנוביץ אשר כיהן כדייל וצורף להסכם בשנת 1994 העיד בחקירה נגדית כך:             "מפנה לסעיף 24 לתצהיר לגבי השיקולים של הדיילת הראשית - זה ידוע לי מהדיילת הראשית, בעת שהכניסו אותי להסכם הקיבוצי, הדיילת הראשית קראה לי לשיחה ואמרה לי שמכיוון שאני דייל טוב מאד ואני זמין וכיוון שאני מקצועי, אני נכנס להסכם הקיבוצי יחד עם עוד שלושה". (עמ' 20 לפרוט'). החלת הקריטריונים לצירוף על התובעת 36.        שוכנענו כי זמינותה ונכונותה של התובעת לעבוד שעות רבות, היו נמוכים בהשוואה לדיילים אחרים.             הנתבעת הוכיחה כי שעות השיבוץ לטיסות, הן פועל יוצא של בקשות הדיילים בסידור העבודה והן מעידות על זמינותו ונכונותו של אותו דייל .             הגב' עירית כהן, שכיהנה כדיילת ראשית, העידה מטעם התובעת כך:             "יש אפשרות שכל דייל יגיש בקשות לטיסות. יש כאלה שהגישו לפי תוכנית הלימודים והיו משבצים אותם לפי זה וזה משהו גמיש... לא כופים ומשתדלים לבוא לקראת הדייל... יש כאלה שמגישים בקשות ויש כאלה שלא. יש כאלה שרוצים לטוס הרבה ויש כאלה שהם סטודנטים ויש להם מגבלות והם רוצים לטוס פחות. יש אחד שהוא יותר גמיש למערכת ויש אחד שפחות...". (עמ' 9 לפרוט' כן ראה עדות הגב' ישראלי בעמ' 10 לפרוט' ועדותה של הגב' גלעד בעמ' 4 לפרוט').         מר אוזן הציג בפנינו טבלה לשנים 1993-1994, המרכזת את שעות עבודתן של התובעת והגב' גלעד בהשוואה לשעות עבודתם של הדיילים שצורפו בשנת 1994 להסכם הקיבוצי (נספח ה' לתצהיר). מן הנתונים שהוצגו עולה בבירור כי התובעת טסה משמעותית פחות (בכ- 30% -50%) משלושת הדיילים האחרים בשנים אלו. 37.        בסיכומיה טוענת התובעת כי הנתונים שהוצגו בטבלה אינם ברי השוואה, שכן הטבלה מראה את השעות ששולמו בפועל ולא את אלו שבוצעו בפועל, כך שלא נלקחו בחשבון "המאיצים" שנקבעו לכל שעת טיסה. כאשר אם יש שתי דיילות, אחת בהסכם קיבוצי ואחת בהסכם אישי, הרי שלדיילת שבהסכם הקיבוצי יירשמו יותר שעות טיסה על אותן שעות בפועל.             אלא שטענה זו אין לה על מה שתסמוך הואיל ובשנת 1993 במלואה ואפילו עד אמצע שנת 1994 (מועד הצירוף להסכם הקיבוצי), כל הדיילים הנ"ל עבדו באותה מתכונת, קרי הסכם אישי. לפיכך שעות הטיסה שלהם נצברו באותו אופן ועל פי אותם "מאיצים".             עולה איפוא כי לפחות בשנת 1993 קיים מכנה משותף בין כל הדיילים וניתן לערוך השוואה ברורה בדבר שעות הטיסה שלהם.             באשר להמשך התקופה (מאמצע שנת 94 ועד שנת 95) - ממילא תקופה זו אינה רלוונטית שכן היא מאוחרת למועד קבלת ההחלטה. מכל מקום הוכח כי לכל אחד מהדיילים הנ"ל, היו תוספות שכר שונות ששולמו לפי מפתח שעות טיסה, כאשר בסופו של דבר רכיבים אלו קוזזו האחד אל מול השני (כך לדוגמה דייל שבהסכם הקיבוצי קיבל 1.3 שעות טיסה בגין כל שעת טיסת פנים ואילו דייל שבהסכם אישי קיבל 1.5 שעות טיסה בגין כל שעת טיסה בשבת או בחג) - ראה עדות מר אוזן, שלא נסתרה , בעמ' 27. 38.        יתרה מכך, אף אם נלך לפי שיטת התובעת ונפחית 30% משעות הטיסה בשנת 1994 (מר אוזן העיד כי לדיילת בהסכם הקיבוצי רושמים 1.3 שעות טיסה על כל שעת טיסה בפועל, בטיסות פנים ולא 1.5 כפי שטענה התובעת- סעיף 24(ז)(2) להסכם הקיבוצי ועמ' 26 לפרוט') - עדיין עולה כי התובעת עבדה פחות מהדיילים האחרים שצורפו להסכם הקיבוצי כעולה מסכום שעות הטיסה המפורטים בטבלה הבאה:             שם הדייל/ת שנת 1993 שנת 1994 שנת 1994 בהפחתת 30% מהדיילים שצורפו להסכם צביה גורן 788 710 710 מיכאלה גלעד 892 758 758 מיכל שביט 1,014 1,359 951 מנחם זלמנוביץ 1,292 1,244 870 טל בואנו 1,523 1,455 1,018 39.        לטענת התובעת אין לקבל את הנתונים עליהם מתבסס מר אוזן בתחשיבו, שכן הוא לא צירף לתצהירו את מסמכי הנתונים שעל בסיסם הוכנה הטבלה (נספח ה'). מר אוזן הסביר כי הנתונים נלקחו מדוחות השכר של הדיילים (עמ' 28) . שעה שהתובעת לא הציגה כל נתונים אחרים להפריך נתונים אלה (ואף לא הגישה כל בקשה לקבלם לידיה), ואף לא היה בידה  להזימם (ראה עדות התובעת בעמ' 12) הרי שיש לקבלם וליתן להם את מלוא המשקל הראייתי. 40.        נוסף לטבלה זו ולנתונים העולים ממנה, נשמעו עדויות התומכות בגרסת הנתבעת. כך הצהירה הגב' דותן (סעיף 14 לתצהירה) : "התובעת התגאתה בפני חברותיה כי היא חזרה לעבודה בחברה (לאחר שהתפטרה בשנת 1980 עם שינוי הבעלות) "בשביל להתאוורר", היא (בניגוד אלינו) לא צריכה את "הכסף", היא עושה זאת בשביל הכיף והיא לא מוכנה "לקרוע" את עצמה".             הגב' דותן חזרה על גרסה זו בחקירתה הנגדית:             "התובעת לא הייתה זמינה מספיק לעבודה משסירבה לשינויים בסידור הטיסות"... "התובעת ביקשה לטוס מעט". (עמ' 29-30 לפרוט').         העד מר זלמנוביץ העיד באופן דומה: "אני מעריך שביקשתי מהתובעת להחליף אותי בטיסה והיא סירבה. אני רוצה לציין שבדרך כלל לא פניתי לתובעת מכיוון שהיה ידוע שהיא לא רוצה לעבוד הרבה. מפנה לסעיף 29 לתצהיר - במשך תקופת עבודתי כדייל ראשי, התובעת עבדה את המינימום הנדרש. בכל זמן תקופתי כדייל ראשי היא דרשה ממני לעבוד מספר מצומצם של שעות. הנחתי את הצבת צוותים לפעול בהתאם ".  (עמ' 23 לפרוט'). 41.        אל מול גרסה סדורה זו עמדה גרסת התובעת, אשר מחד אישרה כי היו דיילים שביקשו לטוס המון (וכי היא לא ביקשה ולא קיבלה ) ומנגד לא ידעה להעיד האם עבדה פחות מהדיילים האחרים (עמ' 13 לפרוט'). כך גם עדי התובעת האחרים העידו כי אינם יודעים או אינם זוכרים היקף שעות הטיסה של התובעת לעומת הדיילים האחרים (עדות הגב' גלעד בעמ' 4; עדות הגב' כהן בעמ' 9, עדות הגב' ישראלי בעמ' 11). 42.        לכל האמור מתווספים שני מזכרים שכתבה הגב' דותן למחלקת הצבת צוותים בעניינן של התובעת והגב' מיכאלה גלעד (נספחים א' ו- ב' לתצהירה). במזכרים אלו מבקשת הגב' דותן להנהיג סידור עבודה מיוחד עבור השתיים בתקופת הקיץ והחגים ("העונה הבוערת" בתעופה).             בתצהירה הבהירה הגב' דותן כי המזכרים הללו נשלחו לאחר שהגיעה עם התובעת להסכמה על מינימום עבודה הכרחי (שהיה נמוך ביחס לדיילים האחרים), וכי הנחתה את מחלקת הצבת צוותים שייתחשבו בתובעת גם בנושא של "הקפצות", יבקשו ולא יחייבו. גרסה זו נתמכה אף בעדותו של מר זלמנוביץ: "מפנה לנספח א' ו-ב' לתצהירה של הגב' דותן- לשאלתך, היכן כתוב במסמכים הללו שהתובעת אינה זמינה, אני משיב שהמכתב הזה יועד רק למיכאלה וצביה ולא לשאר 100 דיילים במחלקה כיוון שכל השנה זמינותם נמוכה ובקיץ אפשר לומר שהכריחו אותם לעבוד מינימום בגלל זמינות נמוכה כל שהנה והדיילת הראשית חייבה אותן כאן לעבוד מינימום שעות בתקופות לחוצות" (עמ' 21 לפרוט').         התובעת טוענת בסיכומיה כי לא זו הייתה מטרת המזכרים וכי לפי המזכרים הללו נדרשה לעבוד כ- 96 שעות טיסה בחודש, דהיינו מעבר למשרה מלאה (סעיפים 44-47 לסיכומי התובעת), אלא שהוכח כי בתקופת הקיץ, ובניגוד לתקופת החורף אז הוגבלו הדיילים ל-65 שעות טיסה, טסו הדיילים לפחות 5-6 פעמים בשבוע, וכן שלוש שבתות בחודש לפחות, משמע עבדו הרבה מעבר ל- 100 שעות. (עדות גלעד בעמ' 5 ועדות הגב' דותן עמ' 31). 43.        התובעת טוענת בסיכומיה כי צירופה של הגב' גלעד להסכם, סותר את הטענה לזמינות נמוכה, הבאה לידי ביטוי במזכרים הללו. אלא שהגב' גלעד צורפה להסכם בשנת 1996 כשנתיים לאחר המזכרים הנ"ל. כמו כן אין חולק כי צירופה של גלעד להסכם נעשה בהוראת סמנכ"ל מבצעים, לאחר שהגב' גלעד פנתה אליו, ולא בהמלצת הדיילת הראשית. (עדות הגב' דותן בעמ' 31 וכן עדות הגב' גלעד בעמ' 4). 44.        עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי הנתבעת לא הציגה את "בקשות השיבוץ" ואת "סיכומי הראיון" האישיים עמה כאסמכתא לטענתה בדבר אי זמינות. וכי המסמך משנת 1997 (ת/3) ובו ממליצה הגב' דותן על התובעת כמועמדת לצירוף להסכם הקיבוצי כמו גם סיכום הראיון שנערך עם התובעת בשנת 2003 (ת/2) מוכיחים את הכזב שבטענת האי זמינות.             אין בידינו לקבל טענות אלה של התובעת. מהתקופה הרלוונטית השנים 1993-1996, חלפו למעלה מעשר שנים, על כן סביר והגיוני כי הנתבעת לא שמרה בקשות לסידור עבודה מתקופה זו. מעבר לכך, התובעת לא הביאה כל ראיה מצידה להוכחת זמינותה.             באשר למסמך ההמלצה - המדובר, כאמור, במסמך משנת 1997, המאוחר למועד קבלת ההחלטה בדבר צירוף דיילים להסכם. הגב' דותן העידה כי המלצתה התייחסה למועד בו ניתנה עת חל שינוי ביחסה של התובעת (עמ' 30 לפרוט'). המלצה זו אין בה להעיד על זמינותה ונכונתה של התובעת לעבוד בשנים 1993-1994. 45.        לסיכום פרק זה - טענת התובעת לפיה, לא צורפה לרשימת ההסכם הקיבוצי, בשל אפליה מחמת גיל ומשום שהנתבעת רצתה ב"עתודה צעירה", לא הוכחה.             התובעת עצמה בתצהירה מאשרת כי לא נאמר לה דבר לגבי "עתודה צעירה", אלא לאחר שלא קיבלה הסבר מדוע הועדפו על פניה דיילים אחרים, "הסיקה" כי הסיבה לכך היא גילם הצעיר (סעיף 17 לתצהיר התובעת).             כך גם הגב' ישראלי אישרה כי "הניחה" ו"שמעה" שקידמו את אותם דיילים מאחר שרצו עתודה צעירה. (סעיף 17 לתצהירה).             הגב' דותן הכחישה טענה זו בתוקף : "הטענה כי אמרתי לתובעת שההנהלה החליטה להצעיר את מחלקת הדיילים או ליצור "עתודה צעירה" וזו הסיבה שהיא לא תצורף למסגרת ההסכם הקיבוצי- הינן פשוט שקר מוחלט" (סעיף 10 לתצהיר דותן וכן עדותה בעמ' 29 לפרוט'). 46.        מעבר לכך, בשנת 1994, "דולגו" ארבעה דיילים בנוסף לתובעת- ביניהם מר וייס שהיה אז בן 31 וכן דייל נוסף שהיה אז בן 40 - שניהם צעירים מהתובעת (ראה עדות וייס בעמ' 7, עדות התובעת בעמ' 12, סעיף 18 לתצהיר הגב' דותן).                         הנתבעת הוכיחה כי אין היא מקדמת מגמה של "עתודה צעירה" וכי רבות מהדיילות המנויות בהסכם הקיבוצי, ולהן תנאי העסקה משופרים, הינן מעל גיל 50 ואפילו מעל גיל  60 . (ראה עדות הגב' גלעד בעמ' 1 לפרוט' ביחס לדיילות המנויות ברשימת ההסכם הקיבוצי נספח א' להסכם אשר צורף לכתב התביעה).             כך  שהוכח ש"גיל" אינו קריטריון שנקבע לקידום דיילים וצירופם להסכם הקיבוצי. 47.        לאור כל האמור, ומשהתובעת לא הוכיחה כי הופלתה מחמת גילה, דין התביעה בעילה זו להידחות. התביעה להפרשי שכר בגין שעות קרקע 48.        משך כל תקופת עבודתה של התובעת בחברה שולם לה שכרה בהתאם להסכם העבודה האישי שנחתם עמה (נספח ב' לתצהיר מר אוזן), אשר קבע מתכונת של תשלום שכר המבוסס על ביצוע משימת טיסה - להבדיל משעות עבודה -  ומשתלם בעיקר לפי מפתח של שעות טיסה בפועל. סעיף 3(א) להסכם האישי קובע כדלקמן: "ארקיע הודיעה לדייל והדייל מודע לכך, כי העסקתו לפי הסכם זה היא על פי שעות טיסה בפועל והצבת הדייל לעבודה תהייה על פי צרכיה ושיקול דעתה הבלעדיים של החברה ".             בסעיף 1 לנספח א' להסכם נקבע:             "הדייל יועסק במסגרת היקף תעסוקה משתנה, כשגמול עבודתו משתלם על בסיס שעות הטיסה אותן ביצע בפועל ...".             "זמן טיסה" מוגדר בהסכם כ: "משך הזמן שבו נע המטוס בכוחות עצמו מעמדת החנייה לצורך המראה ועד להדממת מנועיו לאחר הנחיתה" (סעיף 2 לנספח א') . 49.        הצדדים נהגו על פי הסכם זה משך למעלה מ- 20 שנה, כאשר שיטת חישוב השכר אף עולה מתלוש השכר ומדו"ח הפעילות החודשי שקיבלה התובעת מידי חודש בחודשו (סעיף 22 לתצהיר אוזן). במשך כל תקופת עבודתה בנתבעת לא העלתה התובעת כל דרישה או טענה ביחס לשיטת חישוב שכרה (סעיף 22 לתצהיר אוזן ועדותו בעמ' 26; סעיף 38 לתצהיר זלמנוביץ). כעת מבקשת התובעת לבטל את הסכמת הצדדים ולקבוע שיטה חדשה לתשלום השכר, אלא שהתובעת לא מצביעה על כל מקור שבדין המצדיק היענות לבקשתה זו.             לעומת זאת, הוכיחה הנתבעת כי תשלום השכר לדיילים במתכונת האמורה עומדת בדרישות החוק ואף אושרה כבר בעבר בפסיקת בית הדין. על כך עמדנו בפסיקתנו בעב' 4696/08 שירי סגל נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, (מיום  13.1.11) ואין לנו אלא לחזור להלן על עיקרי הדברים. 50.        המחוקק הכיר באפשרות כי שכרו של עובד יכול להשתלם שלא על בסיס יחידת זמן           (ראה לדוגמה סעיף 10 לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 וכן תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד -1964).             מעבר לכך, הכיר המחוקק בכך שלעבודתם של אנשי צוות אוויר, מאפיינים מיוחדים המבדילים אותם מרוב סוגי העובדים, ולפיכך הוחרגה קבוצת עובדים זו מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (סעיף 30(א)(4)).        גם הפסיקה הכירה בכך, כי שכרו של עובד יכול שישתלם על בסיס אחר מיחידת זמן, כל עוד עונה שיטת התשלום על דרישות חוק שכר מינימום וחוק הגנת השכר: "לטעמי, ההסדר האמור ביחס לשעות עבודה יפה גם לגבי שכר מינימום. קרי, העובד והמעסיק רשאים לקבוע ביניהם מראש, בחוזה העבודה, הסדר של תשלום שכר על פיו מקבל העובד תשלום חודשי קבוע שאינו נופל משכר המינימום, ולערוך ביניהם התחשבנות ביחס לגובה העמלות המגיעות לעובד אחת לכמה חודשים, בסוף שנה או בכל תקופה אחרת שתקבע בכתב מראש" (ע"ע 1194/01 דרור עגיב ואח' נ' "המגן" חברה לביטוח בע"מ, פד"ע מ 241).             כך גם פסק בית הדין הארצי כי אין פסול בשיטת תשלום לעובדת הוראה, לפיה השכר משולם בהתאם למספר שעות ההוראה הפרונטליות אל מול הכיתה, כאשר שכר זה כולל בחובו תמורה על שעות ההכנה הנילוות לשעות ההוראה הפרונטליות. (עע 291/08 מייסון סעד נ' מועצה מקומית מג'אר, ניתן ביום 8.9.09). 51.        באשר לדיילי אוויר נפסק על ידי בית הדין האזורי לעבודה בת"א מפי כב' השופטת וירט לבנה כי אין כל פסול בשיטת תשלום שכרם לפי מפתח של שעות טיסה בלבד, כאשר התעריף של שעת טיסה כולל בחובו את זמן הקרקע הנלווה לכך : " הסדר זה, אשר מצדו האחד תשלום שכר שעה גבוה עבור שעת טיסה ומצדו האחר אי תשלום שכר עבור שעות קרקע היה נהוג ומוסכם, לכאורה, בין הצדדים. במסגרת נסיבות דומה נאמרו בפרשת שמואלי הדברים הבאים: כיוון שתכליתם של חוקי המגן היא לקבוע תנאים מינימליים במטרה להגן על העובד, לא נראה לנו כי תכליתם מחייבת את התערבותנו לטובת עובדים שלא קופחו מבחינת תשלום בגין עבודה שעות נוספות. לעניי זה יפים הדברים שנאמרו בפסק הדין שור ושות', בשינויים המתאימים: "יש לפרש את חוקי עבודה המגן בהתאם לתכליתם. משהסכימו הצדדים ביניהם בתום לב על שיטת שעות עבודה גמישות, אין הדבר נוגד את תכליתם של חוקי עבודה המגן. יש לשמור על זכותם של הצדדים לחוזה עבודה אישי לקבוע תנאי עבודה התואמים את הנסיבות, את דרישות העבודה..., וזאת בתנאי שהנקבע בחוזה העבודה אינו חורג מהוראות חוקי העבודה המגן. במקרה של קביעת שעות העבודה של העובד יש לאפשר לצדדים לחוזה העבודה גמישות, תוך שמירה על תכלית החוק למנוע ניצול העובד והעסקתו שעות רבות, ועל ידי כך לשלול ממנו את חייו הפרטיים וחירותו". דברים אלו יפים אף לעניינו. משהצדדים ליחסי עבודה קיבוציים נהגו על פי הסדר שאינו עומד בסתירה לתכלית חוקי המגן או בסתירה להסכמים הקיבוציים ביניהם, אין מקום להתערבותו של בית הדין".             ובהמשך :                         "סיכומם של דברים, ההסדר תשלום השכר לדיילי האוויר הזמניים עבור שעות הטיסה אינו נוגד את הוראות חוק שכר המינימום ומבטא את ההסכמה ביניהם על פיה נהגו במשך תקופה ארוכה. מכאן, שלא קמה לדיילי האוויר הזמניים זכות לשכר מינימום עבור שעות הקרקע, מכוח חוק שכר המינימום. הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים חופשיים כמובן לשנות הסדר זה במסגרת משא ומתן ביניהם ". (סק' (ת"א) 1148/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אל-על נתיבי אוויר בע"מ, ניתן ביום 15.3.05). 52.        אם כן, על פי הפסיקה כל עוד שיטת התשלום עומדת במגבלות שכר מינימום, הרי שאין בה כל פסול, אף אם אינה משולמת על בסיס יחידת זמן.                         בעניין זה הוכח כי התעריף של שעת טיסה אשר שולם לתובעת הינו גבוה יחסית (למעלה מ- 70%) מתעריף שכר מינימום בכל נקודת זמן .             כך בשנת 1997 (מועד בו נחתם ההסכם האישי שצורף השתכרה התובעת 20 ש"ח לשעת טיסה, בעוד שכר המינימום לשעה עמד על 10.43-12.93 ₪. בחודש ינואר 2001, ערך שעת טיסה של התובעת עמד על 45 ₪ , בעוד ששכר המינימום לשעה במועד זה עמד על 15.95 ₪.             וגם במועד סיום העסקתה, ערך שעת טיסה עמד על 49.78 ₪, בעוד שכר המינימום עמד על 19.95 ₪ בלבד. 53.        מעבר לכך, הנתבעת הוכיחה כי אף אם היינו נוקטים בשיטת התובעת ומקבלים את מספר שעות העבודה בקרקע כפי שהוצג על ידה בסעיפים 34-35 לתצהירה ובצירוף זמן הנסיעה לעבודה - הרי שעדיין השתכרה התובעת מעבר לשכר המינימום הקבוע בחוק. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אוזן, המשמש כמנהל כוח אדם בנתבעת. לתצהירו של מר אוזן צורף חישוב לתקופה של 7 השנים האחרונות לעבודת התובעת ובו נלקחו בחשבון מספר שעות הטיסה בפועל בצירוף כל שעות הקרקע כנטען על ידי התובעת (5 שעות בגין טיסה בינ"ל, 3.5 שעות בגין טיסה פנים ארצית ו- 8 שעות עיכוב בחודש). סך השעות כשהוא מוכפל בתעריף של שכר מינימום, הביא לתוצאה של 134,507 ₪ ברוטו, בעוד התובעת השתכרה באותה תקופה, לפי מפתח שעות טיסה, סך כולל של 218,462 ₪ ברוטו. (העתק החישוב צורף כנספח ו' לתצהירו של מר אוזן, דוחות פעילות חודשיים וריכוזי שכר שנתיים צורפו כנספחים ז' ו-ח' לתצהיר). העובדה כי לשעות טיסה בפועל הוסיף מר אוזן בתחשיבו את התשלומים שקיבלה התובעת עבור השלמת בואינג, שהיית יום, שעות תעסוקה, שעות לילה, תוספת שבת והשלמה למינימום יומי - אין בה לשנות את התמונה, שכן תשלומים אלו היוו חלק אינטגראלי משיטת תשלום השכר לדיילים.             יתרה מכך, הוכח כי הסכום הנ"ל ששולם בפועל לתובעת אינו כולל תשלומים והטבות נוספות שהתובעת קיבלה בגין עבודתה (כגון עמלות שונות, אשל, גמול תפקיד) כך שבצירוף תשלומים אלו הסכום גבוה אף יותר.        לעניין זה העיד אף מר אוזן בחקירתו הנגדית: " בטבלה ו' בחלק המסומן בצבע חרדל אני מראה שגם לשיטת התובעת, היא קיבלה עבור כל השעות יותר משכר מינימום" (עמ' 28 לפרוט').             תחשיבו ועדותו של מר אוזן לא נסתרו. התובעת טענה אמנם כי אין ליתן תוקף לתחשיב זה מאחר שלא צורפו תלושי השכר, אולם דין טענה זו להידחות שעה שהנתבעת צירפה, כנספח ח' לתצהירו של אוזן, את ריכוז המשכורות של התובעת לשנים 2000- 2007. אילו בקשה התובעת לסתור תוכנם של המסמכים, יכולה הייתה בנקל לעשות זאת באמצעות תלושי השכר המצויים בידה. העובדה שהתובעת לא עשתה כן מלמדת כי אין לה טענה של ממש כנגד אותם מסמכים עליהם נסמך חישובו של מר אוזן. (נוסיף עוד כי מהשוואה של נתוני הדוחות שצורפו לתצהירו של אוזן (נספח ח') לתלושי השכר שצורפו לתצהירה של התובעת (נספח 4) עולה כי הנתונים זהים). 54.        טענה נוספת של התובעת נוגעת לאי הכללת ימי היעדרות, עבורם קיבלה שכר, בתחשיבו של אוזן. בעניין זה העיד מר אוזן כי נתון זה לא נלקח בחשבון בשני צידי הטבלה (עמ' 28 לפרוט' ש' 3-4) לאמור: "היעדרות מזכה לא נכנסת לטבלה כי גם התובעת לא טוענת לשעות פעילות קרקע בגין היעדרות מזכה אז למה לחשב שעות פעילות קרקע בזמן שישבה בבית. בגלל זה לא הכנסתי את ההיעדרות המזכה ובהתאם לא הכנסתי את השכר על פי מינימום. הדבר נכון לגבי שני החלקים. הטבלה מיועדת לתת מענה לנושא שעות פעילות קרקע ובחופשה ומחלה ככל שאני מבין זה לא רלוונטי". 55.        בהתייחס לטענת התובעת כי אין לכלול בתחשיב תשלומים ששולמו לה בעבור "תוספת שבת", מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי שעה שתשלום זה אינו מחויב על פי חוק, שכן חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובעת, יש להביא תשלומים אלה בחשבון.             יצוין בהקשר זה כי הצדדים חלוקים באשר לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על דיילים, שעה שזה מוציא מגדר תחולתו "אנשי צוות אוויר" (סעיף 30(4) לחוק). כאשר התובעת טוענת כי דיילים אינם נמנים על אנשי צוות אוויר וזאת היא למדה מהגדרת ויקיפדיה למונח ומאימוץ הגדרה זו על ידי חברת אל-על.             אנו סבורים כי שעה שהמחוקק לא מצא לנכון לסייג הגדרת המונח של אנשי צוות אוויר ולהגבילו לקבוצת עובדים מסוימת (כפי שנעשה לדוגמה בתקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכלל טיסה), התשמ"ב -1981 - אין להסיק את שמסיקה התובעת.הסתמכות התובעת על הגדרת ויקיפדיה שאינו מקור רשמי ומוסמך כמו גם על אימוץ ההגדרה בידי חברה אחרת, אין בה להועיל לתובעת.             מעבר לאמור, הנתבעת הוכיחה כי אף אם ננכה את התשלום בגין "תוספת שבת", עדיין ייצא כי התובעת השתכרה מעל לשכר המינימום: על פי התחשיב שערך מר אוזן התשלום ששולם לתובעת בפועל (ללא תשלום בעד עמלת בארים, אשל וגמול תפקיד) הינו 218,462 ₪  במידה ונפחית מן הסכום האמור את הסכום ששולם בעד תוספת שבת (208 שעות טיסה) עדיין הסכום שנקבל גבוה מהסכום אשר הייתה מקבלת התובעת לשיטתה לפי שכר מינימום. 56.        מן האמור עולה, כי מתכונת תשלום השכר לדיילים ובכללם התובעת, לפי מפתח של שעות טיסה, עומדת בדרישות  חוק שכר מינימום ואינה נוגדת את ההלכה הפסוקה, ועל כן אין בה פסול. 57.        זאת ועוד - הוכח כי במקרים רבים מקבל הדייל תשלום עבור זמן ארוך יותר מזמן הטיסה בפועל, וכן במקרים מסוימים כאשר זמן הקרקע מתארך, מקבל הדייל תשלומים החורגים משעות הטיסה בפועל.             כך למשל קיימים מקרים בהם על פי הסכם העבודה האישי, זמני הטיסה בפועל קצרים משעות הטיסה לתשלום (סעיף 3 (י) לנספח א' להסכם האישי). כך למשל בטיסה פנים ארצית לאילת במטוס בואינג, הטיסה נמשכת 45 דק' לכל כיוון, אך הדייל מקבל תשלום עבור 3 שעות טיסה. באופן דומה אם דייל ביצע באותו יום שתי טיסות לאילת, הוא מקבל גמול בעבור 4.5 שעות טיסה במקום 3 בפועל.        מקרים נוספים בהם מקבל הדייל תשלום עבור זמן ארוך יותר מאשר זמן טיסה בפועל, מפורטים בסעיפים הבאים: 3 (יג) - בגין כל יום טיסה זכאי הדייל לתשלום של מינימום 3 שעות טיסה, גם אם בפועל זמן הטיסה היה קצר יותר. 3 (ז) - עבור טיסה שבוצעה בפועל בחזרה משהיית לילה, ובתנאי שהדייל אינו ממשיך בטיסה ביום שלאחר מכך, זכאי הדייל לתשלום שווה ערך ל- 2 שעות טיסה בפועל (כאשר בפועל משך הטיסה נע בין 30 - 55 דק').             כמו כן, ישנם מצבים בהם זכאי הדייל לתשלומים החורגים מזמן טיסה בפועל ואף בגין שעות קרקע, וזאת כאשר השהייה על הקרקע מתארכת מעבר לזמן מסוים, כשבפרק זמן זה הדייל חופשי לעשות כרצונו (סעיפים: 2, 3(ו), 3(ה), 3כ)(4), 3 (טו), 3(יט) לנספח א'). 58.        למעלה מן הצורך נתייחס לגרסתה של התובעת באשר לחישובי שעות הקרקע בגינן היא דורשת תשלום.             התובעת מבקשת לכלול בגדר "שעות עבודה" גם את פרקי הזמן בהם נסעה לעבודה וממנה . בתצהירה טענה התובעת כי בטיסות בינ"ל נאספה מביתה כשעתיים וחצי לפני ההמראה ובטיסות פנים כשעה ושלושת רבי השעה קודם להמראה.             בעדותה בפנינו, טענה כי הכלילה בחישוב "שעה של נסיעה מהבית לעבודה" (עמ' 14 לפרוט').             הלכה פסוקה היא כי זמני נסיעה לעבודה וממנה אינם בגדר שעות עבודה :       "כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה [עע 681/05 בון תור בע"מ - יעקב הרמתי, (לא פורסם) 6.11.2006; תב"ע מא/ 99-2 סלאח  יוסף אלג'מאל - אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 (להלן: עניין סלאח יוסף ג'מאל)]. זאת ועוד. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה [ראו בהתאמה: עניין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/ 143-3 חיים קיסר - דחן בע"מ, פד"ע טז' 269]".              (ע"ע 93/09 נפתלי בנקין נ' מד"י, משרד החקלאות, ניתן ביום 25.7.10) 59.       הלכה זו היא שחלה בעניינו, שעה שהתובעת נאספה לעבודה במונית שנשלחה מטעם הנתבעת, ולא התובעת היא שאספה עובדים אחרים ברכבה, כפי שמתואר בפסק הדין המאוזכר על ידה בסעיף 14 לסיכומיה- דב"ע מד/143-3 חיים קיסר נ' דחן בע"מ, פדע טז' 269.             התובעת יכולה הייתה להגיע לעבודה באמצעות רכבה הפרטי או באמצעות תחבורה ציבורית. העובדה כי בחרה להשתמש בשירותי הסעה שהעמידה הנתבעת לרשות הדיילים, אינה הופכת את פרקי זמן הנסיעה לשעות עבודה.             עולה כי יש להפחית מכל תחשיבי התובעת לפחות שעה ביום בגין זמני נסיעה. 60.        שעות קרקע בטיסות בינ"ל - בסעיף 33 לתצהירה טוענת התובעת כי בטיסה בינ"ל נדרשה להתחיל בעבודה שעתיים וחצי לפני ההמראה (כולל זמן נסיעה) ובנוסף כי עבדה שעתיים נוספות לאחר הנחיתה בנמל היעד ועוד כחצי שעה לפחות לאחר הנחיתה בארץ- סה"כ 5 שעות.         מר אוזן ומר זלמנוביץ הצהירו (סעיף 33 לתצהיר אוזן וסעיף 49 לתצהיר זלמנוביץ) כי בטיסות חו"ל מחוייבים הדיילים להתייצב שעה ורבע לפני ההמראה לקבלת תדריך ולביצוע הכנות לטיסה.             גרסתם זו לא נסתרה בחקירה נגדית (עמ' 24 ש' 7-8; מר אוזן לא נחקר לגבי נקודה זו). התובעת בעדותה אישרה כי בטיסה בינ"ל צריך להתייצב שעה ורבע לפני ההמראה (עמ' 14 לפרוט'). ואף העד מר וייס אישר כי היו צריכים להגיע למטוס כשעה לפני מועד ההמראה (עמ' 7 ש' 2). 61.        התובעת טענה כי הועסקה במטוס במשך כשעתיים לאחר נחיתת ביניים בחו"ל בעוד שע"פ עדי הנתבעת מחוייבים הדיילים להישאר במטוס עוד כשעה ורבע בממוצע (ירידת נוסעים, סריקה, השגחה על המנקים וסריקה נוספת). יחד עם זאת לטענתם לא כל הצוות חייב להישאר במטוס וחלק מן הדיילים משוחרר לעשות כרצונו. וכשפרק הזמן מהנחיתה ועד ההמראה עולה על 3 שעות, מועבר כל הצוות, על חשבון החברה למרכז קניות, מלון או מסעדה. בנוסף אחרי שעתיים מן הנחיתה ועד ההמראה הבאה, מקבל הדייל גמול בגין שהייה קרקעית בחו"ל (סעיף 3(כ)(4) לנספח א' להסכם העבודה).             התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי אכן בנמל היעד לא היה פרק זמן קבוע בו נדרשה להישאר על הקרקע: "אם את אומרת שבחו"ל על הקרקע זה לפעמים שעה, אני אומרת שלפעמים זה שעה ואם יש איחור זה משתנה ולפעמים הייתי שלוש שעות על הקרקע ולפעמים שעה". (עמ' 14). ואילו העד מר וייס אישר כי זמן השהייה על הקרקע בין נחיתה להמראה הינו שעה וחצי (עמ' 7 פסקה ראשונה).             אף מלוח הטיסות שצורף לתצהיר התובעת כנספח ג' ניתן ללמוד כי פרקי זמן השהייה על הקרקע הסתכמו פעמיים רבות בכשעה עד שעה וחצי (ראה לדומה טיסה לורנה מיום 13.8.07, טיסה להירקליון מיום 20.7.07 - תחת העמודה " turn", וכן עדותה של התובעת בעמ' 15). 62.        לאחר נחיתה בנמל הבית - בניגוד לגרסת התובעת בתצהירה כי נדרשה להישאר במטוס כחצי שעה לפחות, העידו עדי הנתבעת כי לאחר נחיתה בנמל הבית מחוייבים  הדיילים להישאר במטוס עוד כרבע שעה, כשהנוסעים יורדים מן המטוס.             גרסת הנתבעת לא נסתרה ואף אושרה על ידי עד התובעת, מר וייס:             " מרגע הנחיתה ועד הרגע שהגעתי הביתה, זה לוקח רבע שעה מרגע הנחיתה, שעה אני בבית אני גר בפתח תקוה... " (עמ' 7). 63.        הוכח אם כן כי סך שעות הקרקע הנילוות לטיסה בינלאומיות הינו בממוצע 2.75 שעות. יש לציין כי בגרסת התובעת נתגלו אי דיוקים וסתירות כאשר בתצהיר עדותה הראשית טענה לזמנים מסוימים ואילו בסיכומיה טענה לזמנים אחרים. כך למשל טענה בתצהיר כי זמן השהייה בנמל היעד הינו שעתיים, בעוד שבסיכומיה טענה כי פרק זמן זה עומד על 3 שעות וכך טענה בתצהירה שסך כל שעות הקרקע הנילוות לטיסת חו"ל עומד על 5 שעות, כשבסיכומיה כבר טענה ל- 7 שעות (סעיפים 122-123 לסיכומי התובעת).             בהתחשב באמור, הרי שהדוגמה המובאת בסיכומי התובעת והנסמכת על עדותו של העד מר זלמנוביץ (שבעמ' 24 לפרוט') הינה מוטעית. על פי עדותו של זלמנוביץ טיסה לפריז אורכה 4.5 שעות ובחזרה 3.45 שעות. נוסיף לכך 2.75 שעות קרקע  נילוות, ובסה"כ נגיע ל- 11.25 שעות (עם השלמה לשעת מינימום). במועד הרלוונטי לדוגמה , מרץ 1997, השתכרה התובעת 20 ₪ לשעת טיסה כך שבגין טיסה לפריז שולם לה סכום של 170 ₪ (20 ₪ X 8.5) . אם נחלק סכום זה ב- 11.25 הרי שמתקבל סכום של מעל 15 ₪. כאשר שכר המינימום בשנת 1997 היה בין 10.43 ל- 12.93 ₪ לשעה. 64.        באשר לשעות הקרקע בטיסות פנים ארציות - מר אוזן ומר זלמנוביץ העידו כי דיילים מחוייבים להתייצב לטיסה פנים ארצית ראשונה באותו יום 45 דק' לפני המראה (במטוסי טורבו-פרופ) ושעה לפני המראה (במטוסי בואינג). לאחר הנחיתה מחויבים הדיילים להישאר במטוס עוד כרבע שעה . כאשר מתבצעות שתי טיסות ביום אזי לפני כל המראה נוספת על הדיילים להתייצב במטוס 25 דק' לפני המראה (טורבו-פרופ') ו- 45 דק' לפני המראה (מטוס בואינג).             ככל שפרק הזמן בין הנחיתה להמראה הנוספת ארוך יותר (כלומר מעבר לרבע שעה ועוד 25 דק במטוס פרופ' או רבע שעה ועוד 45 דק' בבאוינג) אזי הדיילים חופשיים לעשות כרצונם, וכשיש המתנה של למעלה מ- 3 שעות הם מועברים למלון על חשבון החברה. (סעיפים 32 ו- 48 לתצהיריהם). 65.        גרסה זו לא נסתרה, כך שסך שעות הקרקע הנילוות לטיסה פנים ארצית הינו בממוצע 1.40 שעות בצי הטורבו-פרופ'  ו- 2.25 שעות במטוסי הבואינג.             על פי סעיף 3 (י) להסכם האישי של התובעת - בטיסה פנים ארצית לאילת במטוס בואינג, מקבל הדייל גמול של 3 שעות טיסה (על אף שאורך הטיסה הוא כ- 45 דק' לכל כיוון).             אם דייל ביצע באותו יום שתי טיסות לאילת במטוס בואינג הוא מקבל 4.5 שעות טיסה ואם ביצע 3 טיסות הוא מקבל גמול של שש שעות טיסה (במקום 3.5  שעות, 35X6).             יוצא כי אם ניקח את הגמול שקיבל הדייל בעד 3 שעות טיסה ונחלקו בשעות הטיסה בפועל בצירוף שעות הקרקע הנילוות - עדיין יישתכר הדייל מעבר לשכר המינימום. כך גם אם ביצע הדייל יותר מטיסה אחת - לדוגמה בעד שתי טיסות ביום קיבלה התובעת גמול עבור 4.5 שעות טיסה (ולפי תעריף ביום סיום העסקה של 49.78 ש"ח) סך 224 ₪. לשיטת התובעת (כמפורט בסעיף 126 לסיכומיה) לשתי טיסות פנים נילוו 218 דק' קרקע להן נוסיף 180 דק' זמן טיסה (45X4) - ובסה"כ 398 דק' שהם 6.63 שעות. אם נחלק את הגמול שקיבלה במספר שעות זה יצא כי השתכרה 33.78 ₪ לשעה (224/6.63) הרבה מעבר לשכר המינימום. 66.       בסיכומיה מביאה התובעת שורה של דוגמאות אשר לטענתה מוכיחות חריגה משכר המינימום:             כך לטענתה ביום 14.6.01 ביצעה טיסת חו"ל בת 2.75 שעות, בגינן שולם לה סכום של 123.75 ₪ שהם 13.93 לשעת עבודה לעומת שכר מינימום של 17.56 ₪.             ודוגמה נוספת - ביום 22.4.04 ביצעה טיסה בת 2.78 שעות בגינן שולם לה סך של 125.1 ₪ שהם 14.04 ₪ לשעה במקום 17.93 .         אלא שדוגמאות אלה מתבססות על הנחות שגויות שהופרכו כאמור לעיל : כך למשל הדוגמה הראשונה מתבססת על הנחת יום עבודה ל 8.88 שעות. בנוסף לא נלקחה בחשבון השלמה למינימום יומי.             יוצא כי אם נוסיף לשעות הטיסה בפועל (2.75) את זמני הקרקע שהוכחו (2.75) ונחלק את הסכום שקיבלה התובעת בפועל (123.75) ייצא כי התובעת קיבלה סך של 22.5 ₪ הגבוה משכר המינימום. (נציין כי בניגוד לגרסת התובעת לפיה במועד זה השתכרה סך של 45 ₪ לשעת טיסה, טוענת הנתבעת כי התעריף ששולם היה 46.8 ₪ לשעה).             דומה לכך היא הדוגמה השנייה. הנתבעת צירפה לסיכומיה טבלה מפורטת בגין מועדי הטיסה המצויינים בדוגמאות התובעת,  הכוללת חישוב שעות טיסה בפועל + שעות קרקע שהוכחו ובציון התעריף היומי ששולם לגרסתה בכל מועד (התובעת מבססת חישוביה בכל הדוגמאות על תעריף של 45 ₪ לשעה כאשר לגרסת הנתבעת תעריף זה עלה  כבר בחודש מרץ 2001) . מטבלה זו עולה כי בכל הדוגמאות שצויינו קיבלה התובעת שכר הגבוה משכר המינימום. 67.        עיכובים בזמן טיסה- התובעת טענה כי לרוב התעכבה ההמראה מעבר לזמן המתוכנן בכחצי שעה עד שעה (סעיפים 36-37 לתצהירה).             בניגוד לכך בתצהירו העיד מר אוזן כי בבדיקה שערך לתקופה שמיום 1.1.08 ועד 31.5.09 עולה כי בממוצע על כל טיסה בכיוון אחד היה עיכוב של 6.41 דק' בלבד (תוך לקיחה בחשבון של טיסות שיצאו מוקדם מהמתוכנן). מכל מקום התובעת לא הביאה נתונים מדויקים בדבר אותם עיכובים נטענים ועל כן אין לקבל תביעתה. מה גם שעד הנתבעת מר זלמנוביץ העיד כי בפרקי זמן אלו, הדיילים היו יוצאים להפסקות קצרות, כגון עישון מחוץ למטוס (עמ' 24 ש' 26-27) ועל כן אינם זכאים לגמול עבודה. 68.        מרווחי הזמן שבין הטיסות - התובעת טוענת כי מרווחי הזמן שבין הנחיתה להמראה, אם באילת ואם בחו"ל הינם בגדר זמן עבודה. בטענת זו נסמכת התובעת על פסה"ד בע"ע 1054/04 אבו רמוז פדל נ' ברקת חב' לבניין, מיום 29.5.05 שם נקבע : "מסגרת שעות עבודתו של המערער היא המחייבת והקובעת את זכויותיו לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. גם אם המעסיקה לא סיפקה למערער באותן השעות עבודה מלאה, אלא רק לפי צרכיה, אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו של העובד שעמד לרשותה והיה מוכן למלא כל מטלה. אין בעובדה שלברקת לא הייתה עבודה במידה שתעסיק את המערער באותן השעות והוא יכול היה לשהות באתר ולנוח, כדי לקבוע ששעות אלה אינן בבחינת שעות העבודה" .             בענייננו העיד מר זלמנוביץ, ועדותו לא נסתרה כי בשהייה של 3 שעות ומעלה הן בחו"ל והן באילת, היו הדיילים מועברים על חשבון הטיסה למלון, מסעדה או קניון, שם היו חופשיים לעשות כרצונם (עמ' 24 לפרוט').             עולה אם כן כי בשונה מפסה"ד בעניין אבו רמוז, הרי שבזמן ההפסקות שבין נחיתה להמראה הייתה התובעת חופשייה לעשות כרצונה ולפיכך אינה זכאית לגמול עבודה בשעות אלו. (ראה גם עב' 6661/05 יעקב דואק נ' מסיעי כרמית בע"מ, ניתן ביום 16.7.2009)             69.        בנוסף לכל האמור, מצאנו כי תחשיביה של התובעת אינם עומדים בדרישת הפסיקה, לפיה כאשר עובד מבקש לתבוע שכר בגין שעות עבודה שלא שולמו לו, עליו להוכיח את כל שעה ושעה בה עבד או לכל הפחות מתכונת קבועה של שעות עבודה.             חישובי התובעת אינם מתבססים על זמני הקרקע ביעדים הספציפיים אליהם טסה התובעת בכל משמרת בה עבדה אלא על אומדנא כללית בלבד. בנסיבות דנן אין בכך די.              כך לדוגמה בעוד תחשיבי התובעת מתבססים על ההנחה לפיה התובעת ביצעה טיסות פנים ארציות לאילת בלבד, בעדותה בבית הדין אישרה התובעת כי היא טסה גם ליעדים פנים ארציים אחרים: "ארקיע טסה בארץ לראש פינה, לאילת, לחיפה וכו' ועם הוותק שלי הייתי בכל המקומות הללו. זמן הקרקע בין נחיתה להמראה בכל יעד שונה ומשתנה לפעמים על אותו יעד עצמו וזה תלוי בהרבה דברים".  (עמ' 14 לפרוט'). 70.        כמו כן התובעת ערכה תחשיביה לפי ממוצע של 5 טיסות בינלאומיות ועוד 6 טיסות פנים ארציות בכל חודש. התובעת לא הציגה כל נתון המוכיח מתכונת זו. מנגד עולה כי בבדיקה שערך מר אוזן בלוחות הטיסות שצירפה התובעת לתצהירה (נספח 3) נמצא כי טענת התובעת אינה נכונה, מה גם שטוען מר אוזן כי מדובר בלוח טיסות מתוכנן בלבד, להבדיל מלוח הטיסות שאירע בפועל. (סעיף 37 לתצהיר אוזן). ובנוסף עולה, כי בתחשיביה לא התחשבה התובעת בתשלומים ששולמו לה בגין פרקי זמן החורגים משעות טיסה כגון: מינימום יומי, גמול שהיית יום/ לילה, גמול שהייה קרקעית וכיו"ב. 71.        לסיכום - הוכח כי שיטת תשלום השכר לדיילים ובכללם התובעת, לפי מפתח של שעות טיסה, ולא לפי שעות עבודה בפועל עומדת בדרישות החוק והפסיקה. לפיכך דין התביעה בעילה זו להידחות. התביעה להפרש פיצויי פיטורים - "עמלות בארים" 72.        כחלק מתפקידה נדרשה התובעת למכור במהלך הטיסה, מוצרים פטורים ממכס. בגין עבודה זו קיבלה התובעת תשלום המוכנה "עמלות בארים". התובעת טוענת כי יש לכלול תשלומים אלו במשכורת הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים. לטענת התובעת עמלות הבארים, מטבען ועל פי היקפן, מהוות חלק אינטגרלי ומשמעותי משכרה ועל כן הנתבעת חבה בתשלומים סוציאליים, לרבות פיצויי פיטורים, בגינן. התובעת מוסיפה כי אף העובדה שבהסכם הקיבוצי החדש משנת 2008 (שאינו חל על התובעת), נכללות עמלות הבארים בחישוב ההפקדות לקרן פנסיה ופיצויים, מחזקת את המסקנה כי יש לראות באותן עמלות בארים, כחלק מהשכר.             ולסיום טוענת התובעת כי טענת הנתבעת לפיה אין מדובר בתשלומים שחלה חובת פיצויי פיטורים בגינן, סותרת את טענתה הנוספת של הנתבעת כי פיצויי הפיטורים עבור עמלות אלו כלולים בתוכם. 73.        אין חולק כי על פי הסכם העבודה האישי שנחתם עם התובעת, עמלות הבארים אינם מהווים חלק מהמשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים (סעיפים 4, 7 ו-10 להסכם). בנוסף נקבע מפורשות בהסכם האישי (סעיף 7ג') כי התשלומים המפורטים בסעיף 3כ(3) לנספח א' להסכם ובכללם התשלומים בגין מכירת מוצרי דיוטי פרי כוללים בחובם פיצויי פיטורים וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963.             הסכם העבודה האישי אושר על ידי שר העבודה לעניין סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים ומוטבעת עליו חותמת משרד העבודה. התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם באישור שר העבודה וכי זה אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בחוק. 74.        כמו כן טענת התובעת הקשורה בהסכם הקיבוצי משנת 2008 אינה רלוונטית לענייננו, שכן במועד זה לא עבדה התובעת בנתבעת, ולראיה על פי ההסכם הקיבוצי שחל על הנתבעת בשנים הרלוונטיות רכיב עמלות הבארים אינו חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים (ראה סעיף 27 (ב) (1) להסכם וכן הגדרת המונח "משכורת חודשית בסיסית " -  שכר יסוד בצירוף לתוספת ותק, כאמור בנספח ד' להסכם - סעיף 24 להסכם הקיבוצי משנת 1989). 75.      לאור האמור דין התביעה ברכיב זה, להידחות. תשלום בעבור ימי חופשה 76.      אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובעת עבור כל יום היעדרות מחמת חופשה שנתית או מחלה, שווי של 3 שעות טיסה.             טוענת התובעת כי אי תשלום עבור 5 שעות נותרות, לפי יום עבודה של 8 שעות, אינו כדין. לשיטת הנתבעת קביעת ערך יום החופשה כשווי של 3 שעות טיסה, נובעת מכך שמשרתה של התובעת הוגדרה כ- 65 שעות טיסה ולפי חלוקה למספר ימי העבודה בחודש (סעיף 3(א)(3) להסכם האישי וסעיף 46 לתצהיר מר אוזן). 77.      סעיף 10 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, שכותרתו "דמי חופשה" קובע כדלקמן:             "(א)         המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.                    (ב)         השכר הרגיל לענין סעיף זה הוא -                (1)   לגבי עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו - שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד; (2)   לגבי עובד בשכר - שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד.                  (ג)    שכר עבודה לענין סעיף (ב) הוא כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על ידי המעביד בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לענין זה על ידי שר העבודה. סכום המשתלם לעובד לכיסוי הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בעת החופשה, אין רואים אותו כחלק משכר העבודה".                           כך שבניגוד לטענת התובעת אין כל חובה בחוק לשלם דמי חופשה " לפי יום עבודה של 8 שעות כחוק".   78.   בהתאם לנוסחה המפורטת בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית התובעת הייתה זכאית בעד שלוש שנות עבודתה האחרונות לדמי חופשה לפי החישוב הבא:              א.  לפי וותק של 21-23 שנים (בשלוש השנים האחרונות) מכסת החופשה השנתית של התובעת הייתה 28 או 29 ימים קלנדריים שהם 20 או 21 ימי עבודה (לא ברור האם התובעת עונה להגדרת סעיף 9 (ב) להסכם העבודה הקובע הגדלת מכסת החופשה  הקבועה בסעיף 3 (א) לחוק ביום לשנה ) ב.   מספר ימי עבודתה של התובעת בכל אחת מהשנים הללו, כפי שעולה מנספח ז' לתצהירו של מר אוזן, היה נמוך מ- 200 : בשנה ה- 21 לעבודתה (9/04 - 8/05) התובעת עבדה בפועל 101 ימים בשנה ה- 22 לעבודתה (9/05-8/06) עבדה בפועל 118 ימים. בשנה ה- 23 לעבודתה (9/06 - 8/07) עבדה בפועל 120 ימים. ג.    לכן יש לחשב את מכסת חופשתה בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית הקובע:                        "(ב)     היה הקשר המשפטי שבין העובד ובין המעביד קיים כל שנת העבודה, והעובד עבד באותה שנה -                 (1) לפחות 200 ימים - יהיו מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א); (2)  פחות מ- 200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200; חלק של יום חופשה לא יובא במנין". ד.    בהתאם לנוסחה הקובעה בסעיף 3(ב)(2) זכאית התובעת בכל אחת מהשנים הללו לימי        חופשה כדלקמן:                  שנה 21 -  101  X 21   = 10.6                         200              שנה 22 - 118 X 21 = 12.4                        200              שנה 23 - 120  X 21 = 12.6                        200 ה.     סה"כ במקסימום הייתה זכאית התובעת ל- 35.6 ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודתה          האחרונות. ו.     ברבע השנה האחרונה לעבודתה (חודשים יוני- אוגוסט 2007 ) שולם לתובעת סך   3,236 ₪ לחודש בעד שעות עבודה רגילות, קרי 65 שעות טיסה - (נספח ח' לתצהיר אוזן בשורה שכותרתה "משכורת). אם נוסיף לכך את מלוא עמלות הבארים ששולמו לתובעת בתקופה זו בסך 9,050 ₪ (אף מעבר ל- 65 שעות טיסה רגילות) ייצא כי שכרה היומי של התובעת עמד ע"ס 208 ₪ ליום (3,236 X 3 + 9,050 / 90). ז.  נכפיל סכום זה במכסת החופשה השנתית שעמדה לתובעת (35.6) ונקבל כי התובעת      הייתה זכאית לפי חוק חופשה שנתית לדמי חופשה בסך 7,407 ₪ בעד 3 שנים אחרונות. 79.     בפועל שולמו לתובעת דמי חופשה בסך 12,963 לפי 29 ימי חופש מלאים (ראה לדוגמה תלושי שכר לשנת 2007 שצורפו לתצהיר התובעת) בתעריף של 149 ₪ ליום (3 שעות טיסה כפול 49.78 ₪).      נמצא איפוא כי התובעת לא רק שלא נפגעה משיטת חישוב דמי החופשה שהנהיגה הנתבעת, אלא אף יצאה נשכרת מכך.   תשלום דמי מחלה 80.      בסיכומיה טוענת התובעת כי הייתה זכאית ל- 351 ימי מחלה בגין כל תקופת עבודתה בנתבעת, לפי חישוב של 1.25 ימים לחודש. לפיכך היא תובעת תשלום בעד כל אותם ימים (החל מיום המחלה הראשון שכן לגרסתה, הנתבעת נהגה לשלם את ימי המחלה במלואם) לפי ערך יומי של 248.9 (5 שעות X 49.78) או לחילופים לפי שכר יומי של 149 ₪. 81.      אין בידינו לקבל תחשיב זה, שכן התובעת אינה יכולה לתבוע הפרשים בגין ימי מחלה לתקופה של 23 שנה שתיאורטית יכולה הייתה לנצל.             התובעת אינה מפרטת את מספר ימי המחלה בגינם קיבלה תשלום דמי מחלה, ודי בכך בכדי לדחות תביעתה בעניין זה.             מעבר לכך ייאמר כי הנתבעת שילמה יום מחלה לפי שווה ערך ל- 3 שעות טיסה, כך שבפועל שולם בגין כל יום מחלה סך של 149.34 ₪. מאחר והנתבעת משלמת דמי מחלה החל מן היום הראשון להיעדרות (ואף התובעת מודה בכך - סעיף 214 לסיכומיה), הרי שעמדה בחובה הקבועה בחוק דמי מחלה, התשי"ז - 1957.             סיכום 82.      נוכח האמור נדחית התביעה על כל רכיביה.             בהתחשב בסכום התביעה (כחצי מיליון ₪) תשא התובעת בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסה"ד. חוזההפליה / אפליההסכם קיבוצי